בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ותודה לאנה פרנק

אחרי שלושה חודשים של מעצור כתיבה בגלל הפיגועים הבינה יהודית קציר שמה שהיא צריכה לעשות זה להתחיל לכתוב כמו אנה פרנק. כך נולד "הנה אני מתחילה", ספר חניכה שבמרכזו רומן לסבי בין תלמידה בת 13 למורתה לספרות

תגובות

יום הולדת 40 מעניין מאוד סידרה לעצמה יהודית קציר: "הנה אני מתחילה", ספרה החדש, עוסק במערכת יחסים לסבית בין ילדה בת 13 למורתה לספרות. קל לדמיין את השקט שמשתרר כשקציר מתארת באוזני בעלי חנויות ספרים בכל הארץ, אותם היא פוגשת בימים אלה במסגרת מאמצי קידום המכירות של הספר, כיצד גיבורת הרומן, ריבי, נזכרת ביומן המכתבים שכתבה כילדה בשנות ה-70, וכיצד תיעדה במכתביה אלה, אותם ייעדה לגיבורתה אנה פרנק, את גירושי הוריה, את ההתרחשויות הפוליטיות המרכזיות של העשור ובעיקר את יחסיה עם מיכאלה, מורתה אהובתה. זה בוודאי שקט מתוח.

מנחם פרי, עורך "הספרייה החדשה" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה) והאיש שחתום על הקריירה של קציר, כבר גונן והזהיר מראש שקציר, המכונה בפי כל "דיתי", לא תהיה מוכנה לענות על השאלה אם לסיפור הרומן הלסבי יש יסוד אוטוביוגרפי. לכאורה השאלה מתבקשת. אם בין ריבי המבוגרת, סופרת תל אביבית ואם לשתי בנות, שבאה להלווית אהובתה ומשחזרת בדימיונה את פרשת האהבה על ידי קריאת היומן המכתבי שכתבה בילדותה, יש לא מעט מהמשותף עם קציר בת ה-40, הרי שבין ריבי הילדה לבין הילדה שהיתה קציר יש ממש דמיון רב.

זאת לא רק הקירבה בין שמות החיבה "דיתי" ו"ריבי" (ו"ריבי" הוא השם הראשי של גיבורותיה הספרותיות של קציר). ריבי הילדה, בלונדינית מתולתלת וכחולת עיניים כמו קציר, מסתובבת באותם רחובות שבהם הסתובבה קציר במרכז הכרמל שבחיפה. היא לומדת בבית ספר שעל פי תיאורו חייב להיות בית ספר "חוגים", שבו גם למדה קציר, וקונה בבית מרקחת "כרמל" ואצל האופטיקאי לאודר, שאצלו רכשה קציר את עדשות המגע הראשונות שלה. כמו לריבי גם קציר היתה אחות לשני אחים קטנים, וכמוה סבלה גם היא מאב מנוכר.

אבל קציר מזדרזת לפזר את הערפל. "מכיוון שעוד מעט יש ב'חוגים' כנס לרגל 50 שנה לבית הספר ואני מוזמנת אליו כבוגרת וכאורחת כבוד, אני רוצה שכולם ידעו: לא היה סיפור כזה בחיפה ולא היתה מורה כמו מיכאלה שניהלה מערכת יחסים לסבית עם תלמידה".

ובכל זאת, מה הביא אותך לכתוב ספר על מערכת יחסים לסבית, ועוד שיש בה גם ניצול מצד דמות סמכותית, מורה, כלפי קטינה?

"תמיד נמשכתי לכתוב סיפורי אהבה חריגים וכאילו בלתי אפשריים. בסיפור 'שלאפשטונדה' (מתוך 'סוגרים את הים', 1989) אלו בני דודים בני 14-13. ב'למאטיס יש את השמש בבטן' (95') יגאל הוא נשוי ומבוגר מריבי ב-22 שנה. במחזה 'דבורה בארון' ציפורה, בתה של דבורה, רווקה 'מיובשת' בת 32, מתאהבת בוורה, ניצולת שואה יפה, טמפרמנטית ומלאת חיים, בת 25, שנכנסת להריון מחייל בריטי (ב-46') והן שוקלות לעבור לחיות יחד ולגדל את התינוק".

אהבת נשים, היא ממשיכה ומזכירה, כבר הופיעה במרומז או בגלוי גם בסיפורים נוספים שלה, כמו ב"סוגרים את הים", שבו אילנה, "שגם היא, כמו מיכאלה, מורה לספרות בחטיבת הביניים, אבל בניגוד למיכאלה היא עכברונת מיובשת שפוחדת מהצל של עצמה, מאוהבת באופן לטנטי בחברתה מילדות תמי, שחקנית שמנמונת ומלאת חיים. גם ב'מאטיס' מספרת ריבי ליגאל שהסקס הראשון שלה היה עם חברתה הטובה נועה, בגיל 15. סיפורי האהבה החריגים מעניינים אותי כי הם מותחים את גבולות האהבה עד הקצה, ועל ידי כך מעצימים אותה. אני מאמינה שאהבה, כמו יצירה, היא מקום של חיוניות ואותנטיות. כנראה שיש בי נפש רומנטית ונלהבת, גם אם, עקב גילי המופלג, כבר מפוכחת ולא תמימה".

היא גם מתקשה לראות בגיבורת "הנה אני מתחילה" לסבית של ממש. "ריבי הרי לא לסבית, היא מתאהבת במיכאלה כמו שנערות רבות מתאהבות בנשים המשמשות להן מודלים להזדהות, כתחליף אם", היא מסבירה. "היא הולכת אחרי הרגש, החום, ההכרה, היא מתלבטת ומגבשת את זהותה ובסופו של דבר מוצאת את עצמה בצד ה'סטרייטי'. מיכאלה עוברת, כביכול, את הדרך ההפוכה - עד גיל 27 היא סטרייטית ורק אז מגלה את אהבתה לנשים, ולמעשה היא בי-סקסואלית. אבל העניין המרכזי הוא לא המין אלא הקשר בין שני בני אדם, שהנפשות שלהם נאחזות זו בזו, מסיבות שאפשר למצוא להן הסברים פסיכולוגיים".

ואיך זה לתאר מערכת יחסים לסבית כשלא מתנסים בכזאת?

"בואי נסתפק במשפט שאלו הם מסוג הדברים שבין היוצר לבין יצירתו".

למה אנה

אולי בעצם זה היה כך תמיד. חלק מסוד הקסם שמהלכים ספריה של קציר נעוץ בכך שאף אם עלילתם בדויה, תמיד יש בהם משהו מרומן המפתח, נופך נלחש של אמת נסתרת. זה בוודאי קשור יותר מכל בסגנון כתיבתה, אבל גם בנטייה הטבעית של הקוראים לערב את חיי הסופר ביצירתו. וכפי שרבים מיהרו לקשר בין ניסיונה של קציר במערכת יחסים לא שגרתית - זו שניהלה עם פרי, המבוגר ממנה בשנים רבות, לאחר שהזניק אותה לתודעה - ובין דמותו של המאהב המבוגר המופיעה בכמה מספריה, רבים ייכנעו לפיתוי לחפש את שורשי "הנה אני מתחילה" בילדותה של קציר. פרי בטח היה אומר שזה כמו לחפש פדופיליה אצל נבוקוב.

היא נולדה ב-53' ב-19 באוגוסט, "תאריך הלידה של קלינטון ותאריך הפטירה של אוטו פאוול, אביה של אנה פרנק", והוריה התגרשו כשהיתה בת 12. "הגעתי למסקנה שהקונצפט המשפחתי שלי הקדים את זמנו. היום אנחנו שומעים המון על גירושים ועל ניכור להורים וניכור של ההורים. בספר האבא מתנכר לריבי, הבת הגדולה שלו ושומר על קשר רק עם האחים שלה, וככה זה היה גם אצלנו. יכול להיות שאבא שלי ראה בי שלוחה של אמא שלי ויכול להיות שהניכור היה מצדי, אבל זה היה ניכור שמטרתו היתה לגרום לאבא שלי לחזר אחרי וזה לא קרה. אבל צריך לזכור שזוג בשנות ה-70 שרצה להתגרש לא ידע כל כך מה לעשות. לא היו אז יועצים ופסיכולוגים שאפשר להתייעץ בהם, או לפחות לא היה מקובל ללכת לייעוץ כזה. בעצם ההורים שלי היו צריכים להמציא לבד את הגלגל והם המציאו אותו לא כל כך טוב".

במכתביה לאנה פרנק מכנה ריבי את אביה "אנדרואיד". קציר חושבת שהיא ילדה נבונה: "ידידה פסיכולוגית שלי אמרה שתיאור כזה של אב, שכאילו רוקנו אותו מתוכן ונשארה רק קליפה - זה תיאור אופייני לנפגעי פוסט-טראומה. אולי ריבי הילדה, בחושיה החדים, קלטה בעצם את המצב הפוסט-טראומטי של האב, שנקרע ממשפחתו?"

איך בעצם נולד הרעיון להכניס לסיפור את אנה פרנק?

"טוב, קודם כל כמו הרבה מבנות גילי, ובעיקר אלה שהיו בולעות ספרים, קראתי כמה וכמה פעמים את היומן שלה שקיבלתי אותו במתנה כילדה. זה היה בשבילי צוהר ראשון לנושא של השואה. כשהייתי נערה עוד לא היו הטיולים האלה למחנות השמדה ולא כל כך דיברו על הנושא. חוץ מזה, כבר ב'שלאפשטונדה' בני הדודים משחקים ב'אנה ופטר' במחבוא ואחר כך הם נוסעים לבית הבראה של ניצולי שואה ומחפשים שם מי ניצול ומי לא. כאן בספר ריבי והחבר שלה מתנשקים את הנשיקה הראשונה שלהם בעליית הגג של אנה פרנק.

"אנה פרנק בספר היא סוג של מדיום, משום שהיא היתה ילדה-כותבת. כשאני חיפשתי מודל של ילדה כותבת לא כל כך היו מודלים כאלה, בכלל בתוכנית הלימודים שלמדתי בתיכון לא היו כל כך נשים כותבות. אנה פרנק היתה לא רק אשה-כותבת אלא גם ילדה-כותבת, אז היא היתה המודל שלי כילדה שהתחילה לכתוב כל מיני שטויות כבר בגיל שבע, בדיוק כפי שהיא המודל של ריבי בספר. הבחירה בה גם קשורה לזה שכשהתחלתי לכתוב את הספר בכלל לא חשבתי על מבנה של יומן, אבל כל הזמן חזרתי וקראתי את היומן של אנה פרנק. היתה לי גם תקופה של מעצור כתיבה של שלושה חודשים בחורף שעבר, בגלל הפיגועים, כשבכלל חשבתי שאני צריכה לכתוב משהו אקטואלי אבל לא מצאתי על מה. ואז יום אחד התיישבתי ליד החלון בסטודיו והסתכלתי החוצה ופתאום הבנתי שאני צריכה לכתוב את הספר כמו אנה פרנק, כיומן, ובאמת שמו של הספר הוא המשפט הפותח את יומנה של אנה פרנק".

חוץ מהכתיבה יש עוד קווי דמיון בין אנה פרנק לריבי?

"כן. היחסים הקשים עם אם 'תפקודית' שהעולם הרגשי והאינטלקטואלי שלה מוגבל, תהיות וסקרנות בעניין הזהות המינית. נדמה לי אפילו שאנה היא סוג של אייקון לסבי ושיש איזה עיתון בקהילה שקרוי 'אנה פרנק', וגם הזמרת הזו, פוליאנה פרנק, אבל לא הייתי מודעת לכל זה כשהתחלתי לכתוב. מעבר לזה, המחבוא של אנה הוא אמיתי ושל ריבי מטאפורי, אבל 'המחבוא-שבתוך-המחבוא', שהוא היומן, זהה אצל שתיהן. משותף להן הצורך לכונן את החיים ואת ה'אני' ולתת להם משמעות דרך הכתיבה. התחלת הכתיבה היא גם התחלת החיים. הכתיבה היא המדיום לחיות דרכו. הידיעה שלמלים כוח מוגבל היא חלק מההתפכחות שבהתבגרות אצל ריבי".

גם הלסביות יכעסו

אמה, עורכת דין שנפטרה לפני 12 שנים, היתה מיפהפיות חיפה, אביה, עורך דין גם הוא, מתגורר כיום במעלות. הניכור ביניהם שנמשך שנים רבות נעלם בשנים האחרונות. "נכון בספר ריבי כל הזמן זוכרת איך כשאבא שלה עוד גר בבית הוא פעם הציל את חייה כשהרג עקרב שזחל מתחת לשולחן? גם לי עצמי יש מין זיכרון ילדות מטושטש כזה. ואז, לפני כמה שנים, אחרי שכבר יצא 'סוגרים את הים' והייתי בת 30 ומשהו, הוזמנתי להרצות במעלות ופתאום נראה לי נחמד להזמין את אבא שלי ואשתו. ישבתי ודיברתי ופתאום אני רואה שאבא שלי קם ומתחיל ללכת בכיוון שלי. לא הבנתי מה קרה ואז הוא התכופף והרג עקרב שמתברר שהיה מתחת לכיסא שלי. בשבילי זאת היתה סגירת מעגל והתחלתו של חידוש הקשר בינינו כי פתאום הבנתי שבסופו של דבר, מי שידאג לך ויציל אותך תהיה המשפחה שלך".

מות אמה, ממחלת הסרטן, נכנס גם הוא ל"הנה אני מתחילה", וכמו בסיפורים קודמים הוא מתואר באופן נוגע ללב. סבה מצד אמה היה נינו של משה יואל סלומון, ממייסדי פתח תקווה, ומשפחת אמה, כמו בספר, היתה משפחה ליכודניקית שרופה, לעומת משפחת אביה המפא"יניקית. גם חיפה של ימי ילדותה נוכחת בספר בעוצמה, ותיאורי הנוף החיפאי משובבי הנפש הופכים את הקריאה למסע נוסטלגי מרגש לחיפאים בכלל ובפרט למי למי שהיו חיפאים בשנות ה-70.

מהי החיפאיות בעינייך?

"זה לחיות בטבע הרבה יותר מבתל אביב. זה ללכת לצופים דרך הוואדי ולחברות דרך החורשה. מכל מקום רואים את הנוף הזה של שני חמוקי הר ושבר ים באמצע. מבחינה סוציולוגית, מצד אחד היתה נוכחות חזקה מאוד של הייקים במרכז הכרמל שבו גדלתי, והייקים זה חינוך למשמעת, ומצד שני גם נאורות ואזרחות טובה, שהיא ערך מרכזי בחיפה. יש משהו מאוד בסדרי באווירה של הכרמל".

בתוך האווירה המהוגנת גדלה כ"פרא אדם". "כן, כמו שאומרת ריבי המבוגרת בספר, אנשים היו מאוהבים בי ואני בהם והלב נחבט והידרדר אל פי התהום כמו המכונית האדומה של ג'יימס דין. וכמו אצל ריבי, הפרא הלך ונשאר רק האדם כשהקמתי משפחה".

למה חשוב לך לדבר בספר בקול של ילדה?

"יכול להיות שאני צריכה לתת קול לילדה שלא היה לה כל כך קול פעם, או שהקול שלה הושמע אבל לא כל כך היו קשובים לו. מבחינה ספרותית, ברגע שאתה כותב בקול של ילד הראייה שלך עושה הזרה לכל מיני דברים. כביכול יש ראייה מלאה תום, או ראייה נקייה מכל מיני דברים שמאירה באור אחר דווקא את הדברים הקשים".

ומה ההבדל בין הראייה של ריבי הילדה לזאת של ריבי המבוגרת?

"ריבי המבוגרת אומרת בספר שבצעירותה מה שהדריך אותה היה האומץ ועכשיו זה הפחד. כי ברגע שאתה נהיה הורה מה שמדריך אותך הוא הפחד והדאגה לילדים".

אז זה קרה גם לך, מאשה צעירה שמודרכת על ידי הרצון להתאהב נהפכת לאם חרדה?

"במידה רבה כן. הפרא תועל רק לכתיבה".

ולא קשה לוותר על כל ההתרסקויות האלה במכונית האדומה של ג'יימס דין?

"לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה בשנים האחרונות. השנים האלה היו איכשהו כל כך תובעניות. גם ההורות והמשפחה וגם הכתיבה וגם כל הדברים שאני עושה חוץ מכתיבה, עריכה והרצאות וסדנאות. אני גם לא חושבת שאני בן אדם שיש לו סבלנות לחטאים קטנים וזעיר-בורגניים. בעצם אני חושבת שאני בן אדם די טוטאלי. אז הייתי טוטאלית בפראות שלי ועכשיו אני טוטאלית באימהות ושמירת הבית. הלביאה שרצתה קודם לטרוף את העולם נהפכה ללביאה ששומרת ומגוננת".

ואין לך כאם רתיעה מניצול מיני של ילדה על ידי מורה?

"בוודאי, והבעייתיות של כל הסיפור הזה נדונה גם בספר מנקודת מבטה של ריבי הבוגרת. מצד שני, אני מתארת לעצמי שגם הלסביות יכעסו עלי כי מה שקורה זה שריבי בסוף מוצאת חבר ומרגע זה ואילך היא סטרייטית. יכול להיות שיהיו מי שינסו להגיד שבזה אני רומזת שלהיות סטרייטית יותר טוב מלהיות לסבית, וזה בפירוש לא משהו שאני רוצה להגיד".

מה מאבן

את בעלה, המפיק משה לוינסון, הכירה כשפנה אליה בבקשה להרשות לה לעבד את הסיפור "שלאפשטונדה" לסרט. היא גרה אז בדירה שמשמשת לה היום כסטודיו, ברחוב בן יהודה בתל אביב, והם נפגשו בבית הקפה שממול, מין פגישה שנמשכת עד היום. יש להם שתי בנות, עמליה בת כמעט 11 ונועה בת שלוש וחצי.

שבע שעות בכל יום היא מבלה בסטודיו שיש לו חלונות האוטמים את רעש הרחוב, כותבת ליד המחשב. "אני מכורה לבדידות, על גבול הסוציומטיות. משה בעלי אומר שבשבילי יותר משני אנשים זה כבר יותר מדי. אני לא מוצאת את עצמי בקהל ואני אף פעם לא מבינה את זה שמזמינים הביתה הרבה אנשים ביום שישי. במצבים האלה אף פעם אין לי מה להגיד. אני לא פותחת רדיו ואפילו הרעש של המזגן בסטודיו מפריע לי".

כמי שכתבה כבר בגיל שבע היא נעשתה סופרת בגיל צעיר, אם כי לא בחטף. "ידעתי תמיד שאני רוצה לכתוב, אבל משום מה הלכתי ללמוד באוניברסיטה דווקא קולנוע וטלוויזיה ואחר כך ניסיתי להתקבל כקופירייטרית במשרד פרסום ובסופו של דבר עבדתי כתחקירנית ארכיון בטלוויזיה. ואז הודיעו לי על קיצוצים ופיטורים והאמת היא שנורא שמחתי כי נורא רציתי לכתוב. הטריגר הרגשי היה זה שאמא שלי חלתה והרגשתי שהדלת נסגרת ואני צריכה לדחוף את הרגל בינה לבין המשקוף כדי לאסוף זיכרונות, והטריגר הספרותי היה שקראתי את יעקב שבתאי והרגשתי שמישהו נותן לי מפתח מבחינת קצב המשפטים והמעברים מהווה לעבר ובחזרה באותו משפט. גרתי אז ברחוב יוחנן הסנדלר (בתל אביב), הייתי הולכת לקפה היחיד שהיה אז בשינקין, קפה 'תמר', וכותבת שם בכתב יד ואז חוזרת הביתה ומעתיקה במכונת כתיבה".

הסיפור הראשון שלה, "סיניאל", התפרסם ב"עיתון 77" ו"פתאום התחילו טלפונים מהוצאות ספרים שכולן הציעו לי לפרסם ספר סיפורים. מכיוון שמאוד רציתי לנסוע לאמריקה, החלטתי שאני אקבל את ההצעה של ההוצאה שתיתן לי מקדמה. בעצם מנחם פרי מ'הספרייה החדשה' היה היחיד שהציע לי מקדמה ואז נסעתי לשלושה חודשים. בתוך הזמן הזה גם ישבתי חודש וחצי אצל חברים בלוס אנג'לס וגמרתי את הסיפור 'סוגרים את הים' ותוך שנה וחצי גמרתי את כל הספר".

"סוגרים את הים" היה הצלחה כבירה, בוודאי לספר ביכורים. קציר לא כתבה מאז ספר ששיחזר את הצלחתו, אבל קוראים מעולם לא חסרו לה וכל ספריה היו לרבי מכר (נוסף לספרי המבוגרים היא כתבה גם את ספרי הילדים "הפיקניק של עמליה" ו"בועה על גב הרוח"). האחרון שבהם מ-99', "מגדלורים של יבשה" (שלוש נובלות), אפילו זיכה אותה בתשומת לב מיוחדת מצד לאה רבין, שהזמינה אותה לארוחת צהריים. "אחרי הספר הזה הרגשתי שאו-טו-טו אני הופכת לסופרת מכובדת. הזמינו אותי להרצות במקומות 'מכובדים', כמו השתלמויות שופטים ופרקליטים ואוניברסיטאות, אבל הרגשתי שאני קצת אמביוולנטית ביחס למכובדות הזאת. אני לא רוצה שיאיימו לי על החופש והאוטונומיות להגיד מה שאני רוצה, ואני לא רוצה שהכתיבה שלי תהיה מושפעת מניסיון להשיג מכובדות. זה מאבן. אפשר להתפתות לזה בקלות ואני נזהרת".

היא גם נזהרת מלהפוך את הכתיבה לכל חייה. "בכלל לא בצער אני עושה גם דברים אחרים. לתיאטרון כתבתי את 'דבורה בארון', מחזה נפלא בעיני, ורציתי לעבד את 'מאטיס' לסרט אבל הקרן לעידוד דחתה את ההצעה שלי. ואני כאמור עורכת ומלמדת ואני אומרת שזה לא לצערי כי לולא הדברים האלה, הייתי לגמרי מנותקת ואוטיסטית ולא הייתי רוצה להיות כזאת".

"הנה אני מתחילה" מסכם בעיניה תקופה בכתיבה שלה. ראשית, משום שהיא לא מתכוונת יותר להשתמש בדמותה ובקולה של ריבי, "החלטתי שדי כבר, נמאס לי ממנה". שנית, משום שהספר הוא רומן חניכה על מספרת שנהיית סופרת, והספרים שקוראת ריבי - "הר הקסמים", "פעמון הזכוכית" ואחרים - הם כולם ספרי חניכה שקציר קראה כילדה קראה ועתה חזרה וקראה שוב (כשם שחזרה לקרוא בשיריהן של לאה גולדברג ודליה רביקוביץ, בהעניקה להם פרשנות חדשה, לסבו-ארוטית). גם התיעוד של האירועים הגדולים של שנות ה-70, בצורה של נ"ב בסוף כל מכתב, מסמן את סוף צלילתה החוזרת אל תקופת ההתבגרות שלה בחיפה. "הרומן הבא שאני מתכוונת לכתוב גם הוא על אהבה שהיא כביכול בלתי אפשרית, שמבוססת על זיכרונותיה של סבתי הגדולה. בשנת 1919, כשהיא בת 37, נשואה ואמא לחמישה ילדים - אחרי שמכת גרזן בפניה בפוגרום באודסה ב-1905, ערב נישואיה, הותירה אותה עם עין אחת בלבד ופנים מצולקים - ב-1919 היא התאהבה בחלוץ מוורשה, צעיר ממנה בתשע שנים, ולמעשה חייתה אתו ועם בעלה וחמשת הילדים יותר מ-20 שנה, עד שהבעל מת והיא התחתנה עם אהובה. העניין הוא שבכל ראיון ב-13 השנים האחרונות אני מבשרת שזה הספר הבא שאני עומדת לכתוב ובסוף יוצא לי ספר אחר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו