בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השואה כמטאפורה

צלבי קרס וקריקטורות אנטישמיות עוררו תרעומת בקרב צופים בתערוכה "פיצוץ" של דוד וקשטיין. בתגובה החליט מנהל מוזיאון תל אביב להסיר ממנה תשעה ציורים, ימים אחדים לפני סגירתה. בשבוע שעבר נפגש האמן עם אנשי המכון לחקר האנטישמיות, שדרשו להוריד את התערוכה כולה

תגובות

שבוע לפני שננעלת התערוכה "פיצוץ" של דוד וקשטיין החליט הפרופ' מרדכי עומר, מנהל מוזיאון תל אביב, להסיר ממנה תשעה ציורים. בציורים, שהוסרו כחודשיים וחצי לאחר תלייתם, מופיעים צלבי קרס, קצתם משולבים במגן דוד. "זו מחווה לניצולי השואה", נימק עומר את החלטתו.

מבקרים רבים במוזיאון שלחו מכתבים זועמים ודרשו להוריד את העבודות. חלק מהפונים טענו שהדימויים בתערוכה - רובם שאולים מקריקטורות אנטישמיות ואיורים אנטי-ציוניים שהתפרסמו בעיתונות ערבית וגרמנית - יוצרים השוואה בין פשעי הנאצים לבין פשעי מדינת ישראל כלפי האוכלוסייה הפלשתינית.

התגובה המאוחרת של עומר ניסתה איפוא לרצות את המתלוננים, אבל היא אולי גם הודאה בחוסר יכולתם של מנהל המוזיאון ואוצרת התערוכה, ורדה שטיינלהוף, למצוא ביצירות צידוק לשימוש בדימויים ובסמלים כה טעונים. שטיינלהוף רמזה שהיתה לה בעיה אוצרותית עם חלק מהדימויים, והוסיפה שעוד לפני התערוכה ניסו עומר והיא להניא את האמן מלתלות את היצירות המדוברות, אך הוא סירב. נדמה שהמוזיאון בחר שלא להיכנס לעימות עם וקשטיין כדי שהמוסד לא יואשם בצנזורה.

בשנים האחרונות העיסוק בשואה, אולי בתגובה לשתיקה רבת שנים, שכיח בעולם האמנות, כמעט אופנתי. "בכל יצירה מופיע היום צלב קרס או השפם של היטלר", אמר אחד מן האמנים שהשתתפו באחרונה בתערוכה על השואה שהתקיימה בגרמניה.

היוצרים העכשוויים מתייחסים לשואה לעתים בציניות, לעתים בהומור. הם מעוררים פרובוקציה ובודקים את הגבולות. זו אולי תגובה של דור שהשתחרר מדרכי הזיכרון הנוקשות שכפה הממסד, אך אולי זהו גם ביטוי לזילות השואה, כאילו אינה אלא עוד דימוי במאגר הדימויים שמציעה התרבות הפוסט מודרנית.

פרובוקציה מוצדקת?

אפשר להתייחס לתערוכה של וקשטיין כתערוכה אמיצה, חתרנית, שמנסה, כפי שהוא מציין, להשתמש בשפת האיור, הקומיקס, ובאותם חומרי רדי-מייד קשים כדי לשקף לחברה הישראלית את עצמה. אולי אפילו כדי להתריע מפני תוצאותיו האפשריות של הכיבוש. אפשר לראות בה צעד נוסף, לגיטימי, במסחור השואה לצרכים פוליטיים ואידיאולוגיים. ואפשר גם לשאול אם בתערוכה זו יש צידוק תוכני לשימוש בזיכרון השואה, או שזו דרך קלה לעורר פרובוקציות ולהתחרות במציאות הקשה ממילא.

שאלות אלו ואחרות נדונו בשבוע שעבר כשוקשטיין נפגש ביוזמת "הארץ" לשיחה אישית עם שלושה חוקרי שואה ואנטישמיות: הפרופ' דינה פורת, ראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב; הד"ר רוני טאובר, מרכז המכון; והפרופ' צבי בכרך, מומחה לאנטישמיות וניצול שואה. שלושתם באו למוזיאון תל אביב ביום שני שעבר כדי לפגוש את האמן, שתערוכתו עוררה את חמתם וגרמה להם לשלוח לעומר מכתב חריף בנושא לפני כשבועיים.

פורת ועמיתיה ביקרו בתערוכה לראשונה בעקבות תלונות של ניצולי שואה. הם יצאו ממנה מזועזעים. "הוא משווה יהודים לנאצים ולנאציזם", אומרת פורת. "איך אנחנו יכולים לצאת נגד האנטישמיות בחו"ל אם ההשוואה הזאת מוצגת אצלנו במוסד ציבורי?" פורת מספרת שב-12 השנים שבהן פועל המכון לא התערבו אנשיו בתכנים תרבותיים שקשורים לשואה, וכמובן לא דרשו לצנזר תערוכה. בניגוד למכון ויזנטל בלוס אנג'לס, למשל, שמגיב לכל אירוע שנחשד באנטישמיות (באחרונה יצא המכון נגד הסרט "הפסיון" של מל גיבסון), במכון התל-אביבי העדיפו שלא להתערב. "התפקיד שלנו הוא לאסוף ולחקור חומרים", אומרת פורת, "אבל במקרה הזה לא יכולנו להבליג".

במכתב ששלחו אל עומר דרשו פורת וטאובר להוריד את התערוכה כולה. "השימוש שנעשה בתערוכה בצלבי קרס, בצבעי אדום ושחור, בדמות היהודי הלקוחה מ'דר שטרימר', ובדמותו של היטלר הוא לדעתנו עבירה על החוק נגד השמצה...", נאמר במכתב. "בכמה מארצות אירופה קיים כבר חוק נגד פרסומים אנטישמיים. אין ספק שחלק מהציורים בתערוכה היו מתקבלים בהן כעבירה על חוקים אלה... תהיה דעתו של אדם ככל שתהיה על מעשיה של ישראל בשטחים, אין דעתו מצדיקה בשום פנים השוואה של ישראל וישראלים לנאצים ולנאציזם".

מכתב התגובה, שעליו חתומים שטיינלהוף ועומר, לא הניח את דעתם של המתלוננים. להיפך, הוא העצים את הפער ואת חוסר ההבנה בין שני הצדדים. הוא הדגיש את העדרה של שפה משותפת בין האמנות לבין דיסציפלינות אחרות. "עבודותיו של וקשטיין עוסקות באסתטיזציה של הרוע בהקשר ישראלי ויהודי", כתבו השניים, "יש בהן משום התגרות של האידיאל האסתטי ב'רע' (ולהיפך), אך לא פחות מכן 'הדיוקן העצמי' של וקשטיין מצהיר על השלמתו - של יליד הארץ - עם זהותו היהודית, זו הכוללת את מורשת היהודי הגלותי". פורת וטאובר לא הבינו את התשובה ובחרו לפגוש את האמן עצמו. הם הגדירו זאת מפגש בין יוצרים, שעוסקים באותו חומר אך מנקודת מבט אחרת ובאמצעים אחרים.

מתקפה של עוצמות רגשיות

פורת, בעלת שיער שחור קצר, הגיעה לפגישה לבושה בשמלה לבנה וחולצה אדומה. וקשטיין לא הפסיק להעיר לה על כך. לקח לה זמן להבין שהיא לבושה בצבעי הדגל הנאצי - אותם צבעים שעל השימוש בהם בתערוכה התריעה בין היתר במכתבה לעומר. כבר בתחילת השיחה התברר, שבדומה לשיחות טעונות אחרות עם ניצולים, גם כאן הדיון התיאורטי נמצא במתקפה מול עוצמות רגשיות מוצדקות.

"אין אפשרות להגיד דבר מול העוצמות הרגשיות של ניצול שואה", אמר וקשטיין בתגובה לדבריו של בכרך על הוריו שנרצחו מול עיניו. "זה מתחיל בשואה ונגמר בשואה, אבל אני לא עוסק בזה בכלל. אני משתמש בשואה רק כמטאפורה. הטראומה של השואה היא חלק ממבנה האישיות של כל אחד מאתנו ולכן אף אחד לא יכול

לצנזר אותי. הגישה שלכם מעידה על נוקשות, אבל הגבולות מזמן נפרצו. הדרכים של אנשים צעירים לדבר על אכזריות, רוע, עצב וגם שואה יכולות להיות שונות ומגוונות. אבל אני לא יכול לדבר עם קורבן של מחנה ריכוז על ישראל של 2003".

הבעייתיות הטמונה בדיאלוג כזה באה לידי ביטוי גם בדרישת החוקרים לקבל הסברים ובחוסר היכולת של וקשטיין לתרגם את התכנים האמנותיים, המופשטים ביסודם, לאמירה קונקרטית. פורת ציינה כמה פעמים את העדרו של טקסט מתווך, שאמור להסביר לצופה את כוונותיו של האמן ולרכך את המפגש הקשה עם היצירה - בעיקר בינה לבין אותו קהל שאינו שייך לקבוצה המצומצמת של יודעי דבר, אותו קהל שקהילת האמנות כמהה לו ובאותה עת נוטה להגדירו "צופה לא מיומן".

פורת ניסתה, למשל, להבין מדוע ציור שבו מופיע מגן דוד עשוי זרועות ומשולב בצלב קרס מסתפק בכותרת "ידיים". "אני לא יכול להסביר למה אני, האמן, משתמש בצורות, סמלים וויזואליה", ענה לה וקשטיין, "את זו שצריכה לענות על כך. העבודה שלי אמורה לגרום לך להבין את עצמך". אחד הצופים שהקשיבו לשיחה החמיא לוקשטיין על היצירה ועורר את כעסה של פורת. "את צריכה לכבד דעות של אנשים אחרים", ענה לה הצופה.

הפרופ' בכרך האשים את וקשטיין בשימוש לא נכון ולא מודע בצלב קרס. מהדיון על הסמל עלתה שאלה עקרונית, האם האמנות יכולה לנכס לעצמה כל איקונוגרפיה, כל סמל, מבלי לעמוד על משמעויותיו ההיסטוריות המדויקות? וקשטיין טען שהשימוש שלו בצלב קרס נעשה כדי לדבר על הרוע בחברה כובשת. "בשבילי צלב קרס מסמל אכזריות. שפת הציורים שלי היא שפת הקומיקס. קשה להם לראות קומיקס ושואה יחד".

בכרך טען בתגובה שזו בורות להשתמש בצלב קרס כדי לדבר על רוע. "אתה בכלל לא מבין את המשמעות של הסמל הזה", הוסיפו פורת וטאובר, "צלב קרס לא נמצא בקצה הסקאלה של הרוע, הוא לא מטאפורה לרוע. הוא מסמן רוע אחר לגמרי - מניפסט שמטרתו למחוק אנשים מפני האדמה, ולא רק יהודים".

"המציאות כל כך נוראה עד שזה נראה מופרך לא לדבר בקיצוניות", אמר וקשטיין, "לא יכולה להיות דיקטטורה על דימויים. הם מתנפלים על סמל, הם רוצים לחוקק עוד חוק, שימנע ממני לצייר צלב קרס, אבל הם לא כועסים על המציאות. אני חושב שאני נלחם ברוע ולא רק חוקר אותו. אני מביע עמדה ודעה דרך העשייה שלי. אני משתמש במראות קשים לחברה הישראלית, אבל אני לא חושב שלצייר מתנחל יהודי, מחזיק סכין נוטפת דם ומאחוריו צלב קרס, זה אומר שהוא נאצי.

"אני רוצה להמחיש את הפחד שהמראה הזה יוצר בי. שימוש בצלב קרס הוא רגע חזק בשבילי, שבו אני מחליט לא לפחד. וכמוהו השימוש במגן דוד, שיוצא כביכול לא טהור, מלוכלך. אני רוצה לנקות את הלכלוך, לשנות מהמקום של הצייר, של המורה".

פורת טענה כי הקריקטורות האנטישמיות שוקשטיין השתמש בהן כבסיס לעבודותיו עברו כפי שהן, ללא עיבוד, לחלל המוזיאלי. לכן, מבחינתה, הן ממשיכות לתפקד כחומר הסתה ולא כאמנות. היא אף ציינה שסמלים מהטרמינולוגיה הנאצית הופיעו גם בתערוכתו של רועי רוזן, "חייה ומות כאווה בראון", שעוררה סערה לפני כשש שנים כשהוצגה במוזיאון ישראל. אז, למרות התכנים הקשים, לא הרגישה צורך להתערב. "כל מקרה לגופו", היא טוענת. "ההסברים למהלכים של רוזן היו כתובים על הקיר וסמלי הנאציזם, כמו דיוקנו של היטלר, היו חלק מהקשר ברור, מצורך לחוות חוויה, ממהלך אמנותי ששינה את המהות של אותם דימויים".

פורת הוסיפה והעלתה שאלה נוספת: האם לאמן ישראלי מותר לעשות מה שלאמן החי באירופה אסור על פי חוק? למשל, שימוש בדימויים נאציים ואנטישמיים מובהקים. מה היה קורה אילו תערוכתו של וקשטיין היתה מוצגת באירופה, איך הצופים היו מבינים אותה שם? וקשטיין ציין שבעיניו זה היה מתפרש כאקט של כוח, של התרסה - היהודי משתמש בדיוקן שנועד להשפילו, מתוך חוזק, ביטחון, אפילו ניצחון.

"לפני כמה שנים הצגתי בפולין ציורים דומים של דיוקנאות אנטישמיים", אמר, "הם נגנבו כולם על ידי ניאו-נאצים שכעסו על העוז והחוצפה של יהודי להציג את עצמו כך". "היה מפריע לך אם קבוצות ניאו-נאציות היו מציגות את התערוכה שלך בחו"ל כדי להוכיח שאפילו אמן ישראלי משווה את חיילי צה"ל לנאצים?" שאל טאובר. "הייתי תובע אותם", ענה לו וקשטיין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו