בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קתולית, יהודייה ופטריוטית מקסיקאית

בתערוכה על פרידה קאלו שאצרה במוזיאון היהודי בניו יורק, ובמהדורה העברית המרתקת של יומני הציירת, מאירה אותה הד"ר גנית אנקורי באור שונה מהסרט הפופולרי - לא אמנית נאיווית ורומנטית, אלא יוצרת אינטלקטואלית שעסקה בשאלות מורכבות של זהות

תגובות

יש משהו מקומם לעתים בסרטים עלילתיים הנעשים על אמנים. הסרט "פרידה", בבימויה של ג'ולי טיימור, ניחן אמנם ביופי חזותי רב, אבל לכל אורכו קשה להבין מתי בעצם הספיקה פרידה קאלו לצייר. היא כל הזמן עסוקה שם ברומנים, בבישול ארוחות לבעלה, הצייר דייגו ריוורה, ובטיפולים רפואיים. יוצרי הסרט בחרו לבנות את דמותה על פי קלישאות שחוקות ויצרו רעיה כנועה (גם אם פה ושם היא מנהלת רומן בעצמה), אשה שכאבה הגדול ביותר הוא חוסר יכולתה להרות - אדם חושני ללא עולם אינטלקטואלי.

הסרט הפך את קאלו לגיבורת תרבות לרגע, אך זו גיבורה רדודה וחד ממדית. הפן המשמח הוא שבעקבות הסרט, קאלו ממשיכה לסקרן קהל גדל והולך, והסקרנות הזאת מובילה לגילוי צדדים מורכבים ביצירתה ובאישיותה.

הד"ר גנית אנקורי, אוצרת התערוכה "תמונת משפחה אינטימית של פרידה קאלו" שנפתחה לפני כחודש במוזיאון היהודי בניו יורק, השתתפה בגילוי צדדים פחות פוטוגניים אולי, אך בוודאי מרתקים, באישיותה של קאלו. לפני כשבועיים ראתה אור בעברית מהדורת פקסימיליה יפהפייה של יומני קאלו, "פרידה קאלו - יומן, אמנות, חיים" (הוצאת מודן, תרגום: יורם מלצר). הד"ר אנקורי, מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, כתבה למהדורה הקדמה והוסיפה הערות. לקוראי עברית זו ההזדמנות הראשונה לקרוא טקסט מקיף על האמנית שמציג אותה כיוצרת ולא רק כדמות צבעונית.

"השם המלא שלה היה מגדלנה כרמן פרידה קאלו", מספרת אנקורי, "בפעם הראשונה שביקרה בארצות הברית, ב-1930, הציג אותה בעלה, האמן דייגו ריוורה, כ'כרמן ריוורה', אבל היא בחרה להישאר פרידה קאלו - בת לאב יהודי ולאם בת תערובת מקסיקאית-ספרדית, שגידלה את ילדיה כקתולים. קאלו עיצבה את דמותה שלה כאשה המקסיקאית האולטימטיווית, בבגדים מסורתיים ופרחים על הראש. בתקופה שבה ביקרה בארצות הברית, היא ציירה דיוקן עצמי וחתמה בשם 'כרמן', אבל אז מחקה וכתבה 'פרידה'".

הפער בין פרידה של הסרט, הפועלת על פי גחמות ואינטואיציות, לבין קאלו של אנקורי, בת המהגר האינטלקטואלית, היוצרת המודעת לבניית תדמיתה, הוא רב ומרתק. אנקורי חוקרת את המסיכות שיצרה קאלו לעצמה ואת הסיבות לכך שנזקקה להן. היא בוחנת את קאלו שמעבר לתדמית של האמנית הנאיווית, הרומנטית, הפשטנית, ומגלה אשה שהכירה היטב את עולם הרעיונות האמנותי והחברתי של זמנה, גיבשה דעות ונקטה עמדות לגבי האירועים הסוערים שהתרחשו בימי חייה.

עניין בכל פרט בחייה

אנקורי החלה בעבודת הדוקטורט שלה על קאלו ב-1987. "באותה תקופה רק חוקרים מעטים של תולדות אמנות הכירו אותה. העיסוק בה נחשב אזוטרי למדי. 15 שנים הרגשתי שאני גולשת נגד הזרם ועכשיו הזרם נושא את הגלשן שלי. היחס שלי לסרט של טיימור אמביוולנטי. מבחינה רעיונית כאב לי, כי הרגשתי שהוא מחזיר אותנו אחורה. בחייה קאלו היתה בצלו של ריוורה ותוארה כאישיות ססגונית; האמנות שלה לא זכתה להתייחסות. אני הרגשתי שבשנים האחרונות החלו להתייחס במחקר אל האמנות שלה, והנה באו והפיקו סרט שמחזיר אותה לתודעה כאשה שריוורה הוא ציר חייה. עם זאת, הסרט יצר עניין שלא ידע שובעה בכל פרט בחייה. ה'ניו יורק טיימס', למשל, פירסם כבר כמה פעמים כתבות על התערוכה במוזיאון היהודי; היתה גם כתבה עליה בעיתון הספרדי המרכזי במיאמי, והקהל ההיספאני פוקד את המוזיאון היהודי במספרים חסרי תקדים".

אנקורי אומרת כי בעבר התייחסו לאמנות של קאלו רק כאילוסטרציה לאהבתה הסוערת אל ריוורה. ואולם בעיניה הנושא המרכזי בחייה של האמנית הוא דווקא החיפוש אחר זהות. "היתה לקאלו תפישה פילוסופית רוחנית כוללת. היא לא עסקה רק בסבל הפיסי שלה בעקבות

מחלת הפוליו שבה לקתה בגיל שש ותאונת הדרכים המחרידה שעברה כשהיתה בת 18, או הסבל הנפשי שגרמו לה הבגידות האין-סופיות של ריוורה. קאלו מרתקת משום שהיא מתקשרת לתפישות עכשוויות שלפיהן זהות היא לא משהו מונוליטי וסטטי, אלא דבר משתנה ומורכב".

קאלו, מוסיפה אנקורי, היא הכל: היא קתולית ויהודייה, שהזדהתה מאוד עם אביה המהגר, והיא גם פטריוטית מקסיקאית. "לקראת מותה, ב-1954, מופיעים בחייה אלמנטים הינדואיסטיים, והיתה גם החדשנות המיגדרית שלה - היא לא קיבלה את המוסכמות המקובלות על נשיות וגבריות, וניהלה יחסים רומנטיים עם גברים ונשים לאורך כל חייה".

הזדהות עם הנרדפים

התערוכה הניו-יורקית שאצרה אנקורי מתמקדת במורשת היהודית של קאלו, כבת לנישואים מעורבים. במרכז התערוכה הקטנה עומדת יצירתה של קאלו מ-1936, "הסבים והסבתות שלי, הורי ואני". ביצירה היא מציירת את עצמה כבת שנתיים עומדת בבית שבו גדלה, ומעליה הוריה, לפי תצלום מיום נישואיהם. מעליהם ציירה מימין את הורי האב היהודים, ומשמאל את הורי האם - הסב האינדיאני והסבתא הספרדייה.

"מ-1936 עד 1945", מספרת אנקורי, "מוצאים ביצירתה של קאלו אלמנטים יהודיים, שנובעים מההזדהות שלה עם הנרדפים בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאביה, יליד באדן באדן שלמד בנירנברג, היו חמישה אחים ואחיות בגרמניה והוא שמר אתם על קשר רציף עד למלחמה. קאלו מזכירה אותם בערוב ימיה ביומן. חברים ותלמידים שלה, שהייתי אתם בקשר בזמן המחקר שלי, זכרו שהיא הבינה קצת יידיש, ושהיא גם היתה בקשר עם משוררי יידיש שהגיעו למקסיקו. עם זאת, הזהות היהודית שלה ודאי לא היתה דתית - אביה היה אתאיסט והיא הכירה טקסים יהודיים רק דרך חברים, בגיל מבוגר יחסית".

בציור "הסבים והסבתות שלי, הורי ואני" קאלו מוחה על חוקי נירנברג שהתפרסמו ב-1936, שנת ציור העבודה. למקסיקו הגיעו אז ספרי הדרכה נאציים, ובהם טבלאות גניאולוגיות שנועדו לברר את "טוהר גזע". קאלו השתמשה בתבנית הזאת כדי להוכיח שהיא יהודייה.

בתערוכה מוצגים רישומי ההכנה הקפדניים של קאלו לציור וכן תצלומים רבים שלה שצולמו על ידי אביה, וילהלם קאלו (ששינה את שמו לגיירמו במקסיקו), לצד ספרים של מחברים יהודים וספרים על אודות יהודים מספרייתה העשירה של הציירת. ספר שיריו של המשורר היידי יצחק ברלינר, שראה אור במקסיקו ב-1936, שימש השראה, על פי אנקורי, לדימויים בציור של קאלו - כמו זה שבו ציירה עצמה כילדה שעץ צומח מרגלה האחת, והיא עומדת בבית הכחול, בית המשפחה שנבנה על ידי אביה בקויואקן, אז כפר מדרום למקסיקו סיטי, שבו בילתה את רוב שנותיה.

התערוכה עוקבת גם אחרי גילויים נוספים של זהות יהודית ביצירותיה של קאלו, שבסך הכל ציירה בחייה כ-200 ציורים. בתערוכה מוצגות רפרודוקציות של ציורים שבהם ציירה את עצמה בתנוחות המזכירות נשים יהודיות באיורים שתיארו עינויים של האינקוויזיציה, לפי ספר שהיה ברשותה על תולדות היהודים "הנסתרים" במקסיקו. בתערוכה גם אפשר לראות דיוקן של אביה, שקאלו ציירה ב-1951, עשור אחרי מותו. קאלו כותבת על הדיוקן כי אביה "לחם נגד היטלר" - זה אמנם לא היה נכון כלל, אך קאלו ביקשה בכך להדגיש איזה סוג אדם היה.

ביומן של קאלו, שנכתב בין 1944 ל-1954, באה לידי ביטוי הזהות הנוספת שהיא גיבשה לעצמה בשנות חייה האחרונות שבהן היתה רתוקה למיטתה. היא בחרה לעצמה שם בודהיסטי חדש, ועסקה גם במוטיווים פרה-קולומביאניים והינדואיסטיים, ובמקביל המשיכה לעסוק בנצרותה ויהדותה. היומן, מלאכת מחשבת של רישום, שירה ופרוזה, הוא מסמך קורע לב אך מרתק. במהדורה העברית הוסיפה אנקורי פרשנות עשירה וגם תצלומים של עבודות שהיו מקור השפעה לקאלו - יצירות של אמנים מקסיקאים לצד תצלומים מהסטודיו של האמנית, שבו נותרה לאחר מותה יצירה אחת לא גמורה - דיוקן של סטאלין, שקאלו הקומוניסטית המשיכה להעריץ עד יומה האחרון.

השנה יראה אור ספר של אנקורי על אמנות פלשתינית, תחום שהיא פעילה בו כחוקרת וכאוצרת, אך קאלו היא עדיין נושא מרכזי בעבודה המחקרית שלה. "אני עוסקת עכשיו במחקר על הפואטיקה והפוליטיקה של הגוף באמנות", היא אומרת. "מעניין אותי הטווח שבין תיאורי הגוף בציורים רפואיים לבין תיאורים בציורים דתיים - הקשר בין אמנות לדת ורפואה. קאלו היא דוגמה טובה למחקר כזה: כל חייה היא עסקה בגופה המעונה ואפילו חשבה על ציור רפואי ככיוון מקצועי. במקביל היא ציירה עצמה בהקשרים דתיים - קתוליים, הינדואיסטיים ויהודיים".



קאלו. בתקופה שבה ביקרה בארצות הברית, היא ציירה דיוקן עצמי וחתמה "כרמן", אבל אז מחקה וכתבה "פרידה"


דיוקן עצמי. "קאלו עיצבה את דמותה שלה כאשה המקסיקאית האולטימטיווית, בבגדים מסורתיים ופרחים על הראש", אומרת אנקורי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו