בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חידה יהודית של המאה העשרים

גם מעריציו הרבים - ובהם עמנואל לוינס - לא ידעו מה שמו ומאין בא. הוא הסתובב ברחבי העולם, באירופה ובאמריקה וגם בישראל, נווד נצחי ומלוכלך - מן המורים הגדולים של זמנו. מי היה מר שושני

תגובות

חתן פרס נובל, אלי ויזל, אמר עליו: "אני יודע שלא הייתי נעשה לאיש שהנני, ליהודי שהנני, אילולא בא יום אחד נווד מדהים, מעורר אי-שקט, והודיע לי שאיני מבין שום דבר". הפילוסוף היהודי-הצרפתי הנודע עמנואל לוינס חזר וכינה אותו "מורה מופלא" וייחס לו את יכולתו לפענח טקסטים תלמודיים. הוא אף חזר והדגיש שהבנתו בתלמוד (כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "תשע קריאות תלמודיות", שהתפרסם לפני כשנתיים בישראל) אינה אלא "צל צלו" של מה שלמד ממורו הגדול. גם הפרופ' שלום רוזנברג, איש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שהכיר אותו בשנותיו האחרונות בדרום אמריקה, רואה בו את מורו הגדול ומצטער עד היום, 35 שנים אחרי מותו, על שלא פעל די להפצת תורתו.

מכריו ותלמידיו הכירו אותו רק בשם "מר שושני". לפעמים כינה את עצמו הפרופ' שושני, אבל גם זה היה כנראה רק כינוי שבחר לעצמו. במסלול חייו עבר בין מזרח אירופה, צרפת, ארצות הברית, ארץ ישראל, צפון אפריקה ודרום אמריקה. נווד נצחי, תמיד לבוש כמו קבצן; ערירי, מקבץ ימי שהות ואוכל אצל מארחיו. מקפיד בקנאות שלא להסגיר את עברו ותולדותיו. אבל בכל אחד מהמקומות השאיר שובל ארוך של מעריצים נדהמים - מהיקף הידע, היהודי והכללי, ומהיכולת לשזור את תחומי הידע השונים לחידושים מהממים. ויזל כתב בזיכרונותיו שבכל מקום בעולם שבו סיפר על שושני תמיד נתקל באנשים שגם הם פגשו בו בשלב כלשהו של חייהם והושפעו ממנו עמוקות: "בסן פרנסיסקו ובמונטריאול, בקראקאס ובמרסיי, כשהזכרתי את שושני, הופיע חיוך בפניהם של כמה מאזינים וידעתי כי כרגע הדלקתי מחדש את הניצוץ".

רבים רואים בו את אחד המורים הגדולים של המאה העשרים, בוודאי בעולם היהודי, ובו-בזמן גם אחד מדמויות המסתורין של המאה; מין כוכב שביט אנושי שעבר בשמיה והסעיר את כל מי שפגש בו. העיתונאי היהודי-הצרפתי שלמה מלכה, שכתב ספר על אודותיו, הכתירו בכותרת המשנה "חידת המורה של המאה העשרים". רוזנברג אמר פעם ללוינס, בשיחה של שניים מבחירי תלמידיו של שושני, ש"העולם נחלק למי שהכירו אותו ולמי שלא".

עד היום לא ידועות בבירור שנת הולדתו, הארץ שבה נולד ואף שמו האמיתי שנוי במחלוקת. ההערכה היא שהוא נולד אי-אז בסוף המאה ה-19, אי-שם במזרח אירופה; ההשערות נעות בין ליטא לרוסיה הלבנה (בלארוס). ויזל קובע בזיכרונותיו כי שמו האמיתי של שושני היה מרדכי רוזנבאום. השבוע אמר ויזל כי עובדה זאת, יחד עם פרטים נוספים על משפחתו וילדותו של שושני, אסף במשך השנים מאנשים שכתבו לו בעקבות דברים שכתב או הרצאות שנשא על שושני: "יש לי היום תמונה די רחבה על עברו", הוא אומר, אבל, נאמן למורשת החשאיות של שושני, הוא מסרב לפרט.

ייתכן שהמידע שקיבל ויזל נסמך על כך שבאחד מדרכוניו השתמש שושני בשם מרדכי בן שושן, ורוזנבאום הוא הרי תרגום של שושן. אלא שהשם מרדכי בן שושן נראה יותר כמו פסוודונים המתייחס לדמותו של מרדכי היהודי ממגילת אסתר, שחי בשושן. הד"ר שמואל ויגודה, מנהל המכון להכשרת מורים בישיבת ההסדר שבגוש עציון שכתב דוקטורט על לוינס והתייחס גם לקשריו עם שושני, מעלה את ההשערה שהשם מרדכי בן שושן נובע מכך שמרדכי מן המגילה הוא הראשון המכונה יהודי במקורות ישראל, אף שלא בא משבט יהודה, וזאת משום "שהוא מייצג את היהודי הראשון המתמודד עם הגולה בהצלחה". האם זה היה המסר שביקש שושני להעביר בשם שבחר לעצמו?

רוזנברג, לעומת זאת, הגיע למסקנה ששושני אינו אלא הלל פרלמן, תלמיד-חכם המוזכר בשניים ממכתביו של הרב קוק (האב) מ-1915. רוזנברג הסיק זאת מכך ששמע משושני כי למד בראשית המאה העשרים אצל הרב קוק בארץ ישראל ונסע אחר כך לארצות הברית. באחד מאותם מכתבים אמנם כותב הרב קוק לידידו בארה"ב, הרב מאיר בר-אילן (לימים מראשי הציונות הדתית בארץ ישראל), ומבקש ממנו שיקבל יפה את פרלמן, "הרב החריף ובקי, שלם ורב תבונות". רוזנברג כל כך משוכנע בזיהוי שלו, שקרא לאחד מבניו בשם הלל והוא אף מציין שגם אחד מניניו של לוינס קרוי בשם זה. אבל באותו מכתב של הרב קוק מכונה פרלמן גם בתואר "החתן" ואילו שושני, לפחות כפי שהכירוהו תלמידיו, לא התחתן מעולם.

רוזנבאום או פרלמן, "שושני", גדל במזרח אירופה כילד פלא, עילוי שמגיל מוקדם ידע את כל התנ"ך והתלמוד בעל פה. ההערכה היא שהיה בעל זיכרון צילומי נדיר, שמוחו עבד כמו סורק ממוחשב בן-זמננו. רוזנברג ואחרים מספרים (מהמעט שהצליחו לדלות משושני על עצמו) שאביו היה מסתובב אתו בעיירות מזרח אירופה ומרוויח כסף מהפגנת כישורי הזיכרון המדהימים של הבן. היה כנראה משהו טראומטי מאוד בילדות הזאת, משהו שאיש ממכריו מעולם לא פיענח, אשר הפך את שושני לנווד נצחי ולמי שאינו מסוגל למסד את כישוריו העצומים.

כמה עדויות מספרות שנראה בשנות העשרים של המאה במרוקו ובאלג'יריה. בשנות העשרים גם שהה בארה"ב. גם התקופה ההיא היתה כנראה טראומטית בשבילו. בערוב ימיו, כשהוא כבר בדרום אמריקה ואלי ויזל ביקש להזמינו ללמד בארה"ב, סירב בתוקף. ויזל מספר שהסביר לו כי "נשבעתי שרגלי לא תדרוך על אדמה אמריקאית אחרי שאיבדתי כל כך הרבה כסף במפולת בבורסה" (ב-1929).

העדות הישירה המוקדמת ביותר של אחד המרואיינים לכתבה זו היא של משה שוובר, חשמלאי ירושלמי (בעבר מורה), שפגש את שושני כילד באמצע שנות השלושים בשטרסבורג: "להורי היתה שם מין מסעדה והוא פתאום הופיע שם. הוא היה די חזק והקפיץ אותי לתקרה, תוך שהוא סופר באנגלית, צרפתית וגרמנית". לפי עדותו של שוובר, כבר אז היה שושני אותו נווד דלפון, כפי שיתואר לימים בפי ויזל: "הוא נראה תמיד מלוכלך ולא מסופר. על ראשו הענק, העגול, התפוח, היה חובש תמיד אותה מגבעת קטנטנה, והעדשות העבות והמאובקות של משקפיו היו מטשטשות את מבטו. מי שהיה פוגש אותו ברחוב מבלי להכירו היה מתרחק ממנו בשאט נפש והוא היה נהנה מכך".

בעקבות הכיבוש הנאצי של צרפת, נמלט שושני לשווייץ הניטרלית. כמו כל השלבים בחייו, גם את דרכו לחופש מלווה שובל של סיפורים. אחת הגרסאות מספרת שכשנאלץ להתפשט באחת הבדיקות במחסומים והתגלה שהוא נימול, הציג את עצמו כמוסלמי. להוכחת דבריו ציטט בשטף את הקוראן, עד ששומעיו התרשמו שלפניהם לא סתם מוסלמי אלא "אימאם גדול".

רוזנברג אומר שהגרסה "האותנטית", ששמע משושני עצמו, היא שבאחד המחסומים נתקל בקצין גרמני ששאל לזהותו. שושני הציג עצמו כפרופסור למתמטיקה מגרמניה. הקצין גיחך: "אין לך מזל, יהודון. אני עצמי פרופסור למתמטיקה". שושני לא היסס ואמר לקצין: "אשאל אותך שאלה. אם תמצא את הפתרון, תירה בי, ואם לא, תשחרר אותי מבלי לשאול שאלות נוספות". הצלחתו של שושני להגיע לשווייץ אמורה להעיד מה היו התוצאות.

לאחר המלחמה חזר לצרפת, תחילה לשטרסבורג ואחר כך לפאריס. שוב התקיים בחסדי יהודים שהכירו בכישוריו ומשיעורים פרטיים. מכרים מאותה תקופה מתארים אותו כמי שאהב לאתגר את סביבתו בכך שיזרקו בפניו נושא כלשהו - מיהדות ועד ספרות, או פיסיקה ואסטרונומיה - והוא כבר ירצה עליו. באותן שנים גם התוודע לשני האישים שלימים יפרסמו את שמו ברבים: ויזל ולוינס.

ויזל מספר בזיכרונותיו שהיו לו שתי פגישות היכרות עם שושני. בראשונה סתם הוצג לפניו "איש מוזר, לבוש כנווד". אחד ממכריו הגדיר אותו כגאון, השני כמשוגע והשלישי סיכם בפשטות: גאון משוגע. הפגישה השנייה, אחרי כשנתיים, היתה משמעותית הרבה יותר. ויזל ישב ברכבת והכין הרצאה על ספר איוב לסמינר שבת לצעירים שבו השתתף. פתאום פנה אליו מישהו ביידיש צורמנית וחטף את הספר מידו. כשוויזל הסביר שהוא אמור להרצות על הספר, ספג התקפה שלא ציפה לה: "אתה מלמד את איוב?" שאל שושני בבוז ופתח בסדרה ארוכה של שאלות שהוכיחו לוויזל האומלל שלא רק שאינו מבין כלום בספר, "על פי אמות המידה שלו לא יכולתי אפילו לתרגם את הפסוק הראשון כהלכה". כשהרכבת הגיעה לתחנה, ויזל נשם לרווחה אבל אז הודיע לו שושני: "עוד לא סיימנו. אני בא אתך".

הוא הלך עם ויזל לסמינר ו"איפשר" לו לשאת את הרצאתו על איוב. רק לקראת צאת השבת התחיל פתאום לדבר ולהרעים בשאלות על שומעיו: מהי השבת, ומדוע היא מכונה "מלכה"? על מה היא שולטת ומה כוחה? ויזל מספר ששזר בדבריו ציטוטים משירת ימי הביניים ומספרות הקבלה בצפת. הצעירים היו מרותקים, ורק החלטתו של שושני עצמו להפסיק באחת את ההרצאה קטעה את הקסם. למחרת נשא בעצמו הרצאה על איוב - "כדי לטהר את שמו", כפי שהגדיר זאת. ויזל זכר אותה כ"הצגה מסנוורת, פרובוקטיווית, מעשירה, נותנת השראה מסוג שלא שמעתי מעולם". כשסיים את ההרצאה לא שכח לקנטר את ויזל: "עכשיו לפחות תוכל לדבר על איוב בצורה אינטליגנטית יותר".

ויזל המוקסם החליט דווקא לדבוק בשושני ואמנם המשיך את השיחות והלימוד אתו במשך שנים אחדות, עד שנפרדו דרכיהם: ויזל נסע לארה"ב ושושני לישראל ולדרום אמריקה. את שלמד משושני מסכם ויזל כך: "הוא לימד אותי קודם כל להטיל ספק בכל. כמי שבא מבית דתי מאוד, זה היה חשוב מאוד בשבילי".

לעומת המפגש המקרי עם ויזל, המפגש בין שושני ללוינס היה יזום, בידי ידיד משותף: רופא הנשים הד"ר אנרי נרסון. לוינס סיפר לימים שכלל לא רצה לפגוש את שושני; ככל הנראה, כמי שהיה תלמידם של גדולי הפילוסופים במאה העשרים, כמו אדמונד הוסרל ומרטין היידגר, הוא נטה לזלזל בנווד התמהוני שעליו שמע מנרסון. אבל נרסון התעקש, ולפי האגדה ישבו השניים לבדם לילה שלם, שבסיומו נכבש לוינס בקסמו ואמר לנרסון: "אני לא יודע מה הוא יודע, אבל הוא בוודאי יודע את כל מה שאני יודע".

עיקר חשיבותו של שושני ללוינס, כפי שהעיד גם לוינס עצמו, היתה בעובדה שפתח לפניו את הזיקה העמוקה לתלמוד. לוינס, שגדל בבית יהודי משכיל (אם כי דתי) בליטא, למד בילדותו עברית ותנ"ך, אבל החינוך שקיבל התעלם מן התלמוד, שנחשב מזוהה עם הישיבות. המפגש עם שושני, כפי שהעיד לימים בראיונות, הביא אותו למסקנה שהיהדות אינה מבוססת על התנ"ך, אלא על התנ"ך כפי שהוא מפורש בעיניים התלמודיות. יתר על כן: שמואל ויגודה מסביר בדוקטורט שלו, שלוינס למד משושני להכיר במשמעות הפילוסופית העמוקה של התלמוד, שאפילו ההלכות שבו, קל וחומר סיפורי האגדה, משקעים מאחוריהם השקפות פילוסופיות. את הרעיונות הללו ביקש לוינס לימים לחשוף ב"קריאות התלמודיות" שלו.

ב-1952, בפאריס, החליט שושני שהגיעה העת לנדודים נוספים. הוא בא לישראל, לאחר שאחד מתלמידיו סידר לו תעודת לידה מזויפת, שרק בזכותה זכה גם בדרכון. בארץ בילה את זמנו בעיקר בקיבוצים דתיים. הפרופ' צבי בכרך, לימים מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן, פגש אותו בקיבוץ בארות יצחק: "יום אחד מופיע אדם שאף אחד לא הכיר ואומר: תנו לי חדר ואוכל, ואני אלמד אתכם מה שתרצו. הוא היה נראה מוזנח לחלוטין, כמו קבצן. חשבנו שזה סתם תמהוני, אבל הרי אי-אפשר לגרש אדם כזה. אז נתנו לו איזה צריף מעץ ולאחר כמה זמן אמרנו: בואו נשמע מה יש לו ללמד. הוא נתן שיעור בגמרא, תוך שהוא מתקן שגיאת דפוס של פירוש התוספות, והכל בעל פה. זה היה כל כך מרשים, שהחלטנו שניתן לו מקום בתוכנו".

כך חי כמה חודשים בבארות יצחק, ומשם עבר לקיבוץ סעד שבנגב ולקיבוצי עמק בית שאן. אברהם אורן, חבר קיבוץ שדה אליהו, מדבר עליו דווקא בנימה של הסתייגות מגאונות עקרה: "אם תשאל אותי מה אני זוכר מכל השיעורים שלו - אפס פלוס. הוא לא היה מאותם גאונים שהצליחו באמת לחולל מהפכה".

הוא גם היה אדם קשה מאוד. המיתוס של דמותו נבנה, בין היתר, גם על בסיס האובססיות השונות שלו. הגדולה שבהן היתה השמירה הקנאית על פרטיותו והביוגרפיה שלו. תלמידיו מספרים שלא הסכים שיעלו אותו לתורה, כדי ששמו האמיתי לא ייוודע. בכרך מספר שפעם נכנס לחדרו של שושני וראה דף שנפל על הרצפה. בתמימות ביקש להרימו וראה שם שורות בכתב-ידו הצפוף של שושני, משהו שנראה כמו נוסחאות מתמטיות; "הוא התנפל עלי וכמעט רצה להרוג אותי".

בנוסף לכך, אף שהיה לבוש בעצמו כנווד מלוכלך, היתה בו אובססיה להיגיינה. בכרך: "הוא לא הסכים לשבת אתנו בחדר האוכל. היה צריך להשאיר את מגש האוכל על סף דלת חדרו והוא היה לוקח אותו בעצמו. בפעם הראשונה שהגשתי לו קפה הוא שפך אותו מהחלון ונזף בי: 'אתה לא יודע שקפה מגישים כשהוא מכוסה?'" שוובר, שגם בדירתו הירושלמית התגורר שושני, מספר ש"שושני לא נתן לאנשים להעביר ידיים מעל האוכל שלו, מחשש לזיהום".

לא קל היה ללמוד אצלו. כשם שזכה לתשומת לבו של ויזל לאחר שביטל בבוז את דבריו, כך עשה עם כל שומעיו. אפילו לוינס, שהעריץ אותו, כינה אותו לא פעם גם "מורה אכזרי".

השאלה אם שמר מצוות היא עוד אחת מהחידות האופפות אותו. שוובר זוכר ש"בביתי הניח כל יום תפילין". אחרים דווקא לא בטוחים שהקפיד במצוות. מה שברור הוא שגם אם היה אדם מאמין, לא היה מסוג המאמינים התמימים. כל ישותו שידרה ערעור על ההבנה הפשוטה, התמימה, הקיימת, וניסיון מתמיד לאתגר ולבחון אותה.

זו כנראה היתה גם עיקר תרומתו לתלמידיו. ויגודה מציין שלאחר שנים, רובם זכרו בעיקר את בקיאותו הגאונית אבל התקשו להסביר מה היתה תורתו או שיטתו. לא במקרה כך: נראה שעיקר שיטתו לא היתה עקרונות פילוסופיים פוזיטיוויים, אלא עצם הערעור על מה שנראה מובן מאליו. ויגודה מתאר את שיטת ההוראה התלמודית של שושני כמי שנהג לפרש את הסוגיה בדרך מסוימת, אחר כך לערער אותה מן היסוד, לחזור ולפרש אותה בדרך חדשה ושוב לערער אותה וחוזר חלילה. הקושיה והספקנות היו עיקר שיטתו, ולא התשובות. יש בין תלמידיו שחששו מכך עוד יותר משחששו מנזיפותיו על בורותם. ויזל מספר על חבר שלמד אתו אצל שושני בצרפת והזהיר אותו מפניו: "האיש הזה רוצה לערער את האמונה שלנו. הוא מפחיד אותי". לימים, מספר ויזל, נסע האיש לברוקלין "ונעשה שם לראש ישיבה ולאחד הפוסקים ההלכתיים הגדולים של דורו".

באמצע שנות החמישים נסע שושני לתחנתו האחרונה, אורוגוואי, בעקבות הזמנה של תלמיד לשעבר מצרפת שהיגר לשם. גם שם חי בדוחק. עם זאת, כל חייו ליוו את שושני השמועות שבעצם העליבות מסתירה כסף גדול שקיבל כשכר לימוד מאנשים ידועי שם שביקשו שילמד אותם. כך, למשל, הוסברה יכולתו לנדוד בעולם. ויזל גורס שמדובר ביותר משמועות: "פעם, בצרפת, ישבנו ולמדנו בחדר שלי, כשפתאום הוא ראה חיילים נכנסים לבניין. הם באו בסך הכל לבדוק את התעודות שלנו, אבל הוא נבהל וברח ואמר לי לשמור על המזוודה שלו. זו היתה מזוודה ישנה ועלובה, אבל פתאום היא נפתחה בידיים שלי וראיתי שם כסף וזהב. סגרתי אותה, וכשהוא חזר לא דיברתי על כך מלה".

רוזנברג, שחי בשנות החמישים בארגנטינה השכנה, שמע על שושני וביקש ללמוד ממנו. הדבר התאפשר רק לאחר נפילת שלטון הדיקטטורה של חואן פרון ב-1956. מאז נקשרה נפשו בנפש שושני והוא השתדל לנצל כל הזדמנות כדי לבקר באורווגואי וללמוד ממנו. הוא מכנה אותו "סוקרטס ללא אפלטון", כלומר חכם קדמון, המערער את שלוותם של שומעיו בהתרסות על מה שנחשב בעיניהם כאמונה או ידע מובנים מאליהם, ועם זאת בלא תלמיד מובהק שיפיץ את תורתו ברבים וינסח אותה ניסוח פוזיטיווי. רוזנברג אומר שהוא חש אשמה שעד היום הוא עצמו לא עשה זאת.

בשבת אחת, בינואר 1968, השתתפו השניים בסמינר לחניכי בני עקיבא במונטווידאו, בירת אורוגוואי. בערב התמוטט שושני, כנראה מהתקף לב. רוזנברג מספר שבילו זמן רב בחיפוש אחר רופא. "זה שהגיע לבסוף לא היה בעל הכישורים המתאימים", מה שהכריע את גורלו של שושני למוות. גם סודותיו נלקחו אתו אל הקבר. על המצבה לא נכתב שום שם פרטי, אלא רק "הרב והחכם שושני ז"ל" ומתחת לשם נכתבה שורה מסכמת נוספת: "לידתו וחייו סתומים בחידה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו