בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוצים מהר וחזק ואטי ועדין, רק שיגיע!

קפה הוא גם השקפת עולם חמש מאות שנות תרבות קפה

תגובות

מיכאל דק. איורים: יירי סליבה, הוצאת כתר, 219 עמ', 84 שקלים

לפעמים אני פוגש אנשים שאומרים שהחלום שלהם הוא שיהיה להם בית קפה. אם בעל החלומות מקשיב אני מייעץ לו להמשיך לחלום, ובכסף שיחסוך לבלות עוד כמה שנות חלימה טובות בבתי קפה של אחרים.

כידוע, בתי קפה של אחרים לא חסרים. המהירות והיסודיות שבה נקלטה בישראל תרבות הקפה האיטלקי היא מדהימה. אפילו הסופר ארי דה לוקה, שאינו נוח להתפעל, התפעל. מהבחינה הזאת, ספרו של מיכאל דק הוא עדות נעימה למהפכה שמוצאת את הדבר הראוי לה.

דק, עיתונאי לשעבר, מתרגם בהווה ומכור כל הזמן, לקח על עצמו משימה נעימה למדי: לגאול אותנו מהמחשבה שקפה הוא רק קפה. משימה נעימה אני מניח, לפחות למי שמעיד על עצמו ששתה 10 אלפים ליטרים של קפה עד כה. המחשבה על כמות הקפאין שזרמה בדמו של דק מעוררת בי את המחשבה שהספר הזה אינו אלא תולדת הנמרצות שבאה עם הסם. מי הקהל של הספר הזה? קשה להגיד. אני אישית מעולם לא מצאתי עניין מיוחד בספרים על קפה ובתי קפה. בעיני, אלה ראויים במקרה הטוב להיות מוצגים על שולחנות הקפה. אך הספר שלפנינו אינו אלבום, הוא ספר.

"קפה הוא גם השקפת עולם" הוא מין ספר שמזכיר את סיינפלד - לא את הפרק שבו קרמר ממציא ספר שהוא גם מגש לקפה, אלא את עצם היכולת למצוא עניין ב"לא כלום". זו עבודת קודש תרבותית. כל חילוניות בנויה על היכולת לעסוק באינסוף הלא-כלומים שמרכיבים את חיינו, הסתמיים-למדי כשלעצמם. קוראי הספר הזה ימצאו בו 219 עמודים בצבע מוקה, מאוירים בחן רב, ובהם שפע של מידע שעשוי להיות שימושי למי שמתרצה לשמש חבר טלפוני ב"מי רוצה להיות מיליונר", כמה דברי ספרות יפים וכמה בדלי תיאוריה רופפים, והרבה בדיחות מיותרות.

קפה הוא גם השקפת עולם, אבל הוא גם רק קפה. למי באמת אכפת הרכבו הכימי של הקפאין (עמ' 161); אז מה אם יורגן הברמאס רואה בבתי הקפה את אחד מעמודי התווך של השיח הציבורי, כאילו שמה שמפריד בין המזרח התיכון לחברה הפתוחה הוא העדר בתי הקפה.

לעתים המידע גם פשוט לא נכון. למשל, בפרק הקרוי "שפת הקפה" מתואר הריסטרו כ"פגז של קפאין: אותה כמות אספרסו אך מחצית כמות המים" זו טעות. אמנם מדובר בשניות הראשונות של ירידת המים בלבד, אך פירוש הדבר אינו הכפלה של כמות הקפאין, מרבית הקפאין דווקא יורד בהמשך. ריסטרו מקפה טוב הוא מעדן דל קפאין בעל טעם שונה מאספרסו, שיכול להזכיר במקרה של קפה טוב במיוחד דובדבנים ופירות יער כהים. והאמת היא שגם זה לא כל כך חשוב.

כתיבתו של דק משעשעת והקריאה בספר נעימה, אם כי למרות ההשקעה הניכרת בספר ברור שדק בילה מעט מדי זמן מצדה השני של מכונת האספרסו. מלבד זאת מעיב על הספר מעין סקסיזם לפלפי, כביכול תקין פוליטית, שמתבטא בכך שלמרבית החידודים יש צורת בדיחות קרש על נשים, שהמג"ד מלווה בקריצה לפקידה. אולי זה בלתי נמנע אצל הכותבים בני הדור שיודעים שאיציק מרדכי לא היה לבד, הוא רק זה שנתפס. וכך, לצד תיאור הגבר שמתקשר לאשתו ומודיע שהוא בעבודה כדי ללכת לבית הקפה, מופיעה "פרשנות מוקה", מעין חידודי פרשנות שמוסיף הכותב, ובה כתוב: "ואם את אשה האומרת לאישך שתתעכבי כי יש לך עבודה במשרד או במעבדה, ובעצם את הולכת לבית קפה, ייתכן שהגיע הזמן להיפטר משניהם. העבודה והבעל, כלומר." (עמ' 15). נו באמת.

יש לי מחלוקת עקרונית עם הספר וכותבו על הנטייה לראות בבית הקפה מחוז חפץ רומנטי, שבו מבלים בטלנים מן הסוג שיכול להרשות זאת לעצמו. אני חושב שצריך להבדיל בין שני סוגי קפה: מהיר ואטי. לפעמים הבן אדם ממהר ורוצה לשתות, אולי אפילו לאכול, אבל מהר. הספר כמעט לא מתייחס לפעילות לגיטימית זו. הספר מטפל, בהרחבה, רק בשתייה האטית הנינוחה, כאמור.

אבל בכך שהספר אינו מתייחס לבית הקפה גם בקורטוב של נורמליות, הוא מנציח את נטייתו של הלקוח הישראלי להגיע לבית הקפה ברגשות סותרים - הוא רוצה מהר וחזק ואטי ועדין, רק שיגיע! לפיכך, פעמים רבות קורה שהלקוח המזדמן, שאינו מבאי הקפה הקבועים, הוא חסר סבלנות. לעתים הוא אפילו מדבר בגסות אל הנוער הנחמד שמשרת אותו. אז הקפה כבר כמעט כמו ברומא וגם העיצוב, ובוודאי גופי התאורה - רק הלקוח נשאר ישראלי.

יבורך מיכאל דק על עבודתו, תבורך הוצאת כתר, יבורכו הקוראים שיקראו ויטריפו לנו את השכל עם כל המונחים שהם ילמדו, ועם קצת סבלנות עוד יבוא לציון גואל (חלש, חם מאוד, עם הרבה חלב בכוס זכוכית. וסוכרזית יש?).

אורי ש' כהן הוא סופר ומבעלי בית הקפה טאצה ד'ורו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו