בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק לבאים באהבה

זה ספר לאוהבי לוין, לא לאלה האורבים ל"נפילה" או ל"מעידה". זה ספר לחוקרי לוין. זהו ספר למתגעגעים. טוב שהקובץ "אחרון" הקיף הכל, כולל טיוטה שהיא לא שיר, עדיין לא שיר

תגובות

אחרון, מאת חנוך לוין, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי תל-אביב, 414 עמודים

כבר ארבע שנים שחנוך לוין מת. ועכשיו רואה אור הספר החותם את סדרת כל כתביו. זה ספר יוצא דופן מכמה בחינות, ולפיכך ראוי לקרוא את אחרית הדבר של עורך הספר מולי מלצר (בכרך החותם את מהדורת הכריכה הקשה, הכרך ה-17), הקצרה והרגישה. מלצר עבד עם לוין על ספרי מחזותיו משך 12 שנים, ובמאמר הוא מסביר כמה מן העניינים המכריעים, ההופכים את הכתיבה על הספר הזה, בתוך השדה הכוחני של הספרות (שדה רחוק מלהיות כזה של "אסתטיקה מול מסחר"), לכתיבה משמעותית.

כאשר התבשר על מחלתו ב-1997, עשה לוין כמה מהלכים. בין היתר פנה להוצאת הקיבוץ המאוחד כדי שיחלו שם להכין את כל כתביו - אלה שכבר פורסמו, ובעיקר אלה שטרם פורסמו או הוצגו. לוין רצה מאוד לשלוט בכל מה שיידפס לפני מותו, או אחריו. אז גם החל לעבוד במרץ רב, במקביל לטיפולים הכימיים, על בימוי "ההולכים בחושך", ואחר כך על "אשכבה", ובעיקר על סיום כתיבתם של כשלושים מחזות, שהמתינו קודם לכן באופטימיות רבה ליום שיחזור אליהם, אחרי שבעבר החל בכתיבתם והניחם בצד עד שיגיע יומם.

בדרך כלל נמנע לוין מלדבר על אופן העבודה שלו, ובכל זאת, אפשר לומר כמה דברים: מדי בוקר בשבע - אלא אם עסוק היה בחזרות על הצגה חדשה - התיישב לכתוב, עד 1:30 בצהריים. במהלך הישיבה לשולחן נטש מדי פעם מחזה והתחיל מחזה אחר, או חזר לעסוק במחזה ישן יותר, שהניחו בצד, ושוב, אם "לא הלך", כתב סיפור, או סיפורים, ושוב חזר לשלד ישן יותר של מחזה, לפעמים בלי לדעת אם יסיים אותו, או שמא יסיים מחזה אחר. עד שלב מאוחר בקריירה שלו סירב לוין לפרסם מחזות שלא הוצגו. יתר על כן, סדר ההדפסה בכרכים תאם תמיד את סדר ההצגה ולא את סדר הכתיבה. למשל, "קרום" נכתב לפני "שיץ" ולפני "נעורי ורדה'לה" ואף על פי כן התפרסם בכרך מאוחר יותר, משום שהוצג אחרי שני המחזות הללו. העובדה ש"קרום" הוא המחזה ה"אישי" ביותר של לוין, מהרבה בחינות, ה"ביוגרפי" ביותר, ומשום כך גם הפחות אירוני מכל המחזות הקומיים, העובדה הזאת לא מילאה שום תפקיד בעריכה, גם לא בעריכה המאוחרת של שנת חייו האחרונה. מה שקבע לגבי לוין היה המופע הציבורי ולא הביוגרפיה. עניין זה היה מכריע בכל מה שקשור היה בלוין ו"הסודות" שלו, כלומר חייו הפרטיים במישור הציבורי, או יכולתו להיות "אישי", או "לירי". יוצא דופן מהבחינה הזאת הוא מחזור השירים הקצרים האחרונים.

מכל מקום, מאוחר בקריירה שלו, כאשר נואש מאי-הצגתו של מחזה כלשהו, וחשש כי עתיד הוא לשכב כאבן שאין לה הופכים, פירסם אותו באחד הכרכים. כך אירע ל"הילד חולם", שהצגתו עוכבה משום שבתיאטרון הקאמרי רצו להציג את המחזה כאילו התרחש באושוויץ, לא פחות ולא יותר (נוסף לקשיים שהערימו פקידי ממשלה בסירוב להעניק רשיון עבודה לילד). כך גם אירע ל"משפט אונס", אולי מחזהו החשוב ביותר של לוין, או אם תרצו ההיגיון המזוויע שמאחורי הקומדיות הלויניות. למרבית האירוניה הוצע המחזה דווקא לעודד קוטלר, כשניהל את תיאטרון חיפה. קוטלר רצה להציג את המחזה כדרמה של בית משפט, לוין דחה כמובן את הרעיון, וכל מי שמכיר את המחזה מבין מדוע. אחר כך הזמין קוטלר מחזה על משפט האונס בשומרת, שאין לו דבר וחצי דבר עם המחזה הנשגב של לוין. "משפט אונס" של לוין הופך תלונה של אשה לחוויה פורנוגרפית מנקודת הראות של החוק. הנאשם עצמו חושף בשיאו של המחזה את העובדה "הלוינית": הגבר אינו יכול לאנוס מפני

שאין לו האיבר הדרוש לאונס, יש לו דווקא איבר נקבי, לעומת זאת, לקצין בית המשפט, נציג החוק, יש איבר כזה והוא אכן אונס את המתלוננת לפני השופטים הנהנים מהפורנוגרפיה. המחזה ראה אור ב-1997. ספק אם יימצא התיאטרון שיציג אותו בשנים הקרובות.

ככלל, לוין העדיף לפרסם מחזות רק אחרי ההצגה. מי שישווה את "הזונה מאוהיו" שהתפרסם לפני ההצגה (בכרך משנת 1996) עם הנוסח שהתפרסם בסדרת הכרכים (אחרי שההצגה כבר הועלתה), יוכל לראות את מלאכת הקיצורים שלוין עשה במהלך העבודה על ההצגה. כך נהפך הנוסח המוקדם לטיוטה, השייכת בבת אחת ל"חיים הפרטיים", למערכת השיקולים האינטימיים. הנה נקודה חשובה להבנת הבעייתיות של הכרך "אחרון". זה הכרך היחיד שלוין לא היה אחראי לפרסומו, וחלק מן החומרים פורסמו אחרי שלוין עצמו לא הצליח למצוא אותם בחייו. מולי מלצר איתר טקסטים שלוין איבד עם השנים. הרי לוין עבר דירות, חדרי עבודה. מחשבים עוד לא היו כאשר כתב את רוב יצירתו. חשוב אולי לומר כאן: ספרי בימוי וטקסטים של מחזות שמר בקפדנות. רק דברים "פחות חשובים" מבחינתו איבד. כך למשל איתר מלצר את "תפסו את הגנב" (או "המשורר הלאומי"), תסכית רדיו נפלא של לוין מראשית דרכו.

עם בוא המחלה ניגש לוין לסיים מחזות שהחל בהם בשנים עברו. קל מאוד להבחין כי הרבה מחזות, שהתפרסמו בין הכרכים 7 ו-11, כתיבתם החלה בתקופות שונות של עבודתו. העובדה שחלקם קצרים למדי קשורה לאו דווקא לחיפזון, אלא (לדעתי) לאי הרצון להסתכן ב"בגידה" במצב התודעה שממנו נכתב השלד, או העיקר, שנים קודם לכן. דוגמה: הקומדיה "שוזס ובז'ז'ינה" נכתבה ב-1992, אבל היא נשלמה רק ב-1999 לפני פרסומה. אפשר בהחלט להבחין עד כמה נאמן המחזה לקומדיות שנכתבו בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בכולן "חקר" המחזאי את מושג הגבריות כתעלומה שפשרה מתפוגג מהר, בתוך מפגש עם האשה הנפלאה, שגם קסמה מתפענח ומתפורר מהר (ב"שוזס ובז'ז'ינה" מחליט הגיבור לטפל בעצמו טיפול רפואי כדי להכיר סוף-סוף אשה ולהינשא לה; הוא מקבל חוקן ומצטווה ללכת זקוף כדי שהנוזל יישאר בקרביו משך שבועיים; הוא מצליח עד כדי כך שבז'ז'ינה משתוקקת לרקוד אתו, ואז מתרחש האסון: הנוזל בורח לו וזקיפותו הולכת לאיבוד ואתה גם האשה. מכל מקום, הנאמנות לרוח הכתיבה של נקודת הפתיחה ניכרת במחזות הללו, כמו גם ארגונם אצל לוין, שהיה מסודר ומתועד להפליא.

הספר "אחרון" אינו כולל מחזות. במה שנוגע לעריכת הדרמות הקפיד לוין להשמיד, פשוטו כמשמעו, את כל מה שלא היה שלם עמו, לפעמים - לפחות במקרה אחד, שבו התבקשתי גם אני לפרמט את הדיסקט שקיבלתי - בלא סיבה מספקת. השלמות, כמו שמציין מולי מלצר באחרית הדבר המרגשת שלו, היתה חשובה ללוין במידה המובנת רק למי שמאמין באמת במעשה האמנות לשם אמנות.

ובכן יש ב"אחרון" סיפורים קצרים שנכתבו מעט אחרי הספר המופלא "הג'יגולו מקונגו". ניכרת בסיפורים הללו כוונה להתחלה חדשה של מחזור סיפורים, בלי ספק, אבל הם מעטים מכדי להחזיק ספר. האם היה צורך לצרף את הסיפורים הקצרים שנכתבו אחרי צאת "איש עומד מאחורי אשה עומדת" (1991), ו"הג'יגולו מקונגו" (1995) לכרכים ההם כנספחים? לא. אין בנמצא מי שיכול כרגע לעשות זאת. ספק אם מנחם פרי, שלוין אמר לי עד כמה גדולה היתה תרומתו למבנה "איש עומד מאחורי אשה יושבת", יכול לקחת על עצמו את המאמץ הזה, מרוב שהוא עסוק ב"ספריה החדשה". בקצרה, לפתוח כרכים ישנים ולשלב, או להוסיף, סיפורים שנכתבו אחרי חתימתם, דבר זה היה בלתי אפשרי בתוך כל מקביליות הכוח, השותפויות וההוצאה לאור המשותפת לקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה ו"ספרי תל אביב" ("מפה").

מצד שני, הסיפורים בכרך הזה מהווים התחלה לקובץ סיפורים חדש, פחות פארודי, בעל דגש חזק יותר על אפשרויות "פוסטמודרניות", אם תרצו, בעזרת פסטיש לשוני מדהים, או סגנון, לא עוד מתוך חיקוי של ז'אנרים אחרים, נמוכים, כגון מכתבים לעורכי עיתוני נשים וכו'. הפסטיש הלשוני הזה צריך היה למלא מקום מרכזי בדיון הביקורתי על לוין, לפחות בתוך השיח של "ספרות עברית", אבל השיח הזה אינו מסוגל לעסוק במה שאינו קשור בהיסטוריה של הספרות העברית או בתימטיקה שלה (כלומר אין לו יכולת לרוויזיה, בניגוד גמור לכל מדעי היהדות). לוין העריץ את ברנר, ושפתו בחלק גדול מן הסיפורים היא ברנרית להפליא, אבל מי בין חוקרי הספרות העברית ייתן את דעתו על לשון, אם מאחוריה אין "תימטיקה"? הנה הברנריות הלשונית:

"כעת אטען גם למקוריות: כל מחשבה וכל אמירה כבר נהגו ונאמרו, השאלה היא איך, ובאיזה סגנון. אטען שאיש עוד לא הגה הגות על המתים השוכבים בחושך תוך כדי אכילת דג מלוח; וגם אם הגו, היו אלה מתי מעט; אולי שניים-שלושה נוספים בכל תולדות האנושות. אין זה רע להיות אחד משניים בהיסטוריה. ואף זאת - הסגנון! הלעיסה שלעסתי את פרוסת הלחם היתה שונה, מבע פני אחר, המלים שבהן חשבתי לא היו זהות למלות קודמי; הכל יחד, כמו טביעת אצבעותי, היה ייחודי רק לי". ובהמשך העברית הברנרית חוגגת: "אינני מוכן שיבוזו לי. אחרים יבלו וייהנו, ואני מה? מעולם לא נהניתי, אך מתחת לזה נהניתי מאוד".

מתישהו, מן הסתם בסוף שנות התשעים, אלמלא הסוף הנורא, היינו זוכים לקובץ של סיפורים מתוחכמים מאוד, כמו הסיפור על "החדר השלישי", שגר בו גבר בודד, ובשני החדרים האחרים בדירה גרה (או יכולה היתה לגור) אשתו, שאינה אלא אפשרות אחרת של נערה בלגית שפגש יום לפני כן, או זונה הולנדית שדפק כמה ימים לפני כן, ובחדר השני נער הולנדי שאינו אלא בנו או בנו מאיזו אשה הולנדית, אך שלשום עלב בו באמסטרדם. הסיפורים הללו נכתבו בסמוך לכתיבת "ההולכים בחושך", ומושג הבו-זמניות משך את לוין כסוג חדש של עניין אסתטי.

חלק אחר בספר הזה, גם הוא היה ראוי בעצם לכרך נפרד, כולל תסריטים ותסכיתים. החלק הנוגע ללב, יותר מכל, הוא תסריט שלוין לא היה מפרסם, לטעמי, בשום אופן. התסריט אמור היה להפוך לסרט כמתנת הפתעה לחברו הטוב של לוין, ויטק טראץ', החי כבר שנים רבות בלונדון (מי שביים את "פנטזיה על נושא רומנטי"). מדוע לא היה לוין מפרסם את התסריט? משום שהוא "אישי מדי". לוין מופיע בתסריט הזה בתור חנוך לוין (כמה הייתי רוצה לראותו משחק בסרט, כמה אני מפקפק אם היה מעז לשחק בו). התסריטים ראויים בהחלט לכרך נפרד, אבל אולי אינם "מחזיקים" ספר נפרד. החלק הקרוי "ראשונים" בספר הזה כולל שירים פוליטיים, חלקם הופיעו מאוחר יותר בגרסאות שונות קצת, וחלקם לא ראו אף פעם אור והגיעו אל מלצר מאנשים ששמרו על הטקסטים הללו. שוב, אפשר היה לשלבם מחדש ב"מה אכפת לציפור", אבל מבחינת הקונים יש משהו הוגן יותר בפרסום נפרד. מי שקנה, לא יקנה שוב בגלל תוספת של עשרה שירים.

וכך, הספר, בהשוואה לספרים אחרים של חנוך לוין, כולל תערובת, או כפי שהעורכים העדיפו לקרוא לו "מעורב". כיוון שלוין היה פרפקציוניסט, עולה בחלק מקוראי הספר תחושה שכאן נעדרת אותה שלמות שלוין היה נאמן לה עד מותו (את ההגהות על כרך 11 עשה במיטת חוליו ב"שיבא" בשלב הסופי והמיוסר של המחלה). האם צריך היה להוציא את הספר הזה לאור? מולי מלצר משיב על כך בכאב ובכנות - הרי לא שיקולים מסחריים הניעו אותו ואת דני טראץ, שהופקד מטעמו באופן בלעדי על הטקסטים שלו. כך כותב מלצר: "העבודה על הכרך הזה, בהעדרו של חנוך לוין, היתה כרוכה בהתלבטות ממושכת. כל העת ליווה אותי מבטו של חנוך בשעה שאמר לי, בקול שקט ומפוכח לחלוטין, ש'כשיצלצלו פעמוני הגיהנום' יהיה עלי לטפל בעצמי בכל מה שלא נספיק להכין יחד לדפוס (...) אם הרשינו לעצמנו 'להרחיב את היריעה' במידת-מה, הרי זה בגלל הידיעה כי זוהי ההזדמנות האחרונה לפרסם יצירות של לוין שטרם ראו אור".

זהו איפוא ספר לאוהבי לוין, לא לאלה האורבים ל"נפילה" או ל"מעידה". זהו ספר לחוקרי לוין. זהו ספר למתגעגעים. טוב ש"אחרון" הקיף הכל, כולל טיוטה שהיא לא שיר, עדיין לא שיר, שורות מחורזות שנמצאו במכשיר הפאלם שלוין עשה בו שימוש בשנתיים האחרונות לחייו, בריצות המרובות בין הטיפולים בבתי החולים לחזרות ולפגישות עם חברים ב"שיח קפה". "הוא לא היה רוצה לפרסם את השיר הזה", אני אומר לעצמי, מצויד בפחד מפני חורשי רעה, כאלה השמחים לומר: "זה הגאון שדיברתם עליו?" אבל לבאים מאהבה, מכירים ואלמונים, יש בשיר הזה ברכת פרידה מאהוב:

על סף מותי הייתי רוצה לכתוב

קומדיה גדולה,

משהו שיעשה לכם מצב רוח

עצום ונפלא,

משהו שיעלה חיוך על שפתיכם

ומפעם לפעם צחוק,

שיותיר אתכם בלכתכם הביתה

בתחושת סיפוק עמוק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו