בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום אחד עוד תבינו כמה צדקתי

אהוד ברק מאמין שהוא עוד יהיה הקלף המנצח של העבודה, אבל לא רוצה להתחייב. הוא מפזר רמזים על קאמבק ומכחיש אותם מיד. מקורבו, ויצמן שירי, משוכנע שהוא החליט סופית לחזור לפוליטיקה; מקורב אחר, ח"כ דני יתום, אומר שברק אמר לו שמוקדם מדי לקאמבק. וברק? הוא שומר על זכות השתיקה

תגובות

"אתם יודעים במה אני עוסק עכשיו?" רוכן אהוד ברק לעבר חבריו כממתיק סוד. "במה?" שואלים החברים. "בקבב", לוחש ברק. החברים מקמטים מצח: קבב? "כן", צוהל ברק: הקאם-בק-של-ברק. וגם בששליק. החברים מרימים ידיים. שרק-שמעון-לא-יבוא-קודם, מבהיר ברק ועל שפתיו מרחף אותו חיוך מוכר, ממזרי, של מי שמנחש כי הדברים יעשו דרכם החוצה במוקדם או במאוחר ויעוררו סערה קטנה.

האיש בעל אלף הכינויים, זה שיולי תמיר היתה בפיו "אוגוסט שחוח", שכינה את מזכיר האו"ם, קופי אנאן, "קלאודי מאנקי" ואת הדוברת שלו במשרד ראש הממשלה, מירב פרסי-צדוק, "המפץ הגדול", שוב מתעתע בחבריו למפלגה. כשהוא מתבטא בפגישה סגורה (שהוא יודע שלא תישאר כזו) עם חברי המשמרת הצעירה, ששנה זה הרבה זמן בפוליטיקה והרבה יכול לקרות, הוא מדמיין לו את הכותרת בעיתון ואת גל הניחושים שהיא תעורר. כשהוא מותח ביקורת על סיור של העבודה בהתנחלויות ברצועת עזה ועל תוכנית שמעון פרס לנסיגה חד-צדדית הוא יודע שלא רחוק היום שבו פרס יכנה אותו "ליכודניק" ויסייע לו בכך למצב עצמו במרכז המפה הפוליטית, בדיוק היכן שהוא רוצה להיות. כשהוא מביע את רצונו להצטרף, יחד עם עוד שבעה עשר "לשעברים", ללשכת המפלגה, הוא יודע שהדבר חייב להתפרש כחזרה שלו לחיים הפוליטיים והוא מרגיש עם זה מצוין.

זאת, אף על פי שאין קשר בין שני הדברים - חברות בלשכה אינה תנאי לריצה לראשות המפלגה. הוא לא זקוק למעמד הרם הזה כדי להתמודד בפריימריס. פשוט קשה לו לעמוד בפני הפיתוי וההנאה שבמחשבה, כי בעוד הוא מסייר לו בעולם, מייעץ לחברות בינלאומיות ומרצה תמורת עשרות אלפי דולרים, יישבו להם כאן במעוז העבודה בשכונת התקוה, שמעון ואופיר (פינס, המזכ"ל) ויקמטו את מצחם: מה לעזאזל עושים עם ברק? וחוץ מזה, אם באמת יחליט לקפוץ בחזרה למים הקרים, קפואים במקרה שלו, איש לא יוכל להטיח בו: סליחה, עכשיו באים? לאן נעלמת? אבל בעיקר נראה שהוא נהנה מהקרב עם פרס. להרגיז את פרס, לעלות לו על העצבים, זה דבר שברק מתמחה בו מאז שנכנס לפוליטיקה לפני שמונה שנים. במובן זה הוא בהחלט ראוי לתואר ממשיכו של יצחק רבין. פעם נכתב שרבין האכיל את פרס מרורים בכפית במשך שנות דור וברק עושה זאת בצינור פיטום של אווזים.

גם פרס עושה כמיטב יכולתו. דרישתו שברק יתקשר אליו ו"יבקש" ממנו לאשר את צירופו ללשכה, דבר שהוא יודע שלעולם לא יקרה, מלמדת על חששו הגדול מברק. זה לא רק שהוא לא רוצה לראות את ברק יושב לו בשורה הראשונה בלשכה, מוקף בתומכיו, מתעמת אתו מעל במת הנואמים וזוכה לסיקור תקשורתי רחב. ההתנגדות העזה של פרס לצירוף ברק ללשכה, שהביאה לדחיית המהלך כולו בחצי שנה לפחות, מלמדת שפרס מאמין כי רק ברק יוכל להזיז אותו מתפקיד היו"ר בעוד כעשרה חודשים. אחרי ככלות הכל, לברק יש ניסיון מוכח בתחום.

לא סוגר אופציות

בשיחות שברק מקיים בתדירות הולכת וגוברת - עם ח"כים, ח"כים לשעבר וגורמים שונים שהיו והינם חלק מהמערכת הפוליטית, (לאחרונה נפגש, לאחר תקופה ארוכה של נתק מריר וכעוס עם שניים מבכירי מקורביו בעבר, אלדד יניב וטל זילברשטיין) - הוא משדר מסר מעורב: מצד אחד הוא מקפיד שלא להצטייר כרדוף אובססיה לחזור לשלטון. אני, הוא אומר, מילאתי את שליחותי גם אם היתה קצרה מכפי שתיכננתי. לדבריו, ישראל לא היתה נהנית כיום מתמיכה כזו מצד נשיא ארה"ב אם הוא לא היה הולך לקמפ דייוויד, מסכן את קיומו הפוליטי ו"חושף את פרצופו האמיתי של יאסר ערפאת". כבר אז, בקמפ דייוויד, הוא טרח לעדכן אחת לכמה ימים את שני המתמודדים לנשיאות, ג'ורג' בוש ואל גור במתרחש. בוש אמר לו: גו אהד, אהוד.

מצד אחר הוא מאמין שיבוא יום, שאזרחי המדינה וגם חברי המפלגה יבינו את חשיבות הקדנציה הקצרה שלו ויידעו להבחין בין עיקר ותפל, בין הקלקולים הפוליטיים לגודל הרעיון. וכשזה יקרה הוא ייקרא לשוב. הפנייה אליו, כך הוא מעריך, תיעשה לא היום ולא מחר, אלא כשיתברר לציבור שהממשלה הנוכחית והעומד בראשה אינם מסוגלים או אינם רוצים לספק את הסחורה. כל עוד אריאל שרון מצליח לזגזג בין מתינות מדינית לאקטיוויזם ביטחוני, כל עוד הוא פופולרי בציבור בשל התחושה שרק הוא יכול להביא להסדר ובשל האמונה כי הוא אכן מתכוון לעשות זאת, אין קונים לסחורה של ברק.

ברק הוא הראשון להכיר בכך. הוא היה מעדיף להתמודד מול שרון שכוכבו דעך, שמניותיו בצלילה, או מול בנימין נתניהו, אולם הוא אינו קובע מי יתמודד מולו ובאלו תנאים. כשאצטרך להחליט, אחליט, הוא אומר לבני שיחו. לכמה מהם הוא אומר דברים נחרצים יותר, אבל הפוכים. הח"כ לשעבר, ויצמן שירי, שנמצא אתו בקשר הדוק סבור כי ברק כבר גמר אומר לחזור. מנגד, ח"כ דני יתום, שהיה ראש המטה של ברק במשרד רה"מ סיפר השבוע כי שאל במפורש את ברק האם הוא מתכוון להתמודד בפריימריס ביוני 2004, ולדבריו ברק אמר לו: "דני, אני לא חוזר עכשיו. זה מוקדם לי מדי".

כזה הוא אהוד ברק. האיש שלעולם אינו סוגר אופציות. גם כראש ממשלה, כשהיה מחליט על מינוי, היה משתעשע עד לרגע הפרסום בשלושה שמות נוספים. בדרך כלל הוא שילם על כך מחיר יקר. כמו בפרסומת ההיא לחזיות, הוא אוהב ללכת עם ולהרגיש בלי. במצבו הנוכחי, מרצה ואיש עסקים בינלאומי, לא מזיק לו להצטייר כמי שעוד מעט קט עשוי לחזור לעמדת הנהגה. אם ירצה הוא לא יתקשה לשוב ולכבוש את המפלגה.

הוואקום המנהיגותי אליו נקלעה העבודה מאז פרש לפני שנתיים וחצי, לא התמלא. בנימין בן אליעזר בא והלך, עמרם מצנע הלך עוד לפני שבא, עכשיו פרס בן ה-80, ובאופק אין איש שנראה כמנהיג שיוכל לגבש את המפלגה מאחוריו ולהצעידה לניצחון בבחירות. מתן וילנאי ואברהם בורג נהנים מאהדה יחסית אך לא מתמיכה גורפת. פואד בן אליעזר, מאז הודח מתפקיד היו"ר על ידי מצנע, נראה, כדברי השיר, כחוף שנחל עזבו: נטוש ובלי כוחות. מי שראה כיצד פואד התגייס השבוע למאמץ לצרף את ברק ללשכה עוד יכול לחשוד שהוא מכין לו את הקאמבק.

הישועה לעבודה ולגוש המרכז-שמאל בוודאי לא תבוא מעמיר פרץ, שאינו מייצג את רוב מצביעי העבודה, שכשל בבחירות לכנסת חרף המשאבים, המנגנונים והוועדים שעמדו לרשותו, ושחולשתו כמנהיג חברתי הובלטה ביתר שאת מאז שויקי כנפו צצה בגינות סחרוב בכניסה לירושלים. השאלה היא האם ברק יוכל לעשות זאת, זמן כה קצר לאחר הכישלון והתבוסה. האם הגיע לבשלות של רבין בקדנציה השנייה שלו או של שרון בגלגול השני שלו. האם יוכל, בהופעה אחת מזהירה, לשכנע כי נולד ברק חדש. הסימנים מראים שעדיין לא. בהופעותיו הפומביות הוא נותר דבק בעמדתו שאפשר לסכמה כך: אני לא טעיתי. אתם עוד לא הבנתם כמה צדקתי.

השמאל לא סולח

לבד מהפגמים באישיותו ובהתנהלותו, שתרמו לא מעט לכישלון הקדנציה, עומדים בפני ברק עוד כמה מכשולים רציניים בדרך לראשות העבודה: כמה מבכירי הסיעה ובהם וילנאי, בורג, אפרים סנה חיים רמון, מצנע וכמובן פרס, אינם מייחלים לשובו. כמה מהם מבטיחים מאבק. בורג עשוי לפרוש מהסיעה, חיים רמון יישאר רק כדי למרר את חייו של ברק. גם פרס.

בציבור התמיכה בו עדיין רופפת. הערבים לא תומכים בו. הם זוכרים לו את אירועי אוקטובר. דו"ח ועדת אור, שאמור להתפרסם בעוד כשבועיים-שלושה עלול לפגוע בו. חקירת פרשת העמותות אמורה אף היא להסתיים בחודשים הקרובים. גם אם לא יוחלט להעמידו לדין, הוא עלול לספוג ביקורת קשה.

השמאל עדיין לא סלח לו על תפקודו כראש ממשלה אך לא פחות מכך, על העמדות הימניות שנקט לאחר שפרש, ואפילו על האחוזה שהוא בונה בכפר שמריהו (הוא אמור לעבור לשם בעוד כחודשיים). ראש מרצ לשעבר, ח"כ יוסי שריד, אמר השבוע כי בעיניו ברק הוא מועמד פסול. "הוא אמר שבטאבה לא נוהל משא ומתן. אז מה היה שם?" אומר שריד, "האם הוא שלח אותי (שריד היה חבר בצוות המו"מ ערב הבחירות לראשות הממשלה, י"ו) כדי לחשוף פרצוף של מישהו? הוא פסול גם מבחינת ההשקפות הפוליטיות שלו עכשיו וגם מבחינת סגנון החיים שלו שלא מתאים לי מבחינת השקפתי הסוציאליסטית".

ח"כ חיים אורון, חברו של שריד לסיעה, סלחני יותר. הוא מסוגל להבין את רצונם של חלקים בעבודה בשובו. "זה ימנע מהם את הצורך להכריע על דרכם", הוא אומר, "ברק ייתפש כמרכז שמאל לייט". גם יוסי ביילין, לשעבר איש העבודה והיום יו"ר שח"ר, מתחשבן עם ברק על אמירתו כי בטאבה לא נוהל מו"מ. ביילין, שהיה בטאבה עם שריד, אומר שברק הצליח להטמיע, הן בישראל והן מחוצה לה, את "אחת האמירות השקריות ביותר של התהליך המדיני: שברק נתן להם הכל והם החזירו לו באינתיפאדה. הוא עצמו יודע שסיפור המעשה הוא הרבה יותר מורכב", אומר ביילין. כמתבונן מהצד על המתרחש בעבודה, ביילין סבור שחשוב שברק יחזור לפוליטיקה, אבל לא לראשות הממשלה או העבודה. "חזרתו לתפקיד של מוביל, עלולה לגרום נזק נוסף למחנה השלום הישראלי", אומר ביילין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו