בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדרך לאיסמעיליה החליט סמל המחלקה יעלון לחזור לגדוד 50

משה יעלון בדיוק נבחר למזכיר קיבוץ ודן חלוץ התכונן ללימודים באוניברסיטה. שניהם חזרו לשירות כדי למלא את שורות יחידותיהם המרוסקות. ידידיה יערי, שצילם סרטים, חזר לשירות כי הרגיש שהמדינה הולכת לאבדון. דווקא גיל רגב עזב שירות בקבע לטובת קריירה חקלאית בגלל האכזבה מההנהגה. ארבעה חברי מטכ"ל מספרים מה עשתה להם מלחמת יום הכיפורים

תגובות

הנתון הבא עשוי להישמע מפתיע במקצת: כמחצית מחברי המטה הכללי של צה"ל כיום לא השתתפו במלחמת יום הכיפורים. הם חוו את החוויה הטראומטית ביותר של ישראל (והמשפיעה ביותר על עיצוב גישתה הביטחונית עד היום) כתלמידי תיכון. אלופים אחרים היו באותה מלחמה חיילים או קצינים זוטרים בשירות סדיר. אבל החברים הוותיקים יותר במטכ"ל הספיקו לחוות אותה מכיוון אחר. שלושה מבכיריו - הרמטכ"ל, רב-אלוף משה (בוגי) יעלון, מפקד חיל האוויר האלוף דן חלוץ, ומפקד חיל הים האלוף ידידיה (דידי) יערי - גויסו למלחמה באוקטובר 1973 כאנשי מילואים. אלוף נוסף, ראש אכ"א גיל רגב, השתחרר בתום המלחמה משירות קבע בחיל האוויר ורק מלחמת לבנון החזירה אותו לשירות.

ארבעתם זוכרים בפירוט ובלי קושי את השתלשלות האירועים שהחלה ביום הכיפורים לפני שלושים שנה. "המלחמה", אומר גיל רגב, "היתה האירוע המשמעותי ביותר בחיי הבוגרים". אבל כל אחד מהם הסיק ממנה מסקנות אחרות. יעלון ויערי מדברים על חשיבות הטלת הספק באבחנות המפקדים, חלוץ מדגיש את ההרתעה כגורם היחיד שיבטיח את קיומה של ישראל. רגב זוכר את החללים הרבים בטייסת שלו, אבל מודה שמגיחות הקרב "אפילו נהנינו. היה בזה גם 'פאן'".

יעלון וחלוץ חזרו לשירות כדי למלא את השורות ביחידותיהם שנפגעו (יעלון בגדוד 50, חלוץ בטייסת "האחת"), אבל הרמטכ"ל אומר שעד מינויו לאלוף משנה סבר כל פעם שישתחרר מיד בסיום התפקיד הבא. יערי החליט לחזור, בניגוד לדעת חבריו ליחידה, כי חש ש"הארץ שלי הולכת לאבדון". רגב, לעומתו, בחר בקריירה חקלאית "כי היתה תחושה שמיצינו את זה. אין לכם מה למכור לי".

משה יעלון קודם כל הגשמה

יעלון התגייס לנח"ל בנובמבר 1968. המ"פ מגדוד 50, נחמיה תמרי, זיהה ביעלון פוטנציאל מתאים לקצונה, אבל סמל המחלקה חש מחויבות רבה יותר לגרעין הנח"ל שיועד לקיבוץ גרופית בערבה. יעלון, שהספיק להשתתף במלחמת ההתשה בסיני ובמרדפים בבקעת הירדן, בחר בקיבוץ כי "זה היה סדר העדיפויות אז. קודם כל הגשמה בקיבוץ. תפישת העולם היתה שביטחונית, הגענו אל המנוחה והנחלה. מלחמת ששת הימים, שהצטערתי שהחמצתי, נתפשה כמלחמה האחרונה", הוא אומר.

בראש השנה תשל"ד (1973) נבחר יעלון למזכיר קיבוץ גרופית. ביום הכיפורים גויס עם חטיבת צנחני המילואים של דני מט. "המלחמה היתה הפתעה טוטלית. המתנו כמה ימים על הציוד ב(מחנה) סירקין וזו היתה התקופה הכי קשה במלחמה, כי התחילו הבשורות. שמענו שגדוד 50 נסוג בלילה, רגלית, מקו המעוזים שנפרץ בגולן וחשבנו שזה לא יכול להיות".

כעבור ימים אחדים נשלחה החטיבה לסיני, שם היתה הראשונה שצלחה את התעלה עם אוגדת שרון. לצליחה קדמו כמה ימי התחפרות משני צדי ציר "עכביש". "חטפנו הפצצות של מטוסים מצריים וראינו מטוסים שלנו נופלים מאש נ"מ ושוב לא האמנו שזה אפשרי. היתה תחושה של חורבן".

ההרגשה השתנתה עם צליחת התעלה, שבעקבותיה התקדם הגדוד לאיסמעיליה ואחר כך, בעקבות שינוי בתוכניות, לסואץ (יעלון: "הגדוד שלי היה זה שלא הסתבך"). יעלון שירת ברציפות במילואים עד פברואר 1974, אבל מהמלחמה יצאה הפלוגה שלו בפצעים קלים יחסית. "היה לנו רק הרוג אחד. זו היתה גם פונקציה של פיקוד טוב, מהמ"מ ועד המג"ד".

אחרי חציית התעלה, בכפר מצרי בדרך לאיסמעיליה, "קיבלתי החלטה שאני מציע את עצמי לחזור כמ"מ לגדוד 50 לשנה אחת. זה היה בגלל המצב הכללי במדינה וגם על רקע הדיווחים הקשים על מה שקרה לגדוד".

בדרך חזרה מהחופשה הראשונה הוא עבר במפקדת גדוד 50 וביקש להיפגש עם המג"ד, יורם יאיר (יה-יה). יאיר, שהכיר אותו מהסדיר, הסכים לקבלו. באפריל התגייס מחדש ויצא לקורס קצינים. תפקידו הראשון היה מפקד מחלקה בפלוגה של איציק אייזנמן (לימים יצחק איתן, אלוף פיקוד המרכז תחת הרמטכ"ל יעלון). "בקיבוץ זה התקבל בסדר. היו אז לא מעט אנשים שנהגו כך. לא רק חלוץ, דידי ואני".

"הלקח הראשון שלי מהמלחמה הוא: הטל ספק. אל תסמוך על שום דבר. זה אחד המסרים שאני מעביר בהרצאות לצוערים בבה"ד 1: תשאלו תמיד שאלות. יש בצה"ל חופש מחשבה וחובה של ביקורת. לפני שקיבלתי את תפקיד ראש אמ"ן, קראתי את כל דו"ח אגרנט ואחר כך ישבתי שעות ארוכות עם אלי זעירא, יואל בן-פורת ואחרים. שאלתי את עצמי אם זה יכול לקרות עוד פעם. התשובה היא שזה עלול לקרות. בסופו של דבר אנחנו רק בני אדם ואנשים מחפשים קונצפציות להיאחז בהן. זה מסוכן, בעיקר כשיש מפקדים עם כריזמה שמשליטים את דעתם ולא מאפשרים דיון פתוח. גם היום הדיונים אצלי לא מתנהלים על פי סדר הדרגות, כי השכל לא נמצא רק למעלה. אני לא יודע יותר טוב ממח"ט שומרון (שכם) מה קורה אצלו. אני צריך להקשיב לו".

יעלון מדבר על טעות בתפישת ההגנה של צה"ל ב-1973. "אצל חלק מהמפקדים היתה תפישה של 'אף שעל', שהתאימה לישראל לפני 1967. אבל סיני זה לא קו טול-כרם-נתניה. בהתנפצות של הניסיון לקעקע את האחיזה המצרית בסיני יש לקח חשוב: היה נכון יותר לבלום, להתארגן ורק אז לצאת למתקפת נגד".

בשינוי שחל מאז 1973 בהתייחסות הציבורית לצה"ל הוא רואה "תהליך בריא. אנחנו לא אלילים. מה שהיה אז, לפני המלחמה, מסוכן. בהתנהגות האישית של חלק מהמפקדים היה פגם חמור. ראיתי שרידים לכך עוד עשרים שנה מאוחר יותר".

כשפורסמו בעיתונים ההקלטות של קשרי גורודיש במלחמה עקב אחריהן, אבל איבד עניין "כשהעסק הפך לרכילות". אף שהורה להשלים את המחקר על המלחמה, המהומה הציבורית אינה משכנעת אותו שיש לפרסם את המחקר הצבאי המלא. "זה יכול להתפרסם גם אחרי חמישים שנה, כפי שקובע החוק. ייתכן שנפרסם קטעים מסוימים, אבל מה בוער? איפה הצורך הדחוף?"

דן חלוץ וגיל רגב "חיכינו למלחמה בקוצר רוח"

דן חלוץ וגיל רגב היו בפרוץ המלחמה טייסים בטייסת הפאנטומים, "האחת", אולי המפורסמת שבטייסות חיל האוויר. חלוץ, המבוגר בין השניים, השתחרר משירות קבע מעט לפני המלחמה; רגב עדיין היה בעיצומו של השירות. כשהוזעק לטייסת בשבת בבוקר חשב חלוץ, שעמד להתחיל לימודים באוניברסיטה, שמדובר בעוד יום קרב. פחות מחודש לפני כן היה קרב כזה עם מטוסים סוריים. "לא רציתי להפסיד אותו", הוא אומר. רגב מספר שהוא עצמו היה "במצב קלאסי למלחמה. אין דאגות, אין ילדים. אתה בשיא הכושר ואתה גם לא יודע שזה מסוכן. במלחמה, לא כל מי שממריא גם נוחת. אבל עד שזה קורה, אתה לא מבין".

"חיכינו למלחמה בקוצר רוח", מודה רגב, "כל טייס מחכה. החזקנו מעצמנו כטייסת הכי טובה בעולם וביום הראשון התחושה היתה שננצח". אבל ההתפכחות באה במהירות, במבצע "דוגמן 5" במצרים. רגב רואה בו את ה"טראומה של המלחמה". זה היה, הוא אומר, "כישלון קולוסלי שנצרב בתודעה. תקפנו סוללות אס-אי-6 (טילי נ"מ), שלא היו במקום שחשבנו כי הצילום לא היה מעודכן. כשיצאנו זו נחשבה לגיחת 'פיס אוף קייק'".

שבעה מטוסי קרב ישראליים הופלו בתקיפה, מהם שלושה של הטייסת. עד סוף המלחמה איבדה "האחת" שבעה טייסים ונווטים, עוד 14 נפלו בשבי. 15 מטוסים נפגעו. הוא עדיין שומר אצלו תמונה קבוצתית של טייסי "האחת" לפני מפגן יום העצמאות 1973. רק מעטים מהם עברו את המלחמה בשלום. "קמנו בבוקר ביום האחרון של המלחמה, הסתכלנו סביב בחדר התדריכים והוא היה כמעט ריק", מספר חלוץ.

שניהם מסכימים שהמלחמה האווירית היא בעיקר חוויה אישית. "אתה עסוק בלחשוב על הישרדות אישית", אומר חלוץ. "לא הרגשתי בשום שלב שחורבן הבית השלישי קרב. למרות הפתיחה הקשה, היתה לי אמונה ביכולת של צה"ל. זו התחזקה כשטסתי למצרים וראיתי את המדבר הגדול שמפריד בינינו".

את רגב "לא עיניין כלום, חוץ מהמשימה. נעלתי את עצמי מכל הרעשים. אני פרחתי במלחמה, אבל בטייסת היא חוללה התפכחות. היה קצת כעס. לא תיארנו לעצמנו שנגמור עם שבויים והרוגים. בשיכון המשפחות, אחרי המלחמה, העניין הזה נשאר פתוח. עם השנים זה נהיה יותר רע".

חלוץ אומר שבאופן אישי "התחזק הביטחון העצמי המקצועי. אחרי שעשית מה שנדרשת ואתה והמבנה שלך לא נפגעתם, זה נותן סיפוק מקצועי. אחר כך, כשפיקדתי על טייסת, המסמך העקרוני שפירסמתי באשר לניהול הלחימה נגזר ברובו מלקחי המלחמה".

ברמה הלאומית, אומר חלוץ, "אין לי ספק שהקיום שלנו פה קם ועומד על דבר אחד: על דימוינו כמעצמה אזורית ועל יכולתנו לממשו כשנידרש. כשהצד השני יחוש שיש פער גדול בין הדימוי לבין יכולתנו, הוא לא יהסס לנצל זאת. הניסיון, כולל זה של שלוש השנים האחרונות, מלמד: אם לא תהיה חזק מספיק, לא תשרוד".

חלוץ מסרב לדבר על תסכול מהאירועים שקדמו למלחמה. "אני לא רוצה להיות מבקר בדיעבד", הוא מסביר ומציין דווקא את ההסתייגות מההחלטה על הפסקת האש בעת כיתור הארמיה השלישית. "הטייסים תלו כרזת מחאה, כשחברי ועדת החוץ והביטחון ביקרו בטייסת. הרגשנו שאנחנו בשיא המהלך והופ, עצרו לנו את זה". במצרים לא ביקר מאז, אף שהוא טוען שאין לו שום עוינות כלפי המצרים.

רגב מספר על תחושות סותרות. "היתה תחושה של מלחמה מיותרת, שלא שווה את המחיר, אבל שלא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי משתתף בה. זה האירוע הכי משמעותי בחיי הבוגרים. לא היה דבר שלימד אותי יותר עלי ועל חברי".

תוך כדי המלחמה מונה איתן בן-אליהו למפקד הטייסת. בסיומה, מספר רגב, "איתן הבין שאין לו מה לעשות אתנו יותר. הוא פיזר אותנו במתכוון והקים טייסת מגרעין חדש. זו היתה החלטה מקצועית נכונה".

רגב עצמו בחר להשתחרר. "היתה תחושה שמיצינו את זה. אין לכם מה למכור לי יותר, עזבו אותי, ראינו אתכם. האנשים שמעליך, מראש הממשלה ועד המטכ"ל, איבדו מזוהרם. הייתי שבע שנים בחוץ, עסוק בקטיף, בקושי הגעתי לטיסות". דווקא מלחמת לבנון והפיתוי לעבור למטוס האף-16, שהצטיין באותה מלחמה, החזירו אותו לשירות קבע ב-1983.

חלוץ, לעומתו, חזר ב-1975. "מצב הטייסת הביא אותי להחלטה לחזור לשירות. הבנתי ש'האחת' היא המקום שבו אני צריך להיות. בכל החיל חסרו ממלאי תפקידים. חיל האוויר איבד 46 טייסים ונווטים במלחמה. מספר דומה של אנשי צוות אוויר נפלו בשבי". הוא השתחרר שוב ב-1978 וחזר לשירות כעבור חמש שנים, בהחלטה משותפת עם רגב ומנימוקים דומים למדי.

משורות "האחת" במלחמה יצאו שני מפקדי חיל אוויר (חלוץ ובן-אליהו), אלוף נוסף (רגב), חמישה תא"לים ומספר רב של אלופי-משנה. רובם נפגשים עדיין לפרקים, במסגרת מה שהם מכנים "פורום בירה". "זו חבורת אנשים שיש לי אתה כמעט קשר דם", אומר חלוץ. רגב מדבר על "גרעין של אנשים שחש שהוא יכול לעשות הכל, להרים כל משימה. בינתיים, אנחנו שותים בירה פעם בחודש".

ידידיה יערי לא צריכים צפרדעים

בגיל 56, ידידיה יערי הוא "זקן האלופים" בצה"ל. בקרוב יוחלט אם ימשיך שנה חמישית כמפקד חיל הים. יערי, נכדו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי, התגייס לקומנדו הימי ב-1965. ביולי 1969 נפצע קשה בפעולת השייטת באי גרין. בתום תקופת החלמה של כשמונה חודשים השתחרר משירות, "מתוך כוונה ברורה לא לחזור".

רב-סמל (מיל') יערי אמנם חזר לשירות מילואים בשייטת שנה מאוחר יותר, אבל היה שקוע כבר בקריירה אחרת, כצלם ועוזר צלם בסרטי קולנוע ישראליים ("יש לי קרדיטים ב'נורית' וב'אבו אל-בנאת'").

בתחילת 1973 נסע לאמסטרדם, שם חיפש עבודה בסרטים ובינתיים התפרנס כמאבטח באל-על. כשפרצה המלחמה, לא הצליח לחזור לישראל. "שבוע ימים לא נתנו לי לטוס", מספר יערי. "מנהל התחנה של אל-על אמר: 'צריכים כרגע רק טנקיסטים, טייסים ורופאים. צפרדעים נשארות פה'. גרתי בעליית גג קטנה באמסטרדם והייתי תקוע כל היום עם העיתונים, שהיו מלאים בתמונות של השבויים שלנו במעוזי התעלה. טיפסתי על הקירות. אחרי שבוע חזרתי לארץ והתייצבתי ביחידה. אמרו לי: טוב שבאת. בדיוק צריכים מישהו עם המומחיות שלך".

יערי היה מאנשי המילואים היחידים בשייטת שידעו להשיט "פצחנים", סירות שעליהן הורכבו 300 קילוגרמים של חומר נפץ. אנשי הקומנדו נשלחו לזירת ים סוף, כדי לפצות על נחיתותו של חיל הים שהפעיל שם ספינות "דבור" קטנות מול ספינות הטילים המצריות. יערי ואיש מילואים נוסף נשלחו למשימה מסוכנת. כל אחד מהם השיט, לבדו, "פצחן" לאורך כמאה מייל ימיים עד לנמל ררדקה בחוף המצרי.

לפי התוכנית, הם היו אמורים לנטוש את הסירות באמצעות מעין כיסא מפלט, במרחק קצר מאוד מסטי"ל מצרי, כדי שאלה יפוצצו את הסטי"ל. אבל הפעולה השתבשה: המנועים כבו פעמים רבות בדרך ורוח נגדית חזקה התיזה רסס לעיני השייטים, "כך שכל מה שראינו לקראת הסוף היה שני סדקים צרים של אור".

יערי השיט את הסירה שלו מול אש מצרית חזקה ויעילה. "בקושי ראיתי איזו צללית והנחתי שזה הסטי"ל. מנוע שמאל שוב התחיל להשתעל, אז נתתי פול גז והפעלתי את הכיסא". הסירה עברה מטרים ספורים ליד המזח והחלה לחוג בסיבובים קטנים, עד שהשמידה את עצמה כעבור רבע שעה. בן זוגו למשימה הצליח מעט יותר: הסירה שלו פגעה מעט שמאלה מחרטום הסטי"ל המצרי.

"זו היתה חוויה מבגרת", אומר יערי היום. "יצאנו משם עם טעם מר של כישלון וזו לא קלישאה. פיקששנו". בדיעבד התברר שהפיצוצים פערו חורים בסטי"ל. זו נגררה למקום אחר והושמדה כעבור שלושה ימים בפעולה נוספת.

לחיל הים זו היתה מלחמה אחרת מזו של שאר צה"ל. לאחר כישלון יחסי ב-1967, סיים החיל את המלחמה ב-1973 בניצחון גדול על הצי המצרי והסורי, אבל האווירה במדינה חילחלה גם אל השייטת בשארם א-שייח, שם נשאר יערי במילואים ארבעה חודשים אחרי סיום המלחמה.

"כשאמרתי לחבר'ה שאני חוזר לצבא, הם קראו לי 'בוגד'. היתה אווירה כללית של שיסוי, די בצדק", הוא אומר. "זו היתה טראומה אמיתית. אבל אמרתי לעצמי שזו לא המלחמה האחרונה. היתה תחושה שממש היינו קרובים לשואה, שהלכה והתעצמה כשלמדנו יותר על מה שקרה. לא ראיתי איך אני ממשיך בכיוונים הקודמים שהלכתי בהם. נשבעתי לעצמי שאני לא נתקע פעם נוספת בעליית גג באמסטרדם כשהארץ שלי הולכת לאבדון".

מחוויותיו בים סוף הפיק שני לקחים: "צריך להיות כל הזמן ספקן, גם בנוגע למה שאתה לכאורה בטוח בו. מנגד, אין שום סיבה שלא להעז. גם כשהמצב בלתי אפשרי, יש עוד משהו שאתה יכול לתקן". ברמה הלאומית, "לכולם היה חלק במחדל. בין ששת הימים ליום כיפור איבדנו את חוש המידה לגבי הכוח שלנו ומגבלות יכולתנו האמיתית. כשאני בוחן איך הציבור מסתכל היום על אלוף בצה"ל ואיך הסתכלו אז, אני מעדיף את הגישה היום, חד-משמעית. נכון שיש השתלחויות נבזיות ואנחנו חוטפים הרבה מתחת לחגורה, אבל לפחות אנחנו לא מייצרים איזה מצג שווא של סופרמנים עם יכולות בלתי נדלות, כמו חלק מהגנרלים של 1967".

יערי חזר לצבא, עבר קורס קצינים ובהמשך התקדם לפיקוד על השייטת ועל חיל הים. כמו אצל אחרים מבני דורו, זו לא היתה תוצאה של תוכנית סדורה. "בהתחלה התכוונתי להישאר רק כמה שנים". בצילום חדל להתעניין. "נרפאתי מזה לגמרי. כשאני מסתכל על מצלמה היום, זה אובייקט זר בשבילי".



רגב משמאל, עומד לפניו חלוץ, במסיבה בטייסת שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. "החזקנו מעצמנו כטייסת הכי טובה בעולם". למטה: רגב וחלוץ כיום


יעלון כרמטכ"ל(מימין) ולאחר שובו לשירות קבע. "חטפנו הפצצות של מטוסים מצריים וראינו מטוסים שלנו נופלים. היתה תחושה של חורבן"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו