בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נח שטרן בארץ נחש צפע ושפיפון

תגובות

נקישות ורמזי-אור - מדינת ישראל נגד נח שטרן, רומאן מאת רן יגיל, הוצאת עמדה, ביתן, 139 ,2003 עמודים

פרשת חייו של המשורר נח שטרן, המתרגם הראשון לעברית של "ארץ השממה" מאת ת"ס אליוט, היא יוצאת דופן ויש בה בעליל חומרים של רומאן. אפשר להרחיק לכת ולומר שנח שטרן חי את חייו כספרות, לא כחיים במציאות. על כן לא ייפלא הדבר שהסופר הצעיר רן יגיל הלך שבי אחרי הסיפור הזה ועיבד אותו לרומאן מיוחד במינו, רומאן ניסיוני, אוטוביוגרפיה בדיונית למחצה, שכן הסיפור לא שונה הרבה, רק שמות הגיבורים ושם המקום הוחלפו, וכן נוסף כאן רובד אנליטי פסיכולוגי, מעין ניסיון להיכנס לתוך תודעתו של נח שטרן ולהביא מניע כלשהו למעשיו התמוהים.

נח שטרן שרף עצמו למוות בבית חולים לחולי נפש בבת-ים ב-20 בספטמבר 1960 והוא בן 48. הוא היה ככל הנראה גבר נאה, והיו שאמרו כי הוא דומה לקלארק גייבל. אבל הוא היה ערירי, ורן יגיל מציג אותו כמי שחשש מקשרים עם נשים ועם גברים כאחד. הוא מוצג ברומאן, כפי שהיה אמנם בחייו, כאדם בודד ומתבודד, תמהוני, ומי שמבקש בייאוש את חברת בני האדם. זו, כנראה, הסיבה שדחפה אותו להתחבר לקיבוץ הנקרא בספר גבעת שרה, קיבוץ ששטרן ביקש להיות חבר בו. בקשתו לא נענתה, להפך - הוא נתבקש לעזוב.

לפי הרומאן היה לשטרן סכסוך עם ספרן הקיבוץ, שלא הסכים לתת לו ספרים בהשאלה, מכיוון שלא היה חבר מן השורה. זאת ועוד, יגיל מעלה פן אפל בחיי הקיבוץ (דמיוני? מבוסס על עובדות או על רמזי-אור?). הוא מספר מפי גיבוריו, שמזכיר הקיבוץ והספרן מעלו בכספים. אחד החברים גילה זאת וביקש להביא את העניין לפני אסיפת חברים. השניים שנבהלו פנו אל נח שטרן, שיגרום לאותו חבר חבלה שתרחיק אותו מן הקיבוץ לבית חולים עד שיישרו את ההדורים. מדוע דווקא אל שטרן? מפני שהוא ידע אלימות, הרי השתתף כחיל במלחמת העולם השנייה. "היית בצבא", אומר לו הספרן, "אתה יודע מה זאת אלימות. מה מבקשים כאן? שסוקולוב יבלה כמה חודשים בהדסה ושייתן לעבוד כאן בשקט?" (עמ' 105).

שטרן מגיב על ההצעה לדבר עברה בחמת זעם ואומר להם בין השאר: "כל התככים והנכלולים הללו שלכם, בני הכפר ובני העיר, נמאסו כבר עלי... מוקפים אויבים משלושה עברים, ורבים. הנה, האוויר הצלול הזה של ירושלים הוד-דקודשא גם הוא מחליא כבר כמו האווויר של מישור החוף" (עמ' 105). והספרן, מה הוא אומר? "אתה ואני דומים, שטרן. אין בינינו מחלוקת. אוהבי ספרים - אוהבי ספרים; רווקים - רווקים; חיים את הרגע, מי יודע מה יילד יום. אין לנו מה להפסיד. בשל הדמיון בינינו, חשבתי שנמצא שפה משותפת" (עמ' 105).

איני יודעת אם רן יגיל היה מודע לכך שדבריו אלה של הספרן הם עילה מספקת בשביל שטרן שלו לניסיון הרצח. מכל מקום תגובתו קיצונית: "אין שום קשר בינינו", אומר שטרן, "אתה עבד נרצע, חיה מכוערת שמשחקת את משחקי האדם, ואני לא! אז מה אם אתה ערירי כמוני או אוהב ספרים; כל נפשך בתוך מעשיו המכוערים של האדם, טומאה, ואני מחוץ לזה".

בדו-שיח הזה, הקודם לניסיון של שטרן לרצוח את הספרן עלוב הנפש, מנסה יגיל להעניק לשטרן גובה מוסרי, אולי אף מוסרי-דתי, ולהציג את שטרן כדמות שמציבה את עצמה מחוץ למשחקי הכוח והחמס של בני האדם הרגילים, שהניסיון לשתפו בקנוניה פושעת מעביר אותו על דעתו. האומנם זו הסיבה לכך שבלילה שלאחר השיחה הזאת (הדמיונית, כמובן) ניסה לחנוק את הספרן, שניצל ממוות בנס? וזו עובדה, לא בדיון.

שטרן נעצר והועמד למשפט אבל לא הסכים לעבור בדיקה פסיכיאטרית ולפיכך נמצא שפוי ונידון למאסר.

יגיל בנה את הספר פרקים פרקים; הפרקים קצרים ובראשם כותרת מתחלפת: "נקישה" (הנקישות ממוספרות ומספרן 25, והן מעלות על הדעת את הקשת השופט בפטישו בעת משפט ואלה הם פרקים שנכתבים מכיוון מוסדות המשפט), ו"רמזי אור" (גם אלה ממוספרים ומספרם זהה, 25 במספר) והם מציגים את עמדת הנשפט. הבחירה בכותרות אלה אינה מקרית, שכן שטרן שמע נקישות מוזרות וראה רמזי אור - אלה גם אלה היו פעילים בתודעתו החולה.

הספר - שהמבנה שלו הוא מעשה אמנות - מסתיים בפרק ששמו כשם הספר "נקישות ורמזי אור", והוא מגיש את מה שמתרחש בתודעתו של נח שטרן, בסגנון זרם התודעה, ערב התאבדותו. אצל רן יגיל נרמז ששטרן תולה את עצמו. בפרק הזה, הארוך יחסית לקטעים הקצרים שמחזיק הספר, מובאת בהבזקים הביוגרפיה של נח שטרן, שנולד בליטא, היגר לארצות הברית ולקנדה ועלה לארץ-ישראל - "ארץ-ישרואל, ארץ נחש צפע ושפיפון, אנשים קשים ונכלוליים. בהתחדש עם נחשפת ונגלית ערייתו. רמז אור. נדידה מתמדת. רמז אור. תמיד לנדוד".

בהזיות הפרועות שלו מחליף האני שלו תפקידים ומדבר לעתים בקולה של אמו, מקיים דו-שיח עם לאה גולדברג, או עם מזכיר אגודת הסופרים, אבל כולן - עם שהוא עושה מעין חשבון נפש של מטורף - נסבות סביב החבל, החבל הגואל, החבל שישחרר אותו מחייו הבלתי נסבלים.

אין ספק, רן יגיל אוהב את המשורר נח שטרן ואת שירתו. לא מכבר הוציא עם שותפו להוצאת "עמדה", עמוס אדלהייט, קובץ משירי נח שטרן. קראתי את השירים בשעתו ולא התרשמתי, והנה מובא בספרו של יגיל שיר שהעמיד אותי על טעות הקריאה שלי. את נח שטרן צריך לקרוא כמה פעמים ובתשומת לב. והשיר המובא בספר לא זו בלבד שהוא נפלא כשלעצמו אלא הוא כל כך עכשווי, ממש מדבר עלינו היום: "בחול ובמים / עוד תשאו עיניים מצפות / או עיניים אדישות כמוות לכדורי מכונות ירייה וגבולות במפות. // אתכם ביקש עוד מישהו לברוח / (סוף סוף לברוח) מהחיות המכוערות, / עוד מי הרגיש כי פרס מעובש פתכם / (או לא פרס, וגווע כתינוק אין-כוח) / והביט בלי תקווה על ימים ונהרות / (...) אך כל שקט שישנו הוא שקר / לא נשלמה עוד העווית. / עוד לא נראות, אך תבאנה, רוחות לא-ידועות, / את הרקב כולו להכרית, / דבר חדש לצקת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו