בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירה עיראקית בהגשה פלורליסטית

על אנתולוגיה של שירה עיראקית מאת סעדי סימאווי

תגובות

בהיותי באנגליה בתחילת הקיץ נכחתי, כמעט במקרה, בערב ספרותי חגיגי שנערך בגלריה "כופא" שבמרכז לונדון לכבוד הופעתה של אנתולוגיה מקיפה משירת עיראק החדשה בתרגום אנגלי (בהוצאת קינגס קולג', אוניברסיטת לונדון). ואכן, סיבה טובה למסיבה! האולם היה מלא וגדוש אינטלקטואלים עיראקים גולים וסתם מאזינים, ומעל הבימה נקראו שיריהם של משוררים גולים בערבית ובאנגלית. עורך האנתולוגיה (ואחד ממתרגמי השירים שלה) הוא סעדי סימאווי, עיראקי במוצאו המשמש ראש המחלקה לאנגלית בגרניל קולג' שבמדינת איווה בארצות הברית. הוא דיבר בקצרה ובענווה רבה על מפעלו, שבהכנתו השקיע שנים אחדות. הקהל הקשיב בעניין רב כל הערב, ואיש לא נטש את האולם למרות החום ששרר בו (האנגלים עדיין לא גילו, כמסתבר, את עינוגי מיזוג האוויר).

ייתכן שלאירוע זה, ולעצם הופעתה של האנתולוגיה בתקופה זו, קשר כלשהו עם המאורעות האחרונים בעיראק. אולם זהו קשר עקיף ומקרי (אם אפשר לומר כך), שכן הדפסתו ארכה מן הסתם חודשים רבים, ויש להניח שהוחל בה לפני שהסתמנה באופק המלחמה למיגור משטרו של סדאם חוסיין, כך שקשה לראות בספר הד לאירועים הפוליטיים והצבאיים העכשוויים. אולם קשה להניח ששירה עיראקית הנכתבת בשנים האחרונות או בעשורים האחרונים לא תיגע, במרומז או בגלוי, במר גורלה של הארץ בצל הדיקטטורה של סדאם חוסיין. מאות, ואולי אלפי, מסופרי עיראק ומשכיליה נמלטו מארצם והתגודדו בערים כמו לונדון, פאריס וניו יורק. אפשר לומר שלונדון הפכה בשניים או בשלושה העשורים האחרונים לזירה העיקרית של הספרות העיראקית. שירתם של המשוררים הגולים נסבה בשנים אלה, בדרך זו או אחרת, סביב המתרחש בארצם, תיארה את מראות הגולה, וכמובן את הגעגועים הביתה. בערב השירה ב"כופא" מסר לי משורר עיראקי חשוב, פאוזי כרים, ספר שירים דק, שעותקים אחדים ממנו קיבל מן המו"ל הסורי שהדפיסו ממש באותו יום. הספר נקרא "השנים האסופיות", ואני מרשה לעצמי לתרגם מתוכו שיר קצר כדי להדגים את אחד מגילוייה של השירה העיראקית הגולה:

אבי לא נסע למולדת אחרת / לא הניח את ידו מעל לתורן / לא ניסה בזקוניו את נתיבות החאג' / היה הצעיר באחיו / כאשר נשא שתי נשים בשני חדרים / והוליד צאצאים שאני אחד מהם, / אבל בנתיבות החאג' / או מעל לתורן. אלי, האם יש תבונה בכל הדברים האלה?

נשוב עתה אל האנתולוגיה, שהיתה עילת הערב הספרותי המרגש. מספר המשוררים ששירתם מיוצגת בה (בתרגום אנגלי, ובלי צירוף המקור הערבי), מגיע לארבעים, ומספר המתרגמים שהשתתפו בהכנתו - 33 (רובם עיראקים אף הם). בעריכתו הפעילה של הספר השתתף דניאל וייסברוט, שהוא גם העורך הקבוע של הסדרה Poetry in Translation. הוצאת הספר התאפשרה הודות לתמיכת הקרן הניו-יורקית ע"ש עודד הלחמי, פסל עיראקי-ישראלי-אמריקאי שאחד מפסליו מופיע בעמוד השער הקדמי.

עיראק היתה בעבר, כלומר בימי הביניים, וגם בדורותינו, אחד ממעוזי השירה הערבית הספרותית ("ספרותית" פירושו כאן שירה הנכתבת בלשון הפוצחא, לשון הכתב, בניגוד לשירה העממית הנאמרת-נכתבת בדיאלקטים ובתת-הדיאלקטים של עיראק). ארצות כמצרים וכלבנון הקדימו אותה במקצת בעיצוב השירה המודרנית, כלומר זו שקיבלה השפעה מערבית מסוימת החל בתחילת המאה העשרים. אולם עיראק, שעד אמצע המאה נראתה מעדיפה שירה בסגנון מסורתי, ניאו-קלאסי, זינקה פתאום, דהרה כסוס פורץ בזירת המירוצים והפיקה שירה מודרנית, שעלתה לעתים על זו של שאר ארצות ערב. בשנים שתכפו לתום מלחמת העולם השנייה הופיעה בעיראק שירה של משוררים ומשוררות שחוללו מהפך פרוזודי ולשוני בשירה הערבית בהמציאם מה שנקרא "שירה חופשית", שירה שהשתחררה מכבלי ה"בית" שווה-האורך. ה"המצאה" איפשרה למשורר להתבטא בלשון שאינה נגזרת מהדיקציה הפיוטית המקובלת. משוררים כבדר שאכר אל-סיאב (1964-1926) ועבדול-והאב אל-ביאתי (1999-1926) ומשוררות כנאזכ אל-מלאיכה ולמיעה עבאס עמארה הפיצו את הבשורה הפיוטית החדשה, ומעגליה של הצורה ה"חופשית" התרחבו והקיפו את מלוא העולם הערבי. היום רק משוררים חקיינים, שוליים, ישתמשו בצורה הישנה, צורת ה"בית" והקצידה; ואילו גדולי המשוררים הערבים בכל אתר פועלים במסגרת "השירה החופשית".

האנתולוגיה של סימאווי מגישה לנו מגוון עשיר, ומתורגם היטב, של השירה העיראקית הכתובה ערבית מאז המהפיכה של "השירה החופשית", וכן מבחר מרשים הכורדית העיראקית היום. אמנם תמצא בספר שירים אחדים של נציגי הזרם הניאו-קלאסי, ובעיקר של המשורר מוחמד מהדי אל-ג'ואהירי (1998-1900), אחרון הניאו-קלאסים החשובים; אך רוב-רובם של השירים המתורגמים מערבית מודרניים בצורתם ובתפישת-השיר של כותביהם. יוצאים מהכלל כמה מהמשוררים הכורדים, שבחלקם עדיין לא עיכלו את מהותה הפנימית של השירה המודרנית (ואגב המשוררים הכורדים, ישנם בעיראק גם המשוררים כורדים הכותבים ערבית, ונחשבים משוררים ערבים לכל דבר, כגון המשורר בולנד אל-חיידרי, 1996-1926. אולם משוררים כותבי כורדית (לשון שאינה שמית כלל) מאכלסים עמודים רבים באנתולוגיה. דבר זה מעיד על פתיחותו של העורך סימאווי, שלא הצטמצם בשירה הכתובה ערבית במקורה, אלא חבק גם את השפה השנייה השגורה בצפון הטריטוריה העיראקית העכשווית.

ברצון הייתי מרחיב את הדיבור על משוררי האנתולוגיה ועל הצורות והתימטיקות המאפיינות את יצירתם, אולם דיון כזה ידרוש מאמר ארוך פי כמה ממה שאני כותב כאן; מה עוד שלרוב-רובם של השירים שהביא סימאווי לא קיים, לצערי, תרגום עברי, דבר שהיה מאפשר לי לצטט דוגמאות כלשהן. כל שרציתי לעשות הפעם הוא לקדם בברכה ובהערכה את הופעת האנתולוגיה הזאת, שהיא ראשונה מסוגה ובהיקפה בלשון מערבית כלשהי. ועוד, רציתי לברך את העורך על שלא היפלה בין הקבוצות האתניות או הדתיות או הלשוניות השונות, שכן עיראק היא ארץ "מגוונת" מבחינת הרכב אוכלוסייתה: סונים, שיעים, סבאים, יהודים, כורדים ותורכמנים.

מעניינת במיוחד העובדה שגם יהודים, ואפילו ישראלים, כלולים באנתולוגיה. שני משוררים שצמחו בתקופות שונות בתוך הקהילה היהודית של בגדאד נבחרו להיכלל באנתולוגיה. האחד, מוראד מיכאל, נולד בשנת 1906 בעיר בגדאד ונפטר בקיראון שבישראל בשנת 1986. הוא היה מחנך ומשורר חדשן בהשוואה לרבים מבני דורו (את רוב שירתו כתב בשנות השלושים). סימאווי מביא שבעה קטעי שירה משלו, שגירסתם האנגלית (מעשה ידיו של ד"ר צדוק מצליח), עשתה עמם חסד. והמשורר השני - הפתעה! - הוא מיודענו, רוני סומק, שנולד אמנם בעיראק, אך גדל בישראל וכל שירתו כתובה עברית. ממנו בחר סימאווי עשרה שירים יפים בתרגומה של ויוויאן אדן, לרבות השירים "שקוף", "קיצור תולדות הוודקה", "בלוז לאליוט שארפ".

העובדה שהעורך העיראקי, הגולה בארצות הברית, לא נרתע מלכלול בספרו גם משוררים בגדאדים לשעבר בני דת משה מחלצת את ספרו מהשפעות פוליטיות-רגעיות ומעניקה לו ממד שאינו שכיח בפרקטיקה הספרותית הערבית כיום. מצד אחד נשמעים במזרח הערבי קולות המדברים על היהודים שהיגרו מארצות ערב כערבים שרומו או שאולצו לעזוב את מולדתם המקורית; ומן הצד השני קיימים באזורנו רבים השוללים מיהודי העולם הערבי את הזכות להיות מיוצגים כהלכה בהיסטוריה של התרבות הערבית בדורות האחרונים. סימאווי לא נהג איפה ואיפה, ועל כך ראוי הוא למלוא הערכתנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו