בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על המוקד הדו-ראשי של "שדים" לדוסטויבסקי

מיהו גיבור הרומאן "שדים"? והאם היה דויסטויבסקי ריאקציונר? הרהורים על דוסטויבסקי האמן וההוגה עם צאת "שדים" בתרגום עברי חדש

תגובות

"בשביל להטיף לכיבוש קונסטנטינופול לא היה צריך לכתוב את 'האחים קרמאזוב'", טען פעם מבקר עברי שכוח למחצה. ואכן, בשיח הרווח על דוסטויבסקי נהוג לצייר את התמונה הבאה: דוסטויבסקי הוא סופר גאון, אשר יצירותיו העמיקו לחקור בנבכי הנפש האנושית, אך תפישותיו הפוליטיות הן תפישות ריאקציוניות מהזן החשוך ביותר. אכן, דוסטויבסקי הוא פסיכולוג מעמיק, אולי הפסיכולוג היחיד שיכול ללמד את ניטשה (כעדותו העצמית של ניטשה), אבל תמיכתו באוטוקרטיה הצאריסטית ואמונתו הדתית-משיחית הן צדה האפל של אותה נפש עמוקה. לפיכך יש לפצל ולהפריד בין דוסטויבסקי האמן לדוסטויבסקי ההוגה. תוכו נאכל וקליפתו נזרוק.

כך, למשל, כותב פרויד במסתו המפורסמת על "דוסטויבסקי ורצח האב": "גם סוף מאבקו של דוסטויבסקי עם המוסר אינו ראוי לתהילה. לאחר לבטים סוערים, שנתלבט בשביל לפשר בין דרישות היצר של היחיד לבין תביעות חברת האדם, נסוג דוסטויבסקי ונידרדר עד כדי קבלת דין הרשות החילונית והרוחנית, עד כדי כניעה לצאר, לאלוהי הנוצרים ולנציונליזם הרוסי צר-המוחין - הווי אומר, סופו שהגיע למקום שקטנים ממנו ברוחם הגיעו אליו בעמל מועט משלו. כאן נקודת התורפה של האיש הגדול".

הדיון ביחס בין עמדותיו הפוליטיות של דוסטויבסקי לגאונותו הספרותית עולה באופן חריף עם תרגומו (המחודש) לעברית של הרומאן הכביר: "שדים". יצירה זו, "הפוליטית" והאנטי-מהפכנית במובהק, זכתה ל"יחסי ציבור" מינוריים יותר מאשר הרומאנים הגדולים האחרים של הגאון הרוסי. חלק מההסבר לכך נעוץ בנידויה מהקאנון הרוסי בזמן השלטון הסובייטי. אולם יש להסכים עם טענת העורך המדעי של המהדורה החדשה, הפרופ' דימיטרי סגל, כי "שדים" היא יצירה העולה בחשיבותה על יצירות אחרות של דוסטויבסקי מבחינות רבות (אולי לצד "כתבים מן המחתרת").

תרגומה המחודש של היצירה מעלה את השאלה אם יש בו מעין היענות ל"רוח התקופה". התקופה הזאת רואה בשגשוגה האינטלקטואלי חסר התקדים (והמרענן מבחינות רבות) של הגות שמרנית, השואבת אמנם את עיקר מקורותיה האידיאולוגיים מהעולם האינטלקטואלי האנגלוסקסי. האם יימצא לה תנא דמסייע בדמותו של הסופר הרוסי?

התשובה לשאלה זו שלילית. "השמרנות" של דוסטויבסקי שונה מהשמרנות האנגלוסקסית בעיקר חשוב ומרכזי. בהכללה: השמרנות האנגלוסקסית, מטעמים היסטוריים - ולא בהכרח מטעמים של קוהרנטיות לוגית - ליכדה בתוכה עמדות ליברליות מבחינה כלכלית עם עמדות שמרניות מבחינה תרבותית. אצל דוסטויבסקי, לעומת זאת, מחוברת השמרנות לעמדות הקרובות במגמתן לתפישות סוציאליסטיות. במחשבתו של דוסטויבסקי, לאורך שנות השישים של המאה ה-19, מתקיים, למעשה, פיצול בין יחס חיובי לעמדותיהם החברתיות של הסוציאליסטים (שנמנו עם הדור הצעיר, "דור שנות השישים") לבין דחייה מוחלטת הן של המטאפיסיקה המטריאליסטית שלהם והן של השיטות המהפכניות האלימות, שבאמצעותן ביקשו להגשים את מטרותיהם. עניין זה מסביר את העובדה שהירחון "ורמיה" - בעריכתו של דוסטויבסקי - פירסם מאמרים בגנות העוני בערים ובאחוזות הכפריות, התנגד למדיניות של "לסה פר" והיה מראשוני המתרגמים של אנגלס לרוסית. הביוגרף של דוסטויבסקי, ג'וזף פרנק, שחיבר ביוגרפיה מונומנטלית בת חמישה כרכים (הכרך האחרון יצא רק בשנה שעברה, בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון) מציג, בצדק, את התובנה הזאת, על "ריאקציוניותו" המפוקפקת של דוסטויבסקי, כגילוי וכתיזה היוצאת נגד המוסכמה.

ברוסיה, שמעולם לא התרחשה בה מהפיכה "בורגנית", נוצר, בשנות השישים, בלבול מסוים בקרב הרדיקליים הרוסים: האם מטרת המהפיכה המקווה היא ליברליזם (ערך "החירות" במרכז) או הקמת מסגרת מדינית סוציאליסטית (ערך "השוויון" במרכז)? ניקולאי צ'רנישבסקי, מנהיג הרדיקלים הרוסים בשנות השישים, ואחד ממקורות ההשראה לדמותו של המהפכן ורכובנסקי ב"שדים", תמך באופציה האחרונה. אך בראשית שנות השישים התחוור כי כמה מבני חסותו של צ'רנישבסקי הם, למעשה, רדיקלים "ימניים". הבולט שבהם, פיסארב, הצהיר שגאולתה של רוסיה תבוא על ידי יזמים קפיטליסטיים, חסרי עכבות מוסריות, בני הדור החדש, שיוציאו את רוסיה מקפאונה המתמשך. בתחילה הצהיר פיסארב שמטרת אותם אנשים "יוצאי דופן" היא גאולתו של "ההמון", אך בהמשך החל לראות בעידודם תכלית כשלעצמה. בכל חברה, בכל התקופות, חיו אנשים "יוצאי דופן", שאינם כפופים ואינם צריכים להיות כפופים לנורמות המוסר המקובלות. דוסטויבסקי, שכתב את "החטא ועונשו" כתגובה לעמדה האידיאולוגית הזאת של פיסארב, סלד וחשש מעמדות אלו לא פחות משהתנגד לרעיונותיו "השוויוניים" של צ'רנישבסקי.

עניין זה מסביר את המוקד הדו-ראשי של "שדים", שנכתב בראשית שנות השבעים של המאה ה-19. מיהו גיבורו של הרומאן הזה בעצם? האם זה פיוטר ורכובנסקי, החתרן הסוציאליסטי, הפרובוקטור הנכלולי הגאוני, או ניקולאי סטאוורוגין, "האינדיווידואליסט" הקיצוני, רב הכוח והקסם, הניהליסט הכריזמטי והרקוב, מבשר "האדם העליון" הניטשיאני? דוסטויבסקי חושש אמנם מאותם מהפכנים סוציאליסטיים, הכפופים למרותו של ורכובנסקי, אך הוא חושש הן מתוך ראייה צלולה שהתרחשות מהפכנית בהכרח גורמת לשחרור היצרים המסוכנים ביותר שבנפש האדם, והן מתוך התנגדות מעמיקה לתפישה השוויונית-תועלתנית (כשנציג דור "האבות", סטפן טרופימוביץ', מכריז שציור של רפאל נעלה יותר מנעליים, אין בהכרזתו רק התנגדות לתפישה המטאריאליסטית התועלתנית של דור הצעירים, אלא דחייה עמוקה של ערך "השוויון" לכשעצמו והבנה כי טבע האדם זקוק להייררכיות).

אולם דוסטויבסקי פוחד פחד מוות ופחד אלוהים (תרתי משמע) מאותם "אנשים עליונים", חסרי אידיאולוגיה (מהפכנית או אחרת) ועכבות מוסריות כדוגמת סטאוורוגין. דוסטויבסקי התבטא בפליאה, בזמן כתיבת "שדים", כי בעוד שדמותו של סטאוורוגין יוצאת, תחת ידיו, דמות טראגית, המהפכן ורכובנסקי, בניגוד לכוונותיו, מתגשם ביצירה כדמות קומית. ואכן אין להשוות, כמדומה, בין החשש שמבטא דוסטויבסקי מדמותו המגנטית ומשולחת הרסן של סטאוורוגין לחשש מפעילותו של המהפכן התזזיתי ורכובנסקי.

דוסטויבסקי הוא נציגה המובהק של המסורת השמרנית בספרות (שדומה, אגב, שלא נחקרה דיה ככזאת). מסורת זו הציגה במאות האחרונות דמויות פראיות במיוחד. כך הן חלק מדמויותיו של בלזאק בראשית המאה ה-19, כך הן דמויותיו של הסופר הצרפתי מישל וולבק בראשית המאה ה-21. ייצוג זה של פראי אדם משולחי רסן מבטא את הפסימיות העמוקה של הסופרים השמרנים בחשיבתם על טבע האדם. פסימיות זו הביאה אותם, לעתים, לתמוך במשטרים נוקשים ואף עריצים (הדוגמה החמורה ביותר, אולי, היא תמיכתו של סלין בפאשיזם).

בכל אופן, לו חי היום, ודאי שדוסטויבסקי לא היה תומך במדיניות של "שוק חופשי", ודווקא מתוך אותה ראייה פסימית הכרוכה בהומניזם המאפיין אותו (עד ראשית שנות השבעים למצער). בהבנה זו של היצירה מוסברת גם אזכורה ונוכחותה-ברקע של ארצות הברית ברומאן, נוכחות יוצאת דופן למדי לספרות התקופה. דוסטויבסקי נחרד מדרך החיים האמריקאית, שהיתה (לפני התאגדויות הפועלים של שלהי המאה ה-19, הרבה לפני ה"ניו דיל" וכו'), כמובן, הכל מלבד סוציאליסטית, ממש כשם שנחרד מהאופציה האלימה של המהפכנות הסוציאליסטית. בשתי האופציות הללו ניתן דרור ליצרים הפראיים ביותר של הנפש האנושית: אדישות תהומית, רומסנות ורצחנות.

אפשר לומר, לפיכך, שלא סטאוורוגין ולא ורכובנסקי, לא סטפן טרופימוביץ' אביו הרומנטיקן, לא שאטוב הלאומן הכמה לאמונה, ואף לא קירילוב (המהנדס שמעוניין להתאבד אך ורק בשביל לחגוג בכך את הפיכתו של האדם לאל; דמות זו, המזעזעת והעמוקה, יחד עם דמותו של "איש המחתרת", הן הדמויות המדהימות ביותר שיצאו תחת עטו של דוסטויבסקי, המצדיקות, בפני עצמן, את גאונותו) הן המוקד הרעיוני של היצירה. דווקא דמותו של המספר, הזעיר-בורגני והליברל המתון, טוב הלב והמשעמם-קצת, איש "שביל הזהב" הקלאסי, עם כל השיממון המסוים שדמות כזו מהלכת על סביבתה, הוא הפתרון למסה והמריבה התהומיים והשדיים שמשרטט הרומאן.

כמה מלים על התרגום: קשה להפריז בחשיבותו של המפעל התרגומי של הוצאת כרמל (אני מתייחס לסדרה: "מן הקלאסיקה הרוסית"). גם אותם תרגומים של ההוצאה שהם תרגומים מחודשים (כמו במקרה של "שדים") הם מפעלים נחוצים, המריקים את היצירות הרוסיות לעברית עכשווית וגמישה. אולם התרגום אינו חף מפגמים. פגם חוזר בולט הוא השמטה של ה"א הידיעה. נדמה שההבדל המרכזי בין דור המתרגמים מרוסית של העשור האחרון (למעט, אולי, נילי מירסקי) לדורות המתרגמים "הקלאסיים" (ברנר, ולפובסקי, הרברג, ארד וכו') הוא שבעוד האחרונים ידעו עברית טוב יותר מאשר רוסית (ולעתים היו דו-לשוניים גמורים), ההפך הוא הנכון באשר לעמיתיהם בהווה. לעתים - ולזכותו של חזנוב ייאמר:לעתים רחוקות למדי - עובדה זו מבצבצת, בכל זאת, מבין השורות המתורגמות.

מסתו של דימיטרי סגל המופיעה בסוף היצירה עשירה מבחינה אינפורמטיווית ויש בה תובנות מעניינות (העיקרית שבהן: הקשר בין "הפרובוקציה" כתופעה היסטורית לבין סגנון הדיבור המתחכם והדו-כיווני של גיבורי הרומאן), אולם מן הראוי היה שתעבור עריכה לשונית ותוכנית עמוקה. הטקסט מבולגן (ביטוי רוסי הולם), חוזר על עצמו ונפתל, השפה חצצית ועקושה. ולבסוף: הכריכה האחורית. אמנם לא רק באחרונה סופרלטיווים מופרכים והפקרות כללית מצאו להם תחום מושב על כריכות אחוריות לא לאחרונה, אבל בכל זאת: מדוע "שדים" הנה היצירה האוטוביוגרפית והאישית ביותר של דוסטויבסקי? הנימוקים הניתנים במסתו של סגל לא מצדיקים כתיבתו של משפט כזה על גב הספר. התיאור הביוגרפי והכמו-תיעודי של בית הכלא ב"כתבים מבית המוות" ראוי בהרבה לסופרלטיב הזה, כך גם תיאור אובססיית ההימורים ב"מהמר". דמותו של מישקין ב"אידיוט", שהביאה לידי ביטוי את ההזיות המשיחיות האישיות של ד., המרדנות המטאפיסית, המלווה בגאווה פצועה ותאוות שלטון, של "איש המחתרת", גם הן אוטוביוגרפיות למדי. סופרלטיווים אמיתיים ומדויקים יותר לא קשה, כאמור, למצוא ל"שדים". איך כתב ג'ורג' שטיינר (בציטוט חופשי): טולסטוי ודוסטויבסקי הם הגדולים שבכותבי הרומאנים בכל הדורות. אי אפשר להוכיח את זה רציונלית - אבל ככה זה.

שדים, מאת פ"מ דוסטויבסקי, תירגם מרוסית גרשון חזנוב, עריכה מדעית ואחרית דבר: דימיטרי סגל, הוצאת כרמל, המפעל לתרגום ספרי מופת, 610 ,2003 עמודים



וסילי פרוב, דיוקן דוסטויבסקי, 1872



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו