בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו לו יד

אוסף של בעז שרעבי

תגובות

חוש מידה אינו המאפיין הבולט ביותר באוסף החדש של בעז שרעבי, והוא חסר במיוחד בכותרת המשנה של המארז, הגורסת כי זהו מפגש עם "70 השירים הגדולים ביותר של כל הזמנים". זאת קביעה קצת מוגזמת, גם אם כוונתה אינה להתעלם מפועלם של שוברט, לנון ומקרטני, קורט וייל ואלוויס קוסטלו, אלא רק למפות את הקנון של שרעבי עצמו: ספק אם לשרעבי יש אפילו 50 שירים גדולים באמת, וכלל לא בטוח מי הם המתמודדים בין המקום ה-30 ל-40 ברשימה הזאת.

שרעבי ראוי כמובן לאוסף. היו לו להיטים רבים, חלקם יפים ממש, אבל אחרי כמעט 40 שנות קריירה, ודאי שהיה אפשר לפחות לאיית נכון את שמו הפרטי על גבי התקליטורים: בעז (כפי שנכתב על עטיפות תקליטיו הקודמים), ולא בועז. זה פרט שולי לכאורה - מה כבר ההבדל בין חולם חסר למלא? - אבל דייקנות היא מבחן משמעותי באוסף מסכם, ממש כמו קיומה של אמת מידה להבחנה בין עיקר לטפל.

העדרם של אלה מהאוסף הנוכחי אינו נובע מחוסר ידע או בקיאות בחומר. מובן שיורם רותם, שערך את האוסף, שולט היטב בביוגרפיה המוסיקלית של שרעבי. אבל הכוחות שעיצבו את האוסף הזה אינם משקפים היסטוריוגרפיה מוסיקלית בפעולה. המארז נראה כמו תוצר של הרגע שבו הוא יוצא - בין עונת המלפפונים לעונת החגים, כאשר יש לרכוש מתנה לבני המשפחה.

רוקד בכל החאפלות

ארבעת התקליטורים שמחזיק האוסף זכו לשמות משלהם: "פמלה", "לתת", "הלוואי" ו"את לי לילה" - כשמם של הלהיטים הגדולים המשובצים בכל אחד מהם. אבל החלוקה בין הארבעה אינה מוסיקלית, וגם לא היסטורית-כרונולוגית. היא אינה ממפה את השטח, אלא רק מחלקת את השדה של שרעבי באופן שרירותי לארבעה. באותה מידה אפשר היה לקרוא לתקליטורים לפי צבעי העטיפות שלהם (ירוק, כתום, כחול ואדום).

הסירוב להיעזר בכרוניקה או להפעיל קריטריון ביקורתי הופך את האוסף לערימה של שירים בחיפוש אחרי פשר ומשמעות. כביוגרפיה, זהו זגזוג שמתקשה להתגבש לאמירה או לייצוג המהפכים בחייו של שרעבי. אלה נעו בין ילדות בכרם התימנים והתבגרות תל-אביבית לבין בתי הספר - הדתיים והקיבוציים - שבהם התחנך, בין ימי הגלות האמריקאית לבין ימי הכוכבות הישראלית, וכמובן בין השירים הלועזיים לעבריים ובין הלהיטים המקוריים למחודשים. זו ביוגרפיה מעניינת שכלולות בה דרמות אישיות, עליות ומורדות מוסיקליים וגם לא מעט שינויי כיוון.

המתח בין הרצון החזק לביטוי אישי וייחודי לבין הרצון החזק לא פחות להרטיב אצבע כדי לזהות את כיוון הרוח - לזכות בלהיט, להגיע למקום גבוה בפסטיבל הזמר, לשבת במעגל של דן שילון - התקיים אצל שרעבי מתחילת דרכו. לא כל אחד היה יכול לשמש באותן שנים כמתופף של להקות קצב ושל להקות מחול; לא כל יוצר היה יכול להצליח בו-בזמן עם גרסה אנגלית ועברית לאותו שיר.

הצלחתו של שרעבי לרקוד בכל החתונות (ולהשתלב בכל החאפלות) בשנות ה-70 היא פרק מעניין וייחודי בהיסטוריית הפופ הישראלי. המרחב שמשתרע בין "פמלה" לבין "את לי לילה" לא היה אחיד ברמתו - בכתיבה כמו בביצוע של השירים - אבל היו בו רגעים ראויים להערכה. שרעבי ביסס את עצמו יפה ככותב וכמבצע, ונראה כי לא במקרה זכו שני השירים הללו לביצועים משמעותיים של אחרים: הראשון התפרסם בגרסה עברית בביצוען השובב של יפה ירקוני ובנותיה, והאחרון זכה לחידוש מריר ומרשים של זהר ארגוב.

העשור השני בקריירה המוסיקלית של שרעבי (והראשון שלו במרכז הבמה) מצדיק לבדו אוסף. היה מעניין לכלול בו, לצד הלהיטים המזומזמים לעייפה, גם גרסאות מוכרות פחות של השירים, דוגמת סקיצות אולפן או הקלטות מהופעות באותן השנים. לו הצליח האוסף של שרעבי לגלות קמצוץ של יצר ארכיאולוגי, הוא היה יכול להיות מסמך מרשים. לו ניסה להציע דיוקן מגובש של הרגע המכריע בקריירה של שרעבי, גם זה היה מספיק.

נכתב לפי הזמנה

אולם לאלוהי המתנות יש חוקים משלו, והערבוב שמציע "האוסף" ניכר כבר ברגעיו הראשונים. במובן מסוים, חמשת השירים הפותחים את האוסף מספקים אזהרה הולמת לאלה שבאים אחריהם. הוא נפתח ב"פמלה" ועובר אל "געגועים", שניהם מ-1971, קופץ לשיר הקאמבק של שרעבי, "אצלי הכל בסדר" מ-1983, מדלג אל הגרסה המיותרת של שרעבי משנת 2000 ל"אחרי שנסעת" של שלמה גרוניך ומתי כספי - באותו עיבוד פומפוזי של בני נגרי עם תזמורת סימפונט - וקורס לביצוע חלש לא פחות של "עצבות זמנית", שסופח לתקליט "הופעה חיה בצוותא", שגם הוא יצא לכבוד החגים.

אחר כך חוזר האוסף לשני נציגים מתוך "כשאת נוגעת בי", שבו כבר איבד שרעבי שליטה על מאזן הסכרין היצירתי שלו, ומדלג לאחור אל "מי ידע שכך יהיה", שנכתב בימי מלחמת יום הכיפורים וייצג באופן נאמן תחושה קשה של שבר. בהמשך הוא נע במהירות קדימה (אם כי תוך רגרסיה אמנותית מצערת) אל "אנשי הזית" - שהוקלט לרשת ג' והוקדש לחיילים הקרביים - ומגיע אל סוף הפרק הזה באוסף עם "כשתבוא" מ-1993, שהשתלב במערכה הציבורית למען נווט חיל האוויר הנעדר רון ארד.

במלים אחרות, עריכה מוסיקלית בהחלט יש באוסף, אבל הלוגיקה הברורה שלה אינה מגלה משהו חדש על שרעבי ויצירתו, פרט אולי לצורך ההולך וגובר שלו לנוע בין המגרש האישי למגרש הלאומי ולספק שירים לכל אירוע. מתברר ביתר שאת כי לצד כמה שירים מצוינים היו לשרעבי גם הרבה רגעים בינוניים ולא מעט רגעים חלשים.

נדמה שלא במקרה חלק גדול מהשירים הפחות מוצלחים נכתבו בהזמנה, דוגמת "מקום בלב", שהוקלט עם ארקדי דוכין, לאה שבת ושלומי שבת כשיר הטלתרום ב-1991. הצורך של שרעבי להיהפך לקולו של הקונסנזוס ולהגיב לרגעים מרכזיים בחיי האומה (כולל השיר שנכתב והוקלט בלילה שבו נרצח יצחק רבין) ניכר היטב. הוא מצוי, אגב, בניגוד מעניין לצורך של שרעבי הצעיר יותר לקרוא לשלושת תקליטיו הראשונים בשמו הפרטי בלבד.

אוהביו של שרעבי ישמחו בוודאי לגלות באוסף רגעים שאהבו בעבר: שירים מרכזיים ליצירתו כמו "חייך וחיי" מ-1972 בעיבוד הפסטיבלי של אלברט פיאמנטה ו"אהבה לבנת כנף" מ-1984 בהפקה הנבונה של יזהר אשדות ומשה לוי, וכן זוטות וקוריוזים מימי פסטיבלי הזמר והפזמון ומשדרי החגים והמועדים, שהוזמנו על ידי תחנות הרדיו השונות.

אבל הגיוון הזה אינו מעשיר. ספק גדול אם זה כרטיס הביקור הנכון או סיכום ראוי לקריירה של שרעבי. דווקא מכיוון שלא ידע לשמור על עצמו, דווקא מכיוון שמרבית יצירתו בשנות ה-90 ראויה לאנחה בלבד, צריך היה לתת לו יד ולסמן את רגעיו המוצלחים ככותב וכמבצע. ייתכן שיום אחד, כנראה הרחק מימי החגים, ייצא לשרעבי אוסף מעין זה. בקריירה שגדושה בשירי משאלות, כמו "הלוואי" ואחיו, זה אפילו מתבקש.

"האוסף" - בעז שרעבי. מדיה דירקט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו