בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תאדיב

תגובות

נולדתי ב-1926. זה עתה נחלצה עיראק מהכיבוש הנחשל של האימפריה העותמאנית, שנוח היה לה כי הארץ תוסיף לדשדש באפלת ימי הביניים. אחוז גבוה מהאוכלוסייה היה אנאלפביתי. מצב הקהילה היהודית העתיקה בבגדאד היה שפיר לאין ערוך משכניה המוסלמים, אך דומה כי גם בה אחזה תנומה ארוכה ורבת שנים.

הקהילה היהודית התעוררה כענק הלהוט להדביק פיגור מביש. כילד, פקחתי את עיני בעולם אחוז תזזית. המדינה העיראקית העצמאית עודדה את הקהילה המתעוררת לשעוט קדימה ולסחוף עמה את האוכלוסייה העירונית. היהודים פרצו מתוך רובעי העיר הישנה ובנו שכונות מודרניות, טיפחו קשרים פיננסיים ברחבי העולם והשתלבו במנגנון הממשל הצעיר. בדרכם אל המאה העשרים אימצו היהודים מנהגים חדשים וריסקו מסורות ישנות, הקימו בתי ספר במקום בתי כנסת ושלחו את בניהם ללמוד מקצועות חדשים. הצמא להשכלה היה עצום, ובעלי אמצעים שלחו את ילדיהם לאוניברסיטאות בקהיר, בביירות ובלונדון. השכבה המשכילה השתלבה בתרבות העיראקית. עד מהרה הופיעו משוררים, סופרים ועיתונאים יהודים שכתבו בשפה הערבית, ויהודים נמרצים בעלי דיפלומות ברפואה, בהנדסה ובעריכת דין. גברים השילו מעליהם את הלבוש המסורתי והתהלכו בחליפות אירופיות. נשים רבות השליכו את העבאיה והרעלה והתהדרו בשמלות אופנתיות. בבתים רבים נשמע תקתוק מכונת התפירה "זינגר" ורשרוש עיתונים.

אולם המירוץ לא היה קל כל כך. האחיזה בהרגלי העבר לא נמוגה בן-לילה, ופעמים צעדו מסורות ישנות לצד מנהגים מודרניים. בעבר הרחוק היו הישגיה של הקהילה היהודית מרשימים, ותקופה מסוימת אף עמדה במרכז העולם היהודי. הקהילה למדה איפוא לשקול את מעשיה בזהירות, ולא נתפסה לשכרות, לסמים ולקלות דעת. היא דרשה מבניה להתבגר חיש מהר. בני עשר ומעלה שנטו למשחקים היו מושא לדאגה. למושג הזמן, שבמזרח התיכון הוא ערטילאי, היתה חשיבות כמעט דתית בקרב היהודים העיראקים. שעוני יד ושעוני קיר לא נרכשו לשם קישוט בעידן החדש, אלא נעשו למשגיחים חמורים, המודדים כל רגע כיחידה חשובה. הדיוק בזמן וההקפדה על קיום הבטחות עשו את היהודים אלמנט כמעט חריג בסביבה. הם בדקו היטב את הקרקע החדשה של העולם המודרני ברגל אחת, בטרם נטשה הרגל האחרת את הקרקע הישנה.

תכונה זו תבעה ממני את מלוא המחיר כילד וכתלמיד בכיתות הראשונות בבית הספר המודרני, שאותו בחר בעבורי אבי השאפתן. כילד בחנתי את גבולות המותר והאסור, וניחנתי בסקרנות להכיר ולהתנסות בחוויות חדשות. כאשר קפצתי מהקומה השנייה בלי לשבור רגל, התחלתי לנסות את הקפיצה מגג לגג. הייתי מסוגל לשבת שעות בפתחה של נפחייה ולעקוב אחר הגצים המתעופפים. נפשי יצאה לטעום את לחם השעורה של דלת העם, כפי שביקשתי לדעת מה ממלמל מוסלמי בכורעו להתפלל. הייתי מחביא את נעלי ומשוטט בשוקי היחפנים. אמי לא ניחשה כי הצלקות בכפות רגלי נגרמו מדריכה על בדלי סיגריות בוערות בסימטאות שמעולם לא הכירה. אבי לא היה תמים כמותה, שכן ילדותו עברה עליו בעידן הישן והקשה. בן עשר, בתום לימודיו ב"חדר", יצא לפרנס ועשה חיל. בגילו שיחקתי אני כדור-עף וביקשתי לגדל כלב משלי בתוך הבית, מעשה זר לחלוטין למסורת הישנה.

"כתוב בספרים שילדים בעולם הגדול מסתובבים עם כלב פרטי", טענתי. העולם הגדול, ספרים והמאה העשרים היו מושגים שהילכו קסמים על אבי. הלא רופאים מודרניים ותרופות חדשניות הצילוהו ממוות וריפאו אותו מדלקת ריאות קשה. כרבים כמותו, שהתנסו הן בחוויות העידן הישן והן בחוויות העידן החדש, הסיק אבי שאני סובל מעודף פנאי. ביליתי שעות רבות בבית הספר, לפני שעות הצהריים ואחריהן, אך חופשות החגים הארוכות היו קצת מוזרות לדעתו. ב"חדר" שאבי למד בו לא היה כדבר הזה. חופשת הקיץ שנמשכה מתחילת יולי ועד תום חג הסוכות, כלומר אמצע ספטמבר, היתה חידה תמוהה ומוגזמת בעיניו. "אתה עייף מלימודים?" התעניין פעם.

לא הייתי תלמיד מבריק, אולי מפני שמצאתי כי די לי לעלות מכיתה לכיתה עם ציונים מעל לממוצע כדי ליהנות מהערכה ברחוב, שתלמידים לא מעטים נזקקו בו למורים פרטיים יקרים. לעומת מה שגיליתי בספרים ששאלתי בספריות, ספרי הלימוד נראו לי קצת ילדותיים. "לא", השבתי לו, "הלימודים לא מעייפים, אבל משעממים".

"משעממים?" השתאה אבי. הוא התקשה לתפוש שמוסד מטופח כל כך, שאנשים מלומדים מרביצים בו תורה חדשנית, שאין בו יגיעת כפיים, וכל שעלי לעשות הוא לפקוח אוזניים ולהקשיב בתשומת לב, שכל זה עשוי להיות משעמם. הלא ממוסדות אלה יוצאים מלומדים ומדענים. אם מצא בתגובתי כפיות טובה, הרי שלא חשף אותה. אפשר שסבר ששיטוטי המוזרים - שהגיעו עד בית המטבחיים המזעזע של התאואים, ועברו בזירות היאבקות בין בעלי גוף על גדת החידקל - הם שטיפחו בנפשי רובד אפל ונסתר אשר הביאני להשתעמם בבית הספר, שבעיניו היה היכל של חוכמה ודעת. לקראת תום שנת הלימודים נמצא הפתרון ההולם בשבילי. "חודש של חופשה מבית הספר יספיק לך", בישר לי אבי בנחת. "ואז, בחלק השני של החופשה תלך לביתו של המלמד שומייל. תלמד אצלו תורה, ועד ראש השנה תלמד גם על פה את כל הברכות".

לבי צנח בקרבי. החרשתי. היה בינינו הסכם שבשתיקה, שלפיו אין לדחות על הסף דעות ובקשות, אלא להיות פתוחים לפחות לתקופת ניסיון. על בקשות חריגות ומוגזמות מצדי היה פורץ בצחוק קטן, שדי היה בו לשתק את כל השדים שהתרוצצו בתוכי. בתגובה על הוראות חמורות מצדו הייתי לוחש אחר כך את מחאתי באוזני אמי. כאשר אמי לא יכלה לסייע בידי הייתי מקבל את הדין בראש זקוף ובארשת פנים קודרת, שהיתה מרעילה את האוויר סביבי, עד התעשתותי.

למחרת קמתי ללא שהיות. עודדתי את עצמי במחשבה שלא מתים מלימודים ב"חדר", במיוחד לזמן קצוב. כבר שמעתי על בתי ספר פרטיים כאלה שהתנהלו בבתיהם של רבנים-מלמדים ברבעיה העניים של העיר. נכנסתי ל"חדר" שבביתו של המלמד שומייל, ועיני חשכו. כשלושים תלמידים לבושי בלויים נדחסו בחלל הצר של החדר. האוויר בחוץ להט, עלה על ארבעים מעלות. בפנים נשמנו בליל של אדים לוהטים וסרחון של זיעה חמוצה. המלמד ישב על שרפרף נמוך, השעין את מרפקיו על מקל הענישה הכבד שנח על ברכיו הצנומות, ראשו קרח ומבהיק, וזקנו משתלשל עד שיפולי כרסו השטוחה. המלמד רבץ שם כיצור תהומות ים מרושע שתיעב את ביתו, את אשתו ואת ילדיו, ויותר מכל שנא את תלמידיו. כבשתי את עיני משום שחששתי שמא יגלה המלמד כי כבר קלטתי את מהותו: סדיסט זולל ילדים.

חשבתי שאם אי פעם אלמד תפילה, אעשה כן כדי להרחיקו מעלי. בשיטוטי הכרתי כבר רשעים כאלה - עריצים מזדקנים ומרי נפש. הוא היה מצויד במנדט שקיבל מהורים לא מעטים, לעשות שפטים בילדים כאוות נפשו. הורים שאמרו נואש מבנים סוררים וקשיי עורף אימצו את המסורת, שלפיה חושך שבטו שונא בנו. אלה מסרו את ילדיהם למחנכים קשוחים במיוחד ופנו אליהם בלשון זו: "אל תרחם עליו, והחזר אותו אלינו כשכולו עור ועצמות".

מצאתי עצמי לכוד ודחוס בתוך כוורת רותחת של ילדים מוכים, שלמדו על בשרם מהי אלימות והגיבו בפחדנות או בתוקפנות. חום הקיץ הבגדאדי המטריף, הצמא המכלה והצפיפות הנוראה הלהיטו את היצרים בכלא המחניק. אינני יודע מי הוליך את אבי שולל. אפשר ששח באוזניו מי מידידיו על נטיותי, לשוטטות והלה הציע את ה"חדר" של המלמד, אשר נודע כמחנך ילדים בעייתיים. מכל מקום, אבי לא היה שם ולא בדק את ה"חדר". גם לא התעניינתי כיצד הגיע שכר הלימוד לידי המלמד, רק הבנתי שנשאבתי בטעות אל בור אפל ששולטים במחשכיו חוקים שלא הכרתי.

על פי חוש ביקשתי להתרחק ככל שאפשר מהישג ידו של המלמד והתקדמתי לעומק החדר. הילדים שהריחו בשר טרי אמדו אותי בסקרנות לא אוהדת. בעצם, לא כולם היו ילדים. שכבות גיל התערבבו אלה באלה, החל בזאטוטים רכים וכלה בנערים בעלי גוף וחתימת שפם. בוודאי היו בהם ילדים נבונים ואינטליגנטים שמשום שהיו איטרים, כבדי שמיעה, דיסלקטיים או מהירי חימה, נחשבו חריגים מסוכנים הן בבתיהם והן בבתי ספר רגילים. בעצם, רוב הילדים היו פליטי חברה שלא מצאה דרך להבנת יוצאי הדופן. ראיתי את הצלקות הגלויות ונרתעתי מהמבטים האפלוליים של המנודים. איש מהם לא זע כדי להציע לי מקום לשבת. אדרבה, הם התרווחו על הספסלים, לא כמגינים על טריטוריה פרטית, אלא מתוך תאווה לחזות בהתמודדות טירון בשדה חשוף, תחת עינו המשגיחה של התמנון שרבץ על שרפרפו מאחורי גבי.

הייתי ילד אופטימי. לא איבדתי עשתונות, שכן האמנתי שאפילו בזוהמה ובבורות מצויות נשמות טובות ואמיצות. כבר נתקלתי בגברים שקפצו לנהר להציל זר מטביעה. היו נשים שהצילוני ממרדף בריונים. ראיתי אדם רעב טורף פיתה מזדמנת, אך מפסיק בלעיסתו לנוכח מבטו האילם והנואש של רעב אחר, פורס לו פרוסה ומשליך לעברו. מעל לכל הייתי ילד שאיש במשפחה וברחוב לא הרים עליו יד. חשתי כי גופי מקודש בעולם שדגל בעונשים גופניים. אפילו בבריטניה, שבעינינו היתה פסגת הקידמה, נהגו מורים להלקות תלמידים על ישבניהם החשופים. בבתי ספר רגילים בבגדאד היה כמעט כל מורה מצויד במקל סיסם עשוי עץ כבד שטעם את טעם בשרם הרך של בני גילי. ברחוב הייתי עד להתנהגותם של קצינים הסוטרים ללא רחם על פניהם של חיילים פשוטים. רכבי כרכרות קרעו בשוטים את עורם של סוסים אומללים, שהחליקו ונפלו בכביש רטוב. לעולם לא אשכח את צווחות חולי הנפש הנמלטים על נפשם ובורחים מילדים, המצווחים אף הם בהיסטריה, ומיידים בהם אבנים. אבי לא היה גבר רכרוכי. בעולם האלים שחי בו נאלץ בוודאי להתגונן בידיו מפני מישהו אחר. אך כשמעדתי או חטאתי בתעלול חמור הביט בי בשתיקה, ודי היה במשקפיו הרושפים שאשקול את מעשי שנית. אמי היתה חומת מגן, אפילו מול אביה הכל יכול, ששלט ביד רמה במשפחה המורחבת.

הרגשתי כי עלי להגן על גופי כיאות מפני הזוממים לחללו, כפי שעלי להקפיד על ניקיונו. בעודי חותר באד הסמיך והמתאבך בחדר הדחוס, חשתי כי אם לא אמצא מקום לשבת אקדח חור בקיר ואצא דרכו למציאות אחרת. המשכתי איפוא לתור ולחפש. לפני השורה האחרונה נתקלתי בנער בדמות אותו אדם רעב הפורס מפתו לאחר. עיניו של אותו נער קרצו אלי באהדה. הוא הצטדד ואני צנחתי לידו על הספסל, שהשחיר מלכלוך עורם החשוף של ילדים רבים. הייתי מותש, צמא ומתנשם במחנק הכבשן.

"מצאת כבר", הגיע אלי מאחור קולו הצרוד של המלמד, "את מקום קבורתך?"

"שתתפגר", בירכתי אותו בלבי והסתרתי ממנו את הרתיעה שניצתה בקרבי. חששתי אפילו להודות במבט לנער שגאל אותי. אך ישבתי והתפרע דמיוני. ראיתי נהר רחב שמימיו הצלולים יכלו להרוות מדבר שומם; פלגי מים מפכים חפזו מנגד, מזרקות עליזות, קוביות קרח הצטלצלו בכוסות בדולח. מים, מים, מים - אליהם שיוועו גרוני החרב ולשוני הצמיגה. להבת הצימאון יקדה בתוכי. כבשתי ככל שיכולתי את האש המשתוללת. מגיל רך למדתי מאבי כי התאפקות היא תכונה יאה לדמות שהתאוויתי להיות.

ילד באחת השורות הקדמיות הרים אצבע. "אוסתאד (המורה), אני צריך להשתין", צייץ בייסורים.

רוח סמויה הרטיטה את זקנו של האוסתאד, שאמד את הילד בבוז מוחץ. "אם תעז להשתין במכנסיים אערוף לך את הראש", הגה בקדרות ומיאן להתיר לילד לצאת.

בחדר היו רק ספסלים ללא מכתבות, מפני שלאף תלמיד לא היו מחברת ועיפרון. גם ספרים לא היו בנמצא. בעצם, משימתו של האוסתאד לא היתה הוראה כי אם תאדיב. הוא היה אמור ללמדנו לשנן כמה תפילות וכן את הברכות השגורות בסעודת ראש השנה. אך משימה זו היתה משנית. הוא התיישב על שרפרפו, מצויד במקל הכבד, כדי למלא את מלאכת החינוך. הערב-רב שהתקבץ ב"חדר" המחניק היה בעיניו, ובעיני הורים לא מעטים, סיעה מרושעת של מופרעים שעלולים לגרום נזק רב אם יהלכו ללא רסן. כל רגע של כליאה ב"חדר" היה רגע של שלווה למשפחות, שסבלו מצפיפות, ממצוקה ומהתפרצויות זעם.

מן הסתם היו בעיר מלמדים אנושיים שהרביצו תורה לילדים שאהבו והבינו לנפשם. שוב ושוב חשבתי היאך הוליכו את אבי שולל. מי המליץ לו על מתקן כליאה זה, המאכלס יצורים מסכנים תחת השגחתו של פסיכיאטר מן הדור הישן, שטיפל במחלות נפש בשיטות של עינויים עד שעלה בידו לגרש את השדים מן הגוף האומלל.

שלוש-ארבע פעמים קם התמנון מרבצו. התלמידים היו עוצרים את נשימתם, עוקבים במבטים מבועתים אחר תנועתו החרישית והזהירה. המקל הבזיק באוויר הלח והלוהט ונחת במהלומה על שכמו של ילד ששכח את עולמו ונסחף לתנומה קלה. הקורבן, כנראה מתוך ניסיון מר, לא העז לפרוק את בהלתו ואת כאבו בצעקה. הבנתי כי זעקת כאב גוררת עונש נוסף. נזכרתי בסוסים הנופלים, בחמורים הסופגים צליפות שוטים, ומחרישים. תופעה מדהימה נוספת עוררה את פליאתי. שאגה אכן נשמעה, שאגת גיל ועליצות מפי הילדים למראה הבעת פניו של אחד מהם המתעורר משינה בדרך ברוטלית כזאת. הנחתי שכמעט כל אחד מהם התנסה הן במהלומה והן בשמחה לאיד, וצחוקו היום הוא בבחינת נקמה על צחוק הקורבן מאתמול.

יותר משבוע נמשכה מסכת התאדיב החולני. היו אלה ימים מאלפים בשבילי. בביתי בישרו הספרים, אורח הדיבור, סגנון הלבוש ויחסי האנוש את בואו של עולם אחר. הייתי שב הביתה בפנים אטומים ובשפתיים חתומות. אמי היתה שואלת אותי בקול צוהל, "נו, איך היה?" ואני הייתי משיב בשתיקה של רחמים, כאורח השבים ממציאות שאינה מתקבלת על הדעת. חשתי מרירות אל אבא. הוא היה אב נדיב, הוגן ואיש שיחה מעניין. הערצתי אותו כי נמנה עם החלוצים שהעזו לקרוא תגר על המקודש במסורות. הוא לא קיבל דבר כמובן מאליו; הכל היה נתון לבחינה, בניגוד לסבי, שנאחז בכבלי העבר ותיעב חידושים. היו שגדלו עם אבי אך נפל עליהם מורא הזקנים, והם הרכינו את ראשיהם. אבא דרש ממני לשאת בעוז את הפגעים ולא להתלונן. הוא בז למתפנקים. על כן חששתי להיות מפונק בעיניו. לא רציתי להתאונן על בחירתו הקשה. חששתי לגלות לו כי אני עומד להישבר נפשית וגופנית.

היום אני מבין שטעיתי. לו גיליתי לו את האמת, היה חוקר ובודק, וקרוב לוודאי שהיה גואל אותי מן הבור. שתקתי מתוך יוהרה. שתקתי ותיעבתי את התאדיב ואת כל אשר סימל. כילד קפצתי להיקשים נמהרים. בשבוע ההוא נגמלתי הן מנוסטלגיה לעבר והן מן הדת. המלמד התפאר באמונתו. בימים ההם לא נהגו תלמידים להצטייד בכריכים לבית הספר. כיצורים מתפתחים היה לנו תיאבון עצום, וידענו רגעים של רעב עד לשעת סיום הלימודים. המלמד, היושב על השרפרף, היה קורא לאשתו ומבקש ממנה דבר מה לשבור בו את רעבונו. פעם ישב מול עשרות פיות מזילים ריר וליקק ריבת תפוחים שזלגה מפרוסת לחם דשנה. עורקי ריבה זלפו על זקנו כשהסביר לנו עד כמה הוא שומר מצוות. הוא לא קרע נייר בשבת, לא איחר לתפילה, לא נגע בכסף בימי מועד כפי שנהגו כופרים שהכיר. חייכתי בסתר לבי. שמחתי שאבא היה ארכי-כופר על פי אמות המידה של האיש הממונה על התאדיב.

המשבר התחולל בסוף השבוע השני. יותר מעשרה ימים התאפקתי ולא ביקשתי להשתין. נאבקתי בגבורה ולא עצמתי עין בלהט המרדים של אוויר דל חמצן. כשבועיים שיננתי בקול, כקוף מצווח במקהלת קופי יער, על פי נקישות מקלו של המלמד, את הברכות שלמדנו על פה. לעתים הייתי מנצל את השאגות מחרישות האוזניים וצועק גידופים ונאצות, משתדל ככל יכולתי להתאים את תנועות שפתי לאלו של האחרים. בגדי נדבקו לעורי מזיעה, איבדתי נוזלים, ואף על פי כן לא הרמתי אצבע ולא התחננתי לצאת את החדר ולשתות מים פושרים מן הברז שבחצר. נותרו רק שבועיים עד ראש השנה. גמרתי אומר כי רק כאשר אעטה בגדי חג ואשב לסעודה החגיגית אגלה לאבא את דרך הייסורים ואת עמידת הגבורה שלי.

המלמד סיכל את תקוותי. הוא ערך את הבמה מראש. בהיכנסו ל"חדר", מקלו תחת בית שחיו, ניגש היישר אל התלמיד הרביעי בשורה השנייה והנחית על לחיו שתי סטירות מצלצלות ולו כדי להטיל את חתתו על התלמידים ההמומים. הקורבן היה בריון מגודל וקשוח, שאפילו לא נשא את כפו לנגוע בלחיו הבוערת. רק עיניו רשפו במשטמה מכלה. בדממה המחושמלת דידה המלמד לעבר השרפרף בפיסוק רגליים, שכן בגלל בקע מפשעתי התנפחו אשכיו לממדי אבטיח. ייסוריו ניכרו על פניו והוא הניח את מקל הסיסם השטוח והכבד על ברכיו. "ועכשיו", פתח בקול רענן ומפתיע, "יראה לנו בן העשירים את גדולתו בתורה".

כל תלמידי הכיתה הסבו אלי את ראשיהם. הייתי שם האחד והיחיד שלא ירש את בגדיו מאחיו המבוגרים ממנו. החולצה והמכנסיים הקצרים היו מחויטים מאריג משובח. הסנדלים נתפרו לאחר שניצבתי על קרטון לבן והסנדלר צייר את כפות רגלי בבדל עיפרון ששלף מאחורי אוזנו. המעות שבכיסי היו מעבר לחלומותיהם של רוב חובשי הספסלים. במעות אלו יכולתי לקנות גלידה, בננה ריחנית, ואף נותר מהן עודף אחרי דמי הנסיעה באוטובוס הביתה. הייתי ארנבון שברירי ודק איברים בקרב חתולים רזים ומצולקים, אך קשוחים וחסונים.

התעלמתי מקריאתו של המלמד כיוון שנגע במיתר רגיש. רוב הכלואים עמי בחדר באו ממשפחות שגרו בחדר אחד בתוך בית משותף לכמה משפחות. משפחתי התגוררה בבית בן חמישה חדרים שעמד כולו לרשותה. אך ברובע שלנו היו ארמונות שהכילו חדרים רבים עם אגף למשרתים וגינות רחבות ידיים. מול השערים חנו מכוניות חדשות עם נהגים בעלי הופעה מצוחצחת. מורים לריקודים סלונים פקדו את הארמונות הללו כדי להכשיר את הדור הצעיר לעולם הגדול. מהגרמופונים בקעו צלילים של מוסיקה מערבית עליזה, אשר לעומתה נראה לי המלמד העריץ כשוכן מערות. הוא שגה בכינוי שלי. לא אני הייתי "בן העשירים", אלא דיירי הארמונות, שבימי הכבשן הבגדאדי נסעו להרי לבנון ואף נדדו לאגמים בשווייץ. על כן חשבתי שהוא לועג לי, המלמד.

הוא חבט בעוצמה על הרצפה במקל שהיה לו ברק מתכתי רצחני. "קום!" חור ענק חושף שיניים רקובות נפער בסבך זקנו. מעט העור החשוף שעל פניו האדים כפצע טרי. "קום! אם לא תרוץ, נגרור אותך בכוח לכאן".

קמתי בלי להביט בתלמידים, שהיו המון הצופה בצמא למחזה אכזרי, אותו המון שהפך את טקסי התלייה באנגליה הישנה ליריד עממי, אותו המון ששעט למחוץ את בני המיעוטים במזרח. פסעתי והייתי נחוש בדעתי שלא להניח לו להכותני במקלו, אך שפתי רעדו וכמעט התעלפתי מאימה. חשבתי ביני לבין עצמי שבשרי לא יהיה הפקר למפלצת. הסתכלתי על הפתח ואמרתי כי אם יישאר בי כוח אימלט משם. המלמד חייך אלי, שכן בפתח כבר התייצבו שני בריונים מתנדבים, שאחד מהם היה הנער שחטף את הסטירות המהממות בתחילת השיעור. איכשהו נשאוני רגלי אל הרחבה הצרה שבין השורה הראשונה לבין הקיר.

"דמיין את עצמך, כאילו שאתה כבר בערב ראש השנה", ציווה עלי המלמד. "תברך על הסלק ועל הרימון".

"אני לא מסוגל לדקלם על פה", הסגרתי את מומי.

גיחוכים זהירים עלו מתוך ההמון המשתוקק לחזות בהתעללות.

"אבל אתה לומד בבית הספר של הכופרים, וכבר עלית בלי עין הרע כיתה. אתה רוצה להגיד שאתם לא לומדים שם בעל פה?"

גימגמתי. "בזה אני חלש, חלש מאוד".

"שבועיים אתה אצלנו. חזרנו ושיננו עד שהכל נשפך לכם מהאוזניים. תברך!"

התחלתי ונאלמתי אחרי שתי מלים. המלמד היה משוכנע שאני מהתל בו. בקור רוח של בעל ניסיון עם ילדים אטומים וסוררים הוא רמז לשני הבריונים שחסמו את הפתח. שני בעלי גוף נוספים הגיחו מתוך שורות הספסלים. בן-רגע הייתי מוטל אפרקדן וארבעת המתנדבים מרתקים אותי לרצפה המזוהמת. כל התלמידים כבר עמדו על רגליהם. מפניהם נשקף מתח כבד שבישר התרגשות היסטרית. היו שתקעו אגרופים בין שניהם.

"תורידו מעליו את הסנדלים", פקד המלמד. "פלאקה! נלמד אותו דרך כפות הרגליים את התורה. תרימו את רגליו באוויר".

היו שם אבזרים יעילים לביצוע העונש, שבאמצעותם היו קושרים את קרסולי הנענש ונושאים את רגליו מעלה כדי שיהיה נוח למלקה להנחית את המקל. מפי המבוגרים שמעתי כי שופטים בימי האימפריה העותמאנית היו קוצבים את המספר המדויק של המלקות. המנהג נראה לי ברברי, מה גם שהעונש המשפיל בוצע תמיד לעיני ההמון, למען יראו וייראו. עם ייסוד המדינה העיראקית חדלו בתי המשפט להטיל את עונש המלקות, אך הוא הוסיף להתקיים בכמה בתי חינוך פרטיים נחשלים.

חששתי מכאב פיסי אף שהייתי רגיש לכאב. הייתי צורב את עצמי ביוד במו ידי. חילצתי מסמרים שנתקעו בבשרי טרם שובי הביתה. בבולמוס השיטוטים ששלט בילדותי, נקלעתי למצבים קשים וחשתי על בשרי סוגים שונים של כאב מפלח. פרה משתוללת מחצה פעם את כף רגלי וריסקה את הזרת. חזרתי הביתה מדדה על עקב. העדפתי תמיד לבצע בעצמי טיפולים קשים בעת חירום. ידעתי איפוא להתמודד עם הכאב, אך לא הייתי מחוסן מפני השפלה גופנית. על השפלות רוחניות הייתי מתגבר מפני שיכולתי להגיב, אבל לא הייתי די קשוח כדי להגיב באלימות על אלימות פיסית. באותו רגע שהייתי מוטל על גבי ושני גברתנים לכדו את רגלי, כאשר המלמד הקרח והמזוקן התקרב אלי בתווך עם מקל מונף, גמלה בי החלטה ביתר שאת כי לא אניח לו להוציא את זממו לפועל, אפילו יעלה הדבר במחיר חיי.

הייתי דק איברים וצנום לעומת ארבעת הנערים שאחזו ברגלי. כמו רבים אחרים, הם העריכו שקל יהיה להכניע את הארנבון. הם לא הכירו את העוצמה האדירה הטמונה ברגליהם של המכורים לשוטטות. הרגליים שהנחיתו אותי בשלום מקפיצות מן הקומה השנייה, הרגליים שהצילו אותי ממלתעותיהם של כלבים שוטים, הרגליים שהטיסו אותי באוויר מעל אמות מים רחבות, רגליים אלו לא בגדו בי בעת מבחן. הן התחשלו במסעי הליכה והתמודדות עם מכשולים לאורך גדת החדקל. בימי סכנה ומתיחות בבגדאד, כאשר נאסר עלי לצאת מהבית, הייתי רץ במדרגות אל הגג העליון וטורף את המדרגות בשניות כדי לחזות בנוף הדקלים החופשי. הריצה במעלה המדרגות ובמורדן הרעידה את כותלי הבית עד שאמי היתה מתלוננת כי אני מפוצץ לה את הראש.

כל כוחי, גאוותי וייאושי ניצוקו ברגליים שלא הכזיבו. משכתי וקיפלתי אותן בהפתעה גמורה ומתחתי אותן במהירות של לשון קרפדה הלוכדת חרק. שני ראשים לפחות טסו בתדהמה לעבר מקלו של המלמד. צרחתי כמעונה שהועלה על מוקד. באותה עת חשתי שאני חיה שואגת. בעלי הראשים ההמומים בעטו בכתפי ובבטני. שנאתי את המלמד שנאה מורעלת. התאוויתי להשיג ברגלי הפלדה שלי את האבטיח הנפוח שבין ירכיו, ייחלתי למחוץ את פניו. הרודן מוג הלב נמלט כאורח הרודנים באימה אל פינת החדר, אבל משתפי הפעולה היו נקמנים עזי נפש. הם השיבו בבעיטות, באגרופים ובסטירות. כמו סחבה ממורטת, חילצתי את עצמי מידיהם כאשר שככה חמתם. יצאתי אל הרחוב דווי וזב דם. כל כפתורי חולצתי נתלשו. לא היה סיפק בידי לאסוף את הסנדלים. לא היה איכפת לי לעשות את שלושת הקילומטרים יחף עד ביתי. חציתי שווקים עתיקים, עברתי על פני בתי תה ישנים, חתרתי בעפר סמטאות הנאפה ביקוד החמה. הייתי כהוזה. לא חשתי קורטוב של ניצחון, שכן הייתי כנאד נפוח העומד להתבקע משנאה. ראיתי אנשים צמאים צובאים על ברז מפכה שפילנתרופ מוסלמי התקין למען עוברי אורח בשוק ישן. גברים ונשים פינו לי דרך בדממה. גמעתי וגמעתי, כמבקש לכבות את להבת השנאה יותר מאשר להרוות את צמאוני. מעדתי ונאחזתי בברז המלהג. גבר העמיד אותי על רגלי. ראיתי שפתיים נעות אך לא שמעתי מאום. אוזני שספגו סטירות מידי הבריונים טרם התאוששו. בעצם לא חשתי בגופי. מישהו הורה לי ללכת בצל ולא תחת עין השמש הממיסה אספלט. לא שעיתי. חתרתי לפנים, לאורך הנתיבים, מבגדאד של אלף לילה ולילה אל בגדאד של המאה העשרים.

ראיתי את פניה של אמי מתעוותים בצווחה כאשר המשרתת פתחה לי את הדלת ונסוגה בבהלה. חלפתי על פניהן בשתיקה, עליתי שלוש מדרגות ופתחתי עד הסוף את הברז. המים היו פושרים מכדי לצנן את האש שסערה בתוכי. נעלתי את הדלת מבפנים. נדמה לי כי קרסתי והתעלפתי תחת המים הזורמים. כשפקחתי את עיני מצאתי את דלת המקלחת פרוצה ופניו של אבי מעלי. בפעם הראשונה בחיי התעלמתי מידו המושטת אלי להקימני. הוא דיבר, האב שהערצתי, אך לא יכולתי ולא רציתי להקשיב לו. נבצר ממני ליצור קשר עם איש כל עוד אני נושא להבה כה גדולה וטמאה בתוכי. כל מבוקשי היה להתבודד עם האש עד שתכלה את עצמה.

עד יום מותו בגיל מופלג לא שאלתי את אבי מה השיאו לשלוח אותי אל התאדיב המקולל של העידן האפל. הלא היו "חדרים" אחרים שעמדו בראשם מלמדים אנושיים וחביבים. למה דווקא לתופת ההיא? לא חשדתי בו שהתכוון במזיד ללמדני לקח. על פי סיפורי נעוריו, שאהבתי להקשיב להם, יצר השוטטות הסקרנית היה נטוע גם בו, והוא אף התפאר כי היה נער עשוי ללא חת. הוא שגה. לא היה מנוס מן המסקנה הזאת. העדפתי סברה זו על פני סברות אחרות, שכן היא ניקתה אותו מכוונות מרושעות. ואכן לא היה בו קורטוב של רשע.

התרפקתי על הדממה שהקיפה אותי בימים שנותרו עד ראש השנה. התבגרתי במסע מהיר של שבועיים בכמה שנים. רווח לי כאשר אמי ואבי לא שאלו אותי ולו שאלה אחת על פשר שיבתי הביתה כניצול מספינה טרופה. אני משער שחקרו וגילו בעצמם. הם הניחו לי להחלים בעצמי, בדרכי ובמזגי.

היתה לי משפחה אוהדת וחמה. היו לי ידידי נפש שצמחתי בקרבם כשיבולת בריאה באדמה טובה. כאשר הורי הניחוני לנפשי מתוך תחושת אשם, לא הירפו הידידים מהמקוש שעל דלת ביתנו. מישהו מהם קרא ספר חדש, כנופיית נערים משכונה קרובה איימה על הטריטוריה שלנו, האי שצומח בקיץ בטבור החדקל קרא לנו לשחות אליו, משחק הכדור עף בין הדקלים נחוץ לו מניין שלם. לא נעניתי להם מיד; הלא אפילו הטבע זקוק לזמן כדי לרפא את פצעיו.

אך המאה העשרים התדפקה על שערי בגדאד ביד מנצחת. רחוב אל-ראשיד המה מכוניות חדשות נוצצות. נפתח מועדון לרכיבת סוסים. אנטון השכן, בנם של היועץ הצבאי הבריטי ואשתו הלבנונית הנוצרייה הערבייה, קנה רובה אוויר וצעק לעבר החלון הצר של המרתף שמצאתי בו מרגוע, כי הוא מוכן להשאיל לי אותו. בשכונה היפהפייה המעורבת לא היו בתי כנסת, מסגדים או כנסיות שיפרידו בינינו. כף רגלם של רוב בני גילי לא דרכה בסמטאותיה העתיקות של בגדאד.

בסתיו, אחרי החגים, שוב נפתחו בתי הספר המודרניים. מדרכות הרחוב הראשי השחירו מראשי נערות ונערים שזרמו מהבתים החדשים הפתוחים לאור. היינו אלפים. לבשנו אותן חליפות ואותן שמלות יקרות. פסענו בנועם, כאילו העולם כולו ורוד ומבטיח כפי שנראה לעין. אף אחד מהם לא ראה ריבה זולגת על זקנו של קנאי אלים שעשרות עיניים רעבות בוהות בו. בזכות השפע והשלווה תהיתי גם אני, האומנם הייתי שם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו