בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבעלים נטשו. עכשיו, בעקבות ההצלחה, הם רוצים לחזור

לפחות 160 מפעלים הפכו בעקבות המשבר הכלכלי לקואופרטיווים המנוהלים בידי העובדים

תגובות

עובדי מפעל האלומיניום IMPA זוכרים עדיין היטב את התקופה שבה היתה החברה שלהם בידיים פרטיות, וכמה מהעובדים הוותיקים יותר אף זוכרים את העידן שבו היא היתה בבעלות המדינה. אבל בימים אלה, בעקבות המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ארגנטינה מעודה, העובדים עצמם הם שהפכו לבעלי המניות ולמנהלי המפעל.

לפני כ-18 חודשים, כאשר כלכלת ארגנטינה קרסה, המצב הידרדר עד כדי כך, שבעליהם של מפעלים רבים פשוט סגרו את שעריהם והסתלקו, כשברוב המקרים הם נשארים חייבים לעובדיהם שכר של חודשי עבודה רבים. העובדים, שסירבו להשלים עם המצב, החלו לטפח, בסיוע אגודות שכונתיות וארגוני שמאל, את רעיון "הקפיטליזם של העם" ואף הצליחו לשכנע לא אחת את בתי המשפט, שדנו במקרי פשיטת רגל, לאפשר להם לקבל את השליטה על נכסי החברות.

"הבוס היחיד כאן היום הוא הצרכן", אמר פלסידו פוארייטה, אחד מתשעת העובדים בקואופרטיב CAG, חברה המדפיסה ספרי אמנות, פוסטרים, לוחות שנה ותוכניות קונצרטים. "למדנו לסמוך אך ורק על עצמנו, משום שאנחנו יודעים שהצלחתנו או כישלוננו תלויים במה שאנחנו, ורק אנחנו, עושים".

ברחבי מדינה זו, על 37 מיליון תושביה, מנוהלים היום לפחות 160 מפעלים - המעסיקים כ-10,000 איש - בידי העובדים, החל בבית חרושת לייצור טרקטורים בקורדובה ועד למפעל לייצור אריחים וקרמיקה בפטגוניה. אבל הריכוז הגדול ביותר הוא בבואנוס איירס הבירה ובפרווריה, שבה מצוי הלב התעשייתי של המדינה.

ב-IMPA - ראשי תיבות בספרדית של מפעל לתעשיות מתכת ופלסטיק - יש 172 עובדים, והוא המפעל הגדול ביותר ש"נפדה" בידי העובדים. היקף הייצור שלו, של פחיות וניירות עטיפה מאלומיניום, רחוק אמנם עדיין מהשיא שאליו הגיע בשנות התשעים, אבל מאז שהעובדים החלו לנהל את המפעל עם 50 פועלים המועסקים בחוזה, היקף הייצור גדל פי שלושה והגיע ל-50 טונות לחודש. "אנחנו מסוגלים להגיע בקלות ל-90 טונות לחודש, משום שיש לנו די הזמנות, אבל אין לנו את ההון הדרוש לכך", אמר גיירמו רובלדו, שנבחר בידי העובדים להיות מנהל המפעל. "אנחנו נמצאים במצב אירוני", הוסיף, "שבו עלינו לתת שישים יום אשראי ללקוחותינו, שחלקם נמנים עם חברות רב-לאומיות גדולות", המסוגלות לגייס הון בקלות גדולה הרבה יותר מזו של קואופרטיב העובדים.

כמו רוב הקואופרטיווים, מנוהל מפעל זה בידי מועצה שחבריה נבחרים בידי העובדים. המפעל מקיים אסיפות חודשיות שבהן נדונות סוגיות כמו שכר, שכמעט הכפיל עצמו מאז נקודת השפל של הקריסה הכלכלית, מספר העובדים שיש לשכור את שירותיהם ומי הם יהיו.

עובדי IMPA אף קיבלו החלטה להפוך חלל בלתי מנוצל למרכז תרבות ואמנות שכונתי. כיום מתקיימים במקום חוגי מחול, דרמה ומוסיקה וכן הופעות, ובאולם קטן שבקומה העליונה מקרינים סרטים. בנוסף הקצה המפעל לאמנים שטח שבו הם יכולים לצייר, לרשום או לפסל.

"עקרון השילוב בין מפעל למרכז תרבות הוא דבר יחיד במינו", אמר אדוארדו מורחה, מראשי הקואופרטיב. ההיענות הרבה לפעילות התרבותית, הוא ציין, מעניקה למפעל "מטרייה המונעת מהבנקים לפעול נגדנו" וגם מזכה אותו בפרסום חיובי ובתמיכה כספית מצד רשויות העירייה. לנוכח אובדן המשרות וההכנסות, ניסתה העירייה לסייע לעובדים לקבל חזקה חוקית על מפעלים נטושים או זנוחים, לרבות הציוד שבהם. מכוח חקיקה חדשה, היא משכירה עתה את הנכסים לקואופרטיווים של עובדים לשנתיים ומסייעת להם בניהול משא ומתן עם הנושים.

ואולם, לנוכח סימני ההתאוששות בכלכלת ארגנטינה, בעיקר בחברות המייצאות סחורות, צצו וחזרו בעליהם המקוריים של כמה מפעלים, המקווים לתבוע לעצמם את הבעלות בחזרה. מגמה זו הובילה למאבקים משפטיים, ובמקרה אחד אפילו לאלימות. בחודש אפריל ניסתה המשטרה בלא הצלחה לאכוף צו פינוי של בית משפט, שהוצא נגד עובדים במפעל הטקסטיל "ברוקמן", יצרן חליפות גברים, מקטורנים ומכנסיים. 56 עובדי המפעל המנהלים אותו מסוף שנת 2001 לא פעלו בהתאם לחקיקה העירונית שהסדירה את פרוצדורת ההשתלטות על המפעל, אף שהיו זכאים לכך בשל המשכורות שהמפעל חייב להם. בכך הם סיפקו לבעלי המפעל בסיס משפטי להתלונן שהעובדים אינם אלא מסיגי גבול וגנבים.

במפעלים שבהם איש אינו קורא תיגר על הבעלות, ניצבים הפועלים-המנהלים מול בעיות מסוג אחר. בהתחלה, מספרים העובדים, נמנעו הלקוחות והספקים מביצוע עסקאות עמם, לדבריהם מטעמים של אפליה מעמדית; גם עכשיו, הם אומרים, הם מתקשים להשיג הלוואות מבנקים או אשראי מספקים. "היה קשה להתניע את המערכת, משום שלמרות שמה הטוב של החברה, אנשים לא האמינו שהעובדים מסוגלים לנהל את העניינים", אמר חורחה גוטיירס, עובד במפעל ההדפסה CAG. "היה עלינו להוכיח שהאיכות הגבוהה לא נפגמה ושכל מה שחסר זה כמה מנהלים במשרד הראשי".

העובדים מודים שגם הם נאלצו לשנות את גישתם. כבעלים-מנהלים הם כבר חייבים לתת את דעתם לא רק לתהליך הייצור אלא גם לענייני ניהול, שהיו זרים להם בעבר. "לא היה לנו שמץ של מושג על הדברים שהיינו אמורים ללמוד", אמר חוסה קמילו גוליילמרו, מייסד קואופרטיב המנהל את חברת "גלקו", יצרנית מובילה של רטבים וציפויים לגלידה ועוגות. "מעולם לא ששתי לדבר אל אנשים זרים, ואילו עכשיו אני מרבה לדבר עם לקוחות ועוזר בעיצוב תוכניות שיווק ומכירות".

היום, כשהם בעלי מניות ולא רק פועלים, נכונים העובדים גם להקריב קורבן אישי ברצון רב יותר מבעבר. בגלקו, למשל, "כל אחד מקבל את אותו השכר, מהמנהלים ועד עובדי התחזוקה", אמר גוליילמרו: 600 פסוס לחודש, שהם 200 דולר, לעומת 1,200 פסוס שהוא קיבל לדבריו בעבר, מהבעלים הקודמים. "כאן, כל אחד הוא שותף", הסביר רובלדו מ-IMPA, "זה מקור כוחנו - המחויבות שאנו חשים כלפי משהו ששייך לנו עצמנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו