בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הון פוליטי

כלכלה וחברה בימי המנדט 1948-1918

תגובות

עורכים: אבי בראלי ונחום קרלינסקי. סדרת עיונים בתקומת ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, 628 עמ', 87.30 שקלים

מאז שנות השמונים, עת השתחררה ההיסטוריה המקומית מהשפעתה של האידיאולוגיה הציונית-לאומית מצד אחד והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מצד שני, נפתח השיח למחקרים היסטוריים הבוחנים את ההתרחשויות מנקודת מבט מרוחקת וביקורתית יותר. קובץ המאמרים עב הכרס שלפנינו, "כלכלה וחברה בימי המנדט", מסמן התפתחות נוספת בהיסטוריוגרפיה של המרחב הארץ-ישראלי. הקובץ הזה בוחן, מנקודות מבט שונות, את מערכת היחסים שבין האינטרס הכלכלי המושתת על שאיפה לרווח פרטי מצד אחד, לאינטרס הלאומי-פוליטי מצד שני. בתחום זה, פלשתינה של תקופת המנדט משמשת כמקרה מבחן מרתק.

אף על פי שהקובץ מורכב ממחקרים העוסקים בנושאים שונים ומגוונים, ניתן לזהות בו שני נראטיווים מרכזיים המשמשים כעקרונות המארגנים סביבם את הרוב המכריע של המאמרים. הנראטיב המרכזי הראשון עוסק במערכת היחסים שהתקיימה בין ההון הלאומי להון הפרטי בתהליך כינונה של מדינת הלאום היהודית, והוא מפנה את תשומת לב הקורא לכך שלהון הפרטי וליוזמה הפרטית היה תפקיד משמעותי יותר בתהליך זה מכפי שנהוג לייחס לו.

האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית נטתה להמעיט בתרומתם של ההון הפרטי ושל הסקטור האזרחי בתהליך זה, ולעתים אף ראתה בבעלי ההון היהודים מכשלה. על פי תפיסה זו, המטרה של המוסדות הציוניים היתה הקמה של חברה שוויונית וצודקת, המבוססת על ערכי הסוציאל-דמוקרטיה, אלא שבתהליך המימוש נתקלו מנהיגי היישוב ב"אילוצים כלכליים ופוליטיים" שדרשו התאמת האידיאלים האוניוורסליים לתנאים המקומיים. הסוציאליזם הקונסטרוקטיווי או הסוציאליזם הלאומי הוא תולדה של פשרה בין ה"אידיאל" הסוציאליסטי ל"מציאות" כפי שהיא. תפיסה זו שוכפלה אל תוך השיח ההיסטוריוגרפי של התקופה הנדונה.

בעשרים השנים האחרונות התפתחה מגמה חדשה במחקר, המבקרת את תפיסת הסוציאליזם הקונסטרוקטיווי מבית מדרשם של דוד בן-גוריון וברל כצנלסון. אחד מהניסוחים הבולטים של ביקורת זו מופיע בספרו של זאב שטרנהל "בניין אומה או תיקון חברה?". על פי שטרנהל, הסוציאליזם הקונסטרוקטיווי אינו פשרה בין אידיאל למציאות, אלא אידיאולוגיה בפני עצמה, המשתמשת ברטוריקה האוניוורסלית של הסוציאליזם כדי לקדם את המטרה הפרטיקולרית של הלאום. שטרנהל כותב מנקודת מבט ביקורתית, של הסוציאליסט שהתאכזב. גם הקובץ שלפנינו מראה שבעצם "אף פעם לא היינו סוציאליסטים". אלא שבעוד שטרנהל מדגיש את הלאומיות שהעיבה על הסוציאליזם, עריכתם של בראלי וקרלינסקי מדגישה את היסוד הקפיטליסטי שהוצנע בידי ההיסטוריה הרעיונית של תקופת היישוב.

חגית לבסקי, למשל, מראה במאמרה שכבר בשנות העשרים היתה חלוקת עבודה מוגדרת בין ההון הלאומי להון הפרטי. "ההון הפרטי פעל... בשדה הפיתוח העירוני ובמשק ההדרים הרווחי", ואילו "באמצעות ההון הלאומי נוהל מפעל התיישבות ציבורי באזורים קשים להתיישבות, כלומר בחזית החלשה ביותר מבחינתו של ההון הפרטי" (עמ' 157). חלוקת עבודה זו השתכללה בשנות השלושים כאשר הדומיננטיות של ההון הפרטי גדלה.

במגמה היסטוריוגרפית זו, המדגישה את ממד הקפיטליזם של הכלכלה בתקופת היישוב, ניתן לראות, לדעתי, ביטוי לניצחונו של השוק החופשי כיום. כפי שעושה כל מנצח, גם השוק החופשי וההון הפרטי חוזרים אל העבר כדי להראות שלמעשה הם תמיד היו כאן. מצד אחד, התפוררות ההגמוניה המפא"יניקית איפשרה חשיפה של אירועים ובנייה של נראטיווים שהוצנעו בעבר, אך מצד שני, ההתלהבות מן השחרור עלולה להוביל את ההיסטוריון למלכודת האנכרוניזם ההיסטורי - השלכה על העבר את המצב בהווה. למשל, את מאמרה על ההיסטוריה של הממסד הרפואי בתקופת היישוב מסכמת שפרה שוורץ בטענה ש"הקמתן של קופות החולים מרכזית, מכבי ואוצר הרופאים (קופות חולים פרטיות שהוקמו בשנות השלושים והארבעים, א"ק) על בסיס עקרונות מנוגדים ולעתים תוך התנתקות משייכות פוליטית שינתה את אופייה של מערכת הבריאות בארץ-ישראל והובילה לפלורליזם הארגוני המאפיין אותה עד היום" (עמ' 582). מטענה זו, ומהרטוריקה השיפוטית-שלילית שנוקטת שוורץ כלפי פעולותיה של קופת החולים במאמר עצמו, נובע לכאורה שתהליך הליברליזציה והדה-פוליטיזציה של מערכת הבריאות אשר לו אנו עדים כיום - ניתוקה של קופת החולים מההסתדרות, חקיקת חוק בריאות ממלכתי והתפשטותה של הרפואה האפורה - הןוא בעצם המשך ישיר ו"טבעי" של תהליך שהחל כבר בשנות השלושים של המאה. זהו אנכרוניזם היסטורי.

העיקרון המארגן השני הוא תיזת ההפרדה בין המשק היהודי לערבי. זהו סיפור בפני עצמו שזוכה לתשומת לב רבה בקובץ. על פי גישה זו, המאבק בין הסקטור היהודי לערבי בתקופת היישוב היה בראש וראשונה מאבק כלכלי, והאמצעים במאבק זה היו גם הם כלכליים. הפרדה זו, כך נטען, היתה חיונית להצלחתו של המשק היהודי על מנת להגיע לעצמאות כלכלית יחסית ולעצמאות פוליטית בעתיד. על פי נראטיב זה, המוסדות הציוניים עשו שימוש באמצעים כלכליים כדי לקדם את החזון הלאומי, ובה בעת הם עשו שימוש באמצעים פוליטיים כדי לקדם את מצבו הכלכלי של הסקטור היהודי, בעיקר זה של ההתיישבות העובדת. להצלחת האסטרטגיה תרמה, בין השאר, התגובה הערבית שהתבטאה בחרם הערבי, בשביתות וב"מרד".

מאח שהפועל היהודי היה מוכשר לעבודה חקלאית פחות מן הפועל הערבי, ורמות החיים והמחירים היו גבוהות יותר במשק היהודי, למעסיק הפרטי לא היתה סיבה כלכלית לבחור בפועל היהודי. שיטה של שוק חופשי היתה דוחקת החוצה את העבודה העברית, מביאה לנטישה יהודית של המרחב ולצמצום אישורי העלייה של הממשל הבריטי. הממסד הציוני נקט איפוא שיטות שונות ליצירת הפרדה כלכלית בין המשקים: דחיקת הפועל הערבי מסוגים מסוימים של עבודות, הפעלת לחצים על בעלי משקים יהודים להעדיף העסקה של עובדים יהודים, וסבסוד של העבודה היהודית.

תזה זו, שכבר קיבלה ניסוחים שונים במקומות אחרים, זוכה בקובץ להרחבה במאמרה של דבורה ברנשטיין. ברנשטיין מראה שטקטיקת שוק העבודה המפוצל התקיימה לא רק בסקטור הפרטי (בקרב מעסיקים יהודים) אלא גם בסקטור הממשלתי. היא מנתחת את האמצעים שבהם השתמשו המוסדות הציוניים כדי להחדיר את הפיצול בין עבודה עברית לעבודה ערבית גם לתחום העבודות שהוקצו ליישוב - ערבים ויהודים כאחד - בידי ממשלת המנדט. מסקנתה, המגובה במחקר אמפירי מפורט ומעניין, היא שכמו במגזר הפרטי, גם במגזר הממשלתי היתה הצלחה למדיניות ההפרדה, אם כי במידה מוגבלת יותר. שיקולי הממשל הבריטי היו בעיקר כלכליים והיה קשה יותר להשפיע עליהם להעדיף עבודה עברית.

האינטרס לייצר הפרדה בין המשק היהודי לערבי נבע כאמור גם משיקולי עלייה, והיתה לו זיקה הדוקה לשאלה כמה עולים יהודים תהיה מסוגלת הארץ לקלוט: השאלה שעמדה על הפרק בדיונים בוועדות הבריטיות היתה, אם המשרות החדשות הנוצרות במשק היהודי מיועדות גם למובטלים ערבים. מבחינת המומחים הבריטים לא היה הבדל, לכאורה, בין מובטל ערבי ליהודי, ולכן העדיפו להציג את המשק היהודי והערבי כיחידה כלכלית אחת. ההנהגה הציונית, מצדה, העדיפה לעשות הפרדה בין המובטלים הערבים והיהודים, כך שהמשרות המתפנות במשק היהודי יהיו מיועדות לקליטת עולים יהודים בלבד.

המושג "יכולת הקליטה הכלכלית" של ארץ ישראל היה מרכזי בשיח הכלכלי-הפוליטי של התקופה, והוא נושא מחקרה של אביבה חלמיש. מכוני המחקר הכלכליים והחברתיים שפעלו בארץ בשנות השלושים והארבעים מטעם הסוכנות היהודית ביקשו לייצר ולשמר את תפיסת ההפרדה בדו"חות שהגישו לוועדות המומחים הבריטים, שתפקידם היה להכריע כמה אשרות להנפיק לעולים יהודים. מכיוון שתהליך המודרניזציה של המשק היהודי היה מהיר יותר, יכולתו לקלוט עובדים חדשים היתה גדולה יותר, ולממסד הציוני היה אינטרס להפוך אותו, בפועל ובתיאוריה, ליחידה כלכלית נפרדת. מאמרה המרתק של חלמיש מדגים כיצד מושג מדעי (כלכלי) עובר הבניה תיאורטית ופוליטית, וכיצד הגדרתו נתונה כל הזמן לעיצוב מחודש בהתאם להקשר הפוליטי והמדעי.

מתוך תיזת ההפרדה עולה השאלה, אם ההפרדה היא תולדה של התנאים הכלכליים והחברתיים המאפיינים כל אחד משני המשקים, היהודי או הערבי, או שמא מדובר בדיכויו הכלכלי והפוליטי של המשק הערבי בידי הממסד הציוני וממשלת המנדט. במלים אחרות, השאלה היא אם לקבל את הנראטיב המודרניסטי, שלפיו הפיתוח הכלכלי והרציונליזציה החברתית שהביא אתו הממסד הציוני תרמו לעלייה ברמת החיים של התושבים הערבים, או דווקא לקבל את הטיעון הפוסט-קולוניאליסטי שלפיו ההצלחה הכלכלית של הפרויקט הציוני באה על חשבון המשק הערבי, וגרמה לדיכויו.

רוב המאמרים בקובץ אינם מתעמתים במפורש עם שאלה זו. יוצא דופן מבחינה זו הוא מאמרו של אברהם סלע. מסקנתו של סלע היא חד-משמעית: הכישלון הכלכלי והפוליטי הערבי נבע ממבנה חברתי "שבטי ומשפחתי", מהתנהלות אופורטוניסטית של ההנהגה המסורתית הערבית, ובאופן כללי, מתהליך מודרניזציה - כלכלי וחברתי - לקוי. המאמר מופיע במסגרת החטיבה בספר שמטרתה להסיר קצת מן הערפל ההיסטוריוגרפי האופף את הסקטור והחברה הערביים בתקופת המנדט. סלע מעמיד לדיון שאלה מעניינת וחשובה להבנת ההיסטוריה וההווה של מדינת ישראל. הוא מבקש לאתר "הסבר סיבתי לחולשתה של החברה הערבית הפלסטינית כפי שבאה לביטוי במאבקה הלאומי בשלטון הזר וביישוב היהודי" (עמ' 292). מסקנתו היא שהכישלון של התנועה הלאומית הפלסטינית נבע מכך ש"העילית המסורתית בנתה את מעמדה הלגיטימי במידה רבה תוך ניצול ציני של הרגש הלאומי של הציבור הרחב נגד השלטון הזר והיישוב היהודי, ורגש זה הוא שהיה לבסיס הלאומיות הערבית-פלסטינית" (עמ' 346). לכן, הוא מסיק, תהליך המודרניזציה שעברה החברה הערבית היה לקוי ולא הצליח ליצור את התנאים "להסכמה חברתית על יסוד אינטרסים משותפים ויסודות ללכידות לאומית" (עמ' 347).

האם טענותיו של סלע נכונות? קשה לדעת, משום שבמאמר אין עדויות מספיקות המאפשרות להכריע בעניין. חלק הארי של מקורותיו מורכב מספרות משנית בעברית ובאנגלית (בין השאר מתבסס סלע על דו"חות המודיעין של ההגנה), ורק חלק קטן ממקורותיו הם מסמכים המעידים ממקור ראשון על מושא המחקר: החברה הערבית. השאלות שמעלה סלע דורשות מחקר שיפצח את הקוד החברתי של החברה הערבית מבפנים, שיוכל להבהיר לקורא היהודי כיצד תפסה את עצמה החברה הערבית, ולא כיצד היא נתפסה בעין הציונית והמערבית.

דוגמה למחקר מעין זה ניתן למצוא במאמרו של יוסף ושיץ. גם ושיץ כותב על החברה הערבית, אך הוא בוחר לעצמו מושא מחקר מוגבל יותר בהיקפו (החברה האזרחית בחיפה), והוא מפגין בקיאות, שליטה ורגישות היסטורית יוצאת דופן כלפי מושא מחקרו. ההיכרות שלו עם החברה הערבית בתקופת היישוב אינטימית ממש, והוא מצליח למקם אותה בתוך המחשבה הפוליטית והחברתית המערבית, בלי לבטל את השונות שלה. מצד אחד ושיץ עושה שימוש במושג החברה האזרחית, מושג שהתפתח, בתיאוריה ובמעשה, במהלך המאה ה-19 באירופה, אך בה בעת ושיץ ער לייחודי שבמושא מחקרו, והוא מציע תיאור מיקרו-סוציולוגי של החברה הערבית היורד עד לרמת היחסים בין הלקוח והסוחר בשוק.

ושיץ מזהה אלמנט ייחודי בחברה האזרחית החיפאית שלא היה קיים במקומות אחרים, לטענתו, במרחב הארץ-ישראלי. בחיפה, כמו בשאר המקומות בפלשתינה, התקיים קונפליקט פוליטי בין הקהילה היהודית לערבית. ואולם, בניגוד למקומות אחרים, שבהם הפיצול הפוליטי השתקף גם בחברה האזרחית, בחיפה שררו תנאים מיוחדים שתרמו לשמירה על חברה אזרחית מאוחדת יחסית, שבמסגרתה פעלו אנשי עסקים, לקוחות ועובדים ערבים ויהודים בתוך מסגרת אחת. האינטרס הכלכלי, במקרה זה, התגבר על האינטרס הפוליטי. מבנה ייחודי זה הביא לפיצול פנימי בתוך החברה הערבית החיפאית בין המנהיגות הפוליטית, שהעדיפה את האינטרס הלאומי, לבין אנשי העסקים, שהעדיפו את הרווח הכלכלי.

ניתן למצוא במסקנה זו, אולי, קצה חוט להבנת ההבדל בין אופני ההתגבשות השונים של תנועות הלאום היהודית והערבית. למוסדות הציוניים היתה הצלחה גדולה יותר ביצירת חפיפה בין האינטרס הכלכלי לבין האינטרס הלאומי מאשר לתנועת הלאום הערבית, ובכך הגדילה את יכולת הגיוס שלה.

ככלל, הספר מספק מבט רחב על הכלכלה הארץ-ישראלית בימי המנדט מבחינת הנושאים הנדונים. עבור חוקרי התקופה, היסטוריונים וסוציולוגים, הוא ישמש כמקור מגוון של אינפורמציה כלכלית וחברתית, וכנקודת התייחסות לכל מחקר כלכלי, פוליטי או חברתי. הפירוט האינפורמטיווי עלול להקשות על קורא לא-אקדמי את הקריאה השוטפת ואת זיהוים של הנראטיווים והטיעונים הכלליים יותר. ובכל זאת, למי שמתעניין בתקופה, המאמץ כדאי.

אריה קרמפף הוא דוקטורנט במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו