בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרב צריכה לזכור להיניק לפני תפילת כל נדרי

שלושתן באו מרקע חילוני, שלושתן חשו משיכה חזקה ליהדות והצליחו לגבור על דעות קדומות, להשתלב בלימודי רבנות ולהעפיל לעמדה של רב קהילה. היום, אחרי שסללו את הדרך לעשרות נשים, שתיים מהן פרשו חלקית מהמרוץ. הצורך לתמרן בין אמהות למקצוע שעיקר העבודה בו היא בשבתות ובחגים - שוחק. גם התסכול מחוסר השוויון בשכר

תגובות

בעשור שחלף מאז הוסמכה לרבנות לראשונה בארץ אשה, נעמה קלמן, הצטרפו היא ועוד כ-15 רבות משתי התנועות, הרפורמית והקונסרווטיווית, לפורצות הדרך כנרת שריון ועינת רמון שהוסמכו בחו"ל כבר בשנות ה-80. "ראיתי את עצמי כמנהיגה", מעידה על עצמה שריון, שלפני כשנה התמנתה ליו"ר מועצת הרבנים המתקדמים. אצל שריון, שצמחה בחיק החמים של התנועה הקונסרווטיווית בארה"ב, התשוקה הזאת בערה בעצמות כבר בגיל 15. משבגרה ולא איפשרו לה להיות רבה בתנועה שלה, היא עברה לתנועה הרפורמית. הרבות הישראליות, מנגד, הן לרוב נשים לא צעירות, לעתים אמהות לילדים שבגרו, שמאחוריהן מסלול ארוך ולא מספק בקריירות אחרות בחינוך או באקדמיה. רובן חילוניות שהמציאו את עצמן מחדש כרב ופרצו בכך מחסומים מנטליים וציבוריים, גם בתוך התנועות שלהן.

כיום נשות הדור המייסד יכולות להסתכל לאחור בתחושת הישג: נראה שגל של רבות שוטף את הארץ. יש יחס שוויוני בין גברים לנשים במסלולי ההסמכה לרבנות: 12 סטודנטיות לרבנות לומדות ב"מרכז שכטר ללימודי רבנות" הקונסרווטיווי, לעומת 13 גברים. ב"היברו יוניון קולג'" הרפורמי אולי אף מתחיל להסתמן רוב לנשים: 19 נשים לומדות כיום, לעומת 18 גברים. אלה נשים צעירות ברובן, המגיעות למציאות ברורה ופתוחה יותר בכל הקשור לתפקיד הרבה.

האם דרכן תהיה קלה יותר? הרבה הקונסרווטיווית עינת רמון לא בטוחה בכך. "להיות רבה זה אולי כבר לא אזוטרי מספיק כדי להשתתף בטוק שואו, אבל רוב הישראלים עדיין מרימים גבה כשהם נתקלים בתופעה". ועדיין, היא מוסיפה, מבין הישראלים הבוחרים ברב רפורמי לנהל את טקס הנישואים שלהם (שאין לו בישראל תוקף משפטי), אלה שמזמינים רבה רפורמית נחשבים נועזים במיוחד.

גם בפוליטיקה הפנימית של התנועות יש עדיין על מה להיאבק. "להיות רבה של קהילה זה כבר מקובל", אומרת רמון, "אבל לאפשר לאשה לעמוד בהנהגת התנועה, זה עניין אחר, אלא אם כן מדובר על משרות התנדבותיות כמו יו"ר מועצת הרבנים". רמון מתארת מעין ריצת משוכות: "חשבתי שהתהליך יתחיל וייגמר בהסמכה, אך טעיתי. כמחצית מהקהילות אצלנו הן לא שוויוניות".

מירה רז

רבת העידן החדש

בסלון ביתה של מירה רז תצלום ממוסגר של פיטר טאוסנד מלהקת "המי", על הבמה בפסטיבל וודסטוק, אוחז בגיטרה מעל לראשו כמאיים לנפצה מעל הקהל וידיו מושטות אל על. התצלום המצהיב, התלוי בסמוך לספרייה עמוסה בספרי הקודש, בדירה הצנועה שלה בצפון הישן של תל אביב, היה תלוי גם בחדר נעוריה. מה קסם לה בתמונה הנראית כה רחוקה מעולמה הרוחני? "האקסטזה", מסבירה רז בטבעיות. משהו מהעוצמה הזאת, היא אומרת, היא חשה כשהיא עומדת מול הקהילה שלה בתפילה.

בתנועה שהוציאה מסידור התפילות כל התייחסות לתחיית המתים, רז, בת ה-50, המאמינה בגלגול נשמות, היא ללא ספק טיפוס חריג. לא במקרה היא נודעת בתנועה הרפורמית כרבת העידן החדש: כירולוג גרם לחייה לסוב בציריהם כשחזה את ייעודה בקמטוטים על כפות ידיה, אולם נדרשו עוד שנים עד שאזרה עוז והלכה ללמוד להיות רבה.

האסוציאציה שמעלה תפילת ליל שבת בקהילת נתן יה בנתניה היא של שירה בציבור בחדר אוכל של קיבוץ. באחד מימי שישי של חודש אלול בקעו מאולם התפילה בבית ליגת הנשים בעיר צלילי פסנתר ושירה ענוגה של חזנית רוסייה עטויה טלית ולראשה כיפה. המשתתפים, קשישים אנגלו-סקסים ברובם, בצד עולים מרוסיה, שלושה ארבעה ישראלים ותיקים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם ושתי תאילנדיות שהתלוו למטופליהן הקשישים, גילו בקיאות בתפילה ובלחנים. ברוב הקהילות הרפורמיות הקהל צעיר וצברי יותר. לא כאן. רז לבשה חליפת מכנסיים בצבע אדום ורדרד רך וחבשה לראשה כיפה תואמת - הכיפה האהובה עליה - בצבע ורוד עתיק.

היא היתה מורה לתנ"ך במשך 11 שנה. "זה היה מתסכל ללמד את הספר התיאולוגי הגדול מכל בלי התיאולוגיה, בלי אמונה", היא אומרת. זו תובנה מאוחרת. רז משתייכת לקבוצת רבות מתרחבת והולכת שהיו חילוניות מהשורה. היא אינה מתארת זאת כמעבר חד כל כך בין העולמות. מנערותה היתה בה כמיהה לרוחניות. בגיל 16, היא מספרת, ביקשה מהוריה שיקנו לה סדרת ספרי פרשנות של התנ"ך, "עיטורי תורה", המלווים אותה עד היום: "תמיד קראתי וידעתי שדבר מה טמון שם, במדרשים, בזוהר, רוחניות אדירה". בימים אלה יצא לאור ספר פרשנות שהיא חיברה, "דרך התורה לאהבה" בהוצאת שופרא. בביקוריה בבית כנסת הישיבה בעזרת נשים צרמה לה: "זה לא בשבילי. אני צריכה לשבת ליד ארון הקודש". אבל רז תפסה את מקומה לפני ארון הקודש רק כשילדיה בגרו.

הדרך שעברה מירה רז היא גם מאבק פרוזאי למימוש עצמי. אשה שנישאה בתחילת שנות ה-20, סיימה אמנם את לימודי התואר בתלמוד לפני שנולדו ילדיה, אך אחר כך התמסרה לגידולם ובמשך שנים רבות היתה מחוץ למעגל העבודה. התסכול החל לנקר בה כשילדיה גדלו מעט והיא, בתחילת שנות ה-30 לחייה, ניצבה על פרשת דרכים. "הוראה היתה המקצוע היחיד שחשבתי שאוכל לעסוק בו, מלבד פקידה בבנק שנראה לי שיממון גמור", היא אומרת.

באותו זמן היא נתקלה במודעה קטנה של התנועה הרפורמית המזמינה את הציבור הישראלי לתפילה בחגים. דברי הרב קוק שצוטטו במודעה, "הישן התחדש והחדש התקדש", ריגשו אותה. כשהתקשרה לברר, התברר שבפתח תקוה, עיר מגוריה אז, אין קהילה רפורמית, "אבל האנשים שם לא סגרו לי דלת", אומרת רז. הם הציעו הדרכה אם תאסוף קבוצה רצינית של אנשים. בחגים הבאים כבר התקיימה תפילה ראשונה באולם ספורט מלא מפה לפה. כך החל מה שמירה רז מכנה "המסע הרוחני שלי". נדרשו שנים מספר עד שהיה לה האומץ להכריז על עצמה כמי שמסוגלת להנהיג קהילה. רק ב-2001 קיבלה את הסמכתה. בתהליך זה, לפני כמה שנים, אף התגרשה מבעלה. כיום היא חוגגת את עצמאותה הכלכלית והרגשית.

רז לא הסתפקה במה שהיה לתנועה ליהדות מתקדמת להציע לה. "לא באתי מאהבת המסורת, חיפשתי אלוהים", היא אומרת. במסע הפרטי שלה גימאה ספרי פרשנות, מוסר וקבלה והתעמקה גם בתורות מהמזרח. מקורות ההשראה שלה מגוונים, מרבנים אורתודוקסים כמו יוסף דב סולובייצ'יק והרב קוק, ספר הזוהר, חסידות ועד ספרי מודעות להמונים. היא מתעניינת בספיריטואליזם, אבל רק בהקשר של מיסטיקה יהודית. כך היא דוגלת בהשארת הטקסט המסורתי בתפילה "ברוך מחיה המתים" שאותו הוציאו הרפורמים (ושינו ל"מחיה הכל"). לדבריה, אפשר לקרוא אותו באופן סמלי.

אפשר לומר שרז ייסדה תת-תרבות חתרנית בתנועה הרפורמית, שהיא מכנה "דרך האמונה" - דרך השמה דגש על הרוחני ומוצאת ביטוי בקהילות שונות. לדבריה, אין בתנועה הרפורמית עיסוק בשאלת האמונה, אלא יותר עניין בזהות, במובן של השתייכות לעם היהודי. למי מתפללים, אם כך? "לאלוהי המסורת", מחייכת רז.

דומה שרז תמיד נמצאת כמה צעדים קדימה בחיפוש הרוחני שלה. כך למשל בתהליך הפיכתה לרבה עברה "טיפול רוחני" (בעזרת אנרגיות) שסייע לה, לדבריה, לתקשר עם גלגולים קודמים שלה ולגעת בצער והכאב שהיו אולי הגורמים לעכבותיה במשך שנים. בגילוי לב היא מספרת שפגשה שניים מגלגוליה הקודמים ושהם היו, הפלא ופלא, גברים: מלומד יהודי בספרד בימי תור הזהב ואיש דת בודהיסטי מהמאה הקודמת. לרז זה לא נראה מוזר. התגלגלותה באשה היא תיקון לדמויות הללו, שהיו, לדבריה, שוביניסטיות ובוטחות מדי בכוחן.

עדה זוידוב

הרב חד הורית

לא מזמן השתעשעה עדה זוידוב במחשבה להתעטף בטליתה המעוטרת בפסים כסופים ולהתנאות בה ברחובות ירושלים בשבת בבוקר, כמו גבר אורתודוקסי מצוי. לבסוף נמלכה בדעתה והחליטה שזו פרובוקציה מיותרת. "צעד מעין זה היה מן הסתם גורר אלימות", היא אומרת בצער. זוידוב אוהבת להתעטף בטלית שלה, "אביזר המסייע לי להתחבר לסוג מסוים של קדושה", כדבריה. אך עם הכיפה היא מודה שהיתה לה בעיה. לא מכבר החליטה לנסות "לבדוק שנית את הרגשות שלי בנושא". בסופו של דבר הצליחה להתחבר לכיפה, ומאז היא מתפללת בתחושה טובה "שיש שם משהו מעלי".

זוידוב באה מרקע חילוני וגדלה בתל אביב. אולי זה מה שגרם לקושי שלה עם מה שנתפש עדיין גם בקרב הישראלים הסובלניים ביותר כאחת המוזרויות של הרפורמים, הכיפה. לטלית אחרי הכל אפשר להתייחס כאל צעיף, אבל כיפה לנשים? קשה להשתחרר מהעובדה שזהו אביזר גברי. לא חשבת לשים מטפחת? "אבוי", השובבות חוזרת לעיניה, "אני אפילו לא נשואה".

זוידוב, אם חד-הורית בת 43, שילדה את בתה לפני שנתיים מחוץ לנישואין, הוסמכה לרבנות רק לפני ארבע שנים. עד לפני שנה היתה הרבה של היישוב צור הדסה הסמוך לירושלים. לדבריה, לא היה בתנועה או בקרב הקהילה שלה שום עיסוק בהיותה אשה לא נשואה. ובכל זאת, האין זה בעייתי שמי שעדיין לא הקימה בית בישראל מקדשת בברית הנישואין? "אם כך, אני צריכה להיות יתומה כדי לנהל לוויות?" היא תמהה, "אני מכירה בכך שמשפחה הנחשבת ל'נורמלית' צריך שיהיו בה אבא, אמא, שני ילדים, כלב וחתול, אבל זו רק אחת האופציות. בתא משפחתי יכולות להיות אם ובת, או שתי אמהות, העיקר שיש אהבה ועזרה הדדית".

העניין סביבה תמיד היה קשור בהיותה רבה, אומרת זוידוב, "סוג של סנסציה". רק כיום זו מתחילה להתפוגג, נוכח "דור חדש של נשים שאו-טו-טו יוסמכו". זוידוב חשה שזו נקודת מפנה. הרבה דברים ישתנו כשהן יצטרפו למעגל הנוכחי של הרבות. למשל ההתעקשות שלה ושל חברותיה הוותיקות על כך שיכנו אותן רב ולא רבה. "לי חשוב להיות הרב", היא מסבירה, "מהטעמים הפמיניסטיים שלי אני רוצה לומר ולהראות שאנחנו באותה פרופסיה בדיוק". ספק אם הנשים הצעירות, שנולדו למציאות מקבלת יותר, יתעקשו על כך.

זוידוב, נכדתו של אב"א אחימאיר, גדלה בבית לא דתי, "אך ערכי", היא מדגישה. "הורי היו מורים. הבית היה לא חומרני, ספוג בתרבות ואהבת ארץ ישראל". היא למדה פילוסופיה, ספרות וקולנוע בבית צבי. מה גרם איפוא לבחורה אינטליגנטית, רהוטה, שהגיעה עם "עגלה מלאה" מבחינה תרבותית, להיקסם מטקסים יהודיים עתיקי יומין? זוידוב מתארת את ההתנסות הראשונה שלה בבית כנסת רפורמי בגיל 30 כחוויה אקסטטית מלאת אור. "אני אדם מאמין באלוהים, אלוהי העברים. מעולם לא היתה לי כל משיכה למזרח, להודו. ככל הנראה נולדתי כך והתפללתי כל חיי תפילות אישיות". זוידוב מתארת את האמונה שלה, ללא ציניות, כאמונה מסורתית. "יש ישות למעלה, רק שאולי היא לא תמיד מקשיבה".

זוידוב מחלקת את חייה לשניים: לפני ואחרי שהחלה במסלול ההסמכה לרבנות. היא עבדה במכון המחקר דייוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית כשהתענתה בשאלה לאן תוליך את חייה. "היה לי צורך קיומי ממש בביטוי עצמי". בלימודי ההסמכה בהיברו יוניון קולג' היא מצאה את

עצמה. אפשר להעריך את האופן הנחרץ שבו היא אומרת שאינה מדברת בשם אמת אבסולוטית. בניגוד למרבית עמיתיה למקצוע, אין בה שמץ מהמטיף. אין לה כל יומרות להפיץ את הבשורה בקרב כלל הישראלים, כי "זו אופציה שאינה מתאימה לכולם". כמובן, מבתה היא מצפה "שתאהב את התפילות. אבל מוקדם לדעת".

זוידוב הגדילה את הקהילה בצור הדסה במידה משמעותית ל-50 משפחות, מספר מרשים ביחס ליישוב הקטן. כיום פועל במקום גם גן ילדים של התנועה. אלה המכירים אותה אומרים שהיא משקיעה את הנשמה ברבנות, לעתים בלי תגמול הולם. פער הצפיות גרם לה, "באופן זמני", היא מדגישה, לעזוב השנה בצער את קהילתה בצור הדסה. מאז היא עובדת בתוכנית להסמכת רבנים בהיברו יוניון קולג' ומשמשת סגן יו"ר מועצת הרבנים המתקדמים.

זוידוב אומרת שבקהילה היו תגובות של כעס על עזיבתה, זאת משום ש"רבה מתפקדת לעתים על תקן של אם". מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע לומר שגם לה לא היה קל. אשה מהתנועה ליהדות מתקדמת אומרת שבאופן לא רשמי יש פער במשכורות של רבנים ושל רבות לטובת הגברים, ויחס הפוך בציפיות ובדרישות, ושזוידוב נשחקה. "מצפים מאשה שתהיה מוכנה לעבוד יותר בהתנדבות ושתשתכר פחות. ומכיוון שנשים לא חונכו לדרוש תמורה כספית הולמת וגם עזרה, הן עובדות סביב השעון. הן גם המזכירות של עצמן".

זוידוב מודה שאף שהיא רואה את הייעוד שלה כרב קהילה, ההתמודדות שלה היתה קשה, בייחוד מאז נולדה בתה ונולדו הצורך והרצון להיות עמה בסופי שבוע ובחגים. היא מתבטאת בזהירות כשהיא אומרת שעבודה של רבה תובענית אף יותר מזו של רב. "כבכל מקצוע, מצפים מנשים בעמדות בכירות להצטיין בעוד שגברים יכולים לעשות עבודה חובבנית". האם תמצא את הדרך חזרה לצור הדסה? "בסיעתא דשמיא. יש דבר כזה", היא עונה.

עינת רמון

כשגם הבעל רב

באמצע הראיון מושיט פעוט בן שנתיים את ידיו בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים. הרבה הקונסרווטיווית עינת רמון לוקחת אותו לידיה ומצמידה אותו לחזה בלי להפסיק את שטף הדיבור. היא עושה זאת כהרף עין, מצדיקה את המוניטין שיצאו לה כמי שמיניקה את ילדיה כמעט בכל מצב, גם בישיבות כנסת הרבנים (אבל לא באמצע תפילה כשהיא המנחה). האשה הזאת, המלהטטת בין אמהות לרבנות, היא מהרבות הוותיקות בישראל. אבל למרות הזמן הרב שעבר מאז הסמכתה, היא לא נשמעת אופטימית נוכח גל המצטרפות החדשות לתפקיד.

היא אחת מ-15 הרבות הקונסרווטיוויות הראשונות בעולם - כיום הן מונות כמאה - והשנייה בישראל. רמון בת ה-44 הוסמכה ב-1989 בניו יורק, במוסד הרבני העליון של התנועה הקונסרווטיווית, ה-Theological Seminary Jewish) JTS), מכיוון שבישראל עדיין לא חשבו אז להסמיך נשים.

את הדוקטורט שלה על א"ד גורדון עשתה באוניברסיטת סטנפורד. כשחזרה לארץ היתה דוברת התנועה ובהמשך השתלבה במכון שכטר, במסלול להסמכה לרבנות, וזו היתה פריצת דרך נוספת בעבורה: עד אז לא היו מרצות במוסד הזה. היא פיתחה את התחום של תיאולוגיה פמיניסטית וכיום היא מלמדת קורסים על מגדר ויהדות ומדריכה את הסטודנטים.

היא גדלה במשפחה ישראלית חילונית, שורשית מאוד - סביה היו בין מקימי קיבוץ מזרע - באווירה תרבותית וציונית. בארה"ב, שם שהתה עם הוריה בשליחות ציונית בשנות ה-70, התוודעה לתנועה הקונסרווטיווית ולהווי בית הכנסת. אבל רק לאחר שנים של עיסוק בזהות היהודית ולימוד מחשבת ישראל, היא החליטה אינטואיטיווית, בלי שום היכרות עם המקצוע, לפנות לרבנות. הצעד הזה, הברקה כלשונה, קרה בעקבות מפגש שלה דווקא עם כמרית בכנס בין-דתי. ב-1984, כשהצטרפה לתנועה הקונסרווטיווית בכוונה להיות רבה, לא ידעה כלל שהתנועה היתה בעיצומו של דיון נוקב על מעמד הנשים ברבנות. כשפנתה למוסד של התנועה, "מכון שכטר", שבו היא מלמדת כיום, התברר לה שהתנועה בארץ עדיין לא בשלה למהלך והיא נסעה ללמוד בחו"ל.

רמון נשואה לרב הרפורמי אריק אשרמן. השניים נפגשו בפרשת "וירא" בבית הכנסת של קהילת "מעיינות" הקונסרווטיווית בירושלים. היא דרשה, הוא בא להתפלל. הם נישאו ב-1985 בחתונה שוויונית: על ידי רב ורבה רפורמים (לא היתה אז רבה קונסרווטיווית בארץ).

איך מתנהלת משפחה שבה שני רבנים, העמוסים מחויבויות ציבוריות? כמו כל משפחה אחרת, אבל עם הרבה ויתורים, אומרת רמון. הם מנהלים אורח חיים דתי, שניהם לא נוסעים בשבת ולא עונים לטלפון. רמון אומרת שבן זוגה מקפיד ממנה: "אני מעגלת פינות, כשזה חיוני בעיני. ההסתכלות שלי על עולם המצוות היא הרבה יותר גמישה".

אבל גם בהרמוניה משפחתית היא לא משלה את עצמה בנוגע לקושי של נשים במשרת רב. השנים שבהן נקרעה בין אמהות לקריירה רבנית - כשבן זוגה מכהן כרב בבית כנסת אחר - שחקו אותה. כיום היא מתפקדת כרב קהילה באופן חלקי, רק בחגים. כיום כשאשרמן נושא בתפקיד שאינו קשור ברבנות פעילה - יו"ר עמותת רבנים למען זכויות אדם - הוא מסייע לה עם הילדים כשהיא מנחה את התפילות במניין תל אביבי המתקיים בגימנסיה הרצליה. "גם כך זה קשה", היא אומרת, "כשצריך לדאוג שהילדים יישנו כשאת מנחה את התפילה, או לארגן כך שתיניקי לפני תפילת כל נדרי".



יו"ר מועצת הרבנים המתקדמים כנרת שריון. "ראיתי את עצמי כמנהיגה"


הרב עינת רמון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו