בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם הצפת הזיכרון

אבדות קלות

תגובות

משה רון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 141 עמ', 72 שקלים

משהו בספרו של משה רון מפתה להיטפל לפרטים השוליים. עיצוב העטיפה, למשל. העטיפה מציגה צילום של הסופר משנת 1969 - צעיר, מתולתל שיער, מתבונן במצלמה באופן המזכיר את דיוקנה החצוף, הבטוח והמלא בעצמו של חבורת "לול" של שיסל, איינשטיין וזוהר. מצדה השני של העטיפה, לצד פרטים כלליים ולא מחייבים על אודות הספר והסופר, מוצג דגם מוקטן של הצילום, המולבש, בטכניקת סופר-אימפוזיציה, על תמונה עדכנית של הסופר: משה רון השקול, המיושב, הסופר מתבונן בעברו ונזכר בתחנות יסוד של ילדותו, נערותו, טקסי התבגרותו.

אך אולי הצילום של הבחור הצעיר אינו של הסופר עצמו אלא סתם של בחור אלמוני, דיוקן אנונימי שרון ניכס לעצמו? אפשרות זו מתחזקת בשל פרט שולי נוסף החותם את הספר, ציטוט מאת רולן בארת: "לא פחות משאין אוטוביוגרפיה שאינה בדיונית אין בדיון שאינו אוטוביוגרפי". באופן הזה מכריז הספר על אודות המשחק שהוא עתיד לנהל בין מציאות לבדיון, בין זהות ממשית למומצאת וטשטושן של קטגוריות מקובלות כמו יוצר, מחבר ודמות.

תחבולות אלה ניכרות במיוחד בסיפורים הפותחים וסוגרים את הקובץ; בסיפור הראשון, "מרפסת", מוזכר שם החיבה של המספר/סופר, מוקי. בסיפור האחרון, "תענוג להתחבא", מוצגים פרטי מציאות מפורשים יותר: "אותה שנה מוניתי להיות שופט בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ" (עמ' 120). ומיד לאחר מכן: "קראתי את 'אסון לא להימצא' ואשמח מאוד להיפגש ולשוחח. משה רון, החוג לאנגלית, האוניברסיטה העברית, י-ם" (עמ' 121). בסיפורים אחרים ישנם אזכורים ביחס לעיסוקן של הדמויות הראשיות בתחומי המחקר והתיאוריה הספרותית (כמו למשל בסיפור "לא כל האמת על אמי" הנחתם בשורה: "אני כבר עסקתי אז שנים רבות באופן מקצועי במסכת הבדיות הקרויה ספרות" (עמ' 94).

אך משהו במשחק הזה, בתחבולות ספרותיות אלה המדיפות ריח פוסטמודרני, מעורר תחושת חוסר נוחות. למי אכפת אם הסיפור נושק למציאות חייו של רון או לא? האם קיים ערך מוסף כלשהו לממד הרכילותי שתחבולות אלה מעודדות בהכרח? נדמה לי שכוונתו המקורית של בארת היתה לחשוף את הממד המיסטיפיקציוני של רעיון היצירה הבדיונית הנבראת כביכול מתוך עצמה, מתוך עולמה ההרמטי של בוראה - ובה בעת להסיר את המסכה מעל הפורמט האוטוביוגרפי המתיימר להציג את האמת ורק את האמת. מפרספקטיווה זו, הופכות כתבות המגזין בעיתוני סוף השבוע למשעשעות - המראיינים, מחויבים לליטרת הבשר השבועית, מזיעים כדי לחלץ מהסופרים הודאה בדבר קיומו של יסוד ריאלי וביוגרפי בספרם הבדיוני; הסופרים, לעומתם, מבקשים לטשטש את הקשר, וחלקם אף מתקוממים נגד עצם הניסיון לזהות את המציאות בתוך הבדיה. נדמה שמה שעושה רון בספרו הוא שחזורו של משחק מסורתי זה, תוך כדי שהוא משתעשע בו בזמן הן בתפקיד העיתונאי והן בתפקיד הסופר.

ככלל, התחושה שנלוותה בקריאת קובץ סיפורים זה היא שהעמדה הבסיסית שנוקט כאן המחבר היא של השתעשעות, חוסר מחויבות, מעין התנהלות נון-שלנטית. אמנם החומרים המרכיבים את הסיפורים טעונים, חלקם אפילו טראומטיים - אך אופן הטיפול בהם נושא צביון כאילו קליל, מרוחק. נראה שרון העדיף עמדה המותירה לו תמיד נתיב נסיגה, מאפשרת לו לחזור בו. התוצאה היא אוסף סיפורים העוסקים, רובם ככולם, באובדן (הורים, בית, משפחה, אהבה), אך האובדן מעובד ל"אבדות קלות" - כאלה שניתן לחיות עמן, לעדן אותן, אולי אפילו לחפף אותן - אך לא באמת להתמודד עמן. עמדה זו עשויה כמובן לשמש סוג של אסטרטגיה סיפורית, אלמלא התחושה החריפה שמדובר באסטרטגיה אחרת - לא להתאמץ מדי, לא להיחשף מדי. אינני מתכוון כאן לחשיפת הממד הרגשי הניצב בבסיס הסיפורים, אלא היחשפות לעצם מורכבות מלאכת כתיבת סיפור, והתסכול שעשוי להתעורר במהלך הכתיבה. רון כאילו עוקף מכשלה זו בהציעו סיפורים שנכתבו כמעט ללא עבודה ספרותית.

כך, למשל, הסיפור "שכונה", העוסק ביחס בין פנים לחוץ. הפנים הוא המרחב הקשור לבית, לניסיון ההתאבדות הכושל של האב. החוץ הוא השכונה, גן-העדן של הילדות. ניסיון ההתאבדות של האב מאלץ את הגיבור לעזוב את השכונה. המרחב האחר הוא כמו גלות. וכאשר מגיע הגיבור לבקר בשכונה, בימי חופשה, "לא היה אף אחד... מה שמצאתי לא היה מה שחיפשתי. אלה היו רק שברים. אפילו לא זה. השכונה היתה שם, כאילו, אבל לא הרגילות שלי בתוכה. כל זה אבד ולא יחזור" (עמ' 13). סיפור זה נפתח באותו משפט, פחות או יותר: "אני לא זוכר מזה שום דבר". הרעיון הוא שהגיבור לא זוכר בגלל הטראומה הנוראה של ניסיון התאבדותו של האב, והאופן שבו עיצבה חוויה זו את מהלך ילדותו.

אלא שהבעיה היא שהגיבור לא באמת אינו זוכר - להיפך, הוא זוכר כמעט הכל - כולל פרטים טפלים כמו שמות אחיהם של חבריו הטובים ביותר. גם נסיבות התאבדותו של האב והאופן שבו ניסה להתאבד, פרטים שסביר היה שהמספר ידחיק, מוזכרים בפירוט יחסי. אם כן מהו הדבר שהגיבור/מספר אינו זוכר? לא ברור.

משפטים בנוסח "אני לא זוכר מזה שום דבר", המזכיר את הסגנון של ריימונד קארבר או "עשר שנים גבר חושב שהוא אוהב אשה ולבסוף מתברר לו שהוא אהב רק את עצמו" (עמ' 16, מתוך הסיפור "מר פרייס במרכז"), המהדהד את פול אוסטר, נראים כמי שנתלשו מהקשרם ונכתבו רק כדי להיכתב. בעוד שאצל קארבר ואוסטר מקפלות אמירות מסוג זה את נוכחותו של המאוים, את ממשותה של מצוקה קיומית המכרסמת בעצם טעמם ומשמעותם של החיים, הרי שרון מציע גרסה בורגנית ושבעה של מערך תחושות זה. שום דבר לא באמת מעורר את המאוים; מה שנוכח בטקסט הוא רק שורה של מסמנים המצביעים עליו, אך צביונם השאנן של המסומנים מורה לנו להירגע. שום דבר מטלטל לא הולך להתרחש כאן.

קובץ הסיפורים נפתח בציטוט מאת וורהול: "הראש שלי הוא כמו טייפרקורדר שיש לו רק כפתור אחד: מחק". אני בטוח שהתפקיד של הציטוט הוא להאיר את האופן שבו חווה רון את חוויית הכתיבה כתהליך של התמודדות עם תודעה המבקשת לצמצם את נוכחותו של הזיכרון המכאיב, המייסר, הטראומטי. אבל הזיכרון של רון לא איבד שום דבר בדרך; הוא זוכר הכל. זה רק אני שלא זוכר מזה שום דבר. כך אני נוהג להגיב לקלות הבלתי נסבלת של פעולת הכתיבה.

בני בן-דוד מלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו