בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחה עם נעלם

במשא ומתן על עיסקת השבויים והנעדרים נפקד שמו של גיא חבר, חייל במדים שעקבותיו אבדו לפני כשש שנים ברמת הגולן. משפחתו משוכנעת שנחטף ולא מבינה למה לא מתייחסים אליו כלשאר הנעדרים. במערכת הביטחון מעדיפים את המונח "נעלם"

תגובות

אם זה לא היה כל כך עצוב, אפשר היה ללקט את רגעי האבסורד שרינה חבר חוותה בשנים האחרונות לספר מצחיק למדי. אחד מהרגעים האלה התרחש לפני יותר מארבע שנים, כשנה וחצי לאחר היעלמו של בנה, גיא. בוקר אחד צצה על מעקה בטון בנתיבי איילון, בסמוך למחלף גלילות, כתובת גרפיטי גדולה בת שתי שורות. העליונה עסקה ברון ארד. בתחתונה נכתב: "ההורים של גיא חבר הנעדר מחכים דואגים מחכים עד מתי". זמן קצר לאחר שידיד שעבר במקום דיווח למשפחת חבר על הכתובת, צילצל הטלפון. על הקו היתה המשטרה. "יכול להיות שזה כתב היד של גיא?" שאל השוטר מעבר לקו. חבר, בפעם המי יודע כמה, חשה שזה קצת יותר מדי בשבילה. "בטח", אמרה, "כבר שנה וחצי הוא משוטט בלילות עם בקבוק ספריי ובימים חוזר למחבוא שלו" וטרקה את הטלפון.

סאת היגון והדמעות לא פסחה על אף אחת ממשפחות הנעדרים, אבל אל הכאב של רינה חבר נוספה גם מנה גדושה של השפלה ותסכול. בשבועות האחרונים היא עוקבת אחר הוויכוח המר המתנהל בין משפחת ארד להורי הנעדרים האחרים, על רקע העסקה שתהיה או לא תהיה בין ישראל לחיזבאללה. ההשתתפות בוויכוח הזה סוחטת את העצבים של המשפחות עד קצותיהם. ובכל זאת, חבר היתה שמחה להתחלף אתם. לה אין אפילו הפריווילגיה לקחת חלק בדיון.

בשום פורום תקשורתי או ציבורי, וככל הידוע גם בתוך מערכת הביטחון, גיא חבר לא הוזכר כגורם שיש להתחשב בו בעת מגע ומשא על חילופי שבויים ומידע. בבית חבר יש תעודה רשמית שהצבא הנפיק, לפיה גיא חבר הוא "נעדר", אבל ההתנהגות של הצבא ושל מערכת הביטחון משדרת משהו אחר, משהו שנכתב בתעודה המקורית שנמסרה לה: "נעלם ביום 17.8.97 ומאז לא נודעו עקבותיו". רינה חבר הקימה קול צעקה. ניסו להרגיע אותה, לומר ש"נעלם" ו"נעדר" זה אותו דבר. "אם כך", אמרה, "אני מצפה שהרמטכ"ל יצהיר מעכשיו בכל הזדמנות שצה"ל עושה הכול כדי להחזיר את הנעלמים הביתה". לאחר דין ודברים קיבלה תעודה חדשה. התעודה שונתה, היחס, היא אומרת, נותר בעינו.

מסע בזמן ובמרחב

רינה חבר יושבת בביתה בכוכב יאיר, מוקפת ערימות קלסרים, מסמכים, תמונות. הבית, ששרוי באי סדר כרוני, נראה תלוש מעט מהסביבה המהודרת בה הוא שוכן. פצע פעור בלב יישוב הווילות שבו מתגוררים כמה מבכירי מערכות הביטחון. המגורים בשכנות לשורה של רמי דרג לא הובילו להקלות במאבק. לעתים הם דווקא איפשרו לחבר לפגוש באטימות מקרוב. לא מזמן, כשליוותה את הילדים לאירוע בבית הספר, נתקלה ברעייתו של אחד הבכירים. שמו של גיא עלה במהלך שיחת הנימוסין הקצרה. "מה, עוד לא מצאו אותו?" פערה הרעייה עיניים תמהות.

בשבת, 16 באוגוסט 97', נסעו איתן ורינה חבר צפונה, לבקר את בנם גיא שנשאר בבסיס. הוא היה אז בן 20, רב טוראי בתותחנים, שירת במחנה "קרן" הסמוך לצומת בית המכס העליון, דרום רמת הגולן. באותם הימים סגר שנתיים בצבא, אבל קשה לומר שבינו לבין צה"ל נרקם סיפור אהבה. את גיא חבר הילד, הנער ואחר כך החייל, עניינו הרבה יותר הקומיקס שנהג לצייר, המחשב שלתוכו צלל לשעות ארוכות וספרי המדע הבדיוני שבלע בהמוניהם, ממש כמו אבא שלו.

לאחר שסיים את מסלול ההכשרה הבסיסי של התותחנים עבר קורס להפעלת מחשבים של החיל, ואחר כך סירב להמשיך, כמקובל, לקורס מפקדים. הסירוב הזה העלה עליו את חמתה של המערכת. אתה משחק ראש קטן, אמרו לו המפקדים, אז אנחנו נראה לך מה זה ראש קטן. הוא תפר שמירות על גבי שמירות, באחת מהן נרדם ושוגר למעצר של 21 יום בבסיס החטיבה בנאפח. הציניות שלו רק הגבירה את החיכוכים. בערב לפני שנעלם נדרשו החיילים להדביק סטיקרים על ארגזים. הוא סירב, בטענה ש"אני לא רוצה להשחית רכוש צה"ל". המפקדים זעמו, והודיעו לו שביום ראשון, עשר בבוקר, הוא מתייצב למשפט.

בשבת ההורים היו אצלו, הלכו ביחד לאכול במקדונלדס, גיא טרף דאבל-מק לארוחת בוקר, נתן לאביו הנחיות מפורטות באשר לחלקים החדשים שהוא מבקש לרכוש למחשב. כשנפרדו הוא נראה במצב רוח מצויין. בשעת בוקר מוקדמת מאוד של יום ראשון עלה למגדל השמירה. אחד החיילים בבסיס העיד שבעת המשמרת שלו גיא נראה נסער, הוא ייחס את זה לעניין המשפט. עם סיום המשמרת, בתשע ורבע, ירד מהמגדל, שם הותיר אחריו את Quantin Leap מאת ס"ג הנדרסון, ספר מדע בדיוני באנגלית העוסק במסעות בזמן ובמרחב ובחילופי זהויות. הוא הלך לחדרו, הניח את החגור על הרצפה ויצא שוב, כשלגופו אותם מדי ב' שלבש בעת השמירה. הוא נשא אתו את הנשק האישי שלו - רובה גליל - ואת צרור המפתחות שהיה צמוד למכנסיו דרך קבע. על צווארו היתה תלויה הדיסקית ובכיסו פנקס השבי, שנשא על פי הנהלים במהלך השמירה. בחדר נותר הארנק שלו ובו פנקס חוגר, כרטיס כספומט וכרטיסיות לאוטובוס, ושאר חפציו האישיים. כשיצא מהחדר פנה למכונת המשקאות המוצבת בבסיס, הוציא פחית קולה ונעלם.

היעלמותו של גיא חבר היא אחת התעלומות הגדולות בתולדות צה"ל. מעולם לא נעדר חייל במדים שלא במהלך קרב לתקופה ארוכה כל כך. העובדה המוצקה ביותר בפרשת היעלמו היא שהוא אפילו לא נראה יוצא את שערי המחנה. כתוצאה מכך, בשלב מסוים של החיפושים הוחלט לסרוק ביסודיות את הבסיס עצמו, אבל הבדיקות העלו חרס. "הוא פשוט התאייד", סיכם פעם קצין בכיר את הפרשה. כל עוד לא יוכח אחרת, אפילו אלה המאמינים בחטיפות של בני אנוש על ידי חוצנים יכולים לבנות על הסיפור הזה תלי תלים של תיאוריות.

תגובת המערכת להיעדרותו של גיא התאפיינה באיטיות ואדישות. מפקדיו היו משוכנעים שהוא בסך הכול רצה לחמוק מהמשפט ונמצא בדרכו הביתה, או סתם משוטט עד יעבור זעם. עוד אחד ש"דפק נפקדות". בשעות אחר הצהריים של יום ראשון צילצל הטלפון בבית משפחת חבר. מהבסיס שאלו את רינה אם גיא בבית. לבה קפא. היא חשבה שמדובר במתיחה. לאחר כמה דקות התקשרו שוב, שאלו אם כבר מצאה אותו.

בימים הראשונים המפקדים היו משוכנעים שההורים משתפים פעולה עם גיא, מסייעים לו להסתתר. הם עברו שעות ארוכות של תשאולים, נחקרו לפשר חמש שיחות הטלפון שגיא קיים אתם במהלך יום ששי שבטרם ההיעלמות. "הסברתי להם שבראשונה הוא ביקש שנביא לו בשבת מקלות לניקוי אוזניים, בשנייה איזה סבון ואחר כך הוא פשוט הסביר לי איך להגיע לבסיס שלו כי שנינו גרועים מאוד בניווטים", היא נזכרת באותן שיחות הזויות עם חוקרי מצ"ח, פגועה עד עמקי נשמתה גם לאחר שש שנים. מערכת היחסים בין הצבא למשפחה יצאה לדרך ברגל שמאל. שני הצדדים לא האמינו אז שהיא עתידה להימשך זמן רב כל כך.

החיפושים הרציניים החלו רק לאחר כמה ימים. ממערב לבסיס גולשים מצוקים תלולים אל גדת הירדן, ניסו לבדוק אם גיא קפץ או מעד לתוך אחד הנקיקים. שטחים נרחבים ברמת הגולן נסרקו, אבל מדובר באזור שאינו מקל על חיי המחפשים: רצוף מתלולים, שדות מוקשים וצמחייה סבוכה. ככל שנקף הזמן, האפשרות שהתאבד - שהיתה מקובלת על רבים בצה"ל בשלבים הראשונים - נראתה פחות ופחות סבירה. אדם שמתאבד אינו יכול לקבור את עצמו. משהו כבר היה צף, וגם אם הגופה היתה מאכל לעורבים או זאבים, הנשק והנעליים היו צריכים להתגלות. אבל זה לא קרה.

כשנה וחצי לאחר היעלמותו של גיא חבר הוצג סיפורו בתוכנית "בשידור חוקר". בעקבות השידור התקבלו יותר מחמישים עדויות של אנשים שטענו שראו אותו במקומות שונים ברחבי המדינה. רובן נמצאו לא אמינות, שתיים נחשבות משמעותיות במיוחד: אילנה וולטש, פסיכולוגית ממושב אליעד שבדרום רמת הגולן, דיווחה שראתה את גיא עומד לבדו בטרמפיאדה בצומת קצבייה שברמה בצהרי יום ההיעלמות. היא סיפקה תיאור מפורט שלו, כולל העובדה שרק משקפיו לא תאמו את אלה שנראו בתמונות. אלא שבאותו יום גיא באמת חבש את המשקפיים הרזרוויים שלו. לדבריה, לא עצרה לגיא בשל מראהו, המיוזע והנסער, ש"הקרין שונות", החלטה שבדיעבד גרמה לה לייסורי נפש. על פי עדותה, גיא עמד בטרמפיאדה בכיוון הנסיעה המוביל לחלקים המזרחיים והצפוניים של הרמה.

העדות השנייה התקבלה מנייג'ל קורט, תושב זימבאבווה הנשוי לישראלית וחי ברמת הגולן. קורט, העוסק בצפרות, סיפר שבשעות אחר הצהריים של אותו יום ראה חייל מסתובב באזור תל פארס, סמוך מאוד לגבול הסורי. הצירוף של שתי העדויות הללו, מחזק את מה שכבר זכה לכינוי "האופציה הסורית": לפי התסריט הזה, חבר הרחיק מהבסיס כדי להתבודד, לנשום קצת אוויר, לברוח מאימת המשפט. תוך כדי שיטוטיו התקרב אל הגבול, אולי אפילו חצה אותו - יש נקודות בגדר שבהן אפשר לדלג בין ישראל וסוריה בלי קושי מיוחד - ונחטף/נשבה על ידי סורים, שם הוא מוחזק עד היום.

האפשרות שאדם יוחזק בסוריה שנים רבות בלי שהעולם יידע על כך אינה מופרכת. אם בישראל זה קורה, אז למה לא אצל השכנים, שאפילו אינם מתהדרים בכסות דמוקרטית. זו, בכל אופן, האפשרות שרינה חבר מאמינה בה בכל לבה, ולכן עיקר מאמציה מכוונים בשנים האחרונות אל הזירה הדיפלומטית. ברשימת האישים אתם נפגשה או אליהם פנתה נכללים, בין השאר, מיגל מורטינוס, דן קרצר, יושקה פישר ואדוארד ג'רג'יאן. מכולם ביקשה להפעיל את קשריהם בסוריה ולברר אם גיא חבר מוחזק שם. עד כה הסורים משיבים בעקביות בשלילה.

תסריטים אחרים: חבר נחטף בתוך תחומי ישראל על ידי גורמים עוינים פליליים או לאומניים, אולי כאלה שחשקו בנשקו, נרצח והוטמן במקום מסתור. אם אכן זה המקרה, מדובר בפשע מושלם. ברוב המקרים בהם חיילים נחטפו או נרצחו הם נמצאו לאחר זמן מה. פרק הזמן הארוך ביותר שארך פענוח של מקרה כזה היה של החייל שרון אדרי. תשעה חודשים לאחר שנראה בפעם האחרונה בטרמפיאדה, התברר שנחטף ונרצח על ידי חוליית חמאס. אפשרות נוספת: חבר פתח חיים חדשים בזהות בדויה. חוקרי מצ"ח חיפשו אותו בישיבות, בכתות, בכל מקום שבו אפשר להיטמע בקלות יחסית. את האפשרות הזו אמו מגדירה כ"דברי הבל". אין שום סיכוי, לדבריה, שגיא התאבד, ובוודאי שאין שום סיכוי שניתק קשר עם משפחתו.

המערכת, באופן רשמי, טוענת ש"כל האופציות פתוחות". מבחינת המשפחה האופציות הפתוחות הן אלה שנגזרות מהעובדה שלבש מדים ונשא נשק - חטיפה בתחומי ישראל או כליאה בסוריה. לכן, לטענתה, הצבא חייב להתייחס אל גיא כאל חבר שווה זכויות ברשימת הנעדרים והשבויים, אף כי בניגוד לרון ארד, נעדרי סולטן יעקב וחטופי הר דב, גיא חבר לא נעדר לאחר שיצא לקרב. "פורמלית", אומר גורם העוקב אחר הפרשה, "הוא למעשה עריק. לכאורה יכול להיות שהוא מבלה עכשיו באיזה אשראם בגואה בזהות בדויה. אבל למעשה, אם בוחנים את כל האפשרויות, ואם הצבא לא יגלגל עיניים, יש סבירות גבוהה מאוד שהיעלמו קשור לעבודה שהוא היה במדים ונשא נשק, וככה הצבא צריך להתייחס לזה".

לאהוד ברק יש שאלה

רינה חבר, בת 53, גדלה בגבעתיים. בתיכון למדה בתלמה ילין, ולאחר השירות הצבאי למדה הנדסת טקסטיל בשנקר. במשך תקופה מסוימת עבדה במקצוע, אבל לאחר שהתחתנה עם ד"ר איתן חבר, פסיכיאטר שמתמחה בגריאטריה, החלה לשמש עזר כנגדו במרפאה שלו בצפון תל אביב. הדפסת חוות דעת, קביעת תורים, אדמיניסטרציה. מאז שגיא נעלם היא העבירה את העבודה הביתה. היא מתעוררת מדי בוקר בחמש וחצי, סורקת את העיתונים ושורה של אתרי אינטרנט בחיפוש אחר מידע חדש, קצה חוט, רעיונות, אישים רלוונטיים. גם לאחר שש שנים היא נאמנה למה שהבטיחה לעצמה ולגיא: "אף פעם לא להרים ידיים, אף פעם לא לשבת ולחכות".

פרט לגיא, שהיה אמור לחגוג במאי האחרון את יום הולדתו ה-26, לבני הזוג חבר תאומים בני 18 - אור ושיר. אור התגייס לאחרונה, ממש במקרה ביום בו גיא נעלם - 17 באוגוסט. שיר, שנותרה בגן שנה נוספת, לומדת בכיתה י"ב. התאומים שומרים בקנאות על פרטיותם. מעולם לא התראיינו או הצטלמו. "אני אפילו לא בטוחה שבסביבה של אור בצבא יודעים על הקשר שלו לגיא", אומרת רינה. לפני כמה חודשים נכנס לכיתה של שיר בתיכון נציג של צה"ל כדי לשוחח עם התלמידים. הוא סיפר על השבויים והנעדרים ומנה את שמותיהם. גיא חבר נעדר מהרשימה. שיר יצאה מהכיתה בבכי מר.

החיכוכים בין בני הזוג חבר לנציגי מערכת הביטחון החלו כמעט מן הרגע הראשון. לרינה זיכרון יוצא דופן לפרטים, וכשזה מצטרף לפגיעות גדולה - ומובנת - מדובר במתכון בדוק לחשבון מר שרק הולך ומתארך עם השנים. גילויי הרשלנות וחוסר הרגישות של המערכת - וזו הרי משופעת בהם - מוציאים אותה משלוותה גם ממרחק הזמן. פקיד מבולבל ואלוף יהיר ניצבים באותה שורה, שורה ארוכה של חטאים שבעיניה אין עליהם מחילה.

העובדה שאותה מערכת ממש השקיעה משאבים עצומים בחיפושים אחר בנה בקושי מזכה אותה בכמה נקודות. החשדנות בעינה עומדת: "למדתי לא לדבר עם אנשים מהמערכת בארבע עיניים. אחר כך הם אומרים 'לא אמרתי, לא זוכר, לא יודע'. כבר השלמתי עם זה שהמערכת נגדנו. אני יודעת שהם מתעבים אותי. קצין בכיר מאוד אמר לי שאני צריכה להיות נחמדה, כי בסופו של דבר את החיפושים עושים בני אדם ואם הם נקשרים רגשית לעניין הם יחפשו טוב יותר. אבל קשה לי להיות נחמדה, במיוחד כשאני מרגישה שמבחינת המערכת העגלה הזו יכולה להישאר תקועה במקום".

קשה לומר שהמערכת - אולי בדרכה המסורבלת - לא ניסתה להזיז את העגלה הזו. בתחילת 2000 קיבלה חבר אור ירוק להציע פרס של חצי מליון שקל תמורת מידע על גיא. המודעות פורסמו בכל העיתונים בשפה הערבית, מנשרים פוזרו בכפרים הדרוזיים ברמת הגולן, ללא תוצאות. צה"ל, מצדו, סופג את הביקורת ושותק. מעימות עם משפחה של חייל נעדר לא יכול לצאת שום דבר טוב. גם בתגובה לדברים שנאמרו ועוד ייאמרו בכתבה הזו, נמסרה מדובר צה"ל התגובה הבאה: "היעדרותו של רב"ט גיא חבר הינה תעלומה בלתי פתורה. מאז היעדרותו מערכת הביטחון וצה"ל ממשיכים לפעול לכל כיוון חקירה אפשרי במטרה לגלות מה עלה בגורלו. צה"ל פועל ימים כלילות על מנת להשיב הביתה את כל שבוייו ונעדריו".

רינה חבר זוכרת היטב את הפגישה הראשונה עם מפקד הסוללה (מקביל למ"פ) של גיא, שהגיע לבית בכוכב יאיר יום לאחר ההיעלמות ולא היסס לספר שגיא הוא "חייל חוצפן ומעצבן". כששאלה אותו איפה גיא יכול להיות, השיב שהוא "בטח אוכל סטייקים בכנרת". לאחר כמה ימים, כשהמערכת עדיין ביקשה מההורים לשמור על דממה תקשורתית כי "גיא בטח מסתתר בגלל המשפט", שאלה האם את נציגת אכ"א ממה לדעתה הוא ניזון. "הוא בטח אוכל פירות יער", היתה התשובה. "עד היום אני לא יכולה לשמוע את צמד המילים 'פירות יער'", אומרת חבר.

בקרוב, כשהאלוף גיל רגב יסיים את תפקידו כראש אכ"א, משפחת חבר תקדם את פניו של הקצין הרביעי בתפקיד מאז שגיא נעלם. רגב סר בשבוע שעבר לבית המשפחה להגיד שנה טובה, וחטף אשד של מילים קשות. זה לא משהו אישי נגדך, הסבירה רינה חבר, זו המערכת שכפופה לך. לפני כמה חודשים, סיפרה, נערכה באחד מבסיסי צה"ל תערוכה בנושא הנעדרים. כולם הוזכרו שם, חוץ מגיא. כשהתקשרה לקצינה שאירגנה את התערוכה, הודתה זו בגילוי לב שלא שמעה מעולם על גיא. "וחוץ מזה", הסבירה, "השמות שמוצגים בתערוכה הם רק מדגם סטטיסטי מבין הנעדרים". "שבעה שמות מבין שמונה נעדרים", השיבה חבר, "זה לא מדגם סטטיסטי. זה פשוט אומר ששכחתם אחד".

את כל ראשי הממשלה שכיהנו בשנים האחרונות פגשה, את הפגישה עם אהוד ברק היא זוכרת טוב במיוחד: "בניגוד לנתניהו, שישב איתנו בפינה של הלשכה ודיבר אלינו בגובה העיניים, ברק ישב מוקף בסוללה של פקידים וקצינים ודיבר אתי מהקצה השני של השולחן. הדבר הראשון שהוא שאל היה 'את בטוחה שהוא לא מסתובב?' הרגשתי שאני מאבדת שליטה. אמרתי לו 'תשמע, מר ברק, קודמך בתפקיד אפילו לא היה מעלה בדעתו להעלות שאלה מטופשת כזו. אם היינו חושבים שגיא מסתובב לא היינו פה'".

צדיק בשם שמעון מזרחי

בשלב מוקדם למדי רינה חבר מצאה את עצמה לבד בחזית מול התקשורת ולובשי המדים. בעלה ניתק מגע. הניתוק הראשון היה מהצבא. בעקבות חילופי דברים עם אחד האלופים, איתן חבר הודיע שאינו מוכן לפגוש יותר את נציגי צה"ל. ההתמודדות עם התקשורת מצאה אותם מבולבלים ולא מוכנים. רינה חבר: "מחוץ לבית השתרך תור של מיקרופונים ומצלמות. הזעקנו חברים כדי שימנעו מהם להיכנס הביתה. לא רצינו לדבר, לא הבנו אז למה זה טוב לנו, לא ידענו להשתמש בתקשורת. אנחנו אנשים פרטיים שפתאום נחת עליהם דבר כזה. היום אני יודעת הרבה יותר. איתן אמר לכתבים שאנחנו לא מעוניינים להתראיין, וכמה מהם אמרו 'אם אתם לא מוסרים את הגרסה שלכם, אז מה שנכתוב זה על אחריותכם'. איתן אמר שאם ככה אז שיילכו קיבינימט, ומאז הוא גם לא רוצה לראות עיתונאים. החלטנו שעדיף שאני אקח את החשיפה על עצמי. איתן הוא זה שמעלה את רוב הרעיונות, ואני, כמו נמלה עמלנית שמקווה להגיע בסוף אל היעד, אחראית על הביצוע".

ההבנה הלקויה של הזירה התקשורתית עלתה למשפחת חבר ביוקר. גיא חבר הוא מקרה ייחודי, אבל השיח התקשורתי-ציבורי זקוק להגדרות ברורות, למגירות שבהן אפשר לתייק את הפרשות והנעדרים השונים. לעובדה שבתודעה הציבורית והתקשורתית גיא חבר אינו חרות כמי שמוחזק בידי האויב, או אפילו כמי שיש סיכוי כלשהו שזה מצבו, קשר הדוק לכך שהוא לא בתוכניות של אילן בירן. מה הפלא שאת הפגישה שלה עם בירן, המנהל מטעם הממשלה את המו"מ על עסקת השבויים, חבר זוכרת כטראומה: "זה היה לפני שנה וחצי בערך. הוא הסתכל עלי ואמר שהוא חושב שגיא התאבד. צעקתי, התפרצתי, אמרתי 'אלוהים, תרד כבר למטה ותעשה סדר בטמטום של המערכת הזו'. מזל שתמיד יש לידי מישהו שמרגיע אותי. שמעון היה אתי בפגישה והרגיע אותי, ואז הוא בעצמו אמר לבירן 'אילן, אתה שומע מה אתה אומר? זה נראה לך הגיוני לאחר ארבע וחצי שנים להוציא משפט כזה? הוא גם התאבד וגם קבר את עצמו'?"

"שמעון" הוא לא אחר משמעון מזרחי, המוכר בציבור בעיקר כיו"ר הנצחי של מכבי תל אביב בכדורסל. פרט להיותו עסקן כדורסל מסור ועורך דין, למזרחי יש כובע שלישי: הוא משמש כאל"מ במילואים, מפקד הימל"מ (יחידה מרכזית לחקירות מיוחדות) במשטרה הצבאית החוקרת. בתוקף תפקידו הכיר את תיק חבר כבר מצעדיו הראשונים, אבל רק בשלב מאוחר יותר נכנס לעובי הקורה. זה קרה לאחר שהרמטכ"ל אז, שאול מופז, הבין שבין המשפחה למערכת חל נתק מוחלט. הוא ביקש ממזרחי להתערב ולהיות איש הקשר. מזרחי נעתר.

חבר לא תשכח את הפגישה הראשונה אתו: "הוא דפק בדלת, ונכנס כמו שהוא תמיד, עם החליפה והעניבה שלו. הוריד את החליפה, וחיפש איפה לשים אותה. ופה, אתה רואה, בלגן. הוא שאל אם הכיסא הזה מיועד לחליפה. אמרתי לו שכן". היא מביטה בדאגה בכיסא, כאילו מקווה שלא גרם נזק בלתי הפיך לחליפה. "הוא התיישב, ואמר לי 'יש לי רק שאלה אחת לשאול אותך. זה לגבי הטלפונים שגיא עשה אליכם מהבסיס'. אמרתי לו שאם הוא רוצה קשר טוב אתי שלעולם לא יזכיר יותר את שיחות הטלפון האלה. הוא הסתכל עלי, חשב רגע, ואז אמר: בסדר, קיבלתי. באותו רגע נפל איזה אסימון, ומאז אנחנו בקשר נהדר, גם של המשפחות. הוא פשוט נהפך לחבר. פעם הוא אמר לי שחוץ מהמשפחה יש לו בחיים שלושה דברים - הכדורסל, העבודה וגיא. ובלילה הוא חולם על גיא".

כשחבר מדברת על מזרחי היא מתארת אדם חם ומסור, תיאורים העומדים בסתירה לדימוי הצונן והמכופתר שמזרחי יצר לעצמו בשנים של הגנה חשוקת שיניים על האינטרסים של מכבי תל אביב. בתחילה, היא מספרת, התקשה לעכל את העובדה שהיא אינה יודעת דבר על כדורסל, קל וחומר על מכבי תל אביב. היא אפילו לא ידעה מיהו. "אני זוכרת שבפגישה הראשונה הוא שאל אותי איזה שחקן כדורסל אני מכירה. נברתי ונברתי בזיכרון, ושלפתי את תנחום כהן מינץ. תקופה ארוכה בכלל לא ידעתי שיש מוסד כזה שנקרא משחקים של מכבי בימי חמישי בערב. הייתי מתקשרת אליו ושומעת ברקע רעש גדול, ומבינה שיש משחק עם הרבה קהל. אז הייתי שואלת אם הוא יכול לדבר, ומעולם, מעולם הוא לא אמר לי 'אתקשר אלייך בעוד שעה' או משהו כזה. אפילו אם הם בדיוק כבשו גול".

סל.

"כן, סל".

מזרחי, בדיוק כפי שהתבקש, משמש לחבר פה ואיש קשר. הוא מלווה אותה לפגישות עם בכירי מערכות הביטחון, פוליטיקאים, דיפלומטים. מרים טלפונים, פותח דלתות, קושר קצוות. חבר: "לפני כמה שבועות נערך בכנסת יום לשבויים ולנעדרים. לא נסעתי, אני מרגישה שכבר אין לי מה לעשות באירועים האלה. דיברתי לפני זה עם אנשי אכ"א והזכרתי להם שידאגו שרובי ריבלין, יו"ר הכנסת, יזכיר בנאום שלו את גיא. אני עוקבת אחר הנאום בטלוויזיה, והוא כמובן עובר על כל השמות אבל גיא לא שם. חשבתי שאני מקבלת התקף לב. התקשרתי לשמעון, הוא היה באמצע ישיבה חשובה, דרשתי שעכשיו, אבל עכשיו ייתנו לי לדבר אתו. הוא יצא באמצע הישיבה, ביקשתי ממנו להדליק טלוויזיה. באותו רגע הוא התקשר ללשכה של ריבלין, דאג שיכניסו לו פתק, ועד סוף הנאום ריבלין התנצל והזכיר את גיא. אחר כך גם שלח מכתב".

שמעון מזרחי שהה השבוע עם מכבי תל אביב במחנה אימונים לקראת פתיחת העונה בבורמיו, איטליה. "מניסיוני", הוא אומר בשיחת טלפון, "למדתי שכשאדם נעלם עם נשק ולא מוצאים אותו אז זו לא היעלמות מרצון. ראה הסיפור של אולג שייחט, רק ששם מצאו גופה. יש חוליות מחבלים, יש מבחני קבלה. ילד הולך להוציא פחית קולה מהמכונה ונעלם. זה פשוט בלתי נסבל. נקשרתי למשפחה, אני מנסה לעזור ככל יכולתי. אני שומע את רינה, ומה שהיא חושבת שהמערכת יכולה לעשות, או לתקן, אני דואג להעביר".

לדעתך הטענות של רינה חבר כלפי המערכת מוצדקות?

"אני חושב שהיו זמנים שלטענות של רינה היתה הצדקה, כל זמן שלא התייחסו אל גיא כאל נעדר. היום אני חושב שהיחס השתנה".

מזרחי הוא רק אחד מחברי המעגל המקיף את חבר בשנים האחרונות ומסייע לה במאבקה. מדי כמה חודשים מתכנסת בביתה קבוצה מצומצמת של מומחים מתחומים שונים כדי לערוך סיעור מוחות. "יושבים, מעלים רעיונות, נותנים נשיקה לרינה ומקווים לטוב", כדברי אחד מהם. בין המשתתפים הקבועים דוד דדון, שגריר ישראל בירדן וד"ר מוטי קידר, מומחה לענייני סוריה מהחוג ללימודי ערבית באוניברסיטת בר-אילן. קידר הפך לאיש הקשר של משפחת חבר לעולם הערבי. הוא עוקב אחרי כלי התקשורת הערביים, מתרגם קטעים רלוונטיים, מנסח בעבור רינה מכתבים ומקשר בינה לבין עיתונאים.

אתה מאמין שיש עדיין סיכוי למצוא את גיא חבר בחיים?

"הסיכוי לא גבוה, אבל הוא בערך כמו הסיכוי למצוא את רון ארד חי. זה אומר שצריך להרים ידיים?"

קידר מעריך שהאופציה הסורית בהחלט סבירה: "בסוריה יש מצב מיוחד, שבו להרבה מאוד ארגונים ומיליציות יש אפשרות להחזיק אנשים בלי שאחרים יידעו על זה. בחלק מהמקרים אפילו השלטון המרכזי לא יודע, כולל הנשיא. אין דין ואין דיין. גם כוחות הביטחון הרשמיים מורכבים ממיליציות שכולן אמנם כפופות לשלטון אבל כל אחת מהן אוטונומית. מי אמר שבאיזו עיירה ליד הגבול גיא לא זרוק באיזה מרתף, ופעם ביום מישהו זורק לו פת לחם עבשה?"

מה האינטרס של מי שמחזיק בו להמשיך בכך?

"השאלה היא למה לא. כל עוד לא ידוע שהוא שם, אז אין לחץ לשחרר אותו. אם פעם יצטרכו לשלם על משהו, אז הוא שווה לא מעט. ואם לא יצטרכו, יכול להיות שהוא יישב שם עד קץ ימיו".

חבר נוסף בצוות המסייעים הוא ח', שבעת היעלמו של גיא חבר עדיין שימש כראש אגף החקירות בשב"כ (מקביל לאלוף בצה"ל). למחרת פרישתו מהשירות טילפן לרינה חבר והציע את עזרתו בחקירת הפרשה. "היא הגיבה בחשדנות, היתה בטוחה שאני עוד שרלטן שרוצה לקחת ממנה כסף. רק לאחר כמה שבועות, ולאחר שביררה שאני לא מתחזה, הסכימה להיפגש".

מה גרם לך לצלול לתוך הסיפור הזה?

"עוד כשהייתי בשירות עקבתי אחר המקרה הזה כאזרח, והוא סיקרן אותי במיוחד. למי שעוסק בחקירות קשה לקבל מצב שיש חקירה שאי אפשר להזיז".

רינה חבר זוכרת את הפגישה הראשונה: "הוא דפק על הדלת בשבת בבוקר, הופיע במכנסיים קצרים וטי-שירט, ואמר משהו כמו 'אני הולך למצוא את גיא'. אמרתי לו 'אתה לא תמצא את גיא כי גיא לא פה'. אבל שמחתי כמובן שהוא לוקח את זה על עצמו. חלק גדול מהדברים שהוא עשה אני אפילו לא יודעת, הוא לא יכול לספר לי".

ח' ניצל את מעמדו בזרועות הביטחון וקיבל אישור לנבור בחומר החקירה. הוא פתח את התיקים בשב"כ, במשטרה, בצה"ל, הצליב עדויות, בדק עם סוכנים. אחר כך עמד בראש מערך חיפושים וסריקות ברמת הגולן. לדבריו, לטענותיה של המשפחה כלפי הצבא, לפחות בשלבים הראשונים, יש רגליים: "יש שינוי מהותי בהתייחסות של הצבא לתופעת הנעלמים, ולגיא יש קשר לזה. הנהלים אז היו אחרים. אז הדבר הראשון היה להתקשר להורים ולבקש שיביאו את הילד. זה גם מה שאיפיין את התשאולים בימים הראשונים. התייחסו אל גיא כאל אחד שנשבר לו הזין והוא מתחבא. היום, כשזה קורה, יש מישהו מאחור שתפקידו לומר 'רגע, אולי הוא נחטף'. התשאולים היו חובבניים, פורמליים. עברו בין החיילים והציגו להם שאלות מתוך טפסים. החיפושים לא היו שיטתיים מספיק, לא היה גורם מרכזי שחילק את השטח לאזורים ווידא שהכול נסרק. הפעם הראשונה שהרמה נסרקה במשבצות עם בקרה מרכזית היתה שנתיים לאחר ההיעלמות, וזה מאוחר מדי. היה פה פספוס בשלב של האינווסטיגציה - החקירה בזירת האירוע מיד לאחר התרחשותו".

ח' הצליח לשכנע את צה"ל לסרוק את קרקעית מאגר המים של חד נס, הסמוך לבסיס. במהלך הגריפה, שנעשתה באמצעות שרשראות, התגלתה שורה ארוכה של גרוטאות ואפילו כלי נשק, אבל שום שריד מגיא. גם המצוקים שיורדים מהבסיס אל הירדן נסרקו מחדש, הפעם באמצעות גולשים שירדו בסנפלינג במרווחים של ששה מטר וסרקו את מדפי הסלע. אם יש לח' תחושת בטן באשר לגורלו של גיא חבר, הוא מסרב להסגיר אותה: "ברגע שאין לי שום נקודת קצה, אז כל נקודת קצה היא אפשרית. תן לי קצה חוט, וארים את העולם. התנאי שלי לעבודה עם המשפחה היה שאני יכול לדבר אתם על הכול, ברגע אחד להציע לחפש אותו בסוריה ושתי דקות לאחר מכן לצאת מנקודת הנחה שהוא מת. האופציה הסורית לא פסולה, אם כי היא לא היחידה, ואני לא בטוח שהיא הכי סקסית בעיני".

ח' מצר על מערכת היחסים העכורה בין המשפחה למערכת הביטחון. "יש כאן בעיה סבוכה. רון ארד מייצר כותרות, חטופי הר דב מייצרים. הכותרות דוחפות את הממשלה, שולחים שליח, יש לשליח כתובת להציב לה דרישות. במקרה של גיא חבר אין כתובת. כשרינה רואה שמטפלים באחרים, היא מרגישה שמזניחים אותה. היא צריכה להזכיר כל הזמן שיש לה ילד שלא חזר. אני משוכנע שעל לוח המשימות של מפקד חיל האוויר מופיע השם של רון ארד, אני לגמרי לא משוכנע שעל לוח המשימות של הקתמ"ר (קצין תותחנים ראשי) מופיע גיא חבר. נכחתי בכמה פגישות בין רינה לנציגי הצבא. אני לא חושב שהם עוינים אותה, אבל היא מאוד אמוציונלית, ומהצד השני לא תמיד יש סבלנות ורגישות במידה הנדרשת".

הרמת ידיים?

"ממש לא. יש לי כמה רעיונות מה עוד אפשר לעשות, אני עובד עכשיו על מהלך חדש שיבשיל בתוך כמה שבועות. אני לא יכול להבטיח שזה יחזיר את גיא, אבל אני מבטיח להמשיך לנסות".

השטניות של האי ודאות

בשבועות האחרונים נפתרו שלוש תעלומות, טריות הרבה יותר מזו של גיא חבר, שבמרכזן עמדו ישראלים שנעלמו. בארצות הברית מצאו את גופותיהם של בן ורצברגר ואדר נאמן, שכנראה נרצחו על רקע ענייני סמים. באזור מירון נמצאה גופתו של אליעזר זוסיה קולגהאפט וברמת הגולן מצאו, לאחר ארבע שנים, את גופתו של עירא גורביץ'. רינה חבר מסרבת לראות בכך הוכחה שבאזור מורכב כמו דרום הרמה גופה יכולה להסתתר במשך תקופה ארוכה: "יכול להיות שזה מה שיקרה גם במקרה שלנו. אבל בינתיים, העובדה היחידה בנוגע לגיא היא שאין שום עובדה. וכשאין עובדה, לכל אחד מותר ללכת עם התחושות שלו. אני, למשל, ידעתי מהרגע הראשון שעירא גורביץ' מת. שוחחתי כמה פעמים עם אמא שלו, נוגה, היא אשה חזקה ומיוחדת, ואמרתי לה את זה. במקרה של גורביץ' ידעו שיש קטע שלא חיפשו בו, ועכשיו סוף סוף החליטו לחפש, אז מצאו. אצל גיא עשו חיפושים לאורך ולרוחב הרמה. אף פעם חיפוש הוא לא של מאה אחוז, אבל ברגע שאומרים לי שהחיפוש מוצה, אני פונה לאפשרויות אחרות. זו לוגיקה פשוטה. והאפשרויות אחרות הן שהוא מוחזק בידיים זרות".

בתוך תוכך היית רוצה שמחר ימצאו את שרידיו של גיא? זה ישחרר אותך מהחיים בצל האי ודאות.

"איזו שאלה. שלא יתפרש כאילו אני מקווה שהבן שלי מת, אבל אין דבר גרוע יותר מהאי ודאות. אי ודאות זה דבר שטני. זה עניין פיזי. קשה לנשום. שנייה אחת אתה עם תקווה, ורגע אחרי זה בדאון. אנחנו לא נולדים עם יכולת לעכל אי ודאות. זה לא בהארד דיסק שלנו. אנחנו זקוקים לוודאות, גם אם היא הגרועה ביותר, אבל אז לפחות אנחנו יכולים לגבש אסטרטגיה איך להתמודד אתה. להתחיל להתאושש. חוץ מזה, אני מניחה שאם הוא חי הוא לא בדיוק נהנה. אני אמנם חולמת על זה שהוא לא סובל, אבל אם להיות ריאלית אז אין פה ברירה טובה".



גיא חבר. מעולם לא נעדר חייל במדים שלא במהלך קרב לתקופה ארוכה כל-כך


רינה חבר. שלא יתפרש כאילו אני מקווה שהבן שלי מת, אבל אין דבר גרוע יותר מאי ודאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו