בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך חטף נסראללה את ישראל

תגובות

שני ישראלים חשובים, בעלי תפקידים מרכזיים בממשלה, ובעבר קצינים רמי דרג, אף יותר מאלוף משנה במילואים אלחנן טננבאום, נתפסו בימים האחרונים בידי חיזבאללה. שוביהם התירו להם להישאר בבתיהם ובמשרדיהם, אך תנועותיהם הוגבלו. השניים הם אריאל שרון ושאול מופז.

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, לכד את שרון ומופז במהלך מבריק. תשומת הלב הופנתה לפרטי המשא ומתן על עסקת החלפת האסירים וגופות הלוחמים. הדיווחים עסקו בנהלים (מי, כמה ובאיזה סדר) והתעלמו מהשאלה המהותית - הגבלת חופש הפעולה של ישראל כלפי חיזבאללה, באווירה המלווה תקופת מיקוח כזאת. בתחילת השבוע, כאשר נשאל אחד משלושת הקצינים הבכירים ביותר במטכ"ל אם אין חשש שישראל ממולכדת, היתה תשובתו שלילית ובוטחת: אלה שני ערוצים נפרדים, משא ומתן לחוד ופעילות צבאית, אם תידרש, לחוד.

באמצע השבוע השתנתה התמונה. משהו לא בסדר כאן, החלו אלופים לחשוד, ואחד מהם שוחח על כך בדאגה עם הרמטכ"ל. נסראללה הרוויח פעמיים. הרווח הראשון שלו הוא תוצר המיקוח עצמו. לפני שלוש שנים חטפו אנשיו ארבעה ישראלים: את טננבאום

ואת שלושת חיילי צה"ל שהיו בסיור בגבול לבנון. השלושה נהרגו, או מתו מפצעיהם, בהיתקלם במארב. אם יקבל נסראללה תמורתם חטופים לבנונים, ובראשם מוסטפה דיראני ועבד-אל כרים עובייד, שאותם סירבה ישראל להחזיר לפני חטיפת הארבעה בסתיו 2000, משמע שחטיפת הארבעה הועילה לחיזבאללה.

בעניין זה נכרכה תעלומת רון ארד, שדיראני ועובייד היו אמורים לספק עליו מידע. השימוש בהם כ"קלפי מיקוח" נועד להיות השלב הבא, כאשר יימצא מי שאפשר להתמקח עליו. זו הוכחה משכנעת ביותר למדיניות "הכחש והכזב", כפי שהאמריקאים מכנים את מארג ההונאה, ההטעיה, ההסוואה וההיתממות של איראן, עיראק, סוריה וארגונים מוסלמיים שונים. לסגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי, הוצגו השבוע לקחי אמ"ן, חיל האוויר ופיקוד העורף מתקופת המלחמה בעיראק. צה"ל ממשיך להתעקש, שלא הגזים בחומרת האיום שעדיין לא נמצא ובהתגוננות מפניו.

רון ארד נעלם, ממש כנשק ההשמדה של סדאם חוסיין, וכמו מקבילו האמריקאי, טייס הקרב של חיל הים מייקל סקוט ספייקר, שהופל בעיראק בלילה הראשון של מלחמת 1991 ודווח כהרוג. בתום המלחמה דרש הפנטגון מסדאם להחזיר את גופת ספייקר. העיראקים נשבעו שאין בידיהם גופה כזאת. במהרה התברר לאמריקאים, שהפעם היתה זו התחכמות מרושעת אך לא שקרית: ספייקר נותר בחיים ונכלא בעיראק. מעמדו שונה מ"חלל" ל"נעדר", והוא הועלה בדרגה, מסגן אלוף לאלוף משנה (ארד הועלה בדרגה שנים מעטות לאחר צניחתו בלבנון, מסרן לרב סרן). לאכזבת האמריקאים, גם בהגיעם ככובשים ומנצחים לבגדאד באפריל השנה לא הצליחו לאתר את עקבותיו של ספייקר.

פתרון תעלומת רון ארד נמצא בטהרן, אצל קומץ איראנים, בשני המנגנונים המכוונים את הפעילות נגד ישראלים, אמריקאים ואויבי המשטר. אלה הם משמרות המהפכה ומשרד המודיעין והביטחון.

ממשל בוש נכון לעימות חזיתי אתם. לואי פרי, המנהל הקודם של האף-בי-איי, הסתער השנה בפומבי על הממשל הקודם של קלינטון. הוא טען, כי ממשלו חמק מהצגת תביעה נחרצת כלפי שלטונות סעודיה, להסגיר לחקירה את מבצעי הפיגוע בדירות אנשי צבא אמריקאיים ב"מגדלי חובאר" שבריאד ב-1996. הפיגוע בוצע בשליחות משמרות המהפכה ומשרד המודיעין והביטחון.

איש הקשר בין משרד המודיעין והביטחון האיראני לבין חיזבאללה הוא עימאד מורנייה, המבוקש, חי או מת, בידי בוש הבן. פרס כספי גדול הוכרז בתמורה לראשו מאז 11 בספטמבר 2001, אך הוא יעד לנקם אמריקאי כבר 20 שנה. ב-1983, כשמורנייה ניצח על הפיגועים רבי ההרוגים נגד השגרירות האמריקאית בביירות, ופלוגת המפקדה של המארינס בחאלדה - היו בדרג המקצועי של ממשל רייגן קצינים ופקידים שהגיבו בזעם ובאין-אונים. עכשיו הם שוב בממשל, והם מחפשים את מורנייה עם "רצח בעיניים".

ביניהם גם מי שממלאים את שני התפקידים הבכירים במוקד המתינות דווקא - משרד החוץ. אלה הם קולין פאואל, שהיה מזכיר צבאי לשר ההגנה, וריצ'ארד ארמיטאג', שהיה עוזר שר ההגנה. החודש שוב נדר ארמיטאג' לסגור את "חשבון הדמים" עם חיזבאללה. כשהציק לו מראיין ערבי בשאלה, מה יהיה על חשבון הדמים אם תתקבל הדרישה האמריקאית להפיכת חיזבאללה למפלגה פוליטית, דיקדק ארמיטאג' והבחין בין הארגון - שיבוא בקהל לאחר שציפורניו יקוצצו - לבין האחראים אישית ובמישרין לפיגועים. הם לא יינקו.

זו נוסחת "מורנייה כן, נסראללה לא", או לא בהכרח, אלא אם תוכח זיקה בינו לבין הריגת אמריקאים. אם לא בשנות ה-80, לפני שהגיע לעמדת הנהגה, הרי ממש עכשיו - כשסוריה ואיראן מעודדות (וסעודיה מאפשרת) הסתננות מגבולותיהן לעיראק, לפיגועים בצבא הזר בבגדאד.

נסראללה עלה לגדולה בפברואר 1992, בעקבות ראשון הסיכולים הממוסק"רים של ישראל - סיכול ממסוקי קרב, ולא לגמרי ממוקד, שנהרגה בו גם משפחתו של יעד ההתנקשות, עבאס מוסאווי. זה סיפור מוכר ועגום. מי שהיה אז ראש אמ"ן, האלוף במילואים אורי שגיא, מרבה להשתמש בו להדגמת ההבדל בין "ידיעה" ל"מודעות". אמ"ן ידע, כלומר העריך מראש, על בסיס סימנים חלקיים והיכרות קודמת, שתגובת חיזבאללה, בסיוע איראני, יכולה להתרחש בחו"ל. הוא לא היה מודע לעוצמתה האפשרית של התגובה נגד השגרירות ובניין הארגונים היהודיים בבואנוס איירס.

פיגועי ארגנטינה היסו את צהלות ההתפעלות מההישג המבצעי של הסיכול ההוא. בחשאי הודו אז בצה"ל, שהפיתוי היה גדול מדי. מה שנהפך להתנקשות החל כמעקב לצורך איסוף מודיעין-למבצע, ל"תרגיל על מודל", לקראת אירוע עתידי שיקבץ בצוותא בכירים מחיזבאללה. התרגיל נהפך למבצע, כשהתברר למחליטים שההזדמנות כבר קיימת. התסכול מכישלון צה"ל בחדירה למחנה הטירונים בגלעד ("ליל הקלשונים") באותו שבוע הוסיף דחף להחלטה.

בכירי מערכת הביטחון בישראל התבטאו החודש בנוסח אחיד: נסראללה בלחץ, הוא מתקשה להתגונן מפני קובלנותיהן של משפחות הלבנונים המוחזקים בישראל. אמירות אלה נשענו גם על רחשים בדמשק, שם מתלבט בשאר אסד עד כמה מותר לו להסתכן בהכעסת בוש. לזמן-מה, עד יעבור זעם, גזר על עצמו צמצום בסיוע לחיזבאללה. נסראללה ראה מולו מקל גדול, והפך אותו למנוף. היה לו ממי ללמוד: כך עשו פטרוניו מטהראן בבני הערובה המערביים שבידיהם ב-1986-1985, בפרשת איראן-קונטראס. אז החטוף המדיני היה הנשיא רונלד רייגן. עכשיו בני הערובה הם שרון ומופז.

טהראן היא העורף של ביירות, וביירות היא העורף של שכם ורמאללה. פעילות איראן וחיזבאללה לשיבוש הפסקת אש ותהליך מדיני בין ישראל לפלשתינאים לא נפגעה מהריגת עלי חוסיין סלאח, נציג משמרות המהפכה ומכוון פיגועי פתח בגדה המערבית.

הפעילות מתנהלת בשלושה צירים מקבילים, לפחות: סלאח - ועכשיו יורשו, מאנשי משמרות המהפכה - מול כאמל ראנם ברמאללה (מראשי המבוקשים, עכשיו מחוץ למוקטעה), נאאף אבו שרח במזרח ירושלים וחליל מרשוד בבלאטה - כולם אנשי פתח; קיס עוביד מול סאהר ג'עג'ע (פתח) מהעיירה סיידא ואחמד סארי חוסיין (ג'יהאד איסלאמי) בטול כרם; מוניר מקדח מול אנשי פתח בבית לחם (עמאד עצאף וג'מיל חמארה) ובג'נין (מונתסר אבו עליון וזכריא זביידי).

בין כל אלה מתקיימת זיקת גומלין. זביידי ועליון מג'נין מקבלים הנחיות גם מעובייד, וכך עשו גם האשם חמדאן ועותמאן יונס מבלאטה, עד שנוטרלו במבצעי הימ"מ ברפידייה. עובייד הפעיל בבלאטה גם את אנשי פתח, נאסר אבו רג'ב ונאדר אבו ליל, ובעיירה ג'בע את פראס חליליה, ששיתף פעולה עם מרשוד, ששיתף פעולה עם ראנם, וכך הלאה.

סופו של עלי חוסיין סלאח, שלא רק יוחס לישראל, אלא גם גרם להסלמה זמנית בהתקפות חיזבאללה על הגליל, לימד, שאין חסינות לפועלים בשלט רחוק מביירות ומדרום לבנון. הדבר נכון במצב הרגיל של העניינים, ובמיוחד כאשר ממשלת אבו מאזן מתחילה להתעשת - מוחמד דחלאן היה השבוע נחוש מתמיד במהלכיו נגד הטרור. אבל לא כאשר מתנהל משא ומתן מתקדם, לכאורה, על החזרת חטופים, חיים או מתים, ומעל לראשי שרון ומופז מרחף איום, כי אם יאשרו פעילות התקפית בלבנון, לביתוק שרשרת הפיגועים, יקפדו את הפתיל הדק של המיקוח.

בוגי ואיציק וצ'רה וחקה

אהוד ברק, שנכנס השבוע לכוננות ספיגה לקראת פרסום דו"ח ועדת אור, נשאל, אם אינו מתחרט על שהממשלה בראשותו כוננה את הוועדה העתידה להאכיל אותו מרורים. ברק השיב, שאינו מתכוון לאמץ לפתע מנהג זר לו ולהודות בטעויות, אבל אילו התפתה לכך - זו הטעות שהודאה בה היה מוכן לשקול. ועדת אור, הוסיף ברק, עשויה להיזכר כוועדת החקירה הממלכתית האחרונה, כי שום ממשלה לא תרצה עוד לפגוע בעצמה.

כוועדות החקירה לפוליטיקאים, "ועדת המפקדים" לקצונה, סוגיה המעמידה במבחן המעשה את ערכיו המילוליים של משה (בוגי) יעלון. רב אלוף יעלון הוא הרמטכ"ל הראשון שהתגייס לצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. רב אלוף בדימוס צבי צור הוא הרמטכ"ל האחרון שהשתחרר מצה"ל לפני מלחמת ששת הימים. על קיר חדר ההמתנה בלשכת הרמטכ"ל נחלקים התצלומים לשתי תקופות: עשרת הראשונים, מיעקב דורי ועד מוטה גור, בשחור-לבן; מרפאל איתן ואילך כולם צבועים. צור, בן 80, שרד לבדו מעשרת השחורים-לבנים. הזיכרון המוסדי של צה"ל קצרצר. קומה אחת למטה, אצל סגן הרמטכ"ל, נשכח הראשון שכיהן בתפקיד זה, אלוף צבי איילון. כבר שלוש שנים, מאז העירו על כך לעוזריהם של יעלון ושל האלוף גבי אשכנזי, מחפשים בצה"ל ללא הצלחה תמונה של איילון. אם תימצא פתאום, ייאלצו כל יורשיו לזוז משבצת אחת הצדה, ולפעמים שורה למטה.

צור, בנעוריו צ'רטינסקי ועל כן ידוע לכל, או לפחות לבני דורו, בכינויו צ'רה, פרש מצה"ל לפני 40 שנה. באחרונה טילפן אליו ראש אכ"א, אלוף גיל רגב, לבקש ממנו לעמוד בראש ועדת מפקדים שתדון בשלילת דרגת האלוף של יצחק מרדכי, בעקבות הרשעתו בתקיפה מינית של קצינה בעת היותו אלוף פיקוד הצפון. הסעיף המחייב דיון זה נכלל בחוק השיפוט הצבאי, שהתקבל בחגיגיות ב-1955 ונחשב לאחד מהישגי ראש אכ"א אז, צור.

משמעת לחייל ולקצין? כמובן. אך לאלוף? נא לא להיסחף. גניזת תיקי אלופים ובכירים אחרים היתה מסימני הסיאוב שפשה בצה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, בניצוחם של שר הביטחון אז משה דיין, והרמטכ"ל דוד אלעזר. הדורות והשמות מתחלפים, סכנת הסיאוב לא. מרדכי הוא האלוף הראשון שדרגתו נתונה בסכנת שלילה, לפי סעיף זה, וצמרת מערכת הביטחון מתחבלת כבר שלוש שנים איך להעביר את רוע הגזירה.

ביושרו של יעלון וברצונו לנהוג ללא משוא פנים קשה לפקפק, אבל כוחו דל, הוא הרי רק הרמטכ"ל. לקראת החלטתו על מרדכי, בכפוף לאישור שר הביטחון, עליו לעיין בהמלצת ועדת המפקדים, שעוד לא מונתה. מעל יעלון ומתחתיו פועלים כוחות המבקשים להעניק למרדכי טיפול מועדף. רגב התייצב בראש הסיעה החומלת על מרדכי - לא, חלילה, על הקצינה שתקף - ומבקשת להעניק לנושא כרטיס חבר במועדון האלופים יחס אחר מזה שמקבלים רבי-סרנים ורבי-טוראים, גם על חשבון אמינות צה"ל. בשנה האחרונה נדונו חמישה מקרים של קצינים זוטרים שהורשעו בעבירות הנושאות קלון. בכולם הומלץ ליעלון, ואושר בחתימתו, לשלול את דרגותיהם.

יעלון יכול לזמן אליו שלושה אלופים ולהטיל עליהם להשתתף בוועדה; אבל בצה"ל, צבא יהודי רחום וחנון, קל יותר לשגר חיילים למשימות שמהן לא תמיד חוזרים, מאשר לתלוש מעבריין מין את דרגות האלוף. נחוצים מתנדבים, שיבינו מה הם אמורים להמליץ. צור הסכים-למחצה, מועמד על תנאי, לא סופי, תלוי בהרכב, כמוהו כעוד שני אלופים ותיקים. רגב התחייב לאייש את ועדת האלופים עד סוף אוגוסט. אם יפתיע ויעשה זאת ביומיים הקרובים, תהיה זו הפעם הראשונה, בכל שלבי פרשה זו, שצה"ל לא נכשל בעמידה בלוח הזמנים. במקום לפתוח ללא דיחוי בדיוני הוועדה, נמצאה לו ישועה מבית המשפט העליון, שהטיל על בית משפט השלום לברר את נסיבות העבירה הנוספת שבה הורשע מרדכי. בירור זה לא ישנה את הרשעת מרדכי בעבירה הצבאית - לכל היותר הוא אמור להשפיע על השאלה לאיזו דרגה, בין טוראי לאלוף, יורד מרדכי - אך בצה"ל נאחזים בו כאמתלה לעיכוב תחילתו של הדיון בוועדת המפקדים.

עוד הם משתהים, ודיוני ועדת מפקדים אחרת, העוסקת במורשע צמרת, מתקרבים לאחר שנות השתהות לסיומם. אמש עמדה להתכנס במשרדי השלישות ברמת גן ועדת אלופי-משנה, בראשות יריב קריגר ובהשתתפות עו"ד אחז בן ארי, להחליט אם עבירותיו של עופר נמרודי, שהורשע פעמיים, נושאות קלון, כפי שכבר קבע היועץ המשפטי לממשלה. תשובה חיובית תניח על השולחן לדיון, במגמת שלילה, את דרגותיו של הסרן במילואים נמרודי.

אביו, אלוף-משנה במילואים יעקב נמרודי, יהיה הלקוח הבא של ועדת המפקדים, אם יידחה ערעורו על הרשעתו הוא. הסכמת המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), באתר ההנצחה לחללי אמ"ן, השב"כ והמוסד, להעניק אכסניה למשתה פרסום ספרו של נמרודי, חוללה בחודש שעבר התנצחות נדירה בחריפותה בין שלושה מראשי המוסד לשעבר. בדיון בוועד הפועל של המל"מ, הנעזר גם במשאבים ציבוריים, ביקש האלוף במילואים מאיר עמית "לראות גם את תרומתו החיובית של נמרודי למערכת ולשקול אותה לעומת שגיאותיו". נוסח זה, שכמותו ישמיעו גם מליצי היושר של מרדכי, לא שיכנע את האלוף במילואים יצחק (חקה) חופי ואת נחום אדמוני, ראשי המוסד בין 1974 ל-1989. "מתן האישור", תקף חופי, ואדמוני מתמרמר אחריו, "היה משגה חמור ובלתי מוסרי. כל אדם שעבר עבירה פלילית שיש עמה קלון אין מקומו אתנו". זה היה, סיכם עמית לנוכח המתקפה, "אירוע חריג וחד פעמי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו