בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה המסקרנת ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית

כאשר הוצעה, היא לא היתה אטרקטיווית דיה. העם היהודי דחה את יוזמתו של הרצל, שזכתה לתמיכתה של בריטניה, להתיישב במזרח אפריקה. במלאות מאה שנה לאחד העימותים הסוערים שידעה התנועה הציונית, אי אפשר שלא לתהות - מה היה אילו

תגובות

"אני יודע שזו כפירה בלתי נסלחת לחוש אפילו שמץ של ספק כאשר כל מאמצינו חייבים להתמקד במאבק על פלשתינה; אבל פשוט לא יכולתי שלא לתהות". השנה היתה 1938, הדובר, ולדימיר ז'בוטינסקי, טס מעל ל"שטח הפורח והמעובד היטב של אוגנדה". הוא הודה באוזני הביוגרף שלו, יוסף שכטמן, כי הוא עצמו מפקפק "אם באמת היה זה צודק ונבון לדחות 35 שנים קודם לכן את הסיכוי לפדות שהציעה ממשלה בריטית נדיבה".

ז'בוטינסקי התייסר אז בגלל "סבלם הטרגי של המוני יהדות מזרח אירופה, שנזקקו נואשות לפינוי מהיר ושלא היה להם לאן ללכת, לאחר שדלתות פלשתינה נטרקו באופן כמעט הרמטי על ידי ממשלה בריטית קצרת ראות וחסרת רחם". מעבר לדעותיו השונות על ממשלות בריטניה ב-1903 וב-1938, אפשר לציין שז'בוטינסקי לא תמיד פיקפק אם נכון היה להתמקד בפלשתינה. כפי שמתעד שכטמן, בין הקונגרס השישי - שהיה באוגוסט 1903 - לקונגרס השביעי ב-1905, האיש שעתיד היה ליהפך למנהיג הציונים הרוויזיוניסטים "נטל תפקיד פעיל במאבק על פלשתינה בתור יעדה היחיד של הציונות".

במבט לאחור משנת 2003, אנו יודעים הרבה יותר מכפי שיכול היה להעלות בדעתו אפילו ז'בוטינסקי, שבוודאי רשאי היה לטעון כי צילצל בפעמוני האזעקה ערב השואה. כיום אנו יודעים על ההיקף שלא ייאמן של האסון שנחת על יהדות אירופה. כיום אנו יכולים לתהות אם האזור המזרח-האפריקאי הזה שהוצע לתיאודור הרצל על ידי השר הבריטי לענייני מושבות, ג'וזף צ'מברליין, יכול היה לספק מקלט למיליוני יהודים שנלכדו באירופה שבשליטת הנאצים. זוהי, קרוב לוודאי, שאלת "מה היה אילו" המסקרנת ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית.

"הצעת אוגנדה" עלתה בעקבות שלוש התפתחויות מרכזיות: הקמת מסילת הברזל של אוגנדה ולאחריה הצורך במתיישבים לבנים במזרח אפריקה; פרץ האלימות האנטי-יהודית ברוסיה ובמזרח אירופה שכונתה הפוגרומים; והקמת הארגון הציוני על ידי הד"ר הרצל הכריזמטי, שפתח אז בפעילות דיפלומטית נמרצת בקונסטנטינופול ובבירות האירופיות העיקריות. השטח המוצע, רמת אואסין גישו ליד ניירובי, שכן רק בחלקו באוגנדה. רובו היה במה שכונה אז "השטח המזרח-אפריקאי", כיום קניה.

ג'וזף צ'מברליין (אביו של נוויל) נמנה עם יוזמי ומקדמי תוכנית סלילת מסילת הברזל באוגנדה, שמימנה ממשלת בריטניה; זו השתרעה לימים ממומבסה שעל החוף עד לקיסומו שעל גדת אגם ויקטוריה. זה היה פרויקט עתיר חזון, שנועד לדרבן את פיתוח האזור, אבל ההשקעה האדירה (לתקופתה) בסך חמישה מיליוני לי"ש הניבה רק רווחים מועטים. באותה תקופה רחש צ'מברליין ככל הנראה אהדה אמיתית למצוקתם של היהודים והתרשם ביותר מהרצל רהוט הדיבור. בו בזמן חשש מהאפשרות של הגירה המונית של יהודים לבריטניה.

בספרו "African Zion" (בהוצאת 1968 ,Publication Society Jewish), המתבסס על מחקר מעמיק ומקיף, מציין רוברט וייסבורד שהרצל שקל הצעות ליישב יהודים בין השאר בסיני, בקפריסין, בעיראק של היום (מסופוטמיה), בארגנטינה ובמוזמביק. הוא אף מציין שמזרח אפריקה גם שימשה יעד לקבוצות אחרות, בעיקר חברי קבוצת "אדמה חופשית" האירופים, שניסיונם להתיישב שם, עשר שנים בלבד לפני שעלה הנושא על סדר היום הציוני, נחל כישלון (בצירוף מקרים מוזר עמד בראש הקבוצה סופר וינאי ושמו תיאודור הרצקה). יתר על כן, כבר היו מתיישבים אירופים והודים בשטח, מלבד האפריקאים ילידי המקום.

עם זאת, ההצעה הבריטית לקונגרס הציוני היתה רשמית. בהצעה שנחתמה בידי סר קלמנט היל, המפקח על מחלקת הפרוטקטורטים האפריקאיים במשרד החוץ, נאמר כי שר החוץ מוכן "להתייחס בחיוב להצעות לכינון מושבה יהודית". המכתב מפרט את "המרכיבים העיקריים של התוכנית", כולל "מענק שטח אדמה גדול, מינוי פקיד יהודי לראש המינהל המקומי והיתר למושבה לקבל יד חופשית בכל הקשור לחקיקה עירונית ולניהול עניינים דתיים ועניינים פנימיים בלעדיים". כל האמור לעיל היה כמובן בתנאי שממשלת הוד מלכותו לא תצטרך להוציא כספים כלשהם, והיא גם שמרה לעצמה את הזכות להשתלט שוב על השטח במקרה שהפרויקט ייכשל.

זו היתה הצעה מוגבלת, בוודאי, מותנית בהחלט, אך בכל זאת הצעה רשמית אותנטית מצד מעצמה גדולה. ודי היה בה לעורר את העימות הרגשי הסוער ביותר בתוך התנועה הציונית בימיה המוקדמים. חמתם של הציונים הרוסים והמזרח אירופים, "הציונים של ציון" בראשות מנחם אוסישקין, עלתה על עצם הנכונות לשקול כל שטח שאינו פלשתינה. הרצל ועמיתיו טענו שהתוכנית במזרח אפריקה תהיה מקלט זמני, אך ורק תחנה בדרך לפלשתינה. הרצל מת ב-1904, בן 44, וההצעה הבריטית נדחתה רשמית על ידי הקונגרס השביעי ב-1905. היא יצרה קרע של ממש בתנועה הציונית.

התנגדות לתוכנית לא היתה אך ורק נחלת היהודים. על כל בריטי פרו-יהודי, היה לפחות אחד שהיה עוין. בפרלמנט הושמעו אי אלו התבטאויות אנטישמיות מכוערות כאשר נדונה ההצעה. והמתיישבים הבריטים המעטים שכבר היו במזרח אפריקה עוד הרחיקו לכת מעמיתיהם בווסטמינסטר. הלורד דלמיר, המנהיג הלא-רשמי של המתיישבים, שלח מברק ל"טיימס" ומחה על "הכנסת יהודים זרים" לאזור. מאמר מערכת בעיתון "אפריקן סטנדרד" של המתיישבים תיאר את סוג היהודים שסביר כי יהגרו מרוסיה או מרומניה: "הג'נטלמן בעל מעיל הפראק הארוך המשומן ש'מוכן למכור לך מעיל' או כל דבר אחר, שמבקר בבר ושולף מהכיסים הרבים של בגדיו הבלויים כל דבר אפשרי, ממסרק או חפיסת סבון - שבאף אחד מהם אינו משתמש - עד לשעון או אקדח".

נשמעו קריאות ל"יישוב אדמתנו בגזע בריטי בריא ונקי". עיתון יריב אמנם תמך ברעיון של התיישבות יהודית, אך בו בזמן הזהיר מפני "האיום שמציבים לגיונות האספסוף האסיאתיים לאפריקה"; בכך התכוון לקהילה ההודית שהלכה וגדלה באזור. מאמרים רבים בעיתונות בבריטניה ובאפריקה כאחת טענו שהיהודים אינם מתאימים לחקלאות.

לנוכח התנגדות פנימית וחיצונית כה עזה, מה הניע את המנהיג הציוני אף להשתעשע ברעיון של "מקלט זמני"? מאמציו הנמרצים של הרצל להשיג שטח יהודי אוטונומי לא העלו דבר. בו בזמן נקלע למבוי סתום המשא ומתן שלו עם הסולטן העותמני על צ'רטר לפלשתינה. ובד בבד נהפכה קישינב לזירת הפוגרום האלים והקטלני ביותר עד אז; 49 יהודים נהרגו וכ-500 נפצעו. ואכן הרצל קיבל את מכתבו של קלמנט היל בעניין מזרח אפריקה כשביקר ברוסיה בניסיון לשאת ולתת עם שר הפנים האנטי-יהודי פלוה.

לאחר מות הרצל נשלחה ועדת חקירה של שלושה חברים למזרח אפריקה. נ' וילבוש, היהודי היחיד בוועדה, מהנדס, דיווח שלא היו שום חומרי גלם מועילים ופטר את האפשרות של התיישבות חקלאית "בבוז לא מסותר". למעשה, במשך הזמן עתידים היו כ-3,000 אירופים ובורים דרום-אפריקאים להתיישב ב-600 חוות בשטח המוצע. וילבוש חי בישראל ב-1965 כשוייסבורד ערך את התחקיר לכתיבת ספרו. הוא התכתב עם המחבר וגם התראיין אצלו.

אין מחסור בעדויות לכך שהפקידים הבריטים השונים שהיו במגע עם הציונים חשו הקלה אדירה כשהקונגרס השביעי החליט להודות לממשלת בריטניה על הצעתה אך "לא להמשיך לעסוק בהצעה". אפילו ישראל זנגוויל ו"הארגון הטריטוריאלי היהודי" שלו, שאימץ את הרעיון להתיישב במזרח אפריקה, הקפיאו אותו לאחר שהכרזת בלפור הפכה את ההתיישבות בפלשתינה לאפשרות מעשית.

ימי החלוץ אברהם בלוק

על אף ההתנגדות העזה, אפילו אלימה, מבפנים ומבחוץ - האם הצעת מזרח אפריקה יכולה היתה להתקבל? והאם יכולה היתה להציל מספר ניכר של יהודים מהשואה?

ריצ'רד מיינרצהגן, קצין צעיר שהתנדב לצבא הבריטי ושהיה לימים לתומך נלהב של הציונות, כתב ביומן קניה שלו (1906-1902): "טייט אומר לי שיש תוכנית להציע ליהודים בית ברמת אואסין גישו. אני מקווה שהם יסרבו לקבל אותה, שכן תוכנית זו רק מזמינה צרות. ראשית, ביתם של היהודים הוא בפלשתינה, לא באפריקה. התוכנית רק תוסיף על הבלבול הפוליטי, והאל יודע שיהיו כאן די צרות בעוד 50 שנים כאשר הילידים ירכשו השכלה".

מיינרצהגן גילה כושר נבואי מדהים ואמר לממונה הקולוניאלי על השטח, סר צ'רלס אליוט: "המדינה שייכת לאפריקאים, והאינטרסים שלהם חייבים להיות קודמים לאלו של זרים; כאשר פעילים ותועמלנים פוליטיים יתפסו את מקומם של המרפאים המסורתיים, תהיה התקוממות כללית".

רעיונות אלה נחשבו לדבר מה שלא יעלה על הדעת בעשור הראשון של המאה העשרים, אבל יש להם הד כיום, מאה שנה לאחר מכן, בפי ישראלים שחיו בקניה כאשר פרץ מרד המאו מאו ב-1952. ההתקוממות נמשכה כמה שנים והובילה לעצמאות קניה ב-1964. אם כי לא היה במדינה שום שטח יהודי אוטונומי, כמה מאות משפחות יהודיות אכן מצאו מקלט במושבה הבריטית של קניה בשנות השלושים. סיפורן הוא נושאו של סרט גרמני שיצא לאקרנים לא מכבר, "אי שם באפריקה" (Nowhere in Africa).

ולטר זוסקינד (שיוצרי הסרט משתמשים בדמותו) בא לקניה ב-1933. אשתו אורסולה נמלטה לשם מגרמניה ב-1937. כיום הם חיים בבית אבות בהרצליה.

איש מהם אינו חושב ש"תוכנית אוגנדה" יכולה היתה לפעול. התנועה האנטי-קולוניאליסטית לא היתה מבדילה, לדעתם, בין הקטגוריות השונות של "לבנים", ולבסוף נאלצו גם מרבית ההודים לעזוב. בשנות החמישים לא הבדילו המאו מאו בין לבנים "טובים" ל"רעים". עשור לאחר מכן לא הבדילה ממשלת קניה בין הודים "טובים ל"רעים".

בני הזוג זוסקינד ביקורתיים כלפי המתיישבים האחרים, הודים ולבנים כאחד, שרבים מהם ניצלו את האפריקאים בלי שום נקיפות מצפון. זוסקינד, שעבד כמנהל חווה, זכר כיצד עמיתיו החוואים נהגו עוד להפחית משכרם (הזעום להחריד) של פועליהם האפריקאים באמתלה שעבודתם היתה מרושלת. לא אחת הם התייחסו אליהם בבוז. היו הודים ששיכנעו את האפריקאים להפקיד את כספם אצלם כמו ב"בנק" ופשוט גנבו אותו. הוא עצמו תמיד נהג בהגינות, הדגיש, והסתדר מצוין עם פועלי החווה האפריקאים שלו. אחר כך, כשניהל בית חרושת בניירובי, תמיד שילם לפועליו מעל לשכר המינימום, וכשפרצה שביתה כללית, בית החרושת שלו המשיך לפעול.

הוא אינו רואה שום קשר בין מנוסתו מגרמניה כפליט יהודי ליחסיו עם עובדיו. היו נוצרים שהתייחסו לאפריקאים בהגינות ובאנושיות, והיו יהודים שניצלו אותם, הדגיש.

"זה לא היה עובד", אמר על תוכנית אוגנדה. "בסופו של דבר היו האפריקאים משליכים אותנו החוצה". אורסולה זוסקינד הסכימה. "זה היה משגה גדול מצד היהודים. זו לא היתה ארצנו, זו לא ההיסטוריה שלנו. איך יכולה להיות לך מדינה יהודית בלי ירושלים?"

אורה לשם, כמו בני הזוג זוסקינד, חיתה בקניה משנות השלושים עד שנות השישים, אך שורשיה הקנייתיים עמוקים בהרבה. סבה, אברהם בלוק, היה אחד היהודים הראשונים שחיו במזרח אפריקה. הוא בא לשם באביב 1903, בדיוק לפני פוגרום קישינב, ונפגש עם חברי ועדת החקירה הציונית כעבור שנתיים.

בלוק בוודאי הפריך את הרעיון המקובל שיהודים אינם יכולים להצליח כחקלאים. הוא נולד בליטא ובא למומבסה מדרום אפריקה, לאחר ששמע נאום נלהב מאת ג'וזף צ'מברליין שניסה למכור את ההתיישבות בשטח למתיישבים לבנים דרום-אפריקאים בתור מפעל מבטיח. כפי שנאמר בספרו של ארול טז'בינסקי "The Kenya Pioneers", בלוק הביא עמו שני סוסי פוני ממין בסוטו, שק של תפוחי אדמה, שק של זרעי פשתים, של אפונה ושל קטניות, שעון זהב, בגדים להחלפה ו-25 לירות שטרלינג במזומנים. בלוק, שרכש זכאות על שטח ממה שהרוויח בעבודתו בתפירת מזרנים במחטים עשויות מחישורי אופניים, קנה חווה. על אף שנתיים של בצורת הוא הצליח להרוויח מגידול תפוחי אדמה ושיבולת שועל, אבל הבידוד והעבודה הקשה גבו את מחירן. פרץ אנטישמיות בקרב המתיישבים האחרים כנגד "הפלישה היהודית המאיימת לבוא" היה הקש האחרון שכמעט הניע אותו לעזוב. למרבה האירוניה, הלורד דלמיר, יו"ר הוועדה נגד הגירה ציונית, הוא ששיכנע אותו להישאר.

במשך הזמן היה בלוק לאחד האנשים העשירים ביותר במושבה והחזיק בבעלותו חוות ועסקים רבים וכן רשת של מלונות פאר. הוא ובניו נודעו כמעבידים טובים ודאגו לעובדיהם האפריקאים, אבל נכדתו, אורה לשם, טוענת כי דבר זה לא שינה ולא כלום. בסופו של דבר רצו האפריקאים את האדמה. "אני לא יודעת אם מושבה יהודית במזרח אפריקה היתה מצילה יהודים", אמרה. "גם לו הצליחה התנועה הציונית להביא אלפי יהודים ממזרח אירופה למזרח אפריקה, אני מפקפקת בכך שרבים מהם היו נשארים. אבל לו הם היו נשארים, הם היו צריכים לארוז מזוודות כפי שעשו כמעט כל היהודים בקניה כשקיבלו האפריקאים עצמאות".

נחום גולדמן, אחד המנהיגים חדי הראייה של התנועה הציונית, נהג לומר שהלאומיות הערבית נולדה רק זמן קצר לאחר הציונות. לו עלתה עוד קודם לכן, אמר, מעולם לא היתה קמה מדינת ישראל. לו הופיעה בזירה כמה עשרות שנים לאחר מכן, היתה ישראל מוקמת בלי המלחמות והסכסוכים שנלוו לייסודה. עם זאת, אם כי הלאומיות הערבית קמה אחרי הציונות, היא בכל זאת היתה חזקה דיה להביא לסגירת שערי פלשתינה ב-1939.

הלאומיות האפריקאית הגיעה לקניה יותר מעשור לאחר מכן. אילו הוקמה שם מדינה יהודית, ההתנגשויות עם אומה אפריקאית עולה היו מתרחשות בשנות החמישים. מבחינה תיאורטית, איפוא, יכולה היתה מדינה יהודית מזרח אפריקאית לספק מקלט לקורבנות היטלר בשנות השלושים והארבעים, בלי שום קשר למה שהיה מתרחש אחר כך.

הרתיעה הקיבוצית של יהודי התקופה מלחזות את הסכנות שנשקפו להם ולהקים ישות לאומית נתנה אותותיה; אפילו ארץ ישראל וירושלים היו אבן שואבת חזקה דיה רק למשוך יהודים במספר מספיק שהקל על כינון מדינה יהודית. ארצות הברית היתה תמיד יעד מושך יותר מפלשתינה להמוני היהודים. האם יכולה היתה מזרח אפריקה, נטולת כל קשר יהודי דתי-היסטורי-תרבותי, להיות זרז חזק דיו?

ואולי מאמר זה עסק ב"מה היה אילו" הלא-נכון. אולי היינו צריכים במקום זאת לשאול את עצמנו "מה היה קורה אילו חי הרצל עוד עשרות שנים?" האם היה מנהיג מחשמל זה מצלצל בפעמוני האזעקה ביעילות רבה יותר מיורשיו? האם יכול היה הוא לשכנע יהודים לעזוב את רוסיה, פולין ורומניה במספרים מספיקים כדי לבנות מדינה יהודית בפלשתינה, במזרח אפריקה או במקום אחר כלשהו?

אם כי נכון הדבר שפניהם של יהודים באלפיהם הושבו ריקם כאשר ניסו לברוח מהנאצים, נכון גם שיהודים בכל מקום - לרבות אלה שנלכדו בלב הקלחת הנאצית - סירבו להודות בסכנה עד שהיה מאוחר מדי. אילו עזבו יהודים רבים יותר את אירופה באמצע שנות השלושים, רבים מהם היו מוצאים מקלט. אין זה סביר שמדינה יהודית בישראל או מושבה יהודית באוגנדה היו מחוללות שינוי משמעותי. לעומת זאת, מנהיג גדול מרחיק ראות יכול היה לשנות את ההיסטוריה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו