בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי אני

בספר "אהבה זה לא סכין" קוראים לה "שרה" ויש לה שבע זהויות שונות. בחיים קוראים לה רבקה בן דוד ורק בשנים האחרונות, אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לפגובעצמה, מצאה את זהותה האחת

3תגובות

לפני עשרים שנה נולד בנה של רבקה בן דוד, שהוא היום בחור מקסים, מחונן, חברותי, חייל ביחידה סודית המשרת קרוב לבית ולאמו. "קודם כל אני אמא של הילד הכי מקסים בעולם", אומרת בן דוד. "ועם פתיח כזה לתעודת הזהות, אפשר להגיע רחוק מאוד".

יחד עם לידת בנה, נולדה אצל בן דוד עצמה האשה שהיא קוראת לה כיום "אני". הזהות שלה היתה פעם עניין מורכב מאוד. הפסיכולוג זאב ברגמן, שטיפל בה, הוציא לאור לפני חמש שנים את הספר "אהבה זה לא סכין" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), ספר שגם היא חתומה עליו כמחברת-שותפה בשם הבדוי "שרה". הספר, שהיה לרב מכר, מתעד לכאורה את הטיפול של ברגמן באותה "שרה", את השיחות ביניהם, המכתבים והציורים ששלחה לו "שרה" - שהיא בעיני המטפל לא מטופלת רגילה אלא אשה שבתוכה מתקיימות שבע דמויות שלכל אחת אישיות שונה, שבו-בזמן גם מנהלות עלילות חיים שונות. אכן, סיפור נפלא ומורכב בעל פוטנציאל הוליוודי מובהק.

ייתכן שלנגד עיניו של ברגמן עמדה הצלחתם הגדולה של ספרי ארווין יאלום, אלא שיאלום כתב בדיון. ברגמן השתמש באשה בשר ודם שהגיעה אליו מדממת, תרתי משמע: לנגד עיניו חתכה בבשרה, בהחלט לא בפעם הראשונה, בסכין. יותר מזה, כפי שברגמן עצמו כתב בספר, אותה אשה על כל דמויותיה, כולן ביחד וכל אחת לחוד, לא רצתה להוציא את הספר לאור. "למרות התנגדותה התקיפה של שרה לכתיבת הספר", הוא כתב בעמוד 257, "מעולם לא איבדתי תקווה שהוא אכן ייכתב בסופו של דבר. הרגשתי שאני חייב לשתף אנשים אחרים בהתנסות המיוחדת הזאת שעברה עלי ובכתיבה המיוחדת כל כך של שרה, המעידה על אישיותה המורכבת ורבת הפנים".

בסופו של דבר הסכימה "שרה" לכתיבת הספר. בן דוד, לעומת זאת, כתבה מכתב תלונה לוועדת האתיקה של הפסיכולוגים ונענתה בתשובה המגוחכת שעליה לשטוח את טענותיה לפני המטפל שלה. בצורה הזאת התנערה הוועדה משאלות אתיות מהותיות: איזו משמעות בכלל יש להסכמה של מטופלת שבעיני המטפל שלה חולה עד כדי כך שאישיותה מפוצלת לשבע דמויות שונות? מי מהן - לואיזה, מריה, אולי דולי - הסכימה להוצאת הספר ומה חשבו על כך שש הדמויות האחרות? האם אין כאן חשש להתנהגות גבולית מבחינה אתית, שלא לומר סוג של ניצול רגשי למטרות מסחריות, כאשר בין ה"מסכימה" לבין המחבר שוררים יחסי תלות של מטפל ומטופלת?

פרסומו של הספר עורר אמנם ביקורת אתית, אבל זו נשארה בתוך קהילת המטפלים והמטופלים. על בן דוד, שהיתה עדיין מוגנת על ידי שמה הבדוי, עברו ימים קשים ויחסיה עם ברגמן נעכרו. בשום אופן לא הסכימה להוצאתה לאור של מהדורה נוספת ועכשיו ממש היא עומדת בסירובה להתיר לברגמן לתרגם את הספר לאנגלית, "כי הוא חושב שזה יכול להפוך לרב מכר בינלאומי ואפילו לסרט בהוליווד ואני אומרת לו כל הזמן, אני מרגישה מאוד לא נוח עם כל הסיפור של הדמויות השונות, שכולו שקר והדמויות האלה הרי לא היו ולא נבראו".

כמטפל ברגמן עזר לה מאוד, היא אומרת, אבל מעולם לא הסכימה עם האבחנה שלו ועם הפרשנות שנתן לבעייתה. "אני חושבת שלא רק שלא היו בי הרבה דמויות, אלא אפילו דמות אחת לא היתה בי. זה בדיוק העניין. המסע שלי והחיפוש שלי היו למצוא דמות אחת שאני יכולה לזהות בי, ולמרות שהאבחנה שלו היתה שגויה, הכיוון היה נכון. משום שהאבחנה שלו בסופו של דבר היתה בעיית זהות וגם אני מדברת על בעיית זהות".

שבילי דם על הקיר

תערוכת ציורים של רבקה בן דוד מוצגת עכשיו בתיאטרון ירושלים. בן דוד מציירת על נייר ועל אבנים, בטושים צבעוניים דקיקים. האבנים הופכות אצלה לפרצופים של אנשים, על הנייר רואים חלקי פנים ואיברי גוף שמצטרפים בסופו של דבר לדמות אנושית שלמה. התערוכה הזאת היא מעין הד מצויר לתהליך רב שנים של חיפוש הזהות ובנייתה על ידי מי שגדלה בצילה של אם מתעללת.

בגיל 17 וחצי אושפזה בפעם הראשונה. "עברתי אז מבית המשוגעים שבו גדלתי לבית משוגעים חדש והצלתי את עצמי", היא אומרת. "בבית המשוגעים החדש היה טוב יותר". עשר שנים נשארה בבית החולים "עזרת נשים", ובהן ניסתה להתאבד פעמים רבות. גם אחרי שהשתחררה חזרה להתאשפז מדי פעם, לפני או אחרי ניסיון התאבדות. כשהגיעה אל ברגמן, אז היתה כבר אם לילד בן שש, נהגה לחתוך את עצמה כמעט כמעשה שגרה.

בן דוד, שגדלה כ"בעלת נכות קשה, כי זאת נכות קשה מאוד לא להיות מסוגלת ליצור קשר", היא היום אשה משוקמת, שמתיידדת בקלות, ויש לה חברים רבים. רק שפע הצלקות המעטרות את זרועותיה הדקיקות, הנחשפות בחולצת קיץ, מספרות מעט ממה שעבר עליה. היא שברירית למראה, בעלת מבט גלוי, חיוך נלבב ויכולת ביטוי יוצאת דופן. יכולת הביטוי שלה, כתב ברגמן, היא שעוררה אצלו את הרעיון להפוך את עולמה המסויט לספר.

בספר מצוטטים מכתבים וקטעי סיפורים שלה. היא כותבת היטב ומייחדת לכך זמן רב גם כיום. יש במגירותיה שפע של סיפורים קצרים המחכים למו"ל בעל מעוף. היא גרה בשכונת עוני, בדירה צנועה מאוד בבית משותף, ומתפרנסת מ"קיצוצי הביטוח הלאומי פלוס אופטימיות פלוס קרני השמש שחודרות בעד החלון ושעליהן אין לשר האוצר שלנו השפעה".

היא נולדה כבת שביעית להורים דתיים יוצאי עיראק, אב פועל דפוס ואם עקרת בית. "שיניתי את שם המשפחה שלי כשהבנתי שאני נושאת את שמם לשווא ולא רציתי שגם בני אחרי ימשיך לשאת את השם הזה לשווא", היא אומרת. "אבא שלי נפטר ב-99'. באתי לבקר אותו בבית החולים ונורא נורא כאב לי. הוא היה איש סגור, מופנם, די ראיתי בו את עצמי. כמוני הוא היה איש שבא מטראומת ילדות שסגרה אותו. הוא לא דיבר, הוא לא היה מסוגל להישיר מבט, אבל הרגשתי בלב שאיכפת לו ממני. כשהייתי מאושפזת ב'עזרת נשים' הוא בא שלוש פעמים לבקר אותי. ישב לידי על הספסל, הגיש לי חצי מנה פלאפל ושתק. אהבתי אותו מאוד".

היא למדה בבית ספר לילדות חרדיות ואחר כך בתיכון, "משם סילקו אותי מהר מאוד". בדף ההסבר לתערוכה היא מספרת שבתיכון לא ראו בעין יפה את נטייתה לרקוד על מעקה הגג ולרוץ ברחובות כדי להידרס. "הייתי במצוקה נוראית וניסיתי לשדר אותה בכל דרך. חייתי תחת טרור יומיומי של אמא שלי. זה היה זוועה. היא היתה מושכת אותי בשיער ומטיחה את ראשי בקיר. אני זוכרת שפעם ראיתי אחרי זה שבילים של דם על הקיר. כדי לחזק את התלות שלי בה היא כלאה אותי בבית ובודדה אותי. לא היו לי חברים. לא מאלוהים פחדתי, אלא ממנה".

אמה, כך הרגישה, רצתה במותה. "היא היתה מקללת אותי בערבית שאמות, זה היה החלום שלה, ואני באיזשהו שלב החלטתי כנראה להגשים לה את החלום".

מישהו מהאחים שלך הגיע לאשפוז?

"לא, אני צעקתי הכי חזק. אני רצתי בכבישים וניסיתי לקפוץ ממרפסות ולחתוך את עצמי אז אותי אישפזו, כי אני צעקתי החוצה והם צעקו פנימה ושילמו על זה מחיר רגשי כבד. אני חושבת גם שעלי היא הוציאה יותר שנאה וכעס מאשר עליהם, כי אני כל הזמן התמרדתי".

מכורבלת מתחת לשמיכה

לאחר שסולקה מהתיכון היא נותרה כלואה בבית עם אמה. היא רצתה ללמוד משחק, אבל אמה הודיעה לה ש"מהבית הזה לא תצא שרמוטה". היא רצתה לטפל בילדים, אמה לא הסכימה. "מה שאמא שלי רצתה זה שאעשה בגרות, היא רק לא הבינה שבנאדם שנתון לטרור שעה-שעה לא ממש יכול ללמוד לבגרות".

בפעם הראשונה ניסתה להתאבד כשהיתה בערך בת 14. אחר כך באו ניסיונות רבים נוספים. "פעם קפצתי מהמרפסת בחג השבועות. אני זוכרת מה הרגשתי. את גודל הייאוש. את לא רוצה לקפוץ, את רוצה לחיות, אבל אין לך סיכוי לחיות. גם לא היתה משפחה מורחבת סביבנו, או שכנים שיכלו לעזור. אסרו עלי לדבר עם השכנים. אסרו עלי ליצור קשר עם חברות".

בשלב כלשהו הגיעה לטיפול בתחנה לבריאות הנפש. ברגמן מספר בספרו שזכר אותה מהתקופה שעבד בתחנה הזאת. באחד מהמכתבים שכתבה לו והמצוטטים בספר תיארה בן דוד את תוצאות השיחה בין אנשי התחנה לאמה. הם, הפסיכולוגים, הודיעו לאם שהילדה זקוקה לתשומת לב. האם, כהרגלה, היכתה אותה כשהיא צועקת "בשביל מה את צריכה תשומת לב, שרמוטה?"

כדי להקל על בדידותה נהגה לשוחח בטלפון עם המתנדבים בער"ן (עזרה ראשונה נפשית). כך הגיעה לאשפוז הראשון שלה. "עמדתי בתא של טלפון ציבורי ודיברתי, בהחלט לא בפעם הראשונה, עם ער"ן. הפעם הם כנראה ביקשו מבזק שיאתרו את השיחה ובעודי מדברת אתם פתאום אני רואה מישהי מאחורי והנה באה מכונית והופה, אני באשפוז".

באותו יום באה אמה לבקרה בבית החולים. "היא ראתה אותי שוכבת במיטה והרביצה לי כשהיא צועקת עלי, 'איך את מעיזה לעשות לי כאלה בושות'". בכך לא תמו צרותיה. בבית החולים, היא מספרת, אנס אותה אח מעשי, יותר מפעם אחת. מתורגלת מהבית, היא לא התלוננה.

אבל היו באשפוז גם צדדים חיוביים. "בבית החולים היו דברים שהחזירו לי את כבודי העצמי. למשל, היו קוראים לנו לאכול צהריים. בבית שבו גדלתי לא היה דבר כזה. הייתי חוזרת מבית ספר, אף אחד לא התעניין בשאלה מה היה ואם אכלתי, מיד היו שולחים אותי לעשות משהו".

מלבד הביקור הראשון של אמה ושלושת הביקורים של אביה, היא אומרת, במשך עשר השנים שהיתה מאושפזת לא היו לה ביקורים נוספים. "אני זוכרת את עצמי עומדת ליד הטלפון הציבורי ושואלת את עצמי, לו היה לי עכשיו אסימון, למי הייתי מתקשרת? לא היתה לי נפש חיה להתקשר אליה. במשך השנים נודעתי בקרב המטפלים והמטופלים כזאת שאיש אינו מבקר ואיש אינו מתקשר אליה".

חלק גדול מזמנה בבית החולים, היא מספרת, בילתה כשהיא מכורבלת מתחת לשמיכה. מדי פעם היתה מנסה להתאבד. "חוסר היכולת ליצור קשר זאת נכות קשה מאוד. גם בית החולים הוא לא מקום ליצירת קשר. אבל היו הדברים הנחמדים הקטנים, אחות נחמדה או מישהו שפתאום מראה תמונות של הילדים שלו. ניצני קשר. אחות אחת היתה קופצת בשבת הביתה וחוזרת אלינו עם עוגה שאפתה במו ידיה".

הרופאים, היא אומרת, לא הגיעו לתמימות דעים על מחלתה. "רופא אחד אמר סכיזופרניה. אחד אמר הפרעת אישיות גבולית. אחד אמר הפרעה דו-קוטבית. עשו עלי ניסיונות בתרופות, קיבלתי שוקים חשמליים. שום דבר לא עזר. לא הצליחו לסלק את המצוקה מתוכי. תרופות ושוקים לא מסלקים מצוקה. זאת היתה בדידות נוראה".

אבנים עם פני אדם

שוב ושוב ניסתה להתאבד, בעזרת תרופות שהצליחה לגנוב בבית החולים, ריצות אל הכביש הסואן כשהיתה משתחררת לחופשה, חיתוך גופה שלה. בכל פעם הצילו אותה. "ההחלמה היתה תהליך סיזיפי", היא אומרת. "מלחמה יומיומית במוות שקורץ לך וקורא לך 'בואי אלי והכל ייפתר'. ואת רוצה בכל זאת לחיות ואת מאמינה שאולי בכל זאת בפנים יש מישהי ואולי גם יש עולם אחר ואנשים אחרים".

מה היית עושה בחופשות מבית החולים?

"לא היה לי לאן ללכת אז לפעמים הייתי מוותרת על החופש, לפעמים הייתי מסתובבת בגן סאקר, בחורשות, ישנה בחוץ. הייתי מאמצת לי אבנים ומתיידדת איתן". פה ושם, כך מסופר בספר, גם פגשה גברים.

כאשר קרב מועד שחרורה מבית החולים היא יצאה לחופשה ולא שבה. "לקחתי את התרופות שגנבתי מארון הנרקוטיקה ובקבוק של מיץ תפוזים וחיפשתי מרתף או מקלט בבית הכרם כדי למות. היתה שעת בין ערביים ומהמרתף בבית הכרם אפשר היה לראות את העצים ואת השמים מאדימים והיה יפה מאוד. הסתכלתי על המיץ ועל התרופות ואמרתי לעצמי, אם אדם אחד בעולם ישים אלי לב עכשיו אני לא אבלע את התרופות. אבל לא היה שם אף אחד".

היא התעוררה בחדר טיפול נמרץ מחוברת לצינורות. "הייתי מאוד מיואשת מכך שלא הצלחתי למות. שאלתי את הרופאים, איך התעוררתי? והם אמרו, כנראה שמשהו בתוכך עדיין מקווה. אני חושבת שתמיד הייתי גם אופטימית. הבן שלי אומר שאני אופטימית חסרת תקנה".

היא אושפזה לזמן קצר בבית החולים טלביה ובגיל 28 השתחררה ונכנסה להתגורר בעליית גג בשכונת רחביה. שכר הדירה, היא מספרת, היה בגובה הקצבה שקיבלה מהביטוח הלאומי, "לא היה לי כסף לאוכל ולפעמים הייתי קוטפת חובייזה ואוכלת". אבל יותר מכך הכביד עליה המחסור בקשר אנושי. "האיסור המוחלט ליצור קשר עם בני אדם אינו מדכא את הצורך בקשר הזה", כתב ברמן בסיכום הספר, "וכך נוצר מתח בין הצורך לקשר לבין חוסר היכולת להגשים אותו. המתח הולך וגובר עד שהוא נעשה בלתי נסבל ונוצר צורך בפתרון".

הפתרון של בן דוד היה להתנזר מחברת אנשים. היא הסתגרה בעליית הגג והיתה יוצאת בעיקר בלילות. "הייתי מסתובבת ומדברת אל העצים והאבנים", היא אומרת. "אנשים מאוד הפחידו אותי". באבנים התחילה לזהות פרצופים אנושיים וכעבור זמן החלה לצייר עליהן את תווי הפנים שזיהתה. אלה הפסלים שמוצגים היום בתערוכה. בשעות הבדידות האינסופיות בעליית הגג התחילה לכתוב ולצייר, "והציורים הראשונים לא היו ברורים אפילו לי. לאט לאט זה התפתח ועכשיו, כשעבדתי על התערוכה, ממש יכולתי לראות את השלבים שבהם ניסיתי ובסופו של דבר הצלחתי לבנות לעצמי זהות".

פגישה עם החיים

מאז שהשתחררה מבית החולים לא נטלה תרופות, אך המשיכה להיות במעקב פסיכיאטרי. מדי פעם הלכה למפגשים במועדון "אנוש" והוצמד לה גם מתנדב. היא התחילה ללמד את עצמה ליצור קשרים. זה היה לה "קשה עד מוות". ואז, בגיל 29 - "כתוצאה מפגישה מינית, שמאוד קיוויתי שייצא ממנה ילד" - היא הרתה. "ופתאום היתה לי בפעם הראשונה בחיים סיבה לחיות. כשאמרו לי שאני בהריון שמחתי נורא. לא חשבתי על זה שאין לי כסף. חשבתי על זה שעכשיו יש לי הבטחה לחיים ובמקום שבו נמצאתי, כשמזדמנת הבטחה כזאת מאמצים אותה בשתי ידיים ומסתערים קדימה. אחרי שפגשתי כל כך הרבה מוות, להיות בהריון היה בשבילי לפגוש סוף סוף את החיים".

הלידה היתה קשה, בניתוח קיסרי שהסתבך. היא הלכה ללידה לבדה וכך גם חזרה אל דירתה הזעירה, עם תינוק בידיה, מתייסרת עדיין בכאבי הניתוח. "היה לי קשה מאוד לחזור הרוגה מהניתוח הביתה ולהתחיל להרתיח בקבוקים ולכבס בגדים שאנשים טובים נתנו לי".

לא פחדת שאולי, כמו אמא שלך, לא תדעי איך לאהוב ילד?

"אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל לא כל כך ידעתי איך לבטא אהבה. אהבתי אותו מאוד ואני בטוחה שזה עבר אליו, וכל יום אהבתי אותו יותר. בסופו של דבר הילד לימד אותי על אהבה הכי הרבה. הבן שלי תמיד אומר שלא רק שאני אחלה של בנאדם, אני האמא הכי טובה ביקום. כשהוא אומר את זה אני אוחזת את קירות הבית שלא יתמוטטו עלי לפתע".

ובכל זאת, כשהיה הילד בן שש, כדי להיות בטוחה שאינה עושה טעויות ומשום שעדיין נהגה לחתוך בבשרה כדי לשכך את אימת הריקנות, החליטה ללכת לטיפול, כביכול למען הילד. "בבית החולים מזריקים ומסממים ומרגיעים, אבל לא עושים שום בירור נפשי עמוק. רציתי לברר למה אני בבלגן כל כך גדול".

עוד לא היה לה אומץ להודות בעובדה שהיא זקוקה לטיפול, היא אומרת. "אז הלכתי לרופא שלי, פרופסור יגאל גינת, ואמרתי לו שאני מחפשת פסיכולוג של ילדים, כאילו בשביל הבן שלי, אבל בעצם חיפשתי פסיכולוג לילדה שרוצה לגדל את עצמה ואת הילד שלה ורוצה לברר למה כל כך קשה בפנים ולמה מפחיד כל כך. כי למרות שכלפי חוץ תיפקדתי, בפנים היה עולם אחר. עולם של חלומות זוועה בלילות, היעדר הרגשה שיש שם מישהו בתוכי שקוראים לו 'אני', היה שם משהו ריק ומפחיד נורא בריקנותו. גינת שלח אותי לזאב ברגמן והתחלתי טיפול אצלו. זה התחיל ב-89' והסתיים ב-96'".

באחד הטיפולים הראשונים, היא אומרת, הציע לה ברגמן ששניהם יכתבו ביחד ספר על הטיפול. "אני לא הסכמתי, מההתחלה אמרתי לו שאני לא מסכימה. אפילו הוא בעצמו כותב כך בספר".

מה לדעתך הוליד בו את הרעיון?

"זה התחיל בזה שאני דיברתי על עצמי בגוף שלישי, בגלל ההרגשה שאין בפנים משהו שאפשר לקרוא לו 'אני'. גם שלחתי לזאב שני סיפורים של בורחס, 'בורחס ואני', ו'היוצר'. בסיפור הראשון בורחס מדבר על עצמו ועל עוד מישהו ששמו בורחס ובסוף הסיפור הוא כותב, 'אני לא יודע מי משנינו כותב את העמוד הזה'. בסיפור השני אלוהים אומר לשקספיר, 'גם אני אנשים רבים ולא אף אדם אחד'. אלו סיפורים שהתחברתי אליהם בגלל הבעיה הזהותית שלי ובאמת בתחילת הטיפול התחושה שלי היתה שאני יכולה להיות כל אחד.

"יום אחד הוא אמר לי, 'שלחת לי סיפורים של בורחס כדי לומר לי שאת לא אחת'. הוא הסביר לי שיש לי, במקום אישיות אחת, מה שנקרא 'אישיות רבת פנים'. בהמשך הטיפול, על פי אופי השאלות שלו הבנתי שהוא מחפש בי הרבה אישיויות, שלכל אחת מהן יש אופי ושם משלה. מאוד רציתי את תשומת הלב שלו ונעניתי לרצונות שלו. הוא לא הסתיר את זה שהסיפור נורא מרתק אותו ואני רציתי למצוא חן בעיניו".

אז כמה דמויות היית?

"אני לא הייתי אף דמות. זאת היתה הבעיה. לא היתה לי שום זהות. אבל הוא אותת לי בבירור שהוא רוצה לראות בי כמה וכמה דמויות נפרדות. במשך כל השנים האלה בקושי נפגשנו, רוב הקשר בינינו התקיים בטלפון ובמכתבים. הוא היה קובע אתי פגישות ולא הייתי מגיעה ובמקום זה הייתי מדברת איתו בטלפון וכותבת לו והוא תיעד הכל בקלסר. אותי כל הסיפור שיעמם, כי הדמויות האלה היו פלקטיות: אחת זונה, אחת דתייה, אחת אחראית על הרגשות, אחת אחות רחמנייה, אחת שמתפקדת והולכת לעבודה, דמויות לגמרי קלישאיות".

באת אליו כדי להיעזר בו, אז מה היה הטעם לביים לו דמויות כדי להקשות עליו ולהערים עליו?

"זה לא היה ביום. הוא היה שואל אותי בטלפון אם אני עכשיו מריה ואני הייתי אומרת, כן. אחר כך הוא היה שואל, עם מי דיברתי אתמול, עם לואיזה? ומתוך שיעמום הייתי מאשרת לו".

רואה את עצמה בראי

כבר בפגישתם הראשונה נאלץ להוציא מידיה את הסכין שבו חתכה את ורידיה. מאז ואילך מנע ממנה כמה פעמים לשים קץ לחייה. ברגמן טיפל בה בחינם, ובקריאת הספר אי אפשר להתעלם ממידת החיבה וההערכה שהוא רוחש ל"שרה" שלו. הבעייתיות נובעת מהעובדה שניסה להשפיע על המטופלת שלו שתסכים שיוציאו לאור ביחד ספר על הטיפול שהוא נותן לה.

"עשיתי הכל כדי שלא יהיה ספר", היא אומרת. "בהתחלה ביקשתי ממנו יפה שלא יוציא את הספר. אחר כך בכיתי והתחננתי שלא יוציא את הספר והוא התווכח ואמר שזה נורא חשוב שאנשים יראו שאפשר להיות חולים כמוני ולהבריא, וכמה חשוב לא להתעלל בילדים, כי אחר כך הם גדלים למבוגרים שרוצים למות כל הזמן".

מה קרה אחרי שהספר יצא לאור?

"היה לי מאוד מאוד קשה, היו לנו הרבה עימותים מאז. אנשים כל הזמן אומרים לי שהוא ניצל אותי, אבל זאת לא היתה התחושה שלי. התחושה שלי היא רק שאני שמחה שזה נגמר. את הספר לא קראתי. קיבלתי חצי מהתמלוגים וקניתי טלוויזיה וטוסטר ועוד כמה דברים".

פרופ' יגאל גינת, לשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי טלביה, טיפל אישית ברבקה בן דוד באשפוזיה שם ושמר איתה על קשר גם לאחר ששוחררה. "אני התרשמתי ממנה מאוד", הוא אומר. "היא אוטודידקט באופן מדהים. יש לה השכלה מרשימה ואוצר מלים ודימויים נדיר. היתה תקופה, לאחר שיצאה מבית החולים, שעבדה בטיפול בילדים ואז ראיתי כמה היא נהדרת עם ילדים. הנושא של ילדים בכלל לא נכנס אצלה לתחום הפתולוגי ובגלל זה שמחתי ועודדתי אותה ללדת".

גינת מספר שהוא הפנה אותה אל זאב ברגמן. "חשבתי שהיא מבקשת עזרה בשאלות שקשורות לבנה, והוא פסיכולוג לילדים. היא לא רצתה לפנות למרפאה ציבורית, כי פחדה שייקחו ממנה את הילד והיה צורך למצוא לה פסיכולוג ילדים שיטפל בה בחינם. ברגמן, ויש לומר זאת לזכותו, הסכים מיד, עוד בטרם התחיל לטפל בה, ולא בילד, תפנית שכלל לא ידעתי מלכתחילה שתקרה".

מה דעתך על הבעיה האתית שבפרסום הספר?

"השאלה האתית היא לא שחור-לבן. רבקה הרי בסופו של דבר הסכימה להוציא את הספר וחתמה על החוזה, ומכאן שזה נעשה בהסכמתה. אני, אגב, מעולם לא הסכמתי לדיאגנוזה שלו - ריבוי אישיויות - וגם אמרתי לו את זה. אני בכלל לא בטוח שיש דבר כזה, אבל אני בטוח שזה לא מה שהיה לרבקה. אני עד היום לא בטוח מה האבחנה שלה, אבל אין ספק שבשנים שבהן היתה אצלו בטיפול מצבה השתפר מאוד. אני לא יודע כמה מזה אפשר לתלות בטיפול וכמה בדברים אחרים, אבל אין ספק שהיא נעזרה מאוד".

בן דוד מאשרת: "הוא עזר לי מאוד, ובעיקר בכך שהטיפול הפסיכולוגי - לאחר שהסתיים בשנת 96' - נתן לי דחיפה לשנים של בירור עצמי ובניית זהות. אני לא מייחסת חשיבות גדולה לפסיכולוגים, הם מעצבנים, אבל יכולים לעזור וצריך לדעת להשתמש בהם בתבונה ובזהירות, לדעת מה לקחת ומה לזרוק, להפריד כל הזמן את המוץ מהתבן. טיפול יכול להיות מנוף לשינוי. כל מפגש שהיה לי במהלך הטיפול ואחריו היה עוד נדבך בכיוון של בנייה מתוך ההרס הנורא והיסודי שהיה שם, בבית אמא".

לידת הבן, היא אומרת, תרמה רבות להחלמתה. "מהרגע שנולד בני התחילה להיבנות אצלי זהות. בילדות לא הייתי משהו ולא הייתי של מישהו, לא בת של מישהו ולא אחות של מישהו. פה פתאום הפכתי למישהו של מישהו - הפכתי לאמא של הילד".

בספר את מופיעה בשם בדוי, מדוע החלטת עכשיו להיחשף?

"באוקטובר יקרינו בטלוויזיה את הסרט 'מכחול הנפש' על ארבעה אמנים, ואני בתוכם, שבעברם היה אשפוז פסיכיאטרי. הבמאי חיים אברהם ריאיין אותנו ברגישות ובחוכמה על מקומה של האמנות בחיינו ועל הרקע הביוגרפי שלנו. בסרט החלטתי להיחשף בשמי האמיתי ואחרי זה כבר לא פחדתי להציג את הציורים בתערוכה בשמי המלא ולספר הכל, כי פתאום ירד ממני החשש. חשש ממה? לא עשיתי רע לאיש, הייתי קורבן של חיים רעים, אבל פילסתי לי דרך בכוחותי ועכשיו אני יכולה לעמוד איתנה ולהראות את העבודות שלי".

עכשיו, היא אומרת, היא גם יכולה לזהות את עצמה כיצור שלם. "כשאני מסתכלת בראי אני רואה אותי ואני יודעת שאני רואה אותי וזאת אני. אני רוצה שהתערוכה תראה לאנשים שאפשר לצאת מתהום כל כך עמוקה למסלול חיים רגיל. אני לא אומרת שזה לא נורא קשה, אבל זה אפשרי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו