בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפוקליפסה כאן ועכשיו

מה עושה באמריקה קבוצה מהפכנית לבנה, שחבריה נמנים עם המעמד הבינוני? הסרט התיעודי "מחתרת מזג האוויר" מספר את סיפורה של קבוצה מן השוליים המהפכניים בארצות הברית שפעלה בראשית שנות השבעים

תגובות

חמש דקות לפני צהרי היום, ב-6 במארס 1970, החרידה סדרת פיצוצים את דיירי גריניץ' וילג' הירוקה והמשגשגת. בית המגורים ברחוב 11 מערב, השוכן בצד בתים שפעם גרו בהם אדגר אלן פו, וולט ויטמן והרמן מלוויל, קרס תחתיו, על שלוש קומותיו, והותיר חור פעור בחזית הרחוב.

אחת השכנות, סוזן וייג'ר, נדהמה לראות שתי נשים צעירות מכוסות פיח מתרחקות מן ההריסות ברגליים כושלות. חזית הבניין התמוטטה מטרים ספורים מאחוריהן. וייג'ר נתנה להן בגדים והלכה להתקשר למשטרה, אך כשחזרה גילתה כי נעלמו.

השתיים היו קתי בודאן, בתו של עורך דין, וקתי וילקרסון, בתו של בעל תחנת רדיו והבית שנחרב. וייג'ר לא ידעה כי השתיים שוחררו בערבות - וילקרסון ב-20 אלף דולר ובודאן ב-40 אלף דולר - אחרי שנעצרו בגין מעשי פגיעה ברכוש שביצעו במשך ההפגנות הידועות לשמצה של "ימי הזעם", שיזם פלג קיצוני של תנועת "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" (SDS) בשיקגו, בסתיו הקודם.

"ימי הזעם" - שבהם הצטיידו כמה מאות סטודנטים במחבטים ובקסדות ופנו להשחית חלונות ראווה לאורך אזור "חוף הזהב" של שיקגו - נראו כמו פוליטיקה אנטי-מלחמתית קיצונית. אך הם היו כאין וכאפס לעומת סדרת הפיצוצים שביצעו "החזאים", חברי התארגנות חדשה, מהשוליים המהפכניים בארצות הברית, שהודיעו בראשית שנות השבעים על כוונתם לרדת למחתרת וללחום משם במוקדי הכוח.

שכן אחר, דסטין הופמן, יצא לבחון את הלוע הפעור שהותירו חברי השוליים הפראיים של תנועת השלום. בין ההריסות מצאה המשטרה ראיות לאסון מקרי, שנבע מההכנות לאסון מתוכנן לגמרי. 60 מקלות דינמיט נמצאו שם וגם מטעני צינור, טיל נגד טנקים ותעודות סטודנט גנובות מקמפוסים ברחבי המדינה. אחד ממכיני המטענים טעה וסגר מעגל וכך חיסל את עצמו ועוד שניים. גופה אחת, שזוהתה רק באמצעות טביעת אצבע כרותה, היתה של דיאנה אאוטון, בתו של פוליטיקאי מאילינוי ונכדתו של מקים תנועת הצופים האמריקאית. חלקי הגופות האחרים היו של טד גולד, ממנהיגי ההשבתה של אוניברסיטת קולומביה ב-1968, ושל טרי רובינס. אחרי כן נודע כי המטענים נועדו להתפוצץ במסיבת מש"קים בעיירה פורט דיקס: אפוקליפסה כאן ועכשיו.

סופה של מחתרת מזג האוויר בא כעבור 11 שנים, בניסיון כושל לשוד של רכב משוריין בנאייק שבצפון ניו יורק. קתי בודאן - שעדיין נמלטה מאימת הדין - ושותפה דייוויד גילברט, שניהם לבנים, הסכימו לשמש נהגי מילוט לחברי צבא השחרור השחור (BLA) - קבוצה שמנתה עברייני רחוב ואסירים משוחררים, שהקצינו בעקבות התקוממות האסירים בכלא אטיקה, ב-1970. גילברט ובודאן אמנם לא היו חמושים, אך חבריהם הרגו שלושה שוטרים, בהם השוטר השחור הראשון במחוז. שוטר נוסף שרד, אף שאיבד את ידו מירי מקלע. בודאן הודתה באשמה ונשלחה לכלא לתקופה שבין 25 שנים למאסר עולם. גילברט נידון לשני מאסרי עולם וימות בכלא. באטיקה, למרבה האירוניה.

"מה לעזאזל עושה באמריקה קבוצה מהפכנית לבנה, שחבריה משתייכים למעמד הבינוני?" שאל ב-1975 בימאי סרטי התעודה אמיל דה אנטוניו. זו גם השאלה שריתקה את אנשי הקולנוע סם גרין וביל סיגל, שסרטם התיעודי המרשים "מחתרת מזג האוויר" מספר את הסיפור. הסרט יוקרן בסתיו בפסטיבל הסרטים של לונדון.

בתחילת שנות השבעים פעלו בקבוצה כ-300 חברים, בתאים פזורים ברחבי ארצות הברית, והטמינו יותר מ-20 מטעני צינור. הם עשו פיגועים בפנטגון, בגבעת הקפיטול, במטה משטרת ניו יורק, ברשות בתי הסוהר ובמשרדי חברות שהשקיעו בצ'ילה ובפורטו ריקו. הלקח האיום שלמדו מהפיצוץ בגריניץ' וילג' גרם להם לפעול תמיד בלילה, במשרדים ריקים, ולהתריע מראש. הם מעולם לא הרגו אדם. ובכל זאת הביעו סולידריות עם קבוצות מהפכניות מוזרות כמו "צבא השחרור הסימביונזי" שחטף את פטי הרסט ועם ה-BLA.

ב-1976 הופיעו חברי הקבוצה, כולם בתחפושת, בסרט שעשה דה אנטוניו. הסרט התיעודי הזה - "מחתרת" - עורר שערורייה גדולה כעבור שנה, כשהאף-בי-איי ניסה לשים את ידיו על הצילומים הלא-ערוכים של דה אנטוניו - ונכשל. עד סוף שנות השבעים הסגירו עצמם רוב חברי המחתרת; אך למרבה האירוניה, רובם זוכו או כלל לא הועמדו לדין, מכיוון שהאף-בי-איי עצמו עבר על חוקים רבים במצוד אחריהם.

אחרי שלוש שנות מחקר שיכנעו גרין וסיגל כמה מראשי המחתרת לדבר. בסרט מופיעים ברנאדין דורן, שלמדה משפטים יחד עם ג'ון אשקרופט, שר המשפטים הימני הנוכחי; בעלה של דורן, ביל איירס, שאתרע מזלו וספר זיכרונותיו, הכולל את תיאור הטמנת הפצצה בפנטגון, נסקר ב"ניו יורק טיימס" דווקא ב-11 בספטמבר 2001; ודייוויד גילברט, שתואר על ידי גרין כ"מותק של בן-אדם, מה שדי מדהים בהתחשב בכך שהוא יושב בכלא כבר 20 שנה". בודאן סירבה להשתתף מכיוון שבקרוב אמורה ועדת השחרורים לדון בבקשתה להשתחרר - בקשתה הקודמת נדחתה ב-2002.

וישנו גם מארק ראד, המופיע בסרט לרגע כגבר צעיר ויפה תואר הזועק מול קהל סטודנטים, "אנחנו חייבים להכניס לבני זונות האלה", וכיום הוא מורה מכובד למתמטיקה באלבקרקי. ראד מספר שכשתלמידיו שואלים אותו מה עשה בשנות השישים, הוא מכריז תמיד, "הייתי אחד ממנהיגיו של ארגון שמאלני מהפכני אלים ששם לו למטרה להפיל את ממשלת ארצות הברית". אפשר לדמיין את הפיות הצעירים נפערים בתדהמה. זו דרכו של ראד להכריח את עצמו לשאת בתוצאות, ומכל החזאים, נראה שהוא זה שמכה על חטא יותר מכולם. "נמשכתי לרומנטיקה של המהפכן הפורע חוק", סיפר לא מזמן בראיון ל"ניוזוויק". "אבל צריך לזכור שהייתי ילד בן 20. אני לא בן-אדם אלים. אני חושב שניסיתי לעשות רושם. רציתי להיות קשוח".

מהפכן פורע חוק: אכן, היה זה דימוי רב השפעה. פעילי המחתרת התהללו לא פעם בבוני וקלייד כמודלים לחיקוי של תרבות-הנגד, וגיטלין נזכר כיצד התנהגו איירס ועמיתו ל-SDS, ג'ף ג'ונס, "כמו בוץ' וסאנדנס". דורן נודעה לשמצה כמי שבירכה את "משפחת" מנסון בשלהי 1969 על רציחתם של לנו ורוזמרי לה-ביאנקה במלים "אתם קולטים?! קודם הם הרגו את החזירים האלה ואחר כך הם אכלו אתם ארוחת ערב באותו חדר. ואז הם אפילו תקעו לקורבן מזלג בבטן. ענק!"

כיום, ובייחוד אחרי 11 בספטמבר, נראים האנשים והאירועים האלה משונים. אך כפי שאומר סם גרין, "הכל עניין של הקשר. בלי ההקשר מה שעשו באמת נראה מטורף, אבל אחרי חמש שנים של מלחמת וייטנאם, שנים של מחאות וזעם סטודנטיאלי לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, יכול להיות שנראה להם שכל ערוצי הפעולה הרציונליים מוצו".

בחודשים שקדמו להקמת המחתרת משטרת שיקגו רצחה במיטותיהם את פרד המפטון ומארק קלרק, המנהיגים הכריזמטיים של ארגון "הפנתרים השחורים"; הטבח שעשו חיילים אמריקאים ב-300 תושבי הכפר מאי-לאי בדרום וייטנאם הובא לידיעת הציבור האמריקאי, שכנראה לפני כן לא ראה תמונות איומות כל כך; ניקסון נכנס לבית הלבן ומיד הסלים את המלחמה; צ'רלס מנסון רצח. זו היתה תקופה גועשת, ומשהו היה חייב להתפרץ.

ביתם היחיד של "החזאים" היה המאבק. מבחינות רבות הם היו אנשים רבי-השראה, פעילים מסורים, יעילים ובעלי חזון, אבל בדרך כלשהי הם הסתבכו במלחמות פנימיות שהפרידו אותם מן ה-SDS ולבסוף הורידו אותם למחתרת. ושם הם עסקו בהונאה עצמית מורכבת. אף על פי שהם לבדם הדגישו את מרכזיותה של השאלה הגזעית בפוליטיקה האמריקאית, הם גם פיתחו מעין הזדהות מתנשאת ומזויפת עם תנועות מהפכניות במדינות המתפתחות ועם קבוצות שחורות מקומיות. כלבנים בני המעמד הבינוני המיוחס לא היה להם הרבה במשותף עם קבוצות אלה.

הם בזו גם לשמאל של הלייבור, מתוך אמונה שהפועלים האמריקאים "שוחדו" במוצרי צריכה וטלוויזיה גרועה. ראד התנתק מן המחתרת בשלב מוקדם יחסית וחי במנוסה מתמדת, בעילום שם בקרב אנשים ממעמד הפועלים, שפתאום הבין כי לא הכיר כלל. עד אז, הוא מספר בסרט, היה לכוד "בהיגיון נורא ומעוות. הייתי שטוף שנאה. טיפחתי אותה כאות לעליונות מוסרית".

אחרי שסייגון נפלה בידי כוחות הצפון באפריל 1975, התבטלה ההצדקה העיקרית לקיומה של מחתרת מזג האוויר. כל מה שנותר להם היה משקפי שמש, פאות נוכריות, בתי מקלט, מאבקים פנימיים הרסניים, רישום פלילי ותחושה מעיקה של חוסר אונים. הגיע הזמן לעלות מן המחתרת.

כעבור 20 שנה נראה שהם אזרחים מודאגים, אינטליגנטיים, גאים - בצדק - במה שהשיגו לפני שירדו למחתרת, פחות בפעולות שנעשו אחרי שירדו למחתרת - אם כי הם לא לגמרי מתביישים בהן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו