בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלב המלחמה של אלי זעירא

תגובות

שבת חורפית אחת, בראשית שנות החמישים, יצא סרן אלי זעירא מבסיס חיל הרגלים של הצבא האמריקאי בפורט בנינג וזמנו בידו. זעירא היה החניך הראשון ששלח צה"ל לקורס מפקדי הפלוגות של זרוע היבשה האמריקאית. מאחוריו היתה לחימה רצופה בתש"ח, בגדוד הראשון של הפלמ"ח. לפניו, בתריסר השנים הבאות, היה מסלול צבאי מבטיח, בתפקידים המזניקים לצמרת את המחזיק בהם - ראש לשכת הרמטכ"ל, מפקד חטיבת הצנחנים, ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל.

בשבת ההיא נסע זעירא במכוניתו בערבות ג'ורג'יה, מופתע מהחידוש האמריקאי, שבוע עבודה של חמישה ימים. בדרך לעיירה הסמוכה לבסיס צד את עינו שלט שהבטיח להעלות אותו לאוויר בתוך דקות - או לשלם לו שבעה דולרים. זה היה סכום נכבד וזעירא נענה לאתגר. מדריך טיסה הכניס אותו בו ברגע למטוס קל, הם המריאו לגיחת הדגמה וזעירא נכבש בקסם הטיסה. בתוך שעות הדרכה מעטות - לא שיא האחריות - הוענק לו רשיון. כיום, בן 75, עודנו טייס פעיל להנאתו, ב"ססנה", כמעט כל שבת.

חיל האוויר התמרמר אך לבסוף הסכים להכשיר ולהסמיך את זעירא כטייס סיור וקישור במטוסים קלים. בעקבותיו ענדו כנפי טיס מעוטרי "ק" עוד שני רמטכ"לים לעתיד (חיים בר-לב ורפאל איתן), עוד ראש אמ"ן (חיים הרצוג) ואלוף פיקוד הדרום במבצע קדש, אסף שמחוני, שנהרג בתום המבצע בהתרסקות מטוסו. גם זעירא כמעט קיפח את חייו, ואתו עוד אנשי אמ"ן ושב"כ (בהם ראש השב"כ לעתיד, אברהם שלום), בנחיתת חירום בסיני, לאחר מלחמת ששת הימים והוא אז סגן ראש אמ"ן, אך הוא אילתר מנחת וניצל. בצה"ל נשמו לרווחה. זעירא נועד לגדולות, כקצין הראשון שקיבל דרגת אלוף בהישלחו כנספח לוואשינגטון, ומאוקטובר 1972 כראש אמ"ן, בתום כתשע שנות כהונתו של אהרן יריב.

איך קרה שהקצינים שהתקדמו לצד זעירא, באוויר ועל הקרקע, התקבעו בזיכרון העממי לחיוב, והוא לשלילה? איך זאת שבן גילו של זעירא, אריאל שרון, מפקד ופוליטיקאי לקראת מלחמת יום הכיפורים ובמשכה, חמק מכל המהמורות ונמצא עכשיו היכן שנמצא? איך שרד ושיגשג שמעון פרס, חבר בממשלת גולדה מאיר ושותף לאחריות הקבוצתית לכישלון החמור ביותר בתולדות ישראל, היה פעמיים לראש הממשלה וחגג לעצמו את גבורותיו בחברת פוליטיקאים אחרים שעמיהם הורידו מהשלטון; בעוד שזעירא, קצין מטה בשירות הממשלה ההיא, נושל מכל זכויותיו ונושא על גבו, כמעט לבדו מבין החיים, את צלב המלחמה ההיא?

זעירא נכשל ב-1973. על כך אין ולא יכול להיות ויכוח. הוא טעה בהערכת פעולתם של שני שליטי אויב, אנואר סאדאת וחאפז אל-אסד; הם יצאו למלחמה, הוא העריך שלא. זו היתה טעות יקרה להחריד, טעות מרה המצדיקה כשלעצמה הפסקת כהונתו של ראש אמ"ן תקיף ופסקני, שמפלתו הפיקה גם שמחה לאיד; אבל לא טעותו של יחיד, לא במערכת שבראשה עמד ולא במערכת שבתוכה תיפקד. זעירא לקח - שמו עליו - תשעה קבין של אחריות, בשעה שהיה ראוי לשניים או לשלושה.

הוא לא היה מלך הטועים - המלכה היתה גולדה מאיר, הנסיך היה משה דיין, זעירא היה אחד הדוכסים. "קורבן" הוא עניין יחסי מאוד. הקשים בקורבנות המלחמה היו חלליה ונכיה, שבוייה והלומיה ובני משפחותיהם והחברים שלחמו לצדם. לעומתם, היו כל המודחים והמורחקים והמוקפאים רק נפגעי קידום וכבוד; אבל בתוך קבוצה זו היו שנהפכו עם השנים והמוות לקדושים מעונים. זעירא נשאר אשם תמידי, ומיום השנה ה-30 למלחמה, בהתערבב הזיכרון בבדיון, הוא צפוי להיוודע כך לדור נוסף שאינו בקי בפרטים ובהקשרים.

שורש צרותיו של זעירא הוא דו"ח ועדת אגרנט, שהמליץ להדיחו מתפקידו (אם כי לא משירות צבאי, ודיין שרצה בתמיכתו המחודשת הזדרז להציע לו להתמנות לאלוף פיקוד המרכז). לצד הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, היה בכך זעירא לבכיר מודחי אגרנט. התוצאה המתבקשת - התפטרות מוקדמת היתה חוסכת אותה - הושגה בעיוות של הליך משפטי: הוועדה אסרה על זעירא ואחרים להיוועץ בפרקליטים ומנעה מהם הזדמנות הוגנת להתגונן מפני טענות שהוטחו בהם, לרוב מאחורי גבם.

ועדת אגרנט עשתה את מלאכתה נאמנה, אם מבינים מה היתה מלאכתה - לא ירידה אל חקר האמת, אלא הצלת שלטון גולדה מאיר. כל ועדות החקירה הממלכתיות בענייני ביטחון היו ועדות להצלת המשטר. כשהספינה טובעת וצריך להציל את רב-החובל, זורקים הימה גם את רב-המלחים. כך חמקו מהמלצה סופנית מאיר ודיין אצל אגרנט ומנחם בגין בדו"ח ועדת כהן, אף שהיה מקום להחיל עליהם דין דומה לזה של אלעזר וזעירא ב-1973 ושרון ב-1982. ועדת אור אמנם החמירה קצת יותר עם מי שהיה ראש הממשלה שהביא למינויה, אבל גם זאת במשורה - והוא כבר לא כיהן בתפקידו בעת פרסום הדו"ח.

זעירא לא נכשל בהערכתו ב-1973 יותר מקודמו החביב על הכל, יריב, במאי 1967 (או מיגאל ידין, חבר ועדת אגרנט, לקראת ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר 1977). ההפתעה ממהלכי מצרים ערב מלחמת ששת הימים גרמה להתמוטטות הרמטכ"ל רבין ולהדחת שר הביטחון לוי אשכול, אבל ישראל ניצחה משום שהמצרים לא ניצלו את הצלחת ההפתעה ולא תקפו ראשונים. ממדי הניצחון והכיבושים הסתירו את העובדה שצה"ל הקרקעי ניהל בדרך כלל מלחמה שגרתית של הבקעות חזיתיות, בלי סימן לגישה העוקפת שעליה אהבו לדבר קציניו.

כך היה גם במלחמת יום הכיפורים: ידעו שאיגוף למצרים עילית ולכיוון קהיר יועיל יותר מהתכתשות שוחקת בחזית, אך נרתעו מאישור מבצעים מרחיקי לכת בסיכוייהם ובסיכוניהם.

ההבדל בין 67' ל-73' לא היה רק הפער שבין הצלחה לכישלון, אלא בכך שההצלחה העניקה למודיעין הילה על-טבעית ויצרה ציפיות מופרזות ממנו. בירור מעמיק יותר היה מעלה שאמ"ן הצליח ב-1967 בעיקר בזכות האיסוף, שלו ושל המוסד, ופחות בזכות המחקר; ובתוך המחקר - יותר בזכות תמונת כוחות האויב ופחות בזכות הבנת התהליכים המדיניים והאסטרטגיים.

זעירא היה ב-1967 ראש מחלקת איסוף באמ"ן, מושא להתפעלות של קציני סיירת מטכ"ל ובהם אהוד ברק. הוא עבר למודיעין, לבקשת האלוף מאיר עמית, ומצא עולם חדש ומסקרן. שם פעל זעירא יותר מקודמיו, אמני הריגול האנושי, לשכלול טכנולוגיית הצילום והציתות. מי שיחד עם הממונים עליו היה עתיד להיכשל באוקטובר 73' בהערכת כוונות היריב, התמקד לפני כן בהערכת היכולת, תחום מדיד יותר. בהיותו ראש אג"ם-מבצעים, תפקיד המפתח לגיוס ולכוננות בצה"ל בין 56' ל-67', דרש מקציני אמ"ן שהשתתפו בדיונים לספק עובדות, להבדיל מניחוש מפולפל של כוונות נאצר, כדי לצייר על המפה את סימני היחידות בסיני ולאפשר חישוב של יחסי הכוחות.

אחד מסעיפי האישום המוטחים תדיר בזעירא הוא שילוב של מחדל ושקר. נטען כלפיו כי בהתקרב יום הכיפורים, בניגוד לנדרש ממנו ולדיווחו לאלעזר, לא הפעיל אמצעי איסוף מסוימים בחזית. הטענה מייחסת לאמצעים כוחות שלא היו בהם ולזעירא חטאים שלא חטא. שני מכלולי האמצעים הופעלו בדרך כלל רק לעתים נדירות, משיקולים מבצעיים. בחירום אכן גובר כורח ההתרעה על שיקולים אלה, אבל האמצעים לא היו חסינים מפני ההסתרה וההונאה שהפעיל סאדאת על צבאו - ובדרך זו על ישראל - בכל הערוצים, כך שהתגלו הכנות אך לא נחשפו כוונות. שבועות מעטים לאחר המלחמה, בשיחה מוקלטת בין מפקד יחידת האיסוף 848 (כעת 8200) יואל בן פורת לקצין בכיר ממנו באמ"ן, סיפר בן פורת כי באישור טלפוני של זעירא, שאליו פנה, הפעיל את האמצעים לקראת סוף השבוע שלפני פרוץ המלחמה.

המודיעין הוא רק משרתם של שני אדונים, המדינאי והמצביא; וגם המצביא אינו יותר משליח המדינאי לעניין הצבא. הפיקוד העליון, כהגדרתו בצה"ל, כולל את ראש הממשלה, שר הביטחון, שרים אחרים החברים בקבינט המלחמה והרמטכ"ל. ראשי האגפים במטכ"ל, מפקדי הזרועות ואלופי הפיקודים, עם כל חשיבותם, אינם בדרג הפיקודי העליון. ידין וחברו בוועדת אגרנט, חיים לסקוב, כמותו רמטכ"ל לשעבר, היטיבו לדעת זאת. לסקוב התחנך בצבא הבריטי, שם קצין המודיעין (יחד עם עמיתיו מהמבצעים, ההדרכה והתכנון) היה רק אחד מעוזרי קצין אגף המטה, וכולם גם יחד עוזרי המפקד. אצל רב-אלוף ידין היה המודיעין הצבאי מחלקה בראשות אלוף-משנה. לדוד בן-גוריון לא היה קצין מודיעין, ואילו היה קמ"ן כזה ב-48', מעל המזרחנים וסגני-האלופים שידעו מעט מדי על צבאות ערב הפולשים, לא ממנו היתה נתבעת אחריות לשאלת ההערכה אם להקים את מדינת ישראל.

אלא שידין רצה לשנות את מערך המודיעין הישראלי עוד מאז חברותו בוועדת ידין-שרף ב-1963; דו"ח אגרנט בהקשר זה, לחיזוק המחקר במוסד ובמשרד החוץ והייעוץ לראש הממשלה, הוא עדכון של המלצות ידין וזאב שרף, שהיה מזכיר הממשלה ושר.

זו היתה גישה נכונה אך חלקית. כאשר האמריקאים הקימו (ב-1947) את הסי-איי-אי, כלקח ההפתעה של פרל הארבור, הוקמו גם משרד הגנה בין-זרועי ומועצה לביטחון לאומי. הם הכירו בצורך בשילוב בכל התשומות - המודיעינית, הצבאית והאסטרטגית.

לישראל היה ב-1973 אגף מודיעין, אמ"ן, אבל לא היה אגף תכנון. לא היה, ולא באשמת ראש אמ"ן, שום גורם תכנון אסטרטגי מקביל במעמדו למודיעין, שלא לדבר על מועצה לביטחון לאומי. היה רק "עוזר ראש אגף המטה לתכנון ארוך טווח", במונחי היום ראש חטיבה, תת-אלוף אברהם טמיר. הוא ומפקדו, ראש אגף המטה ישראל טל, הציגו בתוכנית הרב-שנתית "אופק", כהנחת יסוד, הערכה הפוכה לזו של אמ"ן ושל דיין: אם עד קיץ 73' לא תתחדש הידברות ישראלית-מצרית על הסדר ביניים בסיני, תהיה מלחמה. גולדה מאיר, דיין ואלעזר העדיפו לאמץ את הערכת אמ"ן על זו של אג"ם. הם היו מוסמכים לכך - ואחראים לתוצאה.

בדיון אצל דיין בבוקר יום שישי, ערב יום הכיפורים, חדל זעירא מהשימוש בביטוי "סבירות נמוכה". מאותו רגע, 29 שעות לפני פרוץ המלחמה, לא היתה לדיין אמתלה לאי-מימוש אחריותו. הוא היה יכול לגייס מילואים, לפרוס את הצבא הסדיר ולהיערך לבלימה. הוא לא עשה זאת משום שהיה עדיין שאנן והאמין, כמו אלעזר, שיחסי הכוחות יספיקו (היו בצמרת מי שקיוו שהערבים ישתטו ויקפצו למטחנה של צה"ל). לפי מחקר סודי של אלוף-משנה יהושע נבו, מאוספי החומר של ועדת אגרנט, אמר אלעזר ב-26 באפריל 73' כי בפיקוד הצפון "לפני שמגייסים מילואים ועושים איזשהו דבר צריך שיהיו למעלה מ-100 טנקים. כאשר אנו נמצאים במצב הזה - יעזור להם האלוהים". באוקטובר היו בגולן טנקים רבים יותר. דיין גם חשש שבוואשינגטון לא יאמינו שישראל רק השכימה להלום במי שעמד להלום בה. זה היה חשש מוצדק: הרמטכ"ל של 56' ושר הביטחון של 67', שתי מלחמות שבהן רימתה ישראל בשאלת הירייה הראשונה, הבין על מי ייפול נטל ההוכחה.

ההחלטה להעניק למודיעין משקל יתר ולהתנכר לתכנון האסטרטגי נבעה מהפוליטיקה הפנימית של יחסי גולדה מאיר עם שר הביטחון, יריבה בתוך מפלגת השלטון, ועם בעלי בריתה בר-לב ואלעזר. דיין רצה להקים במשרד הביטחון ובמטכ"ל אגף תכנון בראשות האלוף טל, עם טמיר כסגנו. בר-לב התנה את הסכמתו בשבועת אמונים של טל לרעיון קו בר-לב, שטל, טמיר ושרון היו הבולטים והרהוטים במתנגדיו. טל סירב לכך, כפי שסירב בתנאי זהה - בניגוד לשרון - להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. מתוך המפולת חילץ אלעזר את טמיר ומינה אותו לעוזרו לתכנון ארוך-טווח. תחילה אף הסכים להערכותיו, אך כרמטכ"ל התיישר עם מאיר ודיין.

אם כל הבעיות היתה השקפת העולם של הדרג המדיני, להחזיק בשטחים שנועדו במקורם להעניק עומק הגנתי כאילו הם ישראל-גופא. השקפת עולם זו נתמכה בשגיאה הצבאית של בר-לב, שלא תוקנה בימי אלעזר: הגנת סיני, במקום הגנת ישראל. איש רזה בעל זרוע ארוכה שאגרופה מגיע לסנטרו של אויבו - התנפח עד שעורו הדק והפגיע גבל בפגיון האויב. בוני קו בר-לב, ותיקי תש"ח, כאשר כל יישוב שאסור לנטוש בנגב היה למעוז, הפכו את היוצרות - כל מעוז בסיני היה ליישוב שאסור לנטוש (המצרים, בתוכניות הצליחה שעליהן התאמנו ושאמ"ן השיג, העריכו לפי ההיגיון אך בניגוד למציאות שחיילי המעוזים יפונו לתגבור הקו השני, קו התעוזים).

ואף שתומכי בר-לב מכאן ושרון מכאן ממשיכים לטעון שאילו היו שם גיבוריהם, או פעלו לפי הנחיותיהם, היתה הצליחה המצרית נכשלת, היה צה"ל עיוור מכדי להבין שעליונות אווירית, החיונית ללחימתם של כוחות היבשה הנחותים מספרית, לא תושג הפעם מהאוויר. צה"ל, שהתמחה כל כך בין המלחמות בפשיטות קומנדו, במיוחד נגד אש"ף, לא תיכנן לשבש את בסיסי הטילים קרקע-אוויר בפשיטות, בהפגזות או בטילים מספינות חיל הים מול חופי מצרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו