בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיה אמיתית

תגובות

תגובות

מאמרה של תמרה טראובמן "מדע זבל בשירות בתי המשפט" ("הארץ", 5.8) נגע בסוגיית יחסם של אנשי בריאות הנפש והמערכת המשפטית בישראל ל"סינדרום הניכור ההורי". בכתבה ניתן ביטוי מוגזם לדעותיהם של המתנגדים לפרופ' ריצ'רד גארדנר ולתסמונת "הניכור ההורי".

הכתבה עירבבה בין בעיות שונות, כגון התעללות מינית בילדים, מאבקים על תשלום דמי מזונות והוצאת ילדים מרשות הוריהם באופן שאיננו מצייר תמונה נכונה של המציאות בשטח, כפי שהיא מוכרת לאנשי המקצוע העושים במלאכה מדי יום ביומו. ואולי החמור מכל הוא שלא היה במאמר כדי לתאר את עוצמתה של בעיה אמיתית הפוגעת בילדים במשפחות רבות הנמצאות בהליכי גירושים.

"סינדרום הניכור ההורי" הוא האבחנה של גארדנר למצב שבו, בהקשר של גירושים, נוצר נתק בין ילד להורה. טענותיו של הילד במצב זה הן רדודות, מופרכות, לא מתאימות לגילו, מהוות דקלום של טענות ההורה השני ומנוגדות להיסטוריה הידועה של ההורה והילד. התנכרות קשה של ילד להורה, במיוחד כאשר מדובר בילד צעיר, קורה על פי רוב בהקשר של תהליך גירושים המאופיין בעוינות ובכעסים חזקים, שבו הורה מתקשה להפריד בין הכעסים שלו על בן הזוג לבין הצורך של ילד בהמשך קשר עם שני ההורים.

אף שבמקרים מסוימים אפשר לאבחן כי ההתנכרות של ילד להורה מוצדקת בשל התנהגות ההורה כלפי הילד, ברוב המקרים היא נובעת מדינמיקה הקשורה בהסתה של הורה אחד נגד האחר. יצוין כי ברוב המקרים אין טענה של התעללות מינית.

נכון שיש המבקרים את עבודתו של הפרופ' גארדנר ואת דעותיו, אך יש גם אנשי מקצוע רבים הנעזרים בתפישותיו, והדבר מוצא ביטוי במאמרים מקצועיים רבים של גארדנר ושל עמיתיו, המופיעים בכתבי עת מדעיים ומשפטיים.

יש מדינות שבהן דעותיו מקובלות והאבחנה של "סינדרום ניכור הורי" עמדה בדרישות הסף של עדות מדעית בבתי משפט. לא נכון לומר שגארדנר ודעותיו אינם מקובלים כיום בארה"ב.

לא נכון לראות בגארדנר אדם שתומך בפדופיליה. הוא אכן מתייחס למקרים שבהם טענות של ילדים בדבר התעללות מינית הן מוצדקות ואף מקדיש ספר שלם לאופן שבו אפשר לבחון את אמיתות הטענות. עם זאת, הוא מזהיר, ובצדק, כי כאשר הטענה עולה לראשונה בהקשר של מאבק גירושים קשה, יש לנהוג ביחס של "כבדהו וחשדהו".

הוצאת ילדים ממשפחות היא צעד מרחיק לכת, אבל כאשר כל הניסיונות הטיפוליים נכשלים, לפעמים זו האופציה היחידה להגן על הילד מפני נזקים נפשיים. תהליך גירושים מתמשך המתאפיין בעוינות קשה בין ההורים, ועירוב הילדים יכול לגרום יותר נזק נפשי לילדים מאשר מוות של הורה. גארדנר אכן ממליץ על הוצאת ילדים מהורים מסיתים, אולם רק במקרים הקשים ביותר, ורק לאחר שבדרכים אחרות לא היה אפשר לחדש את הקשר בין ההורה לילד.

נטען כי גארדנר ודעותיו מכוונים נגד נשים וכי השימוש בסינדרום ניכור הורי מהווה כלי בידי גברים להתחמק מתשלום דמי מזונות. הניסיון הקליני מלמד, כי באחוז גבוה מהמקרים, ההורה המסית הוא דווקא האב. ברור שטובתם של ילדים היא ליהנות מקשר עם שני ההורים, כמו מדמי המזונות שפסק בית המשפט.

מצבים מסובכים, כמו יחסים בין הורים לילדים, אי אפשר לאבחן בפשטנות. יש לבדוק כל מקרה לגופו. התופעה של ילדים המתנכרים קשות להוריהם בהקשר של גירושים היא סכנה חמורה לבריאות נפשם. ראוי לקיים בנושא דיון קליני ומקצועי.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני

*

מהכתבה משתמע כי הפרופ' ריצ'רד גארדנר התאבד משום שהובאש ריחה של "תסמונת הניכור ההורי" שניסח. ראוי לציין כי גארדנר סבל ממחלה נוירולוגית כרונית ומכאיבה.

טראובמן יוצאת נגד גארדנר, משום שגבה שכר גבוה כעד מומחה על מתן חוות דעת ומתן עדות במשפטים שנויים במחלוקת. אולם זה הדבר שעדים מומחים עושים, וכך גם נוהגים המומחים שאותם שוכר הצד השני, שמן הסתם פועלים לעתים קרובות על דוכן העדים כאפולוגטיקנים של ההורה המנכר.

הטרגדיה האמיתית היא המחיר הרגשי והכספי המצטבר המוטל על החברה, שנגרם על ידי דחייה הורית אמיתית.

עוד נטען בכתבה, שאבות מעלים בתיקי גירושים את תסמונת הניכור ההורי מסיבות כלכליות. ראשית, רוב האבות, כמו האמהות, מעמידים מעל לכל את רווחת ילדיהם; שנית, ילד קטין זקוק לתמיכה כספית ואין זה משנה מי מחזיק במשמורת עליו.

באשר לתקיפת גארדנר, על שלא עשה מחקר ממושך יותר על תסמונת הניכור ההורי: קשה לגייס למטרה זו קבוצה של ילדים מנוכרים, ואפילו קבוצה של בוגרים שחוו את הדברים בילדותם.

בתי המשפט לענייני משפחה בישראל אכן מכירים לעתים בניכור הורי וחותרים לזהות את הסיבה האמיתית למצוקה רגשית זו בילדים, במקרי גירושים. המטרה היא לאכוף ייעוץ, זכויות ביקור או במקרים חמורים את ריחוקו של ההורה הפוגע המנכר. טוב לדעת שגם בתחום חשוב זה ישראל היא מנהיגה עולמית.

צריך להיות מודעים לכל סוגי ההתעללות בילדים, לפעול למען האינטרסים הטובים ביותר של הילדים ולהתנגד לפיתוי לתייג בצורה כוזבת את תסמונת הניכור ההורי כמתקפה על זכויות לגיטימיות של נשים.

ד"ר קנת ר' פוקס

*

כתבתה המצוינת והמלומדת של תמרה טראובמן היא פריצת דרך מפתיעה ומעודדת בטיפול העיתונות בסוגיה חברתית ואנושית חשובה מאין כמוה: הוצאת ילדים מחסות אמהותיהן בטענות מעוותות על "הסתה הורית" נגד אבותיהם.

אלה הן אמהות, שכל פשען הוא רצונן להגן על ילדיהן מפני אלימות או ניצול מיני בידי אבותיהם. הן מואשמות על ידי מערכות הרווחה והמשפט ב"הסתה" ובפגיעה בילדיהן.

הן וילדיהן נענשים בהרחקת הילדים מחזקתן למוסדות ולחזקת אבותיהם. טראובמן העזה לעסוק בנושא המצוי בחזקת ברוני הרווחה והמשפט בישראל ולהפשיטו מאצטלת המדעיות המדומה. הכתבה עושה צדק עם נשים רבות וילדיהן, אשר חייהם נהרסו בחסות ה"מדע-הזבל" של ריצ'רד גארדנר ומוקיריו במערכת המשפט הישראלית כבר למעלה מעשור.

זה כ-12 שנים שאני מעורבת במאבקים נגד "הוצאה" - שהיא לעתים לא פחות מחטיפה בחסות רשויות המדינה - של ילדים מהוריהם. בין מאות המקרים שליוויתי במאבקיהם, המזעזעים ביותר היו של אמהות שהואשמו בכך ש"הכניסו לילד (או לילדה) דברים לראש" כדי להסיתם נגד אביהם. ליוויתי אם כזאת ובתה בת השנתיים וחצי, אשר אביה נחשד במעשים מגונים בה. הילדה הועברה לידי אביה, לפי החלטת השופט חיים פורת, אשר "ייבא" את תיאוריית גארדנר לארץ. בימים אלה אני מלווה אם, שהגרוש שלה נחשד במעשים מגונים בבתו בת ה-9. השופט אהרון שיינפלד, מבית המשפט לנוער בתל אביב, החליט על הוצאת הילדה מידי אמה ה"מסיתה". בימים אלה הילדה מבלה את חופשת הקיץ בבית אביה. את אמה היא יכולה לפגוש רק אחת לשבועיים, לשעה אחת, ובפיקוח העובדת הסוציאלית, המשגיחה שהאם לא תכניס "רעיונות מסוכנים" לראשה של הילדה. הילדה הזאת נחטפה, פשוטו כמשמעו, מהמרפאה במקום מגוריה. האם, המשפחה והחברים לא ידעו לאן נעלמה למשך כמה ימים.

הוצאת ילדים מרשות הוריהם בידי רשויות הרווחה ובחסות בתי המשפט, במסווה של הגנה על הילד מפני "הסתה הורית", מאפשרת לפגוע פגיעה בלתי הפיכה בילדים מהקבוצות החלשות ביותר בחברה, ובעיקר ילדים לאמהות חד-הוריות, עולות חדשות והורים עניים.

ד"ר אסתר הרצוג

ראש החוג למדעי החברה במכללת בית ברל

*

כ-15%-10% מהילדים שהוריהם נפרדים סובלים מניכור לאחד ההורים בישראל. בהתחשב באחוז הגירושים בחברה, מדובר באלפי ילדים המצטרפים מדי שנה לקבוצה זו. אוכלוסייה זאת לא כוללת ילדים המסרבים לקשר עם הורה עקב אלימות או פגיעה מינית.

בכתב העת היוקרתי "Family Law Quarterly", פורסם לאחרונה מאמר התומך בשימוש בתסמונת ניכור הורי. במאמר מצוטטים מקורות ל-125 מחקרים נוספים התומכים בגישה.

העובדה שהסינדרום עדיין לא הוכנס ל-DSM איננה מוכיחה מאומה. כך, למשל, הומוסקסואליות קוטלגה עד לא מזמן כ"הפרעה" ב-DSM, וכמובן שהוצאה ממנו. נכון שיש מקום למחקר מקיף נוסף בנושא.

עוצמת האשמות כנגד הפרופ' גארדנר, כאילו שהוא פדופיל, העלתה אצלי תמיהה ורצון להתרשם מהעובדות בעצמי. השתתפתי בכנס בינלאומי בפרנקפורט, באוקטובר 2002, שבו היו מעל 300 משתתפים מרחבי העולם, ובהם גארדנר, כמוביל וכמפתח ההמשגה של הסינדרום. לזכותם של המארגנים ייאמר שהם דאגו להזמין להרצאות ולפאנלים גם אנשי מקצוע המבקרים את ההמשגה הזאת.

התרשמתי מאוד מהפרופ' גארדנר, אדם משכמו ומעלה, שדיבר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים על יחסו השלילי כלפי פדופיליה. נראה לי ש"טעם על בשרו" את החוויה של "תפירת תיק השמצות" לא מבוסס.

למיטב ידיעתי, מרבית אנשי המקצוע שמבינים כיום את הסינדרום, ומטפלים בהתאם, ובהם גם השופט חיים פורת שהוזכר בכתבה, היו בעבר בדיעה שבה מחזיקים המתנגדים היום. לזכותם ייאמר, שלמדו מהניסיון והיתה להם היושרה לשנות את גישתם.

הנושא הרגיש של "טובת הילד" מנוצל בצורה צינית על ידי המתיימרים לפעול למען קידום הפמיניזם. במקום לקדם את נושא שוויון ההזדמנויות אלה חותרים תחתיו ופוגעים ברעיון הפמיניסטי.

ד"ר בני יעקב, פסיכולוג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו