בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש כותבים זיגזג

באוסף מאמריו שהתפרסמו בחוץ-לארץ תחת הכותרת "מוות כדרך חיים", נופל דויד גרוסמן שוב ושוב, אם לומר זאת בזהירות, למלכודת של "שירות ההסברה" הישראלי, בעזרת "רגישות" ונפש יהודי הומייה

תגובות

.David Grossman, Death as a Way of Life ,Farrar, Straus & Giroux, 216 pages לקוראיו בחו"ל מדווח דויד גרוסמן על ביקור האפיפיור ב"יד ושם": "הרשו לי לספר לכם סיפור קצר. קרובת-משפחה יקרה מאוד שלי, ניצולת טרבלינקה, הגיעה לחתונתי עם תחבושת על זרועה הנשכחת. היא כיסתה את המספר המקועקע כך שהמזכרת מהשואה לא תפגום בשמחה". אבל שלא כמו דודתו בארץ, נחפז גרוסמן להסיר את התחבושת לפני קוראיו בחו"ל, כדי להזכיר את העבר. וביקור האפיפיור בארץ הוא גם הזדמנות לגרוסמן לדבר "עלינו" באוזני הלא-יהודים, או הלא-ישראלים (ובעצם אולי יש גם ישראלים האוהבים לשמוע טקסט כזה מזדמר "באוזני הגויים", שהרי קיומנו הקיטשי ביותר הוא קיום נוכח "עיני הגויים"): "או-אז הבנתי, בחדות גדולה, כמה כולנו, כאן בישראל, מהלכים על פני קרקע דקה כמו התחבושת הזאת".

העניין המביך איננו הטון האדולסצנטי של "רגע ההיוודעות" ב"יד ושם", טון אדולסצנטי מוכר להמון קוראיו של גרוסמן המספר, קול של נער, בלתי מתבגר, אף פעם לא ממש קול של ילד, אלא משהו כמו דרשה של בר מצווה, שלא חשוב מי כתב אותה, ובלבד שתשמח את הדודים והדודות. המביך ברשימה הזאת הוא החיפזון שבו עובר גרוסמן מההיסטוריה של הדודה, להיסטוריה "שלנו", של עם ישראל, שכולו היה בטרבלינקה, כידוע: "נזכרתי ברגש זה אתמול, כאשר בטקס קראו מכתב שכתבה יהודייה בשם ז'ניה לאשה, שהסתירה את בנה, מיכאל. האם ביקשה שמיכאל לא ישכח ללבוש את הפיג'מה שלו בלילה, והתחננה שיאכל טוב". מכאן שב המספר-כעיתונאי אל קלישאותיו, כשבמרכז כל אחת מהן נמצאת, כאמור, דמות של דובר נערי: "הרגשתי אז - אולי לא רק אני - בבת אחת, שהתחבושת הדקה, המפרידה בין ה'כאן' בישראל ל'שם' של השואה נקרעה פתאום". עד כדי כך. שום רפלקסיה על הקלות המתנסחת הזאת.

לבו של גרוסמן ורגשותיו ממלאים תפקיד מרכזי במאמריו, המופיעים בספר החדש הזה, שראה אור בארה"ב ובמקביל גם בבריטניה. במקום שם אחרים עושים שימוש בידע, או בסמכות, או בניסיון חיים, לגרוסמן יש "רגישות". אילו עשה בה שימוש כמו שעשה ב"זמן הצהוב", כי אז היה צריך להריע לו, מן הסתם. אילו עשה שימוש ברגישות אחרת, לא חשוב לצורך מה, אפילו עיתונאית, למשל לדווח על ניצולי שואה בחיינו, על בניהם בחיינו, או על נפגעי פעולות טרור, כי אז צריך היה לשפוט את הרגישות המבחינה בין קורבן לעד, בין קורבן לקורבן. אלא שגרוסמן שב ומדגיש כי יש לו דבר כזה, "רגישות", שבשמה הוא מדבר, כמובן, אבל אין הוא משתמש בה לאורך הספר הזה אפילו פעם אחת.

עמוס עוז, שאת ספר מאמריו סקרנו כאן לא מזמן, מקפיד לפרסם בעברית, בארץ, כל מה שהוא מפרסם בחו"ל, ולפיכך הוא גם זהיר מאוד לא להגזים בבנאליות הייצוגית שלו. גרוסמן, לעומתו, הוא תוצר מאוחר, צעיר, של שוק המו"לות הבינלאומי. במה שנוגע לשואה: ב-1999, או ב-2003, לפרסם בחוץ לארץ רשימה כזאת על ביקור האפיפיור, ולספר לעולם איך כולנו מקועקעי מספר על הזרוע, כאן צריך מידה לא קטנה של חוסר בושה, והתעלמות מן ההבדל בין מי שהוא ניצול, לבין מי שאיננו כזה ומדבר בשמו, או מוטב בשם אומת הניצולים. הקיטש הוא כתונת המשוגעים, שלתוכה מוכנס הקורא הנבוך בחו"ל: הנה נציג של ניצולי השואה מדבר אל העולם על מוסר ועל האיסור לעשות מעשים שכאלה. שמינית פרימו לוי. טוב, פחות. והעיקר: כל המאמרים האחרים הם על הסכסוך הישראלי פלשתיני.

הנה כך פותח גרוסמן את ספרו. אין הקטע הזה שונה בהרבה מהציטוטים הקודמים, אלא שעכשיו הוא גם מגזים במעשה הייצוג של "חייו-חיינו" הראויים לרחמי העולם, כמובן: "רעש. זו המלה הראשונה שנכנסת לתודעתי כאשר אני חושב על עשר השנים האחרונות. כל כך הרבה רעש. יריות וזעקות, מלים משלהבות, וקינות אבל, והתפוצצויות והפגנות, וערימות של קלישאות ושידורים מיוחדים מזירות הפיגועים, וקריאות לנקם והלמות ההליקופטרים מעל ואזעקות האמבולנסים וצלצולי הטלפון המטורפים אחרי כל פיגוע". האם החיים שלנו באמת נראו או נשמעו כך במשך עשר השנים האחרונות? לא, ומעבר לתשוקה הנרקיסיסטית לתאר את "חיינו מלאי הסבל" (ועוד להתפאר שנשארנו, בעלי הרגישות בינינו, כמובן, כל כך אנושיים, למרות הסבל הזה), יש כאן בעיקר סיפוק של מה שהקורא הזר מכיר באמצעות ה-Breaking News, בשעות שאחרי פיגוע, כלומר חיינו על מסך הטלוויזיה שלהם. אבל עשר שנים כאלה? בשם מי מספרים איוולת כזאת? בשם מי משתמש סופר בקיטש שלו כדי לומר שעשר השנים האחרונות היו רעש של מעשי זוועה, אלו עשר השנים שבהן עלה במאות אחוזים מספרם של בעלי הג'יפים, הווילות, יחידות הדיור בטוסקנה, וכו', אלה השנים שגרוסמן כתב כמה רומאנים והרעש הזה שהוא מתלונן עליו כלל לא נזכר בהם, אף לא ברמז.

הקלישאה המתמשכת של גרוסמן בספר הזה איננה תוצאה של כשרון כתיבה גרוע, אלא של בחירה פשוטה לרוץ עם הזרם המילולי בתקשורת המערבית, ובסופו של דבר - עם כינוס הרשימות באותה הקדמה - להסתתר מאחורי אליבי. הנה כך הוא כותב: "אני לא עיתונאי, אילו היתה לי ברירה, הייתי נועל את עצמי בבית וכותב רק ספרות יפה". נניח למניירה הרומנטית. קחו את הספר הזה כמה שהוא: כתיבה פובליציסטית, צפה על פני דעת הקהל הרווחת ביחס לפלשתינאים, "כמו כולם", בלי אף ניתוח אחד. בזהירות גדולה מפתח גרוסמן את הבנתו לסבלם של הפלשתינאים. אלא שסבלם, בדיוק כמו שהדבר נוכח בשיח המערבי, כ"סבל הומניטרי", אף פעם איננו תוצאה של פוליטיקה ישראלית. מאז תחילת האינתיפאדה, על פי גרוסמן, סבלם משתנה. הם אינם קורבן של מדיניות ישראלית, ובבת אחת הם קורבנות של "סבל הומניטרי".

אלא שגרוסמן, בניגוד לאליבי שלו, דווקא כן עיתונאי. לפחות ספר אחד משני ספריו הטובים - שניהם עיתונאיים - הביא לו שם כסופר בינלאומי, "הזמן הצהוב". שני הספרים נכתבו ביד סופר-כעיתונאי (או להפך), ו"הזמן הצהוב" היה חשוב, דווקא הודות לרגישותו של גרוסמן, שעכשיו נותרה רק כמכתב המלצה עצמי. הספר "מוות כדרך חיים" הוא משהו אחר, מפני שהוא נכתב בידי עיתונאי-כאינטלקטואל - ואינטלקטואל הוא לא, לגמרי לא. לכן הוא נופל שוב ושוב, אם לומר זאת בזהירות, למלכודת של "שירות ההסברה" הישראלי, בעזרת "רגישות" ונפש יהודי הומייה.

מכיוון שדעת הקהל במערב, וגם קהלו של גרוסמן, אינם הומוגניים, גם לא בנוגע לישראל, גרוסמן אינו מחמיץ אפילו הזדמנות אחת להתפתל, לפעמים באמצע המאמר, בדרך כלל כעבור שני מאמרים, אם משווים בין השניים. נכון שגרוסמן מתח ביקורת על הסכמי אוסלו, כאשר קרנבל המסיכות היה בשיאו, ולפיכך הכיר בכך שיש מידה כלשהי של "אמת" בטענות הפלשתינאים, ואולם במשפט הנחרץ בסיכומו של כל דיון חסר להם, תמיד, מבחינתו, "עוד מאמץ קטן".

באפריל 1995 כתב גרוסמן: "גובר הרושם שמר רבין מתכוון להסכמי ביטחון מורחבים שיגדרו את הפלשתינאים בתוך אזורים אוטונומיים מסוגרים, מוקפים ונפרדים זה מזה באמצעות רשת עניפה של כבישים ישראליים, מחסומים והתנחלויות". שבעה חודשים אחרי הדברים הללו רבין נרצח, וגרוסמן כתב, "כמו כולם", לקוראים שראו טלוויזיה משודרת בשידור ישיר מישראל: "הפעולה שיצחק רבין הוביל אמורה היתה, ברמתה הבסיסית ביותר, לשים קץ לא רק לאלימות בינינו לאויבינו, אלא להביא לנו מזור". זוהי רק דוגמה אחת לזיגזג בין שני מאמרים סמוכים. כותב המאמר על רבין המת אינו זוכר מה כתב על רבין החי. ואין זה נורא כל כך, אם הדברים מתפרסמים רק בעיתון. אלא שהדברים נאספו לתוך ספר אחד.

מכיוון שרוב הספר עסוק באינתיפאדה האחרונה, לא הצליח גרוסמן להיצמד לביקורתו על התנהגותה של ישראל בזמן הסכמי אוסלו (מפני שביקורת כמו שכתב באפריל 1995 יכולה להישמע כמו מה שאומרים הפלשתינאים גם עכשיו), וכדי להבטיח שאיש לא יאשים אותו באי-קוהרנטיות, הוא כותב בהקדמה, כלומר במאמר האחרון, שנכתב בסוף 2002: "כמה מדיעותי ומתקוותי השתנו, כמה מהערכותי, שבהן האמנתי, הוכחו כשגויות אחרי שנכתבו. אני כולל את הכתבים הללו באוסף הזה מפני שגם הם משקפים, או כך אני סבור, את ההליך שרבים מאתנו עברו. אני כולל אותם כאן מפני שאינני רוצה להכחיש מה שאני, ולא רק אני, חווינו". זה נשמע מלא כנות. חסר כאן רק דבר אחד: מה מן התקוות, ומה מן ההנחות, שנמצאו שגויות. מה מן המאמרים יש לקרוא כמאמרי-שווא ומה כמאמרים שיש טעם לקוראם עכשיו כאמירת אמת. מכיוון שה"רגישות", ה"לב", ה"רושם', ה"חוויה", הם הכלים היחידים להעיד על עמדתו הסובייקטיווית - נראה כאילו אין זה חשוב לגרוסמן מה הוא חושב, העיקר שהוא מרגיש ונראה שהוא מרגיש די טוב, למרות הרעש.

כאשר הוא משיב למכתב גלוי של אינטלקטואלים פלשתינאים, בשנה הראשונה לאינתיפאדה, הקורא לפתרון של שתי מדינות, הוא כותב: "כישראלי רודף שלום, מה שנראה לי חסר במכתב הגלוי שלכם", וכאן הוא מוסיף סדרה של תביעות שהעלתה מדינת ישראל במערכת התעמולה שלה. "הייתי מקווה לראות התייחסות ישירה יותר ליחסים בין שתי המדינות בעתיד, מלחמה משותפת בטרור ומאבק משותף בהסתה". אל תטעו, ההצעה האחרונה מסגירה את משרד החוץ הישראלי כשותף בכתיבת התשובה הזאת.

"האם היה לברק פרטנר אמיתי בקמפ דייוויד לצעדיו מרחיקי הלכת?" שואל גרוסמן במקום אחר, ומיד באה התשובה ה"יונית": "נכון, אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים יכולים לעשות. ישראל מחזיקה כמעט בכל הקלפים, בעוד לפלשתינאים יש אופציות מוגבלות הרבה יותר". עכשיו מוכרח לבוא הזיגזג: "אף על פי כן, אין לחמוק מהתחושה, שערפאת היה פחות נחוש, פחות יצירתי ועיקש יותר מבין שני המנהיגים". שוב לא מדובר ב'ידיעה', אלא ב'תחושה'. ומה יותר בטוח מתחושה? תחושה אפשר לנגב בעזרת תחושה אחרת. חדשה. נרגשת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו