בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על ליליתא וטולניתא, לוטתא ומומתא, פגעתא ושיקופתא, ענקתא ומבכלתא

הארמית היא המלווה הנאמנה של תחנות החיים הקריטיות עד ימינו - הכתובה הארמית בטקס הנישואין והקדיש הארמי בטקסי האבלות. על המילון החדש לארמית של בבל מאת מיכאל סוקולוף

תגובות

A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic of the Talmud and Geonic Periods by Michael Sokoloff Bar Ilan University Press The Johns Hopkins University Press Ramat Gan, Baltimore and London 2002 הארמית היא אחת הלשונות הוותיקות בעולם, ותולדותיה ידועות לנו במשך תקופה של שלושת אלפים שנה, החל מן האלף הראשון לפני הספירה, בכתובות עתיקות ועד ימינו ממש, כשהיא משמשת לשון דיבור בפי יהודי התרגום, הבוכרים. אגב כך היא השפיעה השפעה מכרעת גם על ספרותנו.

השלב הראשון הוא תקופת גלות בבל, כאשר הארמית הילכה ברחבי המזרח מן הפרת ועד הנילוס, מהודו ועד כוש, ושימשה לשון בין לאומית, הלשון הרשמית של "שבע ועשרים ומאה מדינה". בתקופה זו נתעצבו גם דפוסי השטרות והמסמכים ביהדות, וכאשר שבו היהודים מבבל לארץ ישראל הביאו עמם, מלבד את נוסח הכתובה והגט, אף את האלפבית הארמי המשמש אותנו עד היום. על האלפבית העברי הקדום שמר שבט אחד קטן שבניו דבקו בישיבתם בארץ, הלוא הם אחינו השומרונים. בימי שבתו על אדמתו לא הבין המון העם בירושלים את הלשון הבין-לאומית הגבוהה, את הארמית הממלכתית, בניגוד לשרים. הם ביקשו לפיכך משרו של סנחריב מלך אשור, אשר איים על ירושלים ותושביה, "דבר נא אל עבדיך ארמית" (יש' לו, יא; מל"ב יח, כו).

בתקופת בית שני הולכת השפעתה של הארמית ומתגברת. לשונם של יהודי ארץ ישראל קיבלה מלים חדשות הידועות מן הארמית והמשמשות מעתה בעברית לצדן של המלים הוותיקות (כך אילן לצד עץ, חטם לצד אף ועוד). אף התפילה האסכטולוגית, הקדיש, נאמרת בארמית על פי ההקשר המקורי שלה עם הדרשה והלימוד. בסופו של דבר היתה הארמית למלווה הנאמנה של תחנות החיים הקריטיות עד ימינו - הכתובה הארמית בטקס הנישואין והקדיש הארמי בטקסי האבלות.

בקלות היתה הארמית יכולה להיות אף הלשון האקספרסיווית של הפנייה הנרגשת בתפילת הפרט, לולא נלחמו בה חז"ל מלחמת חורמה. לצורך זה אף היו צריכים לשכנע את העם שלעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, שכן אין המלאכים נזקקים לה ואינם מבינים אותה, ולכן גם לא יוכלו מלאכי התפילות להביא תפילה ארמית בפני כיסא הכבוד (שבת יב, ע"ב). אמנם בשעת חוליו של אדם, כאשר השכינה עמו, אפשר לפנות כביכול ישירות אליה גם בלשון הארמית, וכמעשהו של אותו חכם שבירך את החולים לעתים בלשון העברית, "המקום יפקדך לשלום", אבל לעתים גם בלשון הארמית, "רחמנא ידכרינך לשלם".

בימי הביניים שימשה הארמית כלשון מסתורין של מגיה ומיסטיקה, לשונו של הזוהר הקדוש ושל חיבורים דומים. מלים רבות הגיעו אלינו באמצעותה של הספרות הזאת. כך למשל מרקד בקרבנו תדיר ה"סטרא אחרא" (השטן, הבא מן הצד האחר, השמאלי). מלים אחרות מן הארמית, שהסיומת שלהן מציינת את היידוע הארמי, נספגו אף הן אל תוך העברית ונתפשו כשמות נקביים. הן ניכרות בארמיותן גם על פי הכתיב באל"ף בסופן. כך אנו רוקדים בחנגא גדולה, ולעתים מקיימים הלולא קטנה (ביאליק).

גם שאילות מודרניות מן הארמית ניכרות על פי מעתק ההגאים הטיפוסי לארמית. כך למשל הבילוי הקייצי הטיפוסי בקייטנה (השורש העברי המקביל הוא קי"ץ), וכן מה שאנו קוראים קריאה רהוטה (השורש העברי המקביל הוא רו"ץ). וכן בשמות המספר המשמשים בשימושים מיוחדים. כך בתחיליות תלת שנתי (שמקבילתו העברית שלוש) ובהעדפה שאנו מעדיפים את הצורה הארמית, מתומן, בשמו של המצולע בן שמונה הצלעות.

רבות במיוחד השאילות בשיח הארגומנטטיווי, לשון השקלא וטריא. כאן השפיע הקודקס ההלכתי הגדול המלווה את היהדות הרבנית מאז שעמדה על דעתה, התלמוד הבבלי. לעיל ולקמן, מחד גיסא ומאידך גיסא, היינו ודהיינו, להווי ידוע ואדרבא ולאלתר, ושלא לדבר על: פשיטא-בשלמא, תרתי דסתרי ואפכא מסתברא, ולא יעלה על הדעת לשכוח את סלקא דעתך. כאן נוטים אנו אמנם לתרגם לעברית תקנית, ולומר כנגד הארמית: למעלה ולמטה (לפנינו), מצד אחד ומצד אחר, זאת אומרת, וזאת לדעת ומיד. ואף זאת שמעתי מפיו של זאב בן-חיים, זקן מורי הדור, האומר על אדם בר דעת שהוא בן כאן (בר-הכי) ובן סמך (בר-סמכא) וכמובן: בן דעת. שום חובב כדורגל לא צריך כמובן לדעת שהמלה תיקו (תקום, תעמוד במקום שהיא) הורתה ולידתה בתלמוד ובפולמוס של דעות ולאו דווקא בקרב על הכדור. מעיקרה היא שייכת למגרש אחר, כמו כל המלים הללו השייכות לשלב העיראקי של השפעת הארמית על לשוננו.

לאחר חורבן הבית השני, כאשר הריכוז היהודי הגדול עבר לבבל, נדדה גם ההנהגה הרוחנית הבולטת מזרחה. כאן קמו ישיבות בבל המפוארות, שהתלמוד הבבלי הוא התוצר המובהק של הגותן. בארץ ישראל המשיכה לפעול ההנהגה המקומית, שגם יצרה את התלמוד הארץ ישראלי, המכונה ירושלמי על שם ארץ ישראליותו, אף כי נערך בשעה שלא היה כלל יישוב יהודי בירושלים. בתקופה זו התפצלה ארמית היהודים לשני דיאלקטים שונים: ארץ-ישראלי ובבלי, שהשוני ביניהם מובהק. השוני בין שני הדיאלקטים ניכר, למשל, בתחום שאילת המלים. לעומת אלפי מלים יווניות שנקלטו בארמית הארץ ישראלית מן התרבות ההלניסטית של הסביבה, קלטה הארמית המזרחית מאות רבות של מלים פרסיות, שהן בעיקרן מתחום סדרי השלטון, הפקידות והמשפט ואף מתחום הריאליה והתרבות החומרית.

טוב עשה לפיכך סוקולוף, שכתב מילון נפרד לכל אחד מן הניבים הארמיים הללו, והגדיל לעשות במילון לארמית של בבל העומד לפנינו כעת. המילון האחרון בתחום זה (מילון לתרגומים לתלמוד הבבלי והירושלמי ולספרות המדרש) ביקש לרשום ולאצור את אוצר המלים של הספרות הרבנית כולה. היה זה מילונו של מרדכי יאסטרוב, שראה אור לפני מאה שנה בדיוק (פילדלפיה 1903). סוקולוף, כנגד זה, כבר מציג בנפרד את אוצר המלים הארץ-ישראלי ואת אוצר המלים הבבלי. הוא ניגש אל העבודה באופן מקצועי ומסתמך על חומר מנופה ומבורר בכתבי יד מעולים שהועמד לרשותו על ידי מפעל המילון ההיסטורי של הלשון העברית ליד האקדמיה ללשון העברית. הוא גם ניצל במלואה את ספרות המחקר, בעיקר את עבודותיו הלקסיקוגרפיות המעולות של יעקב נחום אפשטיין, מייסד מחקר התלמוד המודרני בארצנו, ואת מחקריו המקצועיים של שאול שקד על המלים הפרסיות. בהסתמכו על קודמיו אין המילון החדש מתיימר לחדש בתחום המשמע והאטימולוגיה, וגם בכך יתרונו הגדול. הוא נמנע מניסיונות סרק של פתרון משמעותן או גזרונן של מלים שהמחקר לא פתר באופן משכנע, וקובע בלא היסוס במקומות רבים שהמשמעות אינה נהירה או שהגיזרון בלתי ידוע. ועוד יתרון גדול יש למילון החדש על פני קודמו הוותיק: מילונו של יאסטרוב ביקש להקיף את הטקסטים של ספרות חז"ל, ואילו המילון החדש עניינו ברישום לקסיקוגרפי של אוצר המלים של דיאלקט, לשונם הארמית של יהודי בבל. וזהו הבדל עקרוני.

הארמית הבבלית לא הגיעה לקצה דרכה עם חתימת התלמוד במאה החמישית בערך, אלא המשיכה להיות שפת התרבות של יהודי בבל עד המאה האחת-עשרה. רב האי גאון מביא עוד במאה זו מלים מן הארמית המדוברת בפי הכפריים. ובמשך כל תקופת הגאונים נוצרה ספרות הלכתית ענפה על טהרת הארמית (השאילתות דרב אחאי, הלכות פסוקות והלכות גדולות). לאחר הכיבוש הערבי דחתה הערבית את הארמית, תחילה כלשון דיבור ולאחר מכן אף כלשון הספרות. בתקופת הגאונים מתחילים אמנם לכתוב בערבית, אבל עד סוף תקופת הגאונים לא זנחו את הארמית. מלים רבות נודעו לנו אך ורק בספרות הגאונים, והן נרשמו כמובן במילון. כך המלה אברישום ("משי"), השאולה מן הפרסית וממירה את המלה הוותיקה שיראין, הופעתה הראשונה בספרות הגאונים.

העניין הגדול בארמית של בבל הוא למעשה בתלמוד, המקור הרבני החשוב ביותר, אבל קיימים גם מקורות נוספים לא רבניים הכתובים בדיאלקט הזה. כך למשל הטקסטים שנכתבו בידי ענן, אביה הרוחני של הקראות, וזאת ב"ספר המצוות" שלו אשר כתב בבבל במאה השמינית בערך. ומאלפים ביותר בשולי היהדות הטקסטים העממיים של בבל הכתובים על גבי קערות מגיות. אלו קערות חרס בגדלים שונים, הכוללות השבעות שנכתבו בתוכן בצורה מעגלית, מן הפנים החוצה, ויוצריה העיקריים היו יהודים. תפקיד הקערות היה להגן על יושבי הבית שמתחת למפתנו טמנו אותן מפני המזיקים. זוהי יצירה ספרותית של הדת העממית בבבל, שהיהודים שימשו כנושאיה. רוב הקערות אכן נכתבו בכתב המרובע של היהודים שנחשבו בוודאי מוסמכים במקצוע. הקערות חסרות תאריך, אבל מניחים שהן מן המאה החמישית ואילך. הרוב כתוב בארמית מזרחית כללית, וכמה מן המלים הטיפוסיות להשבעה מתפענחות מתוך הלשונות הקרובות לארמית היהודים בבבל: הארמית של הגנוסטיקאים והפגאנים ("מנדאית") והארמית של הנוצרים ("סורית"). אבל מלה המופיעה בהשבעה יכולה כמובן לסייע גם בפירוש מלה נדירה בתלמוד, שלא נודעה משמעותה. כך המלה אנותא, אנתא (סוג של כד לשמן). היא מופיעה בצורה "אנותא דמישחא" באחת הקערות ובצורה "אנתא דמשחא" בבבלי (מנחות עח, ע"א).

מאז מלחמת המפרץ הראשונה שוק העתיקות מוצף בחפצים שמקורם בחפירות בלתי חוקיות, ובין השאר נתגלו בשנים האחרונות כאלף קערות שמצאו את דרכן אל שוק העתיקות, בעיקר באנגליה, ועל פענוחן שוקדים כיום החוקרים. אבל יש להניח שבעקבות האנדרלמוסיה השוררת בעיראק בימים אלה מספר הקערות עוד יילך ויגדל. אז אולי גם נדע את שמותיהם של עוד כמה מזיקים ושדים שהטילו את חתתם על תושבי עיראק האומללים. אגב, כולם ממין נקבה: ליליתא וטולניתא (מופיעות בחושך ובצל), לוטתא ומומתא (מביאות קללה), פגעתא ושיקופתא (חובטות ומכות), ענקתא ומבכלתא וכולי וכולי. כולי האי - ואולי? ופולסא דנורא מאי? תיקו. ולשאילתא - די לחכימא ברמיזא.

רבים מן היסודות הבבליים עדיין מתרוצצים בלשוננו לטוב ולמוטב, ואף בלא שנרגיש בדבר. מעין מעמדה של et cetera הלטינית בלשונות אירופה, מעמדה של מילית "וכולי" (וכוליה, פירוש: וכולו, וכן כל השאר) הזעירה הנכתבת בקיצור וכו' בעברית. מילית זו באה לנו מן הארמית, אף כי נפקד מקומה במילון. אבל נדמה כי גם בלאו הכי יעמוד המילון, כלי שימושי מחזיק ברכה, לאורך ימים רבים, כימות התקיימותו של קודמו הגדול לפחות, אם לא למעלה מזה, מאה שנה ויותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו