בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסתה מאוחרת

עם חידוש תהליך השלום מחודשת פעילותה של הוועדה הישראלית-פלשתינית למניעת הסתה, ואיתה הוויכוחים מי מסית יותר. הישראלים מנפנפים בקליפים לאומניים מהטלוויזיה הפלשתינית. הפלשתינאים מלקטים ציטוטים אלימים של בכירים ישראלים ומזכירים שהם כמעט ולא צופים בטלוויזיה הפלשתינית. גם הם מעדיפים את ערוץ 2

תגובות

לתקשורת הפלשתינית היה בשבוע האחרון גיבור מפתיע: אביגדור ליברמן. השר הישראלי פירנס עשרות כותרות, מאמרים ואפילו קריקטורות, והכל בזכות ההצהרה שלו בנוגע לאסירים הפלשתינאים. "אני מוכן להביא את האוטובוסים שיובילו את האסירים הפלשתינאים למקום שממנו לא יחזרו יותר", אמר שר התחבורה, "אני מעדיף להטביע אותם בים המלח". רבים בימין הישראלי, קל וחומר בין מצביעיו של ליברמן, בוודאי הינהנו בהסכמה; בשמאל כבר מזמן מסרבים להתרגש מהפה הגדול של ליברמן. ואצל הפלשתינאים - סערה גדולה. הביטוי הטוב ביותר נמצא בקריקטורה שהופיעה ביומון "אל איאם": ליברמן נראה בה חותר בסירה שבקצה שלה ניצב אסיר פלשתיני (שבוי, בפי הפלשתינאים). על פתק שהשר הישראלי מחזיק בידו מתנוססת התביעה "להפסיק את ההסתה", ובה בעת הוא מצהיר "צריך להטביע אתכם בים המוות".

דבריו של שר התחבורה יככבו בוודאי גם על שולחן הוועדה הישראלית-פלשתינית למניעת הסתה, שאמורה להתכנס לישיבתה הראשונה כבר בשבועות הקרובים. אפשר לסמוך על נביל עמר, שר ההסברה הפלשתיני, שלא יחמיץ את ההזדמנות לצבור כמה נקודות במרוץ שהישראלים והפלשתינאים כל כך אוהבים לנהל - מי מסית יותר? ואכן, כשביקשתי השבוע מעמר לציין מקרים של הסתה בצד הישראלי, הפנינה של ליברמן הובילה את הרשימה. הישראלים, שייוצגו בוועדה על ידי צוות בראשות האלוף (מיל.) יעקב עמידרור, יבואו עם חבילת טענות משלהם. דבריו של השייח' אחמד יאסין מהשבוע שעבר, ש"ישראל תחדל להתקיים עד שנת 2027", בוודאי יתפסו שם מקום של כבוד. ספק אם ההתנצחות הזו תקדם את המזרח התיכון ולו במילימטר לקראת השלום המיוחל. אבל העבודה לא תהיה לחינם: אם שוב הכל יתפוצץ, שני הצדדים יוכל לשלוף תיק מלא ציטוטים שיוכיחו, שחור על גבי לבן, שהאשמה נופלת באופן בלעדי על הצד השני.

"תראה דבר מוזר", אומר בעל טור פלשתיני, "כל הזמן מדברים על ההסתה, אבל בפועל כל צד מוסת דווקא על ידי הצד השני. כשליברמן אומר מה שהוא אומר אף אחד אצלכם לא משנה את דעתו, אבל הציבור הפלשתיני מתחרפן. באותה מידה אתם מתרגשים הרבה יותר מאיתנו מהפרובוקציות של השייח' יאסין. אם אנחנו, המתונים, נפסיק להקשיב לקיצונים משני הצדדים החיים שלנו יהיו הרבה יותר קלים".

הקמתה המחודשת של הוועדה למניעת הסתה היא אחד הסימנים המובהקים לעובדה שאנחנו נמצאים בעיצומו של קאמבק לימי אוסלו. כבר בימים הראשונים לאחר החתימה על ההסכם ההוא הירבו הצדדים לדבר על הצורך הדחוף לבער את ההסתה מכלי התקשורת וממוסדות החינוך, אבל היישום בשטח התעכב. רק בישורת האחרונה, אחרי הסכמי וואי, הוקמה ועדה משולשת, ישראלית-פלשתינית-אמריקאית, שקיבלה מנדט לבדוק את הנושא לעומק. "התעוררנו מאוחר מדי", אומר גורם בממשל הישראלי, "היינו משוכנעים שהתקדמות בתהליך השלום תביא להפחתת ההסתה בתקשורת ובמערכת החינוך הפלשתינית, אבל בדיעבד הבנו שהעובדה שההסתה נמשכה היתה אחד הגורמים לכך שהעסק לא הבשיל ושהכל התפוצץ".

"נו באמת", מגחך בכיר פלשתיני בתגובה, "מה שהביא לפיצוץ זו הבנייה בהתנחלויות שמעולם לא נפסקה, ולא מה שאמרו אצלינו בטלוויזיה. חוץ מזה, לומר על נתניהו שהוא הכשיר את הלבבות של הישראלים לשלום זה לא רציני. בערך כמו שליברמן עושה את זה עכשיו".

הרכב הוועדה שהוקמה בעקבות הסכמי וואי הבטיח שבדיונים לא יהיה משעמם. בראש הצוות הישראלי עמד אורי דן, שופרו הוותיק של אריאל שרון שמכהן גם כבעל טור ב"מעריב". בממשלת ישראל ידעו היטב ששמו של דן מהווה עבור הפלשתינאים סמרטוט אדום. מקבילו הפלשתיני היה מרוואן כנפאני, לשעבר דוברו של ערפאת ואדם חם מזג בזכות עצמו. חברי הוועדה מספרים על התנצחויות מילוליות קולניות בין השניים, במיוחד בימים שבהם כנפאני היה מתחיל את הישיבה בהנחת מאמרים של אורי דן על השולחן תוך כדי טענה שראש הצוות הישראלי הוא מסית לא קטן. הישראלים, מצידם, טענו שכנפאני מתחמק מדיון בתחלואי התקשורת הפלשתינית ומעדיף לבזבז את זמן הוועדה על נאומים פוליטיים בגנות "התוקפנות הישראלית". בישיבה השישית הצדדים עדיין התקשו למצוא תשובה מוסכמת לשאלה מהי, בעצם, הסתה.

אחרי בחירות 99' ועליית אהוד ברק לשלטון נעשה ניסיון לטהר מעט את האווירה. לראש הצוות הישראלי מונה יעקב ארז, אז עורך "מעריב". הפנייה לארז, ועוד יותר מכך ההסכמה שלו, עוררו תהיות בקרב מי שסברו שתפקידה של עיתונות במדינה דמוקרטית לבקר את הממסד הפוליטי ולא להפוך בשר מבשרו. אצל הפלשתינאים הניסיון של השלטון להקים ועדה שתורה לעיתונאים מה מותר ומה אסור נתפס כמהלך טבעי; בישראל, לכאורה, זה לא היה אמור להיות כך. בשביל לברר סוגיות של הסתה יש בתי משפט. כך או כך, כמו הקדנציה של אהוד ברק כולה, גם הוועדה הזו נמוגה בעשן האינתיפאדה. מקץ שלוש שנים ושלושת אלפים הרוגים, היא עומדת לחזור.

סילבן שלום הופתע לטובה

המאבק בהסתה מוחזר למרכז הזירה כבר בסעיף הראשון של מפת הדרכים מאת ג'ורג' בוש. הנוסח ההדדי של הסעיף לא מצא חן בעיני ממשלת ישראל, וברשימת ההערות ששיגרה לשכת שרון לבית הלבן מופיעה תביעה להסיר את הדרישה מישראל להפסיק את ההסתה כלפי הפלשתינאים, מהסיבה הפשוטה שאצלנו אין דבר כזה. את הפלשתינאים, מיותר לציין, הדרישה הזו מצחיקה. "יש הסתה בשני הצדדים, וצריך לטפל בה", אומר נביל עמר. "למרבה המזל אנחנו מחויבים למפת הדרכים, ולא למה שישראל חושבת עליה".

בפגישה שנערכה לפני כשבועיים בין אבו מאזן לסילבן שלום, דיבר שר החוץ על חשיבות החינוך לשלום. בעוד אנחנו יושבים כאן, נזף בראש הממשלה הפלשתיני, בטלוויזיה שלכם שורפים את דגל ישראל ומראים מפה של פלשתין השלמה. בו במקום הציע אבו מאזן להקים מחדש את הוועדה למניעת הסתה, והעניין סוכם. "אני לא רוצה להיסחף", אומר שלום, "אבל הופתעתי מאוד לטובה מהגישה שלהם. יש לי הרגשה שמתחיל כאן משהו טוב".

בפגישה נוספת שנערכה בשבוע שעבר בין שלום לנביל עמר, השר הישראלי כבר שמע מעמיתו כמה הערות על ההסתה בצד הישראלי. אביגדור ליברמן, איך לא, הוזכר שם. שלום השיב שהוועדה תצטרך לדון בכל טענה שתובא בפניה. סוכם שהשרים ימנו צוותים, ואלה יתכנסו כבר בזמן הקרוב. שלום מינה את יעקב עמידרור לעמוד בראש הצוות הישראלי, סגנו יהיה גדעון מאיר, סמנכ"ל ההסברה של משרד החוץ. במשרד החוץ כבר הספיקו להקים גם צוות איסוף ומעקב, שאת עבודתו אמור לרכז יוני דחוח הלוי, סגן אלוף שהושאל מדובר צה"ל. "כשיודעים שיש מעקב, זה משפיע", אומר שלום. "השבוע הם שידרו בפעם הראשונה ג'ינגל של שלום במקום קליפים של זריקת אבנים".

"זה בסדר", אומר נביל עמר, "גם לנו יש מספיק צוותים שעוקבים אחריכם. גם בכוחות הביטחון וגם בין פקידי הרשות".

שר החוץ שלום דוחה את הטענה שמינויו של יעקב עמידרור, הידוע בעמדותיו המדיניות הקשוחות, מעביר מסר בעייתי לפלשתינאים: "אני לא חושב שזו בעיה. הוא היה מפקד המכללות, ואנחנו הרי מחפשים כאן גם קשר לחינוך. חוץ מזה הוא היה ראש חטיבת מחקר באמ"ן, כך שהוא בקיא בחומר".

אתה נשמע מאוד נלהב מההזדמנות לטפל בהסתה אצל הפלשתינאים. מה בדבר ההסתה בצד הישראלי?

"אני לא רואה שיש בתקשורת הישראלית המאורגנת הסתה. אמרתי לפלשתינאים שיביאו דוגמאות ונדון בהן".

הדברים שליברמן אמר השבוע לא מוגדרים על ידך כהסתה?

"הדברים שהוא אמר לא מקובלים עלי. חוץ מזה, על דרך ההלצה, בים המלח בכלל אי אפשר לטבוע".

הערת לאבו מאזן על מפת פלשתין השלמה שהופיעה בטלוויזיה הפלשתינית. נדמה לי שבסמל והמנון הליכוד עדיין מופיעות שתי גדות לירדן.

"טוב, זה שונה. ישראל היא מדינה קיימת, וכשאתה לא כותב את השם שלה זה כאילו אתה רוצה להעלים אותה. עם הזמן הרבה דברים שאולי לא מותאמים להיום יצטרכו להשתנות".

כמו המנון בית"ר?

"אני לא משנה עכשיו שירים, בטח לא שירים שקיימים כבר הרבה שנים וכולנו מכבדים אותם".

הסימטריה של ההסתה

הדיון על הסתה מחייב לכאורה בחינה סימטרית של המציאות התקשורתית משני צידי הקו הירוק, אבל סימטריה כזו לא קיימת. בהשוואה לתקשורת הישראלית, זו הפלשתינית ענייה, דלת תפוצה וכפופה לתכתיבי השלטון. לעומת זאת, הפלשתינאים יודעים על המתרחש בתקשורת הישראלית הרבה יותר מאשר להיפך. רוב הפלשתינאים העוסקים בפוליטיקה ותקשורת שולטים בעברית ברמה כזו או אחרת ויכולים לעקוב אחרי הפרסומים בשפת המקור, בעוד אחרים צורכים את הגרסאות דוברות האנגלית ("הארץ" באנגלית, "ג'רוזלם פוסט" ועוד). קוראי היומון הפלשתיני המוביל, "אל קודס", מוזמנים מדי יום לקרוא לא פחות מארבעה עמודים של מאמרים מתורגמים מהעיתונות העברית על כל פלגיה. "הם מאוד סקרנים, פשוט אובססיווים לדעת איך העסק אצלנו עובד", אומר ד"ר מוטי קידר מאוניברסיטת בר אילן.

למערך התרגום של "אל-קודס" אין מקבילה בצד הישראלי. בעוד ההיכרות של פלשתינאים רבים עם התקשורת הישראלית היא בלתי אמצעית, אצל הישראלים המצב שונה: מיעוט שולי בקרב העיתונאים והציבור קורא ערבית, וכדי לדעת מה אומרים, כותבים וחושבים הפלשתינאים אנחנו נזקקים לשירותי התיווך של מספר מצומצם של כתבים ופרשנים, שמטבע הדברים מושפעים מהשקפת עולמם. פרט לעיתונאים ולגורמי ביטחון, קמו בשנים האחרונות מספר ארגונים שלקחו על עצמם לעקוב ולתעד אחר המתרחש בתקשורת הערבית בכלל והפלשתינית בפרט. כולם מזוהים, במידה זו או אחרת, עם הצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. אחד מהארגונים האלה, "מבט לתקשורת הפלשתינית", בניהולו של איתמר מרכוס, תושב התנחלות אפרת, הכין לאחרונה עבור לשכת ראש הממשלה דו"ח מפורט על גילויי ההסתה בתקשורת הפלשתינית, כולל תמלילים והקלטות. בשמאל יש הטוענים שארגוני המעקב עושים הכל כדי להטיל אימה על הציבור הישראלי ולצבוע את הפלשתינאים בצבעים שטניים. בימין משיבים שבשמאל מעדיפים להעלים עין ממה שמתרחש על המסכים מעבר לקו הירוק.

על דבר אחד מסכימים כולם: בלי להגיע להגדרה מוסכמת מהי הסתה, הדיונים בוועדה יהיו שוב בזבוז זמן לכל הצדדים. יגאל כרמון, תת אלוף בדימוס, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, עומד בראש ממר"י, ארגון שמרכזו בוושינגטון ולו סניפים בירושלים, ברלין ומוסקבה. ממר"י עוסק בהפצת תרגומים מתוך התקשורת הערבית למספר שפות. כרמון מציע שלושה קריטריונים להסתה: "בהנחה שאנחנו נמצאים בעימות, עצם מתן הביטוי לעימות אינו הסתה. מה כן? קריאה לאלימות נגד אזרחים; אי הכרה בקו הירוק; ביטויים של אנטישמיות וגזענות נגד יהודים באשר הם, להבדיל מישראל או ישראלים". בסעיף על הקו הירוק, כרמון מתכוון למפות פלשתין השלמה המופיעות מדי פעם בתקשורת הפלשתינית, ולמקרים שבהם דוברים פלשתינאים מתייחסים אל יישובים ישראלים ממערב לקו הירוק כאל שטחים כבושים שיום אחד הפלשתינאים עוד ישובו אליהם.

אם מחילים את הכלל הזה על שני הצדדים, אזי כל התבטאות של ישראלי בזכות ארץ ישראל השלמה, או אפילו הבעה של אי נכונות ישראלית לחזור לגבולות 67' היא הסתה. למשל, הדברים שראש הממשלה אמר בשבוע שעבר על נצרים, שנישאר בה לתמיד כדי לפקח על שדה התעופה הפלשתיני.

"יש בזה משהו. אי אפשר שלא תהיה סימטריה. אז אני מציע שנתמקד בסעיף הראשון".

ובכל מה שנוגע לעידוד לאלימות נגד אזרחים, לכרמון יש הרבה מה לומר על הנעשה בתקשורת הפלשתינית בכלל, ובטלוויזיה של הרשות בפרט: "הדבר שהכי בלט בטלוויזיה הפלשתינית מאז תחילת האינתיפאדה זה העידוד המפורש והקריאה האישית לבצע פעולות התאבדות נגד ישראלים. האדרת השוהאדה באה לידי ביטוי בשידור אינסופי, לעתים מהבוקר עד הערב, של קליפים מלאים בדם, אש ותמרות עשן, ילדים בני שלוש וארבע זורקים אבנים. כמה מהקליפים המבוימים חזרו על עצמם מאות פעמים, עם מסר של גלוריפיקציה והרואיזציה של השוהאדה".

ואכן, מי שהדליק מאז אוקטובר 2000 את הטלוויזיה הפלשתינית התקשה להחמיץ את סדרת הקליפים שכרמון מדבר עליהם. איתמר מרכוס אף הקליט אותם ומפיץ לכל דורש על גבי תקליטור. באחד מהם, למשל, נראה ילד חמוד המשאיר מכתב פרידה להוריו בו הוא מסביר שהמוות לא כל כך נורא: "מה מתוקה השוהאדה כאשר אני מחבק אותך אדמתי". ברקע רואים את הילד נופל ומחבק את האדמה. בסרטון אחר נראה ילד שמגלם את דמותו של השאהיד המפורסם ביותר, מוחמד א-דורה, משחק בגן עדן: לונה פארק, עפיפון, חוף הים. לפני הסרטון מופיע כיתוב בולט על המסך: "אני מנופף לכם לא כדי להיפרד, אלא כדי לומר: בואו אחרי". בסרטון נוסף נראים אהוב ואהובה שמתקרבים זה לזו משני צידיה של גדר. הבחורה נורית בגבה על ידי חייל ישראלי, והבחור פוצח בריצה, במהלכה הוא חוצה גדרות ומכשולים, ולבסוף נורה גם הוא ומגיע לגן עדן. שם, כידוע, ממתינות לו הבתולות עטויות הפרחים שרוקדות על פלגי מים.

"מוות לערבים" זה הסתה?

עטאללה נג'אר, עורך הירחון "אביר" שממומן מכספי הרשות הפלשתינית, פירסם לפני מספר שבועות מאמר מערכת בו קרא ל"הפסקה הדדית של ההסתה". למרות זאת, הוא סבור שלישראלים יש בתחום הזה הרבה יותר עבודה. "אני כבר מזמן חושב שהעיסוק בנושא ההסתה הוא אינטרס עליון של הפלשתינאים. קודם כל, מפני שההסתה הפלשתינית היא טיפה בים של ההסתה הישראלית. הרי הטרנספר הוא נושא דיון לגיטימי אצלכם, בכל כלי התקשורת. פוליטיקאים ואנשי ציבור מימין מסיתים נגד הפלשתינאים כמעט כל יום, כולל דיונים אם ערפאת הוא היטלר ואם צריך לחסל או סתם לגרש אותו. אני כבר לא מדבר על כלי התקשורת של הימין כמו ערוץ 7, 'מקור ראשון' או 'הצופה'. אני זוכר גם עיתונאי ישראלי שישב באולפן בשידור חי ואמר שצריך לפוצץ מכוניות תופת במרכזי הערים הפלשתיניות ולגרום למאות הרוגים, ובתור פרס העיתונאי הזה נהיה שר משפטים (הכוונה ליוסף לפיד, א"ל). ואני כבר לא מדבר על תופעות כמו הקהל במגרשי הכדורגל שצועק 'מוות לערבים' אפילו אם זה משחק בין נתניה לאשדוד ואין שום ערבי במגרש".

נדמה לי שאתה עושה הנחה לתקשורת הפלשתינית.

"אני כבר הצעתי שייערך מחקר מקביל, בו ייבחנו במשך חודש כלי התקשורת הפלשתיניים והישראליים מלה במלה ונראה איפה יש יותר הסתה. אני מוכן להתחייב לפרסם את התוצאות בעיתון, אפילו אם הן לא יחמיאו לנו. אני מסופק אם יש עורך עיתון ישראלי שמוכן לתת התחייבות דומה. חוץ מזה אצלנו, בהוראה, אפשר להפסיק את התופעות האלה ולשנות את הטון. אצלכם, אני רוצה לראות את שרון נותן הוראה ומפסיק את ההסתה בערוץ 7, או בטורי התגובות והפורומים באתרי האינטרנט, או סותם את הפה לשרים שלו. אתם עלולים למצוא את עצמכם במצב מאוד לא נעים, רק שהגאונים אצלנו עוד לא עלו על זה".

ההוראה שנג'אר מדבר עליה אינה עניין היפותטי. בשבועות האחרונים מפעילים אנשי הרשות הפלשתינית, ובעיקר משרדו של נביל עמר, לחץ כבד על כלי התקשורת לשנות את הטון ולעבור לשידורים ההולמים עידן של פיוס ומתינות. הלחץ התבטא בשיחות בעל פה ובסדרה של מסרים כתובים שהועברו למערכות. התוצאות לא איחרו להגיע. מאהר אל רייס, מנכ"ל רשות השידור הפלשתינית, ביקש להופיע בעצמו באחת מתוכניות האירוח של התחנה, ודיבר על החשיבות של שינוי רוח השידורים. הוא אף הורה להפיק סדרה של תוכניות על תהליך השלום. פתאום אפשר לראות סרטים מצוירים בטלוויזיה הפלשתינית, כמות הקליפים הלוחמניים קוצצה בצורה דרסטית, "הם התחילו לשדר תמונות שלוות של נוף פלשתיני", בישר שירות המעקב האמריקני בדו"ח מיוחד שהופץ בתחילת החודש, אך הוסיף כי "התוכן הדליק עדיין לא נעלם".

אחרי הפוגה ארוכה הטלוויזיה הפלשתינית חזרה לארח פוליטיקאים ישראלים, השר בלי תיק גדעון עזרא כבר הספיק להתראיין שם ממושכות. "אם יצאה הוראה להפסיק את ההסתה, אז איך אפשר לטעון שקודם לא היתה הסתה?", מחייך אליאס זאנאנירי, עיתונאי פלשתיני ממזרח ירושלים שעובד עבור הרדיו הצרפתי.

גם אם קשה למצוא מי שיסנגר על תעשיית הקליפים של הטלוויזיה הפלשתינית, התיאורייה הישראלית על התפקיד המכריע שמילאה באינתיפאדה סופגת מהלומה דווקא מכיוון אחר: "אתם עובדים על עצמכם בעיניים", אומר חליל גסאלי, עיתונאי ממזרח ירושלים שעובד ברדיו "סאווה" האמריקאי, "מה זה משנה בכלל מה משודר בטלוויזיה הפלשתינית? מי בכלל רואה אותה? השידורים באיכות גרועה, החדשות שם עשויות כמו במאה ה-19, אחוזי הצפייה שלה אפסיים. היחידים שרואים אותה זה השב"כ ועיתונאים ישראלים שרוצים לתפוס את הפלשתינאים בכל מיני שטויות. הקליפים שהראו שם בשנים האחרונות מאוד מטרידים, היתה על זה הרבה ביקורת ציבורית גם מארגוני זכויות אדם וארגונים שדואגים לבריאות ילדים, אמרו שמספיק עם תמונות של שאהידים וגופות. אבל איך אפשר לטעון שטלוויזיה מסיתה עם שלם כשיש לה רייטינג של בקושי 2%?"

דלותה של הטלוויזיה הפלשתינית היא רק חלק ממצבם העגום של כלי התקשורת ברשות. העיתון הפלשתינים הבכיר "אל קודס", היוצא לאור במזרח ירושלים, נמכר, על פי הערכות, בכשלושים אלף עותקים במקרה הטוב, ירידה של עשרות אחוזים מהימים שלפני האינתיפאדה. כיסו המידלדל של הציבור והמחסומים הישראלים שהופכים את הפצת העיתון למבצע בלתי אפשרי הסבו להם פגיעה אנושה. "אל חייאת אל ג'דידה" (החיים החדשים), עיתון הרשות הפלשתינית שגם בימים אלה מקפיד על קו נוקשה יותר ברוחו של יאסר ערפאת, סובל מנתוני תפוצה דלים עוד יותר, "בקושי כמה אלפי עותקים, אחרי שמחלקים אותו חינם לאנשי הרשות ובתחנות הדלק", אומר גסאלי. גם אם המספרים האלה לא לגמרי מדויקים, ואין בנמצא מספרים מדויקים, ברור שהציבור הפלשתיני שואב את המידע שלו על המתרחש בעיקר מ"שמועות וגרפיטיז", כדברי גסאלי, ממה שהוא רואה ברחוב ומתחנות הטלוויזיה הלווייניות - "אל ג'זירה", "אל ערבייה", אבו דאבי ואחרות. הניסיון הישראלי לייחס לשידורי הטלוויזיה הפלשתינית השפעה מאגית העלה חיוך על שפתיהם של רוב העיתונאים הפלשתינאים שהתראיינו לכתבה הזו, בעיקר על רקע ההתפתחויות האחרונות: בשבוע שעבר פורסם דו"ח חריף מטעם עמותה בראשות הד"ר חיידר עבד אל שאפי, שעסק בנעשה ברשות השידור הפלשתינית. הממצאים העיקריים: ניהול כספי כושל, אבטלה סמויה, מינוי קרובי משפחה. "חשבתם שרק לכם יש צרות עם רשות השידור", אומר עיתונאי פלשתיני, "אבל ל'מבט' לפחות יש רייטינג".

על שנאה וחוסר רגישות

שלומי אלדר, כתב לענייני פלשתינאים של ערוץ 10, מרבה לשוטט בחודשים האחרונים ברצועת עזה. את המונח הסתה הוא מכיר היטב משני צידיו של המטבע. "יום אחד נתקעתי ברצועה ולא יכולתי לחזור לישראל. התארחתי ללילה בבית של הצלם שלי, וראינו קצת את השידורים של הטלוויזיה הפלשתינית. היו שם סרטונים מלאי אלימות ודם, וילדים מתים, ומה לא. אחרי שאתה רואה את זה במשך שעה רצופה, הדבר שהכי מתחשק לך לעשות זה לקום ולהרוג איזה יהודי. אבל אחרי זה שאלתי את עצמי - מה בעצם ראיתי שם? שום דבר לא היה מבוים. אלה היו תמונות אמיתיות של זוועות שצולמו על ידי צלמים פלשתינאים ברצועה".

במקרה אחר הגיע אלדר לביקור בתחנת הרדיו הפופולרית ברצועה, "אל חורייה" (החירות). "בדיוק היה דיווח על פיגוע בנתניה, ואני שומע את השדר מדבר על כך ש'כוחותינו הגיבורים ביצעו פעולה בעורף האויב', או משהו כזה. כשהשדר יצא מהאולפן, עשו בינינו היכרות. שאלתי אותו למה הוא השתמש במונחים האלה, הרי זה ילדים ואזרחים מתים שם. הוא אמר 'מה אתה רוצה שאני אעשה? כשפה כל יום נהרגים אנשים וילדים, הרחובות מלאים טנקים, אף-16 ואפאצ'י מפציצים ובתים נהרסים, מבחינת הציבור זו התגובה הקטנה והדלה שאנחנו יכולים לייצר, והאנשים שמצליחים לייצר אותה הם גיבורים. אני לא יכול שלא לתת לזה ביטוי'. אחרי רגע של הפוגה, הוא אמר: 'תשמע, העבודה פה לא משהו. אתה יכול במקרה לסדר לי אישור עבודה בישראל?'"

מחמוד דאהר הוא מגיש מהדורת החדשות בעברית בטלוויזיה הפלשתינית, שמשודרת בכל יום ב-16:30 ונמשכת חצי שעה. דאהר, אח סיעודי בהשכלתו, עבד בעבר בהדסה עין כרם ושערי צדק. לפני שבע שנים, כשהטלוויזיה הפלשתינית הוקמה, חיפשו שדר בעל שליטה טובה בעברית ומאז הוא שם. לדאהר אין ספק שההסתה היא רק הסימפטום, לא הבעיה: "כל עוד יש כיבוש, כל עוד יש עימות, יש הסתה וכל צד יאשים את השני. כמעט אין ביטוי שבו אני יכול להשתמש בחדשות שאתם לא תאשימו אותי שאני מסית. גם בצד הישראלי, רוב הפלשתינאים שיראו את השידורים או העיתונים שלכם יגידו שהישראלים מסיתים. זה עניין של הבנה ופרשנות למושגים. אפילו הפרשנות שהפרשנים שלכם נותנים למלה ג'יהאד היא מעוותת. הרי ג'יהאד זו מלה רחבה, שמייצגת מאבק נפשי, מאבק פנימי, וגם מאבק נגד כופרים, אבל הכוונה דווקא לעובדי אלילים, לא ליהודים או לנוצרים. גם מי שמנסה ללמוד הוא בג'יהאד פנימי. אז כשמעוותים ככה מושגים בסיסיים זה מגביר את השנאה. האם זו הסתה? אני לא יודע".

איך אתה קורא לפיגועים במהדורה שלך?

"לפעמים אני פשוט משתמש במלה פיגוע, לפעמים פעולת התאבדות, לפעמים פעולה נגד אזרחים ישראלים. אבל אני לא אסתיר ואומר לך שהשנאה המתמשכת גורמת לחוסר רגישות כלפי הצד השני. חלק גדול בעם שלנו רואה בפעולות האלה את הדבר האחרון שיכול להגן עליו מפני הכיבוש, לגרום לישראלים להבין מעט ממה שעובר עלינו פה".

בזמן האחרון יש שינוי ברוח השידורים שלכם?

"אפשר להגיד שיש שינוי. זה לא כל כך בגלל ההוראה שקיבלנו, אלא בגלל שיש שינוי בשטח. ברגע שאין פעולות צבאיות, חיסולים והרוגים, אז אין מה לשדר, עוברים לסדר היום הרגיל. אתה יכול להרגיש בתקשורת נימה אחרת, יש נטייה לביטויים יותר עדינים, גם אם לא נהפוך לציונים ביום אחד".

ובכל זאת, בעת שאבו מאזן נאם בוועידת עקבה וכל העולם שידר, רק בטלוויזיה הפלשתינית העדיפו להראות את יאסר ערפאת לוחץ ידיים.

"מה אני אגיד לך, ערפאת תמיד מופיע אצלינו ראשון. הוא עדיין הנשיא והיו"ר של הרשות הפלשתינית, הוא המנהיג הלא מעורער. ראש הממשלה, עם כל הכבוד, בא אחריו. זה לא עניין של הוראה, אלא של הדרך שבה האנשים שעובדים כאן מבינים את ההייררכיה".

עבור מועין אל חילו, מגיש ושדר בטלוויזיה הפלשתינית, המלחמה היא עניין מאוד אישי. בפברואר השנה נהרגו שני אחייניו, סעיד ועלא, כשצה"ל פוצץ סדנת מתכת הסמוכה לביתם בטענה שמדובר במחרטה לייצור טילי קסאם. אל חילו לא שידר באותו שבוע: "לא יכולתי לדבר כמה ימים. נתתי לאחרים לעשות את העבודה". אל חילו, גם הוא בעל עברית שוטפת, חושב שאם יש הסתה, הישראלים צריכים לשאול את עצמם למה: "אם יש אצלנו הסתה זו תוצאה של המדיניות הישראלית. ביום שיש לנו שמונה הרוגים אנחנו לא יכולים להראות רקדניות בטן או שיר אהבה ולהתעלם מהמציאות. כשיש התקפה של אף-16 על שכונה אנחנו צריכים לדווח את האמת. לעומת זאת, ביום שהצבא נסוג מבית חנון או פתח את הכביש שידרנו שיש רגיעה ואולי בכוונתם של הישראלים באמת להתקדם לשלום".

יש הבדל בין לדווח אמת בחדשות לבין לשדר כל היום קליפים שקוראים לילדים להתאבד.

"אני לא תמיד מרגיש נוח עם הקליפים האלה, אבל זה משקף את המציאות שהילדים שלי חיים בה. הילד הקטן שלי רואה במו עיניו הרוגים, מסוקים, טנקים, וחי בחרדה ופחד. לא חסר לו מישהו שיסית אותו, הוא כבר מוסת מהמציאות. אני לא יכול להגיד לו מה להרגיש, כי הוא כבר מרגיש את זה לבד. אתה מוטרד מזה שילד אמר אצלנו שהשוהאדה היא מתוקה? אצלנו לפחות אף אחד לא אמר שהיהודים הם ג'וקים מסוממים בבקבוק, או שהם נחשים וצריך לחסל אותם, כמו שהרב עובדיה יוסף אמר על הערבים".

ומה עם מיליוני השאהידים שערפאת מצעיד בדרך לירושלים?

"זאת היתה תקופה של מלחמה".

ועכשיו?

"עכשיו יש שינוי. זה שילוב של המציאות שמשתנה, ושל ההוראות שירדו מלמעלה. בשבוע שעבר הופעתי בתוכנית 'הסברה וסוגיה' ודיברתי על הנקודה הזו, שעכשיו אנחנו משנים את הטון של השידורים. אבל אנחנו רק בתחילת הדרך. אצלכם, למשל, כל הזמן מדברים בתקשורת על האסירים עם דם על הידיים. מבחינתי, לחיילים שרצחו את האחיינים שלי יש דם על הידיים. אז או שעושים שלום וכל מי שיש לו דם על הידיים ישוחרר מהשבי, או שלא. זה לא יכול להיות חד צדדי".

נמאס מכל הקליפים

ראאד סוביח, מנהל אחת משלוש תחנות הכבלים המקומיות של בית לחם ("בית לחם טי-וי"), אחראי לאחת התוכניות היותר מיוחדות שמשודרות בגדה המערבית: מדי ערב בשמונה, עולה השדר הפופולרי נאסר לאחם בשידור חי, ומתרגם לצופיו את חדשות ערוץ 2 הישראלי. בהפסקות הפרסומות לאחם מדלג יחד עם צופיו לאתרי האינטרנט של Ynet ו"הארץ" ומתמצת עבורם את הכותרות, ובשמונה וחצי מתחילים שידור מוקלט של "שבע וחצי" מערוץ 1. אחר כך מגיע תורן - גם זה בהקלטה - של חדשות ערוץ 10. "מבחינת מידע נטו, להבדיל מדעה או פרשנות, הציבור שלנו סומך על העיתונאים שלכם יותר מעל שלנו", אומר ראאד סוביח. "חוץ מזה, מעניין אותנו לדעת מה אומרים אצלכם. למשל, אנחנו לא מחמיצים אף מלה של כל הפרשנים לענייני ערבים בכל הרשתות, שאתם חושבים שהם גאונים גדולים ויודעים עלינו הכל, אבל אני אומר לך באחריות שהם לא מבינים שום דבר".

הטלוויזיה המקומית בכבלים היא חיה תקשורתית מוזרה שתפסה תאוצה בשנים האחרונות בכל חלקי הגדה. בכל אחת מהערים הפלשתיניות יש לפחות תחנה מקומית אחת. סוביח אומר שהרייטינג שלהן גבוה בהרבה מזה של הטלוויזיה הפלשתינית, אבל הסקרים המסודרים האחרונים נעשו לפני תחילת האינתיפאדה. מאז אוקטובר 2000 הכל השתנה, גם המצב הכלכלי: צוות העובדים צומצם מ-32 לעשרה, התקציב מסתכם באלפי דולרים בודדים לחודש, על מנת להתקיים כל העובדים צריכים למצוא עבודה נוספת, שפעמים רבות איננה בנמצא. כשרחובות בית לחם בוערים הם רצים החוצה עם מצלמות כתף, כשאסון נוחת על הרשות הפלשתינית יש להם סטוק מוכן של קלטות עם שירים לאומניים. "אבל האמת היא שנמאס לנו כבר מכל הקליפים האלה", אומר סוביח, "שמענו אותם בלי סוף, כבר לפני כמה חודשים החלטנו שאי אפשר יותר. הבעיה היא, שכשנהרגים אנשים וכולם באבל אי אפשר לשדר מסיבת ריקודים או סרטים מצוירים. אז לפעמים אין ברירה".

סוביח לא מאמין בכוח ההשפעה של העיתונות הפלשתינית: "אצלכם יש עיתונאים שהציבור מחשיב את דעתם, את הפרשנות שלהם. מלה של אהוד יערי או ברנע יכולה לשנות את דעת הקהל. אצלנו אין דבר כזה. אנשים לא מאמינים לאף מלה שנאמרת בטלוויזיה הפלשתינית, בגלל זה הטענה שהיא מסיתה היא לא רצינית. אתה רוצה לדעת מה משפיע על הציבור הפלשתיני? מה שאומרים אצלכם בטלוויזיה. אם אנחנו רואים בערוץ 2 את מופז או שרון אומרים שאין עם מי לדבר ואין סיכוי לשלום, אנשים פה נהיים מיואשים ולוחמנים יותר. אם הם מדברים על שלום ופשרה, אנשים פה מגיבים בהתאם".

הרשות ניסתה לשכנע אתכם להנמיך את הטונים?

"לפני שלושה שבועות בערך קיבלנו מכתב, שבו נאמר שאנחנו בתהליך שלום ומצפים מכל אחד לקחת אחריות לאומית בחלק הקטן שלו. אחר כך כל מנהלי התחנות המקומיות הוזמנו לישיבה במשרדים של נביל עמר, בה נאמר לנו שלא רוצים שנראה דברים רעים, אנשים חמושים וכל זה. היתה הרבה התמרמרות, אמרנו שהניסיון הזה להתערב הוא פגיעה בחופש הביטוי שלנו. אמרנו להם שאם הם רוצים שנפסיק לסקר את השחיתות של הרשות זה לא בא בחשבון. נתתי להם דוגמה: נניח שחייל ישראלי הורג פלשתינאי. איך אפשר לדווח על זה במלים יפות?"

לסוביח ברור שהמציאות חזקה מאלף תוכניות טלוויזיה: "מה שגורם לאלימות זה מה שאנשים רואים בחיי היום יום שלהם. ההסתה הגדולה ביותר שאני יכול לעשות זה לשים מצלמה על כל המחסומים שמקיפים את בית לחם, שכאילו יש בה שקט עכשיו וכולם נורא מרוצים. העיר הרי נצורה וסגורה מכל הצדדים, אי אפשר לצאת. למרות זאת, בשבוע הבא נתחיל לשדר סידרת תוכניות על כל הנושא של מחאה לא אלימה. התחלנו כבר לשדר פרומואים. אנחנו עושים את זה לא בגלל שהישראלים לא אוהבים את מה שאנחנו משדרים, אלא בגלל שזה דיון חשוב לחברה הפלשתינית". *

alavie@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו