בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלש הספרותי בעקבות הקנוניה של הקאנון

The Politics of Canonicity Lines of Resistance in Modernist Hebrew Poetry

תגובות

Michael Gluzman. Stanford UP, 250 pp,49.50$ מיכאל גלוזמן חותם את ספרו בסיפור פארודי-אלגורי מאת הנרי לואיס גייטס. בסיפור זה בלש פרטי נשכר בידי אשה כדי לחקור פרשה מסתורית: קונספירציה הגורמת שרק סופרים מסוימים ייכנסו לרשימה המובחרת של ספרות גדולה, דהיינו לקאנון. את ספריהם של אלה המצליחים להיכנס לרשימה מובחרת זו מלמדים בבתי הספר, כותבים עליהם ביקורות והם זוכים להערכה רבה.

בחקירתו מראיין הבלש מבקרים חשובים אבל לא מתקדם בחקירה. הרולד בלום, המבקר הידוע, אומר לו שהמשורר החזק שורד והחלש לא, ואין לפוליטיקה שום קשר לזה. הלן ונדלר אומרת לו שהרעיון שמישהו קובע מה שאנחנו קוראים הוא מופרך; אם ספר הוא טוב - יקראו אותו ואם הוא רע - לא יקראו. ואולם לבסוף מגיע הבלש לאיש זקן העומד בראש הארגון ואחראי לקונספירציה. וכך מספר לו הזקן: "הקאנון הספרותי אינו עניין של מה בכך. אתה אולי אינך מבין עד כמה זה גדול. יש לנו אנשים בכל מקום, אחרת זה לא היה פועל. יש לנו מבקרים בעיתונות היומית, יש לנו את ראש הסתדרות המורים, יש לנו אנשים במכללות להוראה, יש לנו פרופסורים בקולג'ים, כולם בעסק. החבר'ה שעורכים את האנתולוגיות - נורטון, אוקספורד - כל מי שתפנה אליו, כולם עובדים אצלנו". ואולם, חייו של הבלש שחשף את הקונספירציה נתונים בסכנה. הוא מקבל איפוא את הצעתו של ראש הארגון: בתמורה לשתיקתו, ייכלל שיר שפירסם בתיכון באנתולוגיה המכובדת של נורטון לספרות אנגלית.

גלוזמן, שמקבל על עצמו את תפקיד הבלש, מציע לנו לחקור את הקאנון של הספרות העברית כאילו עומדת מאחוריה קונספירציה, אך טוען שקונספירציה זו אינה מכוונת, שהיא נובעת מאמונות בסיסיות של הציונות שהפכו לטבע, ועל כן אי אפשר להאשים בכך איש, אפילו לא את שלונסקי. בספרו "הפוליטיקה של הקאנוניות: קווי התנגדות בשירה עברית מודרנית" מתרכז גלוזמן באותם משוררים ומשוררות ששירתם התנגדה לשיח ההגמוני, הציוני-סוציאליסטי-גברי. לדבריו, רחל, אסתר ראב, אנדה עמיר-פינקרפלד, אבות ישורון ודוד פוגל נהפכו לשוליים משום שהיו רחוקים מ"האידיאל האסתטי" של שירה גברית-ציבורית אשר ביטאה עושר לשוני, מליצה ובקיאות במקורות, כשירתם של ביאליק, שלונסקי ואלתרמן.

הפרק הראשון, המספק רקע ל"קונספירציה", דן באופן שבו כונן אחד העם את השיח הציוני בעיתון "השילוח" שערך, ובהתנגדותו של ברדיצ'בסקי. אחד העם רצה שהחומר שייכלל בו יעסוק בעיקר בבעיות של העם היהודי, ואילו ברדיצ'בסקי טען שאין להפריד בין היהודי לאנושי. בעזרת תורות של הוגים פוסט-קולוניאליים, כגון הומי באבא ופרדריק ג'יימסון, טוען גלוזמן כי אחד העם קבע את השיח ההגמוני הציוני, שבו לא ניתן קול לשירה אישית או לשירת טבע, וכי האלטרנטיבות לשיח ההגמוני הושתקו ונדחקו החוצה.

הניתוח איננו מתחשב בעובדה שבאותה העת היו לכותב היהודי (אמנם לא לכותב העברי, ואימוץ עברית באותה העת אכן היה כרוך באמירה פוליטית) מגוון רחב של אופציות לפרסם שירים אישיים ושירת טבע בעשרות הירחונים השונים שיצאו לאור ביידיש, ברוסית ובגרמנית. כידוע, אנשי הספרות העברית היו קבוצת אינטלקטואלים קטנה וחסרת כוח, שלא ציפתה להפוך לאחד הזרמים המרכזיים, אפילו לא בעם היהודי, ונעשתה כזאת יותר בגלל השואה מאשר בגלל כוחה שלה.

באופן גס אפשר להמשיל עריכת עיתון מהסוג של "השילוח" לעיתון הודי הרואה אור באנגליה, ומעדיף שירים, כתבות וסיפורים על הבעיות המיוחדות של מהגרים אלה ודוחה סיפורים ושירים שלבעיות אלה אין שום משקל בהם. נראה כי לנגד עיניו של המחבר, המנתח את השיח הדכאני שיצר אחד העם, עומדים הציונות והממסד הספרותי של שנות הארבעים והחמישים בארץ. באין הבחנה בין תקופה לתקופה, הוא כופה את אותו נראטיב אחדותי לכל אורך ההיסטוריה של הספרות העברית. הרי אפשר לטעון שעצם ההתעקשות על נושאים יהודיים דווקא בספרות העברית בשנות הארבעים והחמישים היתה חתרנית בהקשר התרבותי אז, ואפילו בבחינת פריצת קאנון או הגמוניה ספרותית. תהליך הפיכתם של יוצרים לשוליים באמצעות השיח ההגמוני נעשה רלוונטי הרבה יותר כאשר גלוזמן דן בשירתן של משוררות עבריות.

היישום של הפמיניזם העכשווי על התרבות העברית בספר זה מוצלח ביותר, ומהווה המשך מבורך לספרים המצוינים בנושא, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות: על שתי התחלות בשירה הארצישראלית המודרנית" מאת דן מירון ו"נשים ומסכות: מאשת לוט ועד סינדרלה תדמיות שאולות וייצוגי הדמות הנשית בשירי משוררות עבריות" מאת חיה שחם. גלוזמן מערער על הסיפור הגברי הקלאסי של חילופי דורות בשירה העברית, שבו שלונסקי מורד ויורש את ביאליק וזך מורד ויורש את אלתרמן. ערעור זה מדויק וקולע במיוחד, שכן הערכים שבשמם נעשה חילוף דורות גברי בין אלתרמן לזך - התאמה של הריתמוס לזמן הסובייקטיווי, פשטות בשפה, מינוריות וחוסר קולקטיוויזם - הם ערכים אסתטיים שבוטאו בצורה משכנעת עוד בשירתה של רחל, אך היו צריכים להמתין לייצוג גברי כדי להפך לחלק מרכזי בסיפור ה"אבות ובנים" של השירה העברית.

בניגוד גמור לשירת הנשים, שאכן סבלה מהזנחה ונעשתה שולית בשיח הציבורי, אבות ישורון, אשר לו מקדיש המחבר פרק, לא נזנח. גלוזמן מנתח את התנגדותו של ישורון להתעלמות מזכויותיהם של ערביי הארץ, ואף מביא עדויות לתגובות החריפות ולשיח הער שעורר שירו "פסח על כוכים". ואולם הניסיון להסביר את שוליותם של רחל, של אסתר ראב, של אנדה פינקרפלד ושל אבות ישורון בקאנון באמצעות מערך אידיאולוגי אחד אינו עולה יפה, והוא שוב דוגמה ליישום בלתי רגיש של ההגות הפוליטית האנגלו-אמריקאית. בעוד שבתרבותה הלא-פוליטית במהותה של ארצות הברית ניתן אולי להשוות בין ההשתקה והשוליות של נשים לבין השוליות של תנועות השמאל הפוליטי, השמאל האמיתי בישראל (זה שהכיר בערבים ובזכויותיהם) תמיד היה בעל "קול". אמנם לא פופולרי ושנוא, אבל בכל זאת קול. יעידו על כך התגובות הנזעמות והקולניות לשירו של אבות ישורון.

גם פוגל משויך לאותה קבוצה של מתנגדי ההגמוניה הציונית, אף על פי שבוודאי לא היה מחבב שיוך זה. במשך חייו רצה פוגל שיתייחסו אליו כאל אינדיווידואל, ואף הצהיר על כך ביומנו ובאמצעות דמויות אהודות בפרוזה שלו. ואולם הוא שוב ושוב נעצר, נכלא ולבסוף מת בגלל שיוך חוזר ונשנה לקטגוריה זו או אחרת (רוסי, אוסטרי, צרפתי, יהודי).

ואם כבר מתעקש המחבר לגרור לאותה קטגוריה יוצרים כה שונים זה מזה, לפחות היה מגלה כאלה שבאמת נזנחו, שבאמת לא הושתק קולם ולא נשמע שמעם. ואולם נדמה שחרף הרדיקליות שהוא מבקש להדגים, בבחירותיו הוא דווקא שמרני, שהרי בחירותיו הן הן הקאנון. ואולי כמו הבלש שבסיפור, אף גלוזמן עצמו נעשה שותף לקונספירציה, ותחת שיערער על הקאנון הוא רק מחזק אותו. דוד פוגל ואבות ישורון, למשל, הם חלק מהקאנון הממסדי משנות השישים ואילך. פוגל זכה להערכה חלקית גם בחייו, אף על פי שבחר להיות רחוק מהמרכז של הספרות העברית, ואולם משנות השישים ואילך (ויש להזכיר למחבר שכבר עברו מאז ארבעים וכמה שנה) ספריו זכו לעריכה ולהפצה, למחקר ופרשנות, לניתוחים ולסמינרים מהנבחרת "ההגמונית" המובחרת של לא פחות מאשר דן פגיס, נתן זך, מנחם פרי, גרשון שקד ודן מירון. ואלה בחרו בו לא רק מפני שהיה סופר יהודי מערב-אירופי ואדיש לציונות, אלא משום שהוא אחד היוצרים המעולים בספרות העברית.

ואולי גלוזמן הבלש לא מכר את נפשו לרשת הקונספירציה, והוא רק בלש שדעתו מוסחת בחקירה? אולי לא היו לו הכוח או הזמן לפשפש בספרים ישנים, מצהיבים (כן, ספרים גלותיים, יהודיים, ובאמת שוליים ומודחקים) ולמצוא בהם משוררים ומשוררות דחויים באמת, כאשר על שולחנו עומדים להם חדשים, מבהיקים, גאים וזקופים ספריהם של סעיד, פוקו, בהבה וקריסטבה מצד אחד והספרים הנאים של הספרייה החדשה מצד שני, צבעוניים וקורצים לעין?

ארי אופנגנדן הוא דוקטורנט בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו