בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרצרים

תגובות

פנים

שערות הלחיים שלי גדלות, אני עוקב אחריהן בחטף כשאני הולך להשתין. חולף מול המראה. המראה מלאה אדים. שירותים משותפים. ארבעה תאים. אני מעדיף את הימני ביותר. השני משמאל בעייתי, האסלה נסתמת לעתים תכופות. חמש מקלחות. אני מעדיף את השלישית משמאל. הזרם חזק. אני מקרב את הראש למראה, ורוכן מעל כיור המתכת הארוך, ותמיד אני רוטן כשאני מגלה פס רטיבות שהותירו קצות כיור המתכת על המכנסיים. נראה ששערות הלחיים מנסות להגיע לעיניים, אך הן מתפוגגות מעט לפניהן ומשוות מראה של זאב. המראה מתאים לתחושת ההתמודדות שמעניקים חוסר השינה והלכלוך. כבר מזמן למדתי את מראה הדברים תחת נורות הפלורסצנט הגליליות והארוכות והלבנות מאוד, והרי כל מראה בדרכי מוארת בנורת פלורסצנט. ובכלל יש כאן מעט נורות רגילות. כדוריות, מתמשכות מצינור שנחתם במכסה מתכת מתברג, ומאירות אור צהוב ועגול, עם הילה שדוהה ככל שהיא מתרחקת מן הנורה, ותמיד משאירות בחדר חלקים אפלים יותר ואפלים פחות, וכך גם מתאימות עצמן לפנים. לפני.

אוטובוס

להורי אני מתקשר מיד כשהאוטובוס עולה אל הכביש הראשי שמוביל לעיר הקרובה. הורי ניבטים מכל חיתוך דיבור ותנועה דקה, איני מתכחש לכך. באוטובוס נשל מעלי כובד השגרה. בתוך האוטובוס אני מדפדף בזיכרונות הטלפון הנייד. מתפתה להתקשר למכרים. הורי הם היחידים שאני מדבר אתם מן האוטובוס. באוטובוס אני מקפיד לשמר את האלמוניות הזמנית הנהדרת שלי. אני מביט בנופים רחבים המשתרעים מן האוטובוס והלאה, ואני מדמיין את עצמי בארץ זרה. כמו בתוכניות הטלוויזיה מהילדות. תוכניות מצוירות, ובהן נופים לא נגמרים, חסרי שם. אני מדמיין את עצמי בנוף ללא שם. אני מתעורר בבהלה, מסתכל החוצה, מנסה לזהות את צדי הדרך, מצלצל בפעמון, מפלס את דרכי אל הדלת, כמעט ומועד בעצירה המתמשכת ויורד בחופזה בתחנה הבאה.

היעדרות

חוזר למיטה שלי, אני שוקע בתוך הצלליות המוטלות מן הרחוב אל תקרת החדר. עם נהמות מנועים העוברים ברחוב הן חולפות מעלי כשאני שוכב על גבי ודמויותיהן מתנועעות מעלי ומפיחות את אותו פחד שזחל בי בהיותי ילד, כשסדק האור שבו נעלמה אמי נחתם בנקישת הדלת ונותרתי עם החוץ המשתלח אל חדרי בזרועות תמנון של נהמות ודמויות שחורות המרקדות על התקרה מעלי. מאז למדתי אותן. צלליות התקרה שלי. בהיעדרויותי אמי מתגעגעת אלי.

אהובה (1)

כשהיתה לי אהובה תשוקותי היו ממוקדות. המרחק, מרחק שהיה נמתח מחדש בכל פעם שנגמר אחד מביקורי, המרחק העלה בינינו רוחות עזות. אני כל-כך רציתי אליה. בחושך, כשהסביבה נעלמה מן העין וקל יותר להעלות תמונות מן הזיכרון. הייתי מתקשר כל ערב. לעתים, כשהיעדרותי נמשכה זמן ארוך מן הרגיל היא היתה משמיעה לי כיצד היא תיהנה מגופי כשאחזור. הייתי מתמלא בתשוקה ודמעות. כשאהובתי נמוגה מחיי מצאתי את עצמי, בשעות שהחושך מוטל בעוצמה, מביט בטלפון הנייד ומבין שאין קול שירווה אותי. כל לילה הייתי מביט בטלפון, לעתים אף מרים אותו, אך מיד מחזיר אותו למקום הקבוע ליד מיטת הברזל שלי. אז הייתי משתרע במיטה, שוכב על גבי ומדמיין נשים נשכבות מעלי.

לראות (1)

אני רואה אותו. אני רואה אותו ראשון. אני לא רואה את השלג. אני לא רואה את הבתים הנמוכים עם הגגות השטוחים צפים בעמקים ובהרים כמו כתם שמן בין גלי-ים, אני לא רואה את הארץ משירה את גווני הכחול של הלילה ונספגת בקרני שמש. אני לא רואה את השלג נמוג. אני רואה אותו. אני רואה אותו ראשון. אני רואה אותו רואה אותי ופונה ממני בפסיעות בהולות. אני רואה את מבטיו החפוזים, לא נשלטים. אני מבין. אני צועק. אני קורא לו לעצור. אני רואה אותו. הוא רץ. אני מבין. אני קורא לו לעצור. אני צועק. אני יורה. אני יורה אל השמים. אני לא רואה ענן, גבוה מעלי, מתערבל, מתפזר ושוב נערם. אני יורה אל השמים. הוא רץ. לא מביט. אני צועק. הוא בורח. אני קורא לחברי. אני צועק. אנחנו רצים. אנחנו רצים אחריו. אני רואה איש זקן מנסה לעצור בעדו במחוות יד. האיש הזקן צועק - "הוא משוגע, הוא משוגע". אני לא רואה ילד משתופף ומכסה ראשו במעיל. אני לא רואה ילדה קופאת במקומה, ידיה אוחזות ברצועות ילקוט בית-הספר שעל כתפיה, מבטה יציב. אני רואה אותו פונה אל הסימטה. אני קורא לחברי, קורא לו, או צועק. אנחנו פונים אל הסמטה. הוא נעלם. אני לא רואה אותו. איפה הוא. אנחנו זהירים. מציצים אל חצרות ומעל גדרות. הוא נעלם. אני מבין. הוא נעלם.

אהובה(2)

באוטובוס יושב לידי איש נמוך, לבנבן. טבעת זהב שמנה על הזרת, וזר פרחים צהובים וגדולים בידו. אמא אוהבת פרחים. הבאתי את המגבת שלי, כדי לכבס אותה. המגבת תלויה בחדר המשותף וריח הסיגריות נתלה בה ולא עוזב. השמפו נגמר ועלי לזכור להביא חדש. איך יכלה לקנות לי שמפו מהסוג הזה. כשישנה אצלי פעם אחת האהובה, אכלנו יחד ארוחת בוקר. אמי, האהובה ואני. אז סיפרה לאמי שהחברה המייצרת את השמפו היא החברה היחידה שלא מבצעת ניסויים בבעלי חיים. מאז אמי קונה את השמפו, והאהובה כבר מזמן איננה. כל פעם שאני מתקלח, במקלחת השלישית משמאל, אני עומד תחת הזרם החזק, ושופך בזהירות מעט שמפו אל יד ימין, ומקרב אל ראשי, ובדרכה אל השיער היד עוברת מול פני, ושפע מציף אותי, ריח השיער של האהובה מביא אתו את ריח ערוותה, איני אוהב אותה עוד, ולמרות זאת שפע גדול מיכולתי, שם מתחת לזרם, שפע גדול מאוד מציף אותי ואני שוטף ממני את הסבון, מתנגב, מביא את המגבת אל פני ומריח את הסיגריות שלי, מניף את התחתונים הלבנים מן הוו השלם, הרביעי מימין, משתחל אליהם, תולה את המגבת על כתפי, ויוצא בריצה אל חדרי כי הרוח הקרה של המרחבים קשה מאוד, ואני רץ ומדדה בכפכפים, עם המגבת על כתפי הימנית והשמפו בידי השמאלית והרוח מכה בי לחפש מחסה, לכן אני נכנס לחדרי בסערה, טורק את הדלת אחרי ונושם לרווחה. חלף.

לראות (2)

אני לא רואה ענן נערם. אני לא רואה את הכדורים שנורו מעלה אל השמים, ונרפו, ונשמטו אל הארץ, אל החול העמוס באבנים קטנות, ובערוצים דקים דקים של מי שופכין ומי שלגים. שלג שנמוג מגגות שטוחים של בתים נמוכים, שצפים בין הגלים, וזורם אל הרחובות והסימטאות, בערוצים דקים דקים, לא נראים, ערוצים של מי שופכין ומי שלגים קרים שבורחים, בכל רחבי העיר, בכל הסימטאות והחצרות. אני יוצא מן הסימטה אל הרחוב. חבר רץ אלי. "מה קרה?"

"עזוב. בוא נעוף מפה. בוא נעוף מפה". אני לא רואה. אני לא רואה.

קרע

חורף. בבוקר אני יושב על המיטה ומשחיל את השרוכים דרך חורי הנעליים, אחרי שניתקתי עצמי ממצב השכיבה, ולבשתי את המדים שנתלו מן הכיסא, אני שם לב לשמים האפורים המזדחלים מחריץ הדלת. משבי אוויר קר נכנסים ואני קורא לאחד מחברי, שהשכים קום, לסגור כבר את הדלת. אנחנו משתדלים לשמור את החדר נקי, אבל בחורף זו משימה לא קלה. הטיפות מוטלות על אדמה מרופדת חול שמכסה על שכבה אטומה וקשה. החול, רווי ממים, נהפך לבוץ, מבקש מקלט בסוליות נעלי, נערם ומוסיף לקומתי. בהיכנסי לחדר נעלי הכבדות רוקעות במרצפות הקטנות, שכבת הבוץ משתברת עליהן, וגושי בוץ איתנים נותרים מוטלים על המרצפות הקטנות, כדי לחכות, להתייבש, להתפורר ולכסות את מרצפות חדרי הקטנות בשכבה דקה של חול. מהדק את שרוכי נעלי כדי לוודא אחיזה איתנה של הקרסול, כף ידי האוחזת ניתקת פתאום ומוטחת מעלה בעוצמה, אחיזת הקרסול מתרופפת, וענני אבק זעירים נפחים. קרע. מחשבותי, המתנהלות בשלביו השונים של יומי הקרב, ניתקות גם הן, וקללה ניצתת מפי. לרגע קצר אני אובד עצות, מבטי, חסר הכוונה, נשען לרגע על אפור היום הנמזג מן השמים הרוויים, והמזדחל כעת לחדרי מבעד חריץ. לרוב אני מתעשת ועצותי שבות אלי, ויומי מתנהל. לעתים אני נעמד בנעלי הרפויות ופוסע אל החוץ הכבד, ניצב בתוך הים האפור ומעז לשמוט את ראשי לאחור ולמלא את אישוני ברחשי עננים עצומים שנפרקים מסביבי.

אהובה (3)

פגשתי אותה לפני כמה ימים. היא עסוקה ומוטרדת. גם אני עסוק, אולי קצת פחות. היא לא השתנתה. אמרתי לה. לא השתנית. שוב אתה מתחיל. נזפה בי. מעולם לא אהבתי אותה באמת. באמת, כעת אני יכול לומר ולכתוב, בעיקר לכתוב, שמעולם לא אהבתי אותה. בהצלחה. איחלתי לה כשנפרדנו, לפני כמה ימים. בכלליות, בהצלחה, לא בדבר מסוים. כברכה. ונפרדנו, ומיד חשבתי שמעולם לא אהבתי אותה באמת. לפני שנפרדנו שאלה למה אני פוגש אותה, ולא אמרתי. אבל אחר-כך, כשנפרדנו, וחשבתי שמעולם לא אהבתי אותה, גם חשבתי שאני פוגש אותה כמו שאני שורט את עצמי באולר הקטן שאבא קנה לי לגיוס. והתקשרתי, תוך כדי נהיגה, התקשרתי ואמרתי לה. אני פוגש אותך כמו שאני חותך את עצמי באולר. והיא צחקה ואמרה שאולי. היא לא הבינה. ואני הייתי בטוח שמעולם לא אהבתי אותה. באמת. מעולם. והנה עכשיו, אני אפילו לא זוכר איך היא נראית.

התקווה

אני כותב ברחוב. במקומות שבהם עוברים ושבים. על ספסל, בבית קפה, בפאב. עוברים ושבים מקווים אלי, ואני מקווה אליהם.

עודד נעמן הוא חייל בשירות סדיר, שהחל לפרסם מביכורי יצירתו ב"תרבות וספרות" מעט לפני גיוסו לפני שנתיים ועורר עניין בסגנונו המתומצת והמדויק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו