בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוגיקה, יופי ושכל ישר

הסליל הכפול

תגובות

ג'יימס ד' ווטסון. תירגם מאנגלית, הוסיף הערות ואחרית דבר: איתי בן-פורת. הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 225 ע"מ, 88 שקלים

בדיוק באמצע המאה שעברה, שתי קבוצות נמצאות במירוץ הדוק לפיצוח מבנה מולקולת הענק המכונה דנ"א. מוריס וילקינס, רוזלינד פרנקלין וחוקרים נוספים מקינג'ס קולג' בלונדון מנסים לתקוף את החידה בשיטות קריסטלוגרפיות. טכניקה זו מבוססת על שיגור קרני X לתוך גביש דנ"א וניחוש המבנה האטומי שלו לפי האופן שבו הוא מחזיר את הקרניים על סרט צילום, והיא מחייבת ניסויים רבים ושימוש בטכניקות מתמטיות מורכבות לניתוח התוצאות.

לינוס פולינג, כימאי נערץ וחתן פרס נובל מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, עובד על הבעייה מעברו השני של האוקיינוס. הוא משתמש בידע הנרחב שלו בכימיה מבנית כדי לבנות מודלים תלת-ממדיים של דנ"א, שיטה שבאמצעותה פיענח מבנה חלבוני חשוב כמה שנים קודם לכן. שתי הקבוצות מנותקות גיאוגרפית ומשתמשות בטכניקות מחקר שונות, דבר שמאפשר תחרות הוגנת לפי כללי האתיקה הבלתי כתובים של המחקר המדעי.

ג'יימס וטסון ופרנסיס קריק נזרקים אל המועדון המסודר והג'נטלמני הזה כמו שני רימוני יד. בשנת 1951 מגיע וטסון לאוניברסיטת קיימברידג' כחוקר-אורח בדרג זוטר. הוא אמריקאי בן 23 מהמערב התיכון, שרוב התמחותו המדעית מתמקדת בחקר ציפורים. אמנם יש לו דוקטורט בביולוגיה מאוניברסיטת אינדיאנה, אך הידע הרלוונטי שלו בביוכימיה ופיסיקה של דנ"א שואף לאפס, והבורות שלו בשיטות המתמטיות הדרושות לביצוע מחקר בתחום כמעט מושלמת. נתוני הפתיחה הבעייתיים הללו מלווים בביטחון עצמי קיצוני, כישרון מיוחד לזלזל בבכירים ממנו וחוסר עניין מופגן בדפוסי התנהגות, לבוש ותספורת מקובלים. בקיצור, וטסון הוא עוף מוזר אפילו על פי סטנדרט האקסצנטריות המקובל בקיימברידג'.

יחד עם זאת, יש לו כמה תכונות שהופכות אותו לחוקר משובח. ראשית, הוא מסוגל לבלוע כמויות אדירות של מאמרים מתחומים שונים ולנפות מהם בדיוק את המידע שהוא צריך כדי לאשש או לדחות את השערותיו. שנית, יש לו אינטואיציה מיוחדת ל "מה עובד" - אולי התכונה החשובה ביותר של מדען מצליח. "מה עובד" הוא אוסף של תחושות בטן לגבי אילו שאלות כדאי לשאול, איך לשלול במהירות ובפסקנות השערות לא נכונות, ומאיזה מידע ניסויי צריך להתעלם (כי הוא כנראה שגוי או פשוט לא רלוונטי). שלישית, יש לו יכולת מרשימה להתחמק מכל חובות הפוסט-דוקטורט שמוטלות עליו במעבדת קוונדיש, ותחת זאת להתמקד באיסוף אובססיווי של כל פיסת מידע ורכילות מדעית הקשורות בדרך כזאת או אחרת לדנ"א. ורביעית, יש לו את פרנסיס קריק.

בגיל 35 קריק הוא תלמיד דוקטורט נצחי, שהקריירה שלו לא הולכת לשום מקום. במקום לכתוב דיסרטציה ולסיים את הלימודים, הוא מסתובב בין קבוצות החוקרים הרבות במעבדת קוונדיש ומסביר לכולם למה הם טועים ואיך ניתן לפתור את בעיות המחקר שלהם טוב יותר. הבעיה היא שקריק כמעט תמיד צודק. הוא תיאורטיקן מבריק, פיזיקאי בהכשרתו, בעל שליטה טובה בכלים מתמטיים ויכולת נדירה לחשוב "מחוץ לקופסא". כג'ינג'י חם מזג ופטפטן כפייתי הוא מצליח לעורר את חמתו של סר לורנס בראג, חתן פרס נובל ומנהל המעבדה, ג'נטלמן בריטי מאופק ושמרני. בכל פעם שבראג שומע את הדהודי צחוקו הרועם של קריק במסדרונות המעבדה הוא מסתגר במשרדו בחריקת שיניים. מתי הנודניק הקשקשן הזה יגמור כבר את הדוקטורט שלו, כדי שקיימברידג' תוכל סוף סוף להיפטר ממנו?

וטסון וקריק הופכים לצמד חמד. יחד הם מסתובבים במסבאות ובחנויות הספרים של קיימברידג' ומפנטזים כיצד יכבשו את הדנ"א ויהפכו משני חוקרים שוליים לכוכבים בינלאומיים. ואמנם, קשה להאמין שלשני הפרחחים הללו יש סיכוי כלשהו מול קבוצות החוקרים עתירות ההון והמוניטין של King's ו-Cal-Tech.

יחד עם זאת, יש להבין שבתחילת שנות ה-50 לא ברור עדיין שדנ"א הוא מולקולה חשובה, וחוקרים רבים סבורים שהחומר הגנטי נמצא בכלל בחלבונים. מסיבה זו נחשב מחקר חומצות הגרעין לעיסוק מעניין ולגיטימי אך לא בהכרח חשוב. וטסון וקריק, לעומת זאת, משוכנעים שסוד החיים טמון בדנ"א, ושמבנה המולקולה הזאת אינו סתם שאלה מעניינת, אלא השאלה החשובה ביותר בעולם המדע. הם שואבים עידוד מכך ששני המתחרים שלהם - מוריס וילקינס ולינוס פולינג - לא מודעים כנראה לחשיבות העצומה של תוצאות מחקרם.

בניגוד להם, וטסון וקריק חושבים דנ"א, מדברים דנ"א וחולמים דנ"א. הם חשים שהם נוגעים באוצר מזהיר וחמקמק שאיש לא שם לב לקיומו, ושזו רק שאלה של זמן עד שמישהו יחטוף להם אותו.

השכנוע העצמי העמוק בצדקת דרכם חובר לאמביציה עצומה להוכיח לקהילה המדעית שהם לא סתם שני ליצנים, כפי שחלק מעמיתיהם מכנים אותם מאחורי גבם. התוצאה היא התנהגות חסרת מעצורים במובן חיובי דווקא. 40 שנה מאוחר יותר, ובספר אחר, מתאר פרנסיס קריק את גישתו למחקר כדלקמן: "ניצחונות בקרב אינם מושגים דרך דיונים מלומדים על משמעות המושג 'קרב'. אתה זקוק לגייסות טובים, לכלי נשק טובים ולאסטרטגיה טובה, ואז אתה פשוט מכה באויב בכל מה שיש לך. אותו עיקרון פועל בפתרון בעיות מדעיות קשות".

ואמנם, חשיבות ווטסון וקריק בתולדות המדע אינה מצטמצמת לפיצוח הדנ"א, אלא גם לשבירת חוקי המשחק המקובלים ותחילתו של עידן חדש במדעי החיים - עידן הבינתחומיות. בניגוד לחוקרים אחרים, שהיו שבויים בשיטות מחקר כאלה או אחרות, וטסון וקריק הטילו למערכה ידע בינתחומי עשיר בביולוגיה, כימיה, פיזיקה ומתמטיקה. הם לא היו מומחים גדולים באף אחד מהתחומים הללו, אבל היתה להם יכולת נדירה לכרות מהם את מטילי הידע הרלוונטיים ולהתיכם לזהב מדעי טהור.

במקביל, הם הפעילו אינטואיציה וגמישות מחשבתית. דוגמה: לאחר מפגש רווי מתח להשוואת נתונים עם רוזלינד פרנקלין ממעבדת King's, מתבררת "האמת הבלתי נעימה שדגם הדנ"א הנכון צריך להכיל כמות מים גדולה לפחות פי עשרה מהכמות שהיתה בדגם שלנו. לא נבע מכך בהכרח שאנו טועים - עם קצת מזל אפשר יהיה לדחוס את המים הנוספים לאזורים פנויים בהיקפו של הסליל שלנו. מצד שני, אי אפשר היה להתחמק מהמסקנה שהטיעון שלנו רופף לגמרי. מהרגע שעלתה האפשרות לכך שהרבה יותר מים מעורבים בסיפור, מספר דגמי הדנ"א הבאים בחשבון גדל במידה מבהילה" (עמ' 95-94). ובמקום אחר: "צריך למצוא את הקואורדינטות המדויקות של כל האטומים. קל מאד לבשל אוסף מוצלח של קשרים אטומיים כך שבעוד כל קשר נראה מתקבל על הדעת, האוסף השלם יהיה בלתי אפשרי מבחינה אנרגטית" (עמ' 180).

הטקסטים הללו, שחשיבותם בסיפור שולית, הם אשנב מרתק (כמו טקסטים רבים נוספים בספר) לצורת החשיבה של המדען המודרני. לווטסון יש השערה גיאומטרית על מבנה הדנ"א. זוהי השערה אלגנטית שיכולה להניב כמה דגמים מולקולריים שונים. כל עוד מרחב האפשרויות הוא סביר בגודלו, כדאי להחזיק בהשערה ולנסות לאשש אותה. אחרת יש לנטוש את ההשערה מיד ולחפש גיאומטריה חדשה. בתוך התיאור הפשטני הזה מסתתרת יכולת ייחודית ליישב תוצאות אמפיריות עם מודל תיאורטי ועם אילוצים סטריאו-כימיים מורכבים. ומעל לכל מרחפת היכולת של וטסון לחשוב בצורה לוגית וגמישה, כשהדבר היחיד שמעניין אותו הוא להגיע לתשובה הנכונה, לא חשוב איך.

האפיזודה הקטנה הזאת מאפיינת את שיטת החשיבה שהעניקה לעולם את מכניקת הקוונטים (וטסון וקריק הושפעו מאוד משרודינגר ומדלברוק). החוקר מוצא את עצמו לעתים טס טיסת מכשירים, כאשר הוא מאפשר לחוקי הלוגיקה והשכל הישר להובילו אל האמת בנתיב גילוי מוזר ועקלקל. ואמנם, האם יש דרך אחרת לחקור מחוזות נסתרים ממערכת החושים האנושית? למזלנו הרב, גם במרחבים עלומים אלה פועלים שלושה כוחות טובים ומוכרים: לוגיקה, יופי, ושכל ישר.

חשיבות היופי במדע בכלל ובפתרון של וטסון וקריק בפרט היא קריטית. "שביעות הרצון שלי הלכה וגברה בשעה שחלפו מחוגי השעון על פני שעת חצות. יותר מדי ימים עברו על פרנסיס ועלי בחשש שמא מבנה הדנ"א יתגלה לבסוף כמשעמם ושטחי, ואולי לא יכיל שום רמז על תהליך ההכפלה של הדנ"א או על דרך תפקודו בהכוונת התהליכים הביוכמיים בתא. אך כעת, למרבה אושרי ופליאתי, נראה שהפתרון מעניין לאין שיעור. למעלה משעתיים שכבתי ער ומאושר כשזוגות של בסיסי אדנין חגים מעל עיני העצומות. רק לרגעים קצרים חלף בי הבזק של פחד שמא רעיון מוצלח שכזה עלול להיות שגוי" (עמ' 169).

הטקסט הזה מתאר באופן נאמן ומרגש את אחד הרגעים הגדולים ביותר בתולדות המדע. ג'יימס וטסון, בחור בן 24, שוכב על מיטתו בחדר דל וטחוב ולא מצליח להירדם לאחר הערב הגורלי שבו הוא מחבר את הפיסה האחרונה והמרתקת ביותר בפאזל הדנ"א (חוק צירוף הבסיסים). הוא רואה מיד שהפתרון לא רק יפה ומסעיר אלא גם טומן בחובו - בעצם גיאומטריית המידע המרהיבה שלו - את המפתח להבנת המנגנון של בניית החלבונים בתא ושיכפול החומר הגנטי.

קשה להגדיר את משמעות היופי במדע. יחד עם זאת, ברור שהוא כולל רכיבים של סימטריה, פשטות ואקספרסיוויות. מבנה הדנ"א הוא דוגמה קיצונית ליופי שכזה. אין זה פלא איפה שכאשר מבנה המולקולה המושלם הבליח לראשונה במוחו של וטסון הוא ידע מיד - בגלל חוויית היופי העצומה שהוא חווה - שהמבנה חייב להיות נכון ושהוא ניצח במירוץ.

"הסליל הכפול" הוא ספר חשוב, מרתק ומסעיר. מעבר לסיפור המתח שהוא מגולל בגוף ראשון הוא פורש לפני הקוראים את עולם המדע ללא כחל ושרק. זהו עולם של תחרות חסרת פשרות והליכה על חבל דק בין שיתוף פעולה לגניבת דעת, עולם שיצרים ותשוקה שולטים בו כמו בכל תחום של פעילות אנושית.

וטסון קורע את הרעלה המתחסדת מעל העולם האליטיסטי הזה, ומתאר בצורה כנה ולעתים מביכה את חולשותיהן האנושיות של הנפשות הפועלות (כדי לשים דברים בפרופורציה, כמעט כל הדמויות המרכזיות בספר - ספרתי 12 - זכו במהלך השנים בפרסי נובל). התוצאה היא ז'אנר ספרותי לא מקובל: תערובת של רכילות עסיסית עם כתיבה מדעית פופולרית מהדרגה הגבוהה ביותר.

כישרון הכתיבה של וטסון מעורר קנאה. כבן המערב התיכון המתארח באנגליה יש לו החיספוס והסרקזם שבעזרתם כתש מרק טווין את האצולה הבריטית בסוף המאה ה-19. במקביל, הכתיבה שלו מאופיינת בליטוש וב-understatement שהוא ספג בקיימברידג'.

"הסליל הכפול" הוא שיעור מאלף כיצד לבטא רעיונות מורכבים ולעתים נשגבים במינימום של מילים. לכן אני ממליץ על הספר הזה לכל אדם שמתעניין במדע או בכתיבה.

התרגום של ד"ר איתי בן-פורת מן המקור האנגלי הוא מעולה. כשקראתי את הספר באנגלית לפני שנים אחדות לא האמנתי שניתן להעביר את הדקויות הלשוניות ושלל המונחים המדעיים שטבועים בו לעברית תקינה. מתברר שטעיתי. השפה שבן-פורת יצר היא עשירה, קולחת ומדויקת. למעשה, המהדורה העברית עולה על המקור בשני אספקטים חשובים. ראשית, בן-פורת הוסיף לשולי הטקסט הסברים קצרים ומאלפים על המונחים המקצועיים המוזכרים בספר. שנית, הוא כתב אחרית דבר מצוינת המתארת את ההקשר המדעי והרקע ההיסטורי של הספר. מאמרו של בן-פורת הוא פתיח כמעט הכרחי לקריאת הספר, ולכן אני תמה על אופן הצגתו כאחרית דבר ולא כמבוא.

תופעה תמוהה נוספת היא עטיפת הספר: ציור בנלי של זוג מולקולות דנ"א תחת הכותרת "הסליל הכפול". אין ספק שזה יגרום לקוראים רבים לקשר את המלה "כפול" עם "זוג" המולקולות (מבנה כל מולקולת דנ"א מבוסס של שתי שרשראות הסובבות זו את זו, ומכאן השם המפורסם). חבל שספר חשוב ומתורגם למופת פותח ברגל שמאל, עם ציור עטיפה מטעה בהתחלה ומבוא בסוף. יש לי הצעה לפתרון שתי הבעיות: להדפיס מדבקה בלשון "נא לקרוא את אחרית הדבר תחילה", ולהדביקה על אחת משתי המולקולות שבעטיפה.

The Double Helix \ James D. Watson פרופ' שמעון שוקן הוא דיקן בית ספר אפי ארזי למדעי המחשב, המרכז הבין-תחומי בהרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו