טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי הפסיד, מי ניצח

בסיבוב האלים הזה אין מנצחים. ניצחון אינו נקבע רק בשדה הקרב, והנזק שנגרם לפלשתינאים בוואשינגטון בגלל הטרור מתחיל להצטמצם. במפת הדרכים הובטחה להם מדינה פלשתינית עוד בטרם הסתיים הסכסוך

תגובות

במקום לשאול, אם ניצחה ישראל באינתיפאדה האלימה - בסיבוב הזה של המלחמה שיזמו הפלשתינאים - מוטב לשאול מי הפסיד. כשממהרים להכריז על ניצחון, עשויים רבים להסיק כי ישראל ניצחה בסיבוב מלחמתי נוסף נגד הפלשתינאים והערבים, כמו במלחמת העצמאות ב-1948 או מלחמת ששת הימים ב-1967. אבל אין זה המצב בסיבוב הנוכחי, שאריאל שרון ואבו מאזן כבר הכריזו רשמית על סיומו. ואולי מדובר רק בהפוגה, שהחמאס והג'יהאד מכנים הודנה? גם במלחמת העצמאות היו שתי הפוגות. תודות להפוגה הראשונה, שהחלה באמצע יוני 1948, נחלצה ישראל מתבוסות קשות, אגרה כוח והצליחה להחזיר לעצמה את היוזמה הצבאית, עד שהגיעה אז לניצחון.

ניצחון אינו נקבע רק בשדה הקרב; יש גם ניצחונות צבאיים שהוחמצו. שאלת מפתח היא, כיצד יצליחו מדינאיה של ישראל לממש את ההישגים הצבאיים, מצד אחד, ואם יהפכו המדינאים הפלשתינאים את הקערה על פיה, מצד אחר.

אחד ההפסדים המשמעותיים לפלשתינאים בעימות האחרון היה התפנית המהותית ביחסם של האמריקאים כלפיהם בעקבות האינתיפאדה ופעולות הטרור. למרות זאת, בעקבות ביקורו הראשון של ראש הממשלה הפלשתינאי אבו מאזן בוואשינגטון, הצטמצם הנזק במהירות. קבלת הפנים הפומבית שהתקיימה לאבו מאזן והמחמאות שהרעיף עליו הנשיא מלמדות, כי אפשר להעלים במהירות את הנזק של אתמול. עמדת ואשינגטון בעניין תוואי גדר הביטחון מלמדת, כי העמדה האמריקאית אשר לקווי 1967 לא השתנתה, למרות דרכי הטרור שבחר יאסר ערפאת.

המהלומות הצבאיות שהנחיתה ישראל בעימות זה היו עזות, אך ב"מפת הדרכים" רשמו הפלשתינאים כמה הישגים מדיניים משמעותיים. מהסכמי אוסלו היה ברור, שבסיום המשא והמתן תקום מדינה פלשתינית, אף שהדבר לא נכתב במפורש. ב"מפת הדרכים", שהוכנה בעיצומו של העימות הצבאי, הוקדמה הקמת מדינה פלשתינית לשלב השני של תהליך ה"מפה". הקמת מדינה בלא תנאי מוקדם. יתרה מזאת, היו אלה האמריקאים שהתנגדו לכך שהקמת מדינתם של הפלשתינאים תותנה בהסכמתם לוותר על "זכות השיבה". אפשר לראות בכך הישג משמעותי לפלשתינאים, אף שפנו לדרך הטרור.

זוהי הוכחה, שמוטב להיזהר בהגדרת הניצחון הצבאי בעימותים כאלה. הכלכלה הפלשתינית ספגה מהלומה קשה בגלל העימות הצבאי, אך האם הכלכלה הישראלית לא שקעה בגלל מה שקורה בין ישראל לפלשתינאים? האם הקרע עם המיעוט הערבי בישראל בעקבות העימות הצבאי ונטייתם של עשרות מקרבם לפעולות טרור, שהביאו למותם של ישראלים רבים - הם הפסד לישראל, או חלק מניצחון?

אבו מאזן מסמל את אלה בקרב הפלשתינאים המבינים, כי בדרך האלימות והטרור לא יפתרו את בעיותיהם. זהו שינוי בהשוואה למה שסימל ערפאת, אשר נדחק הצדה בהפיכת החצר של הפלשתינאים. אך מה בנוגע לשינוי שהתחולל אצל שרון, המקבל היום את הקמת המדינה הפלשתינית ומגדיר את הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים "כיבוש"? האין זה דומה לשינוי שהתרחש אצל אבו מאזן בעקבות העימות הצבאי? בישראל השמאל נעלם כמעט מהמפה הפוליטית, אך הימין נע במשך העימות הצבאי למרכז הפוליטי בכל הקשור למדינה פלשתינית, למרות הספקות וחוסר האמון בפלשתינאים. בו בזמן, בגלל העימות הצבאי, גוברת בציבור הישראלי ההתנגדות למה שמכונה "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינאים.

גם מה שהתרחש בתחום הצבאי מורכב יותר מכפי שהציג הרמטכ"ל, משה יעלון. במלחמה זו נפגע העורף הישראלי יותר מאשר בכל מלחמה אחרת, חוץ ממלחמת העצמאות. זוהי המלחמה היחידה, שבה נפגעו יותר אזרחים ישראלים מאשר אנשי ביטחון. מטרת הפלשתינאים היתה לפגוע בעורף הישראלי, בלב המדינה. זה היה מאמץ של פעולות טרור נגד אזרחים. את המאמץ האלים לא כיוונו הפלשתינאים נגד ההתנחלויות, אלא בעיקר נגד אזרחים ישראלים בגבולות הקו הירוק. הם עשו זאת בלא הבחנה, ועל גבול פשעי מלחמה. כאשר הפלשתינאים מתפלאים מדוע איבדו את מחנה השמאל הישראלי כדאי שישאלו את עצמם, לאן כיוונו את עיקר האלימות שלהם.

ישראל לא שלחה אנשים לפוצץ אוטובוסים אזרחיים ומקומות של ריכוזי ציבור בצד הפלשתיני, אך אין להתעלם מכך שגם אזרחים פלשתינאים רבים חפים מפשע נהרגו בעימות הצבאי שיזמו מנהיגיהם. גורם זה הגביר אף הוא אצל המוני הפלשתינאים את תחושת הייאוש. בתום הפסקת האש הגיע מספר ההרוגים הפלשתינאים ל-2,341. מספר הפצועים הפלשתינאים היה כ-14 אלף. על פי סיכומי השב"כ, 551 מההרוגים היו מחבלים; כלומר, נושאי נשק וחומרי נפץ וכדומה. מי הם איפוא שאר ההרוגים? חשודים, או סתם אזרחים שנקלעו לאש? וכמה מהם נשים וילדים וכאלה שאינם לוחמים?

ישראל לא הצליחה למנוע את ההתקפות על העורף הישראלי בכל חודשי הלחימה, אך מבחינה צבאית הצליחו זרועות הביטחון להפחית בצורה מרשימה את מספר ההתקפות על העורף. לולא המאמץ של זרועות הביטחון, היה המצב בעורף עלול להיות גרוע יותר. העם, מצדו, הוכיח יכולת עמידה (בניגוד להערכתם של מומחים זרים כמו הגנרל האמריקאי לו סקוקרופט).

ישראל לא הצליחה גם במאמציה הצבאיים לחסום את הברחות הנשק וחומרי הנפץ הבלתי פוסקות לשטחים הפלשתיניים. גם ייצור חומרי הנפץ נמשך שם בלא הפסק. באזור הגבול עם רפיח נהרסו כ-100 מנהרות, שדרכן הבריחו הפלשתינאים נשק וחומרי נפץ, אך תמיד הצליחו הפלשתינאים להעמיק עוד את המנהרות (מתחת ל-30 מטר).

יחס האבידות בסיבוב הזה היה גרוע בהשוואה לכל מלחמה קודמת. בהרוגים פחות מ-817) 3:1 הרוגים ישראלים לעומת 2,341 הרוגים פלשתינאים). בכל השוואה למלחמות העבר, זהו סיכום שלילי. קשה להאמין, אך באינתיפאדה הנוכחית נהרגו יותר ישראלים מאשר במלחמת ששת הימים (אז נהרגו 803). ישראל גם איבדה בה יותר אנשים מאשר במלחמת ההתשה (אז נפלו 738 ישראלים). במלים אחרות, הסיכום הצבאי של הסיבוב האחרון מורכב מכדי שיהיה אפשר לסכמו במלה אחת: ניצחון.

במלחמת העצמאות, כאשר הערבים חתרו למצב צבאי דומה, רבים מהם מצאו את עצמם מעבר לגבול. אך זו היתה תקופה אחרת מבחינות רבות. מגבלות התגובה המוטלות היום על ישראל רבות. והפלשתינאים יודעים זאת ומנצלים את הדבר. ישראל מטילה על עצמה מגבלות שונות שלא הטילה בעבר. למשל, הקפדה על שלומה של ירדן, שלא תיפגע בעימות עם הפלשתינאים.

מניתוח אלפי האירועים של העימות הנוכחי (18,125 פיגועים, מהם 116 פיגועי התאבדות, שבהם התאבדו 122 איש ועשרות אחרים שביקשו להתאבד נעצרו) בולטות כמה מסקנות צבאיות:

* "הבטן הרכה" של ישראל היתה קו הגבול שבין ישראל ליהודה ושומרון. עשרות אלפי פלשתינאים השתמשו בה למעבר למגורים ועבודה בישראל. אלפים ניצלו זאת לפעולות טרור, או למעשים פליליים. כל עוד נמשכת תופעה זו, תשלם ישראל מחיר כבד בכל התמודדות.

* הקטע החשוף ביותר בגדה לא היה ההתנחלויות או מוצבי צה"ל, אלא הכבישים ואלפי המכוניות הנעות בהם. 89 בני אדם נהרגו מירי של פלשתינאים אל כלי רכב (רובם אזרחיים), מתוך 276 שנהרגו בשטחי יהודה ושומרון. מספר ההרוגים מפיגועים בדרכים גבוה פי שניים ממספר ההרוגים (38) מהפעלת מטעני חומרי נפץ ביהודה ושומרון.

* אף שבאזורים הגובלים ברצועת עזה ובתוכה היה מספר הפיגועים הגבוה ביותר (9,628 מקרים), מספר האבידות שם הוא הנמוך ביותר (כ-10%) לעומת שאר האזורים. וכך גם מספר הפצועים - רק כ-8%. אי אפשר שלא להסיק, כי הגורם הקובע לכך הוא הגדר המקיפה את רצועת עזה. יכולת הסגירה והמצור הכמעט מלא שהוטל על רצועת עזה שינו הרבה. זה מצב שונה בתכלית לעומת המצב באזור יהודה ושומרון.

* בולט מיעוט הנפגעים מירי הרקטות (קסאם) ופצצות המרגמה מרצועת עזה. אלה גרמו רעש ונזק פסיכולוגי יותר מאשר נזקים של ממש. הרוג אחד מ-1,415 פצצות מרגמה שנורו ועוד 156 רקטות קסאם.

* הנזק הכבד ביותר במספר הנפגעים נגרם לישראל ממתאבדים שהתפוצצו בקרב אזרחים בתוך גבולות הקו הירוק. אלה גרמו 56% מכלל ההרוגים. כל זאת אף שמספר הפיגועים בעורף (728) היה הנמוך ביותר בהשוואה לאזורים אחרים. החודש הקשה ביותר לישראל בעימות הנוכחי היה מארס 2002, אז נהרגו 135 ישראלים (בהשוואה יחסית, אילו אחוז כזה של נפגעים היה נגרם בצרפת, היו הצרפתים מאבדים 1,246 בני אדם והאמריקאים 5,815). פיגועים אלה נמשכו גם כאשר חדר הצבא (במבצע "חומת מגן") בהיקף נרחב לשטחים והרחיב את הכיבוש.

בתוך השטח הכבוש ירד אמנם מספר הנפגעים, אך לא בעורף. זהו תחום, שלישראל אין בו עדיין תשובה ממשית, לא מבחינה טכנולוגית, לא צבאית ולא הרתעתית. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצלחות מרשימות בסיכול מודיעיני של השב"כ והמודיעין הצבאי. לולא זאת, היו האבידות רבות פי כמה. אין זה רק איסוף המודיעין, אלא גם היכולת להעביר את המידע במהירות לגורמים הפועלים בשטח ולאלה היוצאים מיד לפגוע במחבל עצמו. עם זאת, מספר האבידות מעיד שלא די בכך.

* גורם חשוב בפעילות הצבאית הפלשתינית, בעיקר של הג'יהאד האיסלאמי, הוא המאמץ המכוון למנוע כל שיתוף פעולה עם ישראל, אפילו יפגע הדבר בהכנסותיהם הדלות של המוני המובטלים הפלשתינאים. זה בא לידי ביטוי בעיקר בהתקפות המכוונות על מעברי הגבול לרצועת עזה, שם עובדים ועוברים פועלים פלשתינאים. מעבר ארז, למשל, הותקף עשר פעמים, כולל הפגזה אחת. במעברי ארז, קרני ורפיח נהרגו עשרה ישראלים מהתקפות אלה. אך בסך הכל נכשל המאמץ הפלשתיני הזה. במעבר ארז, למשל, יש כ-180 מפעלים, מחציתם בבעלות משותפת, ובכולם עובדים פלשתינאים.

* את התושייה הצבאית הרבה ביותר גילתה ישראל בשילובו של חיל האוויר בלחימה נגד הטרור. כאן היו הישגים מרשימים. החל בתצפיות המתוחכמות ואיסוף המודיעין והקשר הישיר בין מפקד החי"ר בשדה עם טייס המסוק, וכלה ביכולת לפגוע נקודתית ומהר ביעדים חשובים, "הסיכול הממוקד" במתכנני טרור ומפקדיו. המזל"טים מילאו תפקיד חשוב ביותר, וצה"ל נאלץ אפילו לרכוש בשוק האזרחי שעות טיסה של מזל"טים למלחמה בטרור.

* אי אפשר להתעלם ממה שגרם העימות הצבאי הנוכחי לערביי ישראל. אחרי שנים רבות שבהן נזהרו הערבים בישראל שלא לגלוש לתחום האסור והמסוכן, הצליחו ערפאת וארגוני הטרור לגרום סדקים בנאמנותם למדינת ישראל. מאז החל העימות הצבאי האחרון היו ערבים ישראלים פעילים בחוליות טרור, שהיו אחראיות להריגת 60 ישראלים ולפציעת 78 .403 ערבים ישראלים היו מעורבים וחשודים בפיגועי טרור. אם בשנת 2000 היתה התארגנות עצמית של שתי חוליות, הרי ב-2003 עד יולי היו ערבים ישראלים מעורבים ב-13 חוליות כאלה. מגמה מדאיגה אחרת היא פעילות חיזבאללה מלבנון והצלחתה להקים חוליות טרור בקרב הערבים בישראל. בכל שנה שלוש חוליות חדשות.

בניתוח המערכה הזאת ישראל אינה יכולה להתעלם מן השאלה, מדוע נמשך הסיבוב האלים הזה זמן רב כל כך ואף התעצם במשך חודשים רבים. "סיר הלחץ" שנוצר בשטחים בגלל העימות הצבאי ותגובותיה של ישראל הביאו פלשתינאים רבים לתחושה, שאין להם מה להפסיד וכי בשקיעתם עליהם לחפש נקמה, כולל בפיגועי התאבדות.

חשוב שתופעה זו תשמש בישראל נושא לדיונים יסודיים. ייתכן שהפגיעה הנקודתית במתכנני הטרור היתה צריכה להתחיל קודם ובהיקף נרחב, אך בו בזמן היה צריך להרעיף תמריצים חיוביים על האוכלוסייה הפלשתינית. אין זה מודל רגיל למלחמה, אך נראה שזוהי הדרך בעימות מהסוג הזה. כך או כך, קשה לדעת, אם גישה זו היתה יכולה לקצר את הסיבוב הצבאי הזה.

האם במלחמה כזאת נגד הטרור בצורתו הנוכחית ממלאת ההרתעה תפקיד כפי שהיא ממלאת במלחמה רגילה? ברור, שמול טרור הנשען על המוני אזרחים ההרתעה לובשת צורה אחרת, והיא קשה להגדרה. מי שהיה אלוף פיקוד הדרום במשך רוב חודשי הלחימה, האלוף דורון אלמוג, התמודד עם הנושא הזה בעבודת מחקר באוניברסיטת תל אביב. האלוף אלמוג מגיע למסקנה, כי ההרתעה בעימות כזה היא רק הרתעה מצטברת. רק לעתים רחוקות מושגת כאן הכרעה חד-משמעית כמו במלחמה של צבאות סדירים.

הלקח העקיף לישראל מתייחס לעימות מוגבל בכלל. בעימות המוגבל, לרוב נזהרים הצדדים - או אחד מהם, שהוא החזק יותר - בבחירת המטרות ובכלי הנשק שבהם משתמשים. זהו החלק שבו העימות מוגבל; אך בשום פנים אין להסיק מכך, שלעימות המוגבל אין לעתים קרובות השפעות אסטרטגיות מרחיקות לכת על הצדדים הלוחמים. זה מה שקרה גם בסיבוב האלים הנוכחי בין ישראל לפלשתינאים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות