בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחירתה של אווה

סיפור חייה של אווה פאניץ', חברת שער העמקים, הוא מעל הכל סיפור אהבה טוטאלית, חסרת פשרות, כמעט מטורפת, שבעטיה זנחה את בתה הקטנה לחיי סבל רק כדי לשמור על כבוד בעלה המת. גם היום, 50 שנה אחרי, היתה עושה אותו דבר

תגובות

"תחתמי", אמר הקצין לאווה. "הבעל שלך, ראדה פאניץ', היה מרגל רוסי, סטליניסט, בוגד, אויב העם. זה מה שכתוב פה. תחתמי על זה כבר!" אווה פאניץ' לא ידעה מה מכאיב לאוזניה יותר: התואר בוגד, המיוחס לבעלה, או המלה "היה", בזמן עבר. רק דקות ספורות קודם לכן בישרו לה שראדה, אהוב נפשה, התאבד בכלא בתלייה. היא נכנסה להלם, עוד לא התחילה לעכל את עובדת מותו, והנה עכשיו - בוגד, אויב העם. ראדה? שום דבר לא הכין אותה לסיטואציה הזאת, היא חשה משותקת.

לקציני המשטרה החשאית לא היתה סבלנות. "או שאת חותמת עכשיו, או שאנחנו לוקחים אותך לכלא", אמרו לה. היא הנידה בראשה לשלילה. "יש לך ילדה, נכון? טיאנה. בת שש. אם את חותמת, את חופשייה, תקבלי את הפנסיה המכובדת של הבעל הבוגד שלך, ותגדלי את הילדה שלכם. אם לא, את תושלכי לכלא, והיא לרחוב". ואווה אמרה: "ראדה שלי לא היה בוגד. זה שקר. אני לא חותמת על שום דבר".

יותר מ-50 שנה עברו מאז. למרות התלאות והפורענויות שפקדו אותה בעקבות אותה החלטה - העינויים שעברה בכלא היוגוסלווי, אובדן אהבתה של בתה טיאנה, שלא סלחה לה על הנטישה, והמחיר היקר ששילמו שתיהן - בגיל 85, בביתה בקיבוץ שער העמקים, אומרת אווה פאניץ'-נהיר בקול יציב ובוטח: "לא הייתי מחליטה אחרת היום. הייתי חייבת להישאר נאמנה לו. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת. היה עדיף למות מאשר להגיד שראדה הוא בוגד".

ילדות מרופדת

בספטמבר יוקרן בסינמטקים בתל אביב, חיפה וירושלים הסרט "אווה", שמגולל את סיפור חייה המרתק והלא ייאמן של אווה פאניץ'-נהיר (ראו מסגרת). אשה קטנה גדולה, גובה מטר וחצי, משקל 42 ק"ג, שבמשך עשרות שנים חיה באלמוניות בישראל. היא נולדה בשנת 1918 למשפחה יהודיה מצ'אקובץ, יוגוסלוויה, לא הרחק מגבול הונגריה. אביה, ביילה קלמן, היה סוחר טקסטיל עשיר. אמא שלה, אמה, היתה מנהלת חשבונות וניהלה את תקציבו של העסק המשפחתי.

הם התגוררו בווילה ענקית, ילדותה היתה מרופדת במורות פרטיות, אומנות, מטפלות ומשרתות. כבר בגיל שש נסעה לנופש בוונציה. הוריה הקפידו על החינוך של שלוש הבנות, קלארי, סוזנה ואווה. האם היתה קוראת לאווה לה כל ערב סיפור בשפה אחרת, ובזכות זאת היא דוברת סרבית, הונגרית, גרמנית, אנגלית ועברית.

אווה לא החמיצה אף בכורה של הבולשוי בבודפשט או בווינה. הוריה לקחו אותה לתיאטרון, למוזיאונים, לטיולים. היא היתה נערה יפה, משכילה ומטופחת. אבל סימנים ראשונים לאופיה המרדני התגלו כבר אז. היא החלה לעשן בגיל 15. היא השתלבה בפעילות הנוער הציוני בעירה. בכל פעם שפיסת מידע על עוול כלשהו שנעשה לחלשים הצליחה לפרוץ את חומת המגן האריסטוקרטית שאפפה אותה, היא היתה נסערת וזועמת.

והיה העימות עם אבא שלה, טיפוס שתלטן שמשל בבית ובאשתו ביד רמה. הוא נהג להרעים בקולו על הילדות ולעתים גם על אמן, והן חששו להשיב. אווה היתה בת 15 כשערב אחד התערבה והודיעה לאביה בטון גבוה: "זאת הפעם האחרונה שאתה הרמת את הקול על אמא שלי". אביה השתתק, מיהר לחדרו וטרק אחריו את הדלת. אחיותיה ואמה היו בהלם. מאותו יום, היא אומרת, הוא לא צעק יותר על אמא שלה.

הפגישה עם ראדה

בגיל 17, בנשף סוף השנה בבית הספר, פגשה אווה את הגבר ששינה את חייה. היא היתה לבושה שמלת תכלת אלגנטית ועישנה כהרגלה סיגריה ארוכה בפומית. עיניו של אחד הקצינים מחיל הפרשים, שהצטרפו לחגיגה, התמקדו בה. הוא ניגש אליה והציע לה לרקוד. אחר כך ישבו ושוחחו כל הלילה. הוא סיפר לה על חיי העוני בכרושביצ'ה, הכפר שממנו בא, על בית קטן שבנוי מבוץ, על משפחה שאין לה במה להאכיל את הילדים או לממן להם חינוך והשכלה. ואיך, כדי לא לגדול אנאלפבית למד בעצמו, והלך למכללה צבאית כדי לרכוש השכלה.

אחר כך הסביר לה בשמחה כמה התמזל מזלו שנולד עני, למשפחה הזאת, כי רק אנשים כמוהו נועדו לשנות את העולם. הוא שיתף אותה, בעיניים בורקות, בחזון הקומוניסטי, במהפכה הסוציאליסטית שיש לחולל, כיצד יקחו מהעשירים ויתנו לעניים, ויחיו בעולם שכולו יופי, טוהר, אהבה ושוויון בין בני האדם.

אווה היתה מוקסמת. "בחיים שלי לא שמעתי דברים כאלה", היא אומרת. "הוא ידע כל כך הרבה. רציתי לשמוע עוד ועוד. זה היה כמו לפגוש חצי שני של הנשמה שלי. דברים שידעתי בפנים, שהרגשתי, ואף פעם לא אמרתי. אותן מחשבות, אותם רעיונות, אותן הרגשות. באתי הביתה רק לפנות בוקר. אמא דאגה. אמרתי לה, 'אמא, פגשתי הלילה את הגבר שלי'. היא נבהלה, 'מה יש בו?' ואני אמרתי לה, 'אוי, אמא, הוא כל כך גאה בעוני שלו'".

לא למחזר הזה ייחלו הוריה, אבל אמה התייצבה לצדה. חמש שנים היא סייעה לאווה להסתיר מאביה את סוד אהבתה. רק כשהיתה כמעט בת 22 גילו לו. והוא אכן התפלץ כששמע שראדה הוא סרבי נוצרי. "את יצאת מדעתך?" הוא אמר לאווה. "איכר סרבי את מביאה לי? איזה בושה. הוא עוד יכה אותך".

"להביא אז את ראדה אלינו הביתה זה כמו בשנות החמישים, בחורה ממשפחה אשכנזית הכי הכי, עם הרבה כסף וסטטוס, מביאה חתן פרענק ממשפחה ענייה", היא מסבירה. "אבא היה גזעני, סנוב, אוסטרו-הונגרי, הוא לא יכול לסבול סרבי עני עם הבת שלו".

גם אחיותיה הביעו זעזוע, בעיקר הגדולה, קלארי. היא כבר היתה נשואה, ובעלה הציע לראדה, "קח 50 אלף דינר, תעזוב אותה ותסתלק מכאן". ראדה ענה לו, "זאת אהובתי, והיא תהיה אשתי. זאת לא פרה שקונים או מוכרים אותה".

ערב מלחמת העולם השנייה הם התחתנו בכנסייה בבלגרד. "אולי בזכות זה נשארתי בחיים ועברתי את המלחמה ואת הנאצים", היא אומרת. "בכפר שלו ידעו שאני אווה פאניץ', אשתו של ראדה, שהתחתנו בכנסייה, ואף אחד לא העלה בדעתו שאני יהודיה".

פעילות מחתרתית

אחרי החתונה התגוררו בני הזוג בדירה קטנה בבלגרד. כאשר איימו הנאצים לתקוף את יוגוסלוויה הם נטשו את העיר ועברו אל כפר הולדתו של ראדה. בכרושביצ'ה נאלצה אווה להתאים את עצמה למנהגי המקום והמשפחה. "אני הייתי רוחצת את הרגליים של אבא שלו לפני כל ארוחה, והייתי אוכלת אחרונה - רק אחרי שהגברים גמרו לאכול". הצעירה העשירה והמפונקת חיתה שם כמשרתת מרודה, ולא אמרה דבר. גם לא הזכירה את העובדה שהמשפחה מתקיימת רק בזכות הכספים שאביה שולח לה, ושהיא מעבירה לידיהם.

"שיחקתי את המשחק עד הסוף", היא אומרת. "ראדה היה מסתכל בעיניים שלי, ואני בשלו, מה אכפת לי כל היתר. הייתי מוכנה לעשות כל עבודה קשה, להיות משרתת, לא קשה לי כלום, העיקר שאני אהיה איתו, על ידו, שלא יפרידו בינינו. הוא היה אומר לי, אווה, את הבאת את האור, את השמש לחיים שלי".

זמן קצר אחרי הכיבוש הגרמני פתח יוסיפ טיטו, שהנהיג את המפלגה הקומוניסטית במחתרת, במאבק נגד הנאצים. אווה וראדה הצטרפו אל הפרטיזנים של טיטו. בזכות עברו של ראדה בחיל הפרשים הוא הוחדר כמרגל לשורות הצ'טניקים, הפרטיזנים הסרבים בהנהגת דראז'ה מיכאילוביץ', ששמרו על נאמנותם לממשלה היוגוסלווית הגולה. אנשיו של טיטו חששו שמיכאילוביץ' הימני יעדיף ללחום בהם במקום בגרמנים, ורצו לדעת על תוכניותיו ממקור מהימן.

אחר כך עברו אווה וראדה להתגורר בעיירה וארווארין. ביתם היה מקום מקלט ומסתור לאנשים שהיו מבוקשים על ידי הגרמנים. אווה, שפעלה כסוכנת בשירות הפרטיזנים של טיטו, העבירה נשק וכסף, סייעה בזיוף תעודות, והלינה נמלטים.

ב-1943, כשהם מצוידים במסמכים מזויפים, שבו אווה וראדה פאניץ' לבלגרד כזוג פליטים סרבים. בעיר הכבושה, כשהם מסכנים את חייהם, המשיכו בפעילות המחתרתית וסייעו בהצלת מאות סרבים שנועדו להישלח למחנות ריכוז. שתי אחיותיה של אווה הצליחו להסתתר ביוגוסלוויה במשך המלחמה, ואווה אף סיפקה לקלארי כמה תעודות נחוצות. אבל את הוריה לא הצליחה להציל. הם גורשו לאושוויץ ונספו שם ב-1944.

בתום המלחמה, מספרת אווה, היא נפגשה עם משה פיאדה, קומוניסט יהודי ממקורביו של טיטו, דיווחה לו על הפעילות המחתרתית בבלגרד והציגה לו עדויות. "פיאדה היה כמו מהופנט", היא מספרת. "בזמן המלחמה היה ידוע קצת ממה שעשינו, אבל לא הכל. הוא לא ידע שאנחנו הצלנו יותר מ-1,500 סרבים שעמדו להישלח למחנה ריכוז. ואז הוא אמר לטיטו משפט זה: 'שני הסמרקאצ'ים האלה עשו לבד מה שכמה דיוויזיות לא יכלו לעשות'". פיאדה, היא אומרת, הסדיר לראדה מינוי של קצין בכיר בגדוד הפרשים של משרד הפנים, לאות הוקרה על תרומתו למאבק נגד הנאצים.

בין סטאלין לטיטו

אחרי השחרור המשיכו ראדה ואווה לחיות בבלגרד. בתם טיאנה נולדה. הם היו מאושרים. החזון הקומוניסטי שלהם הלך והתממש לנגד עיניהם. כרבים אחרים ביוגוסלוויה, הם העריצו את טיטו. כוותיקי המחתרת הם השתלבו באופן טבעי במעמד השליט החדש. "קיבלנו מכל טוב, היה מחסן עם בשר, שוקולד, מוצרים לילדים, דברים שלאף אחד לא היה באותם זמנים", אומרת אווה. "היינו אוספים הכל, ומחלקים למשפחות עניות. לעצמנו השארנו מינימום. ראדה אמר יש לנו אחד את השני ואת טיאנה. זה מספיק".

מתחת לפני השטח התנהלו מאבקי כוח. ב-1948 פרץ קרע גלוי בין סטאלין לטיטו. סטאלין חשד שטיטו מנסה לערער על מעמדו כמנהיג התנועה הקומוניסטית. ניסיונו של טיטו לאגד בפדרציה את כל מדינות הבלקן הקומוניסטיות, בניגוד למדיניות ברית המועצות, קומם את סטאלין; ניסיונו של סטאלין לשעבד את הכלכלה היוגוסלווית לצורכי ברית המועצות קומם את טיטו; והיו גם ניסיונות של הקג"ב לגייס סוכנים מתוך מנגנוני השלטון היוגוסלוויים.

בסביבתם הקרובה של אווה וראדה פאניץ' נפוצו שמועות על חברים שהם כביכול תומכי סטאלין. התפתחה אווירה של פרנויה. אבל בהיותם נאמנים בצורה עיוורת לטיטו, בני הזוג פאניץ' לא חששו. "הרגשנו שלמים, מוגנים", אומרת אווה. "סטאליניסטים? אנחנו? איזה צחוק. להיפך. אני זוכרת שאמרתי לראדה, 'אני מאמינה בקומוניזם טהור, נקי. אם סטאלין עושה את הדברים ששומעים היום בעולם, הוא פשיסט. רק טיטו מנהיג שלנו'. היינו כל כך נאיווים. הלכנו על קרח דק ולא ידענו מה מחכה לנו שם למטה, ואוי, כמה שזה היה קרוב".

ב-13 באוקטובר 1951 הקרח נסדק. ראדה פאניץ' נקרא לשיחה אצל אחד הגנרלים. הוא לא חזר בערב הביתה. נעלם כאילו שבלעה אותו האדמה, אווה אומרת. היא חיפשה אותו שלושה ימים ושלושה לילות. בבוקר ה-17 באוקטובר היא שלחה את טיאנה לבית הספר ואמרה לה ללכת משם לבית מירה צארין, חברתה הטובה של אווה. היא עמדה לצאת מהבית כדי להמשיך לחפש את ראדה כששני גברים דפקו בדלת. הם בישרו לה שראדה נעצר, ניסה להתאבד, והם באו לקחת אותה לבית החולים.

היא התלוותה אליהם, אבל בחוץ הם דחפו אותה בגסות למכונית והובילו אותה למקום אחר. שם, בתוך דקות, נודע לה שראדה מת, שהוא תלה את עצמו בכלא אחרי שהואשם בבגידה במשטרו של טיטו. היא התבקשה לחתום על הודאה שבעלה היה בוגד, שריגל למען רוסיה של סטאלין, נגד טיטו. היא סירבה בתוקף, ונשלחה מיד אל הכלא המרכזי בבלגרד.

אחרי עשרה ימי מעצר בצינוק ניסתה אווה להתאבד בתלייה, אבל הסוהרים הצילו אותה. משם הועברה אל כלא הנשים הנורא שבים האדריאטי, "גולי אוטוק" (האי העירום). טיאנה בת השש חיכתה לאמה לשווא. בשבוע אחד איבדה את אביה ואת אמה ולא ידעה מה קרה להם. מירה צארין, שהיתה רופאה, טיפלה בה שלושה שבועות ואז העבירה אותה לידי אחותה הבוגרת של אווה, קלארי.

בעלה ובנה בן השש של קלארי נספו באושוויץ והיא חיתה עכשיו עם גבר יהודי שאיבד שם את אשתו ואת ילדתו הקטנה. זוג אבל, מוטרף מכאב ומיגון. לבית הזה הגיעה טיאנה. לקלארי היה חשבון ארוך עם אווה, בין שתי האחיות לא שררה אהבה. את כל הטינה והזעם שנצברו בה, היא הוציאה על הילדה האומללה, התעללה בה, הענישה אותה בכליאה במרתף כאשר לא צייתה לדבריה, וכעבור יותר משנה העבירה אותה לבית יתומים. רק בלחץ של אחת מחברותיה של אווה היא לקחה את הילדה בחזרה.

"היא היתה אשה מסכנה", אומרת אווה. "וזה לא התחיל מאז שהרגו לה את הילד. גם כשהיינו צעירות היא היתה מכשפה. היא לא ידעה מה זאת אהבה. מסכנה". טיאנה חזרה מבית היתומים אל חיי הסבל אצל דודתה. היא סבלה גם בבית הספר ובחברת הילדים. השמועה על נסיבות מותו של אביה פשטה מהר. היא נודעה כ"בת של ראדה הבוגד". בכל מקום היה מישהו שידע, ששמע. היא נודתה והוחרמה.

טיאנה היתה בגיהנום שלה. אווה היתה בגיהנום שלה. אל "גולי אוטוק" הושלכו מאות נשים שנחשדו בתמיכה בסטאלין ובברית המועצות. "העבידו אותנו בפרך", אומרת אווה. "כל יום הייתי צריכה לסחוב אבנים גדולות לראש ההר, שתים-עשרה שעות ביום. לאף אשה שם לא היה יותר מחזור.

"הפרינציפ ב'גולי אוטוק' היה שאת חייבת לעבור 'שינוי'. מה זה שינוי? שתגידי שאת מוכנה להתעלל באסירות אחרות. לפגוע בהן. לירוק עליהן. להשתין עליהן. לחרבן עליהן. אם תעשי את זה, סימן שאת נאמנה לטיטו. ככה את יכולה לחזור לחיים נורמליים, ולקבל שחרור. מי שלא מסכימה, עולה אל ההר עוד פעם ועוד פעם. ולא משתחררת. אני לא הסכמתי, בטח שלא להשתין על אף אחת, מה אני, משוגעת? גם לא הסכמתי לירוק, או לקלל. אז עליתי להר, וירדתי, וכל הגוף שלי התמלא פצעים, והרגליים שלי היו נפוחות כמו בלונים. הייתי חושבת רק על טיאנה: הנה, טיאנה מחכה לי על ההר, אני חייבת להגיע אליה. ואז: טיאנה מחכה לי לבד, למטה, אני חייבת להגיע אליה. ככה היה לי הכוח לסחוב".

אבל טיאנה באמת חיכתה לך והיתה זקוקה לך. לא על ההר, בבית של אחותך קלארי.

"נכון, אבל מה יכולתי לעשות?"

לקבל את התנאים שלהם. לחתום שראדה היה בוגד. למי אכפת? להציל את הבת שלך. אחר כך יכולת להתפנות לפעול לטיהור שמו, לא?

"לא. בשום אופן לא. היה עדיף לי כבר למות".

היה לך בעל מת, שכבודו וזיכרו מחוללים, ומנגד - בת חיה, קטנה, שאיבדה את אביה, שזקוקה לך יותר מאי פעם.

"נכון. אבל אילו הייתי חותמת שראדה בוגד, לא היו לי יותר חיים. לא הייתי יכולה להסתכל על עצמי במראה. הכל - האהבה שלנו, האמת שלנו, האידיאולוגיה שלנו - הכל היה מחובר חזק. איך הייתי מסתכלת לטיאנה בעיניים? היא לא היתה סולחת לי על זה בחיים שלה".

ועל זה שעזבת אותה לנפשה בגיל שש חשבת שהיא כן תסלח לך?

"כן. חשבתי, היא תבין אותי. וידעתי שהיא לא תמות. מישהו יטפל בה".

אז האהבה והנאמנות שלך לראדה היו מעל הכל?

"נכון. זו האמת שלי".

גם מעל אהבתך לבת שלך?

"נכון. אהבתי אותו יותר משאהבתי אותה. זאת האמת. הוא היה כל החיים שלי. אני אמרתי את זה בסרט. זה היה לטיאנה קשה לשמוע, אבל אני לא אשקר כדי שיהיה יפה יותר או קל יותר. הוא היה הטעם של החיים שלי. זה החיים שלי. זה ההחלטה שלי. אני שלמה עם זה. אי אפשר לשנות. כשלקחו לי אותו, לקחו לי הכל. טיאנה תמיד כעסה על זה ולא הבינה את זה. היא לא סלחה לי. היא אמרה שהרסתי את החיים שלה, שזאת החלטה לא נורמלית, שאמא לא יכולה להתנהג ככה. אבל היום היא מדברת אחרת. היום, אחרי שעשינו יחד את הסרט, והיא ראתה איך היו החיים שלי, היא מבינה. היום היא מקבלת את זה. היא מעריכה מאוד את מה שעשיתי. תשאלי את טיאנה".

טיאנה סולחת

טיאנה וייג'ס, בת 58, היא אמנית ומעצבת תכשיטי זהב מצליחה בדאלאס, טקסס. גרושה (פעם שנייה) ואם לג'ייסון בן 29 ולאמילי בת 28. היא אומרת שהיום היא מבינה את החלטתה של אמה אז, אבל לא מצדיקה אותה. "בסרט הזה אמא ואני פעם ראשונה פתחנו, דיברנו, הוצאנו הכל החוצה. אני, למרות מה שעברתי, אף פעם לא הלכתי לייעוץ פסיכולוגי. לא דיברתי על זה עם אף אחד. אפילו לא עם חברותי הקרובות. האינטראקציה שהתפתחה במהלך הצילומים לסרט עשתה שינוי גדול. סלע נגול מעל לבי. הבנתי שהיה לה שיגעון אהבה כזה, איזה עיוות בתפישת המציאות, אידיאל שהיה מעל לכל. טיטו והקומוניזם זה היה מקודש, כמו בדת. את יכולה להתווכח עם אנשים דתיים? הם היו מוכנים למות למען זה. ואבי באמת מת למען זה. ואני רואה שדרך העיניים של מי שהיא היתה אז, זאת היתה הבחירה שלה".

אבל אווה אומרת שהיתה עושה אותו דבר גם היום, אחרי כל מה שהיא עברה, אחרי כל מה שאת עברת, אחרי כל מה שהיא יודעת.

טיאנה מתקשה להשיב. "כן, זה נכון. אבל בסרט, בפעם הראשונה היא הודתה בזה שהבחירה שלה הרסה לי את החיים".

היא לא מבקשת ממך מחילה, היא לא מכה על חטא. היא שלמה לגמרי עם עצמה.

"כן, טוב, זאת היא. בעיני, ההשתתפות בסרט זו הדרך שלה לבקש ממני סליחה. ואני סולחת לה. אחרי שהיא השתחררה מהכלא גם אני הייתי לכודה בתוך איזו אשליה, איזה עיוות, כאילו שהיא נורא חלשה ואני חייבת כל הזמן להציל אותה. פתאום הבנתי איזו אשה חזקה היא, כמה היא היתה אמיצה במובנים מסוימים. יש לי היום המון חמלה על השיגעון ההוא שלה, שהרס לנו את החיים. אבל כבר אין בי כעס. אני קולטת שהיו לה דברים הרבה יותר חשובים ממני. גם אני אמא. אני לעולם לא אקבל את זה, אין לזה הסבר בעולם המושגים שלי. אבל בעולם המושגים שלה כך זה היה, ואין מה לעשות בנוגע לזה. עכשיו עברנו תהליך של ריפוי וסליחה, ואני כבר לא פצועה יותר".

בעקבות טיאנה לישראל

אחרי מותו של סטאלין הפשירו היחסים עם ברית המועצות וטיטו החליט לסגור את גולי אוטוק. אווה, שהיתה כלואה במשך 20 חודש, שוחררה לפתע, אבל היתה שבורה מכדי לקחת אליה את בתה. הילדה התחננה, ביקשה ממנה להצילה מידה הקשה של הדודה, אבל רק כעבור שנתיים, כשטיאנה היתה בת עשר, הרגישה אווה חזקה מספיק. טיאנה חלמה על אמא, אבל מצאה אשה חולה, שבורה, סובלת מסיוטים ומהזיות פסיכוטיות. אווה קיבצה סביבה חבורה של כמה יוצאות גולי אוטוק. הן נפגשו יום יום בביתה וחוו יחד שוב ושוב את העבר המשותף הנורא שלהן. הן דיברו רק על הכלא, ושיחזרו את הזוועות שחוו באי העירום.

אווה פאניץ' לא הפסיקה לבכות מבוקר עד ליל. היא התאבלה על ראדה, ורצתה רק למות. היא לא היתה מסוגלת לתפקד כאם. "הייתי חולה נפשית", היא אומרת. "בדיכאון. היה לנו חבר פסיכיאטר, פרופסור קליין, הוא ראה שתרופות לא עוזרות לי ואז הוא אמר, בואי אלי לבית חולים, אני אעשה לך הרדמה לשלושה שבועות, אקספרימנט, אולי זה יעזור. הוא עשה לי זה. שלושה שבועות בהרדמה. קמתי בן אדם חדש. עוד לא הייתי שמחה, אבל יצאתי מדיכאון פתולוגי".

ברגע שמלאו לה 18 עזבה טיאנה את אמה וברחה הכי רחוק שיכלה, לישראל. היא באה כמתנדבת לקיבוץ של יוצאי יוגוסלוויה, שער העמקים, התאהבה בצעיר בן הקיבוץ והתחתנה איתו. הוא עזב את הקיבוץ והם עברו לירושלים. הנישואים היו קצרים ולא מוצלחים, ובתוך זמן קצר הם נפרדו. אווה באה בעקבות בתה לישראל, להיות לצידה בזמן המשבר. היא הכירה כאן את משה נהיר, אלמן משער העמקים, שהציע לה הצעה מאוד לא רומנטית.

אווה: "הוא אמר, 'יש לי ילד בן 13 שאין לו אמא. לך יש טיאנה, עם הבעיות שלה, ואת בחוצלארץ. בואי לקיבוץ, תתחתני אתי, תגדלי את הילד שלי, ויחד נעזור לטיאנה'. חשבתי, הוא משוגע. אבל הקיבוץ היה בשבילי כמו קסם, אי קטן של סוציאליזם. ובשביל טיאנה אמרתי, 'אני באה. אבל תדע לך, אני אהבתי בחיים גבר אחד. יותר לא. קוראים לו ראדה. תמונה שלו תהיה תלויה אצלנו על הקיר, ואני כל לילה אספר לך עליו ועל האהבה שלנו, ועל כל מה שקרה לי בגולי אוטוק. ואני בוכה הרבה'. הוא אמר, 'בסדר גמור. גם התמונה של האשה שלי שמתה תהיה בחדר השינה. וגם אני מתגעגע אליה. וגם אני אספר לך'. עשינו הסכם. וככה היה".

למרות שהפצירה באמה לבוא ולחיות לצדה בישראל, עזבה טיאנה כעבור שנים ספורות לארצות הברית, שם נישאה בשנית, ילדה שני ילדים והתגרשה שוב. כל שנה היו משה ואווה נהיר טסים לאמריקה ומתייצבים אצל טיאנה כדי לטפל בילדיה ולאפשר לה במשך חודשיים להתפנות לעבודה האמנותית שלה. אבל היחסים בין האם לבתה לא הפשירו. היתה זאת דרכה של טיאנה, באופן בלתי מודע, להעניש את אמה - היא היתה מעבידה אותה במרתף הבית, ממש כפי שדודתה קלארי נהגה בה כשאווה היתה בכלא.

אווה ומשה נהיר חיו יחד 35 שנים, עד מותו לפני שש שנים. בשנותיו האחרונות הוא היה חולה ומרותק למיטתו ואווה טיפלה בו במסירות טוטלית. "משה בן אדם אקסטרה-אורדינר, מיוחד, טוב לב, כל אחד אהב אותו, הוא נתן לי את החיים בחזרה", היא אומרת. היא רואה בעצמה אם שנייה לילדיו, סבתא לנכדיו, והם אוהבים אותה.

בגיל 48 לקיבוץ

אווה היתה בת 48 כשהצטרפה לקיבוץ, אשה דעתנית שיש לה מה להגיד על כל דבר. אלגנטית, מטופחת מאוד, ציפורניים צבועות לכה אדומה, ליפסטיק על השפתיים. עושה ריצות כושר סביב לבריכה ומסתערת בשצף קצף על המים, לשחייה יומית (עד היום). תובעת בעוז את זכותה לנסוע לכל קונצרט של הפילהרמונית בחיפה. ועוד לפני שהכירו אותה בכלל, נלחמת על זכויותיהם של מי שנראו לה חלשים או נפגעים בסביבה.

משה נהיר היה גזבר ומרכז המשק. החברות בחדר האוכל החליטו מיד שהיא תעבוד בניקוי תעלת הביוב של חדר האוכל. נהיר התקומם ואמר, את לא חייבת לעשות את זה, זה סקנדל. אווה אמרה לו, "למה לא? זה כיף. כל יום אני אנקה ואקרצף. ואחרי הצהריים אני אשים לכה חדש. שיתפוצצו". וככה היא עשתה חצי שנה ברציפות. היא כבשה את לבם של החברים והחברות. עם הזמן למדו לאהוב אותה. גילו שהיא לא מפונקת, שבצד הנוקשות יש לב רחב וחם, רגישות רבה. אשה בת בלי גיל, מלאת חיוניות כילדה, שדבר אנושי לא זר לה. ההומור המקברי שלה, הכריזמה הטבעית שלה והאינטליגנציה המדהימה שלה הפכו אותה לאחת שרבים ביקשו את קרבתה. היא בשלנית מעולה. בקיבוץ אהבו את תבשיליה.

היא היתה התזונאית של הקיבוץ במשך שנים, ואחר כך עברה לנהל את המועדון לחבר. "כל הצעירים באים לשם, אני ראיתי את עצמי כמו ברמנית בקלאב יוקרתי. באים לשפוך את הלב לאווה. אני אוהבת צעירים, שמעתי את הצרות שלהם, נתתי עצות מהחיים שלי. תמיד רציתי לשמוע כל מה שיש לכל אחד. אני אוהבת אנשים. יש לי אנגינה פקטוריס, הלב שלי מורחב. הנה, יש לי ונטילטור (משאף). הדוקטור אמרה לי, אווה, הלב שלך עכשיו ממש גדול, את כבר בת 85, תיזהרי. אמרתי לה, דוקטור, אני יודעת. הלב שלי תמיד היה גדול, כי אני מחבקת את כל העולם".

מיד כשהגיעה השתלבה בפעילות פוליטית, עם אנשי מפ"ם, מק"י ורק"ח, אבל לא הצטרפה למפלגה כלשהי. והיא ממשיכה. במשך שנים התייצבה באופן קבוע במשמרות של "נשים בשחור" שהפגינו נגד הכיבוש בצומת ג'למה. "אני יהודייה טובה וגאה, אוהבת ישראל", היא אומרת, "אבל פה צריכה להיות מדינה לכל האזרחים, לא רק של יהודים. ואני מתביישת להיות עם כובש. אמרתי את זה תמיד. דויד גרוסמן חבר טוב שלי, הוא מכיר את הדעות שלי. מירה מגן גם כן. צריך שיהיה שוויון לבני אדם, לא משנה מאיפה באת ומה הדת שלך או המוצא שלך. רק משנה שאתה בן אדם".

בני הזוג נהיר היו כתובת לשכנים, הבדווים של זבידאת. כשלא היו להם מים, משה ואווה חיברו אותם לברז של הקיבוץ; כשילד היה חולה, היו שולחים לקרוא לאווה; כשנתקעו עם יבול של חיטה, משה במו ידיו הביא את הטרקטור וקצר בשבילם. משה ואווה היו לבני בית אהובים אצלם, ולהיפך. עד היום היא שומרת על קשרים אישיים חמים עם ערביי האזור, שמעריצים אותה ורואים בה אמא.

חיים עירומים

בשנת 1989 בא לביקור בישראל הסופר היוגוסלווי הנודע דנילו קיש. ליווה אותו העיתונאי ראול טייטלבאום, ידיד של אווה מהימים שהיה במפלגה הקומוניסטית. הוא הפגיש בין השניים. קיש הציץ ונפגע. הוא אמר לאווה שהוא רוצה לתעד את סיפור חייה, ישב איתה שעות על גבי שעות והקליט אותה בווידיאו. באותו ביקור הוא ריאיין ישראלית נוספת שהיתה עצורה בגולי אוטוק: ג'ני לבל, שכתבה על השנים ההן בספרה "הסיגלית הלבנה", שיצא לפני עשר שנים בהוצאת "עם עובד".

קיש חזר ליוגוסלוויה ואז חלה בסרטן ומת לפני שהסרט, "חיים עירומים", הוקרן בבלגרד. הבמאי היה אלכסנדר מאנדיץ'. בגלל אורכו של הסרט, ארבע שעות, שידרו אותו בטלוויזיה היוגוסלווית במשך ארבעה ערבים רצופים, שעה בכל פעם. הסרט היה לשיחת היום ביוגוסלוויה. זאת היתה העדות הישירה הראשונה על מה שהתרחש בכלא הנשים הנורא של טיטו, "גולי אוטוק".

בעקבות הקרנת הסרט הוזמנה אווה פאניץ' למסע של ראיונות טלוויזיוניים. בבלגרד, היא אומרת, היא כבר דמות מוכרת, ואנשים ברחוב מצביעים עליה ומזהים אותה. את הבמה שניתנה לה היא ניצלה לטיהור שמו של אהובה המת. בבלגרד היא איתרה את התיק של ראדה פאניץ' במשרד הפנים, וגילתה כי קצין בשירות החשאי, קולונל ניקיטוביץ', העליל על מאה אנשים, ובהם ראדה, והסגירם כסוכני ברית המועצות. התברר שהשלטונות חשפו את העלילה עוד בחייו של טיטו, והקולונל נשפט ל-18 שנות מאסר.

אחר כך הציץ ונפגע גם דויד גרוסמן. דרינקה גויקוביץ', חברה טובה של אווה, תירגמה לסרבית את ספרו "הזמן הצהוב". גרוסמן בא לפגוש את אווה בשער העמקים, ישב שעות וכתב, כמו מהופנט. "זה סיפור שעוד לא שמעתי כמוהו", אומר גרוסמן. "וזאת אשה שיש לה ראייה רחבה וחדה, וניסיון חיים בלתי רגיל. הנחישות שלה ואמות המידה המוחלטות שלה הרשימו אותי. ישבתי אצלה כמעט 24 שעות בלי הפסקה, היא סיפרה ואני כתבתי. החיים שלה הם יוצאי דופן. הבחירות שלה הן מסוג הבחירות של דמויות בטרגדיות יווניות.

"היא אשה רבת סתירות. עם כל הנוקשות והעקרוניות המוחלטת שלה, היא אדם רך ונדיב מלא רגש. פתוח. יש לה מערכות יחסים עם המון בני אדם, בני כל גיל. יש לה יושר עצמי מוחלט, חסר פשרות וחסר רחמים עצמיים. היא בת 85 אבל יש רעננות גמורה בדרך שבה היא מתייחסת לסביבה, ולעצמה. היא דמות שגדולה מהחיים, אבל לא מנותקת מהחיים. אווה לוקחת חלק פעיל בכל מה שקורה סביבה. היא חלק מהכל. היא חיה את החיים בעוצמה וברגש".

גרוסמן מציין, עם זאת, שיש בסיפור שלה חלקים שקשים לו מאוד לעיכול. "את הבחירה שלה בין טיאנה החיה ובין הנאמנות לראדה המת קשה לי לקבל. אני הייתי בוחר אחרת. היא יודעת את זה. אבל אווה היא אווה. היא הולכת באופן מוחלט אחרי אמות המידה שלה. וגם היא וגם טיאנה שילמו על כך מחיר מלא".

ככה צריך למות

למרות שאהבה כדבריה רק גבר אחד בחיים, מותו של משה נהיר שבר אותה. היא נכנסה שוב לדיכאון, ולא הפסיקה לדבר על רצונה למות. סיוטי העבר שבו לרדוף אותה. היא נשאבה שוב אל תוך הזיכרונות המרים, הלכה והידרדרה נפשית. הפחד הגדול שלה הוא שתחלה ותיפול למעמסה על המשפחה, או על החברה. "אחותי קלארי היתה בקונצרט, הלכו לאכול במסעדה, לבושה טוב, מאופרת, כמו ליידי, הרגישה קצת רע, אמרה, 'אני חושבת שאכלתי יותר מדי', טראח נפלה ומתה. ככה צריך למות. ככה אני רוצה למות".

ההצעה של אבנר פינגלרנט, לעשות סרט תעודי על החיים שלה ושל טיאנה, באה לה בזמן. ממש לפני שהרימה ידיים. באינטואיציה חשה אווה שיש פה הזדמנות בלתי חוזרת בשבילה. "קיבלתי את הבת שלי בחזרה", היא אומרת. "אני מאושרת כמו שלא הייתי הרבה שנים. עכשיו יש לי יומולדת 85, טיאנה לוקחת אותי לסיבוב באירופה אצל החברות הכי טובות שלי. היום כשאנחנו יחד, זה לא כמו שהיה פעם. כיף".

טיאנה מאשרת: "קרה לנו דבר גדול. ועל זה צריך להגיד תודה לאבנר ולמכבית (אברמזון), שעשו את הסרט. אחרי הסרט הקשר נהיה אמיתי, פתוח, חם. ההר הזה שעמד בינינו נעלם. אין המתח שהיה. יש לי חופש מולה. ואני לא חייבת להציל אותה. יש אמא ובת. אני רוצה שהיא תרגיש את האהבה שלי, ובפעם הראשונה אני לא משלמת על זה מחיר".

אין לך תחושת החמצה? זה קרה לכן כל כך מאוחר.

"זה מה שהיה, וזה מה שיש. כל רגע עכשיו שקול מול שנים רעות שהיו. אני רק מתפללת שהיא תמשיך להיות כמו שהיא, שהיא תהיה בריאה וחזקה, ושנוכל לבלות יחד עוד הרבה שנים".

אווה: "עברנו הרבה כאב בחיים שלנו. מאיפה הכוח שלי? הכוח שלי זה אהבה. ראדה אהב אותי כל כך. ומשה אהב אותי כל כך. אז אני אומרת, אהבה זה מטריאל שעליו בן אדם יכול לחיות הרבה שנים". *

vlevy@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו