בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור הקצר של סהר, הרומן של מקי

שני הסרטים החדשים, "חיים זה חיים" של מיכל בת אדם ו"צעד קטן" של שחר סגל, מייצגים אמנם שני קטבים, אבל שניהם מרפרפים על פני השטח, ללא חדירה אל המהות

תגובות

ארבעה סרטים עלילתיים חדשים השתתפו השבוע בתחרות הקולנוע הישראלי, שהתקיימה בפסטיבל הסרטים של חיפה. תוצאותיה יוכרזו מחר בטקס הנעילה של הפסטיבל. שניים מארבעת הסרטים כבר מוקרנים בבתי הקולנוע: "צעד קטן", סרטו העלילתי הארוך הראשון של שחר סגל, עלה לאקרנים בשבוע שעבר; ו"חיים זה חיים", סרטה התשיעי של מיכל בת אדם, מוקרן מאתמול. סמיכות עלייתם לאקרנים של שני הסרטים מקרית, אך מעניין להשוות ביניהם. הסרטים, על מעלותיהם ומגבלותיהם, מייצגים שני קטבים מנוגדים לא רק בקולנוע הישראלי, אלא בקולנוע בכלל.

על "חיים זה חיים", מראשיתו ועד סופו, טבוע חותמה של הבמאית, והסרט מתחבר מבחינה נושאית וסגנונית לשמונת סרטיה הקודמים. "צעד קטן", לעומת זאת, נמצא בחיפוש נואש אחר סגנון, ועל חותם אישי אין מה לדבר. הסיבה אינה נעוצה בכך ש"צעד קטן" הוא סרטו הראשון של סגל; תולדות הקולנוע גדושות בסרטים ראשונים של במאים, שמיד ניכר בהם סגנון וחותם ייחודי.

הסיבה היא שסגל לא מבין, או אולי לא הגדיר לעצמו, את מלאכת הבימוי הקולנועי. בשבילו זו העתקה פונקציונלית של מה שמתרחש בכל סצינה, באמצעים המתאימים לה. זאת עבודת איור, ולא עיצוב או פרשנות. במלים אחרות, היא מנוגדת לשימוש שעושים בתיאוריה הקולנועית במושג "מיזנסצינה", שלפיה מלאכת בימוי היא כתיבה מחודשת של התסריט.

"צעד קטן" נראה כמורכב מאוסף מקרי של סגנונות, המתאימים את עצמם לכל סצינה: סצינה קומית או דרמטית, סצינה ריאליסטית או הזויה, ואינם מצטברים לסרט שממנו עולה אמירה יצירתית קוהרנטית ושקולה. הבעיה חמורה במיוחד מכיוון שביסודו של "צעד קטן" יש משהו מעט נוסחתי, ועלילתו מורכבת מאוסף של חומרים שהוצגו בעבר בסרטים רבים. רק "מיזנסצינה" במובן האמיתי והעמוק ביותר של המושג היתה יכולה לגאול את החומרים האלה מהסכמטיות שלהם, ולעשות מ"צעד קטן" יצירה ייחודית ורעננה.

הסרט מספר על ארבעה ילדים, חברים טובים, שחווים חוויות רגשיות ומיניות שמבגרות אותם. הבולט בחבורה הוא סהר, בן 14, שנאלץ להתמודד עם שתי טראומות: הוריו מתגרשים, ואחד משלושת חבריו הקרובים חולה בסרטן. כבר ראינו סרטים רבים שעוסקים בתהליך התבגרות של ילדים. נדמה שכבר קשה מאוד לחדש בנושא, ואמנם לכל אורך הצפייה ב"צעד קטן" יש הרגשה שבסרט הזה כבר היינו. ההרגשה מתחזקת לנוכח העובדה שארבעת הילדים הם דמויות סטריאוטיפיות מאותם סרטי התבגרות: הגיבור שקט, מופנם ונדמה בוגר לגילו; אחד מחבריו מוחצן, חריף ושנון; השלישי גמלוני (ועיקר ייחודו הוא בזכות אחותו, מושא הפנטסיות של חבריו); והרביעי חולה בסרטן, וזה עיקר תפקידו.

ספינת חלל בחצר

ארבעת הילדים מלאי חן, והשחקנים הצעירים המגלמים אותם עושים בהדרכתו של סגל עבודה מצוינת; אבל זה לא מפחית מהתחושה שהסרט אינו מתמודד באמת עם הקשיים הקיומיים של בני נוער בגיל זה. במרכז העלילה הניסיון של שלושת החברים לעזור לחברם החולה לאבד את בתוליו לפני מותו. לשם כך הם מגייסים את שירותיה של זונה צעירה, עדינה ובעלת לב זהב - פנטסיה של זונה. קשה שלא לחוש אי נעימות לנוכח האופן הרומנטי והסנטימנטלי שבו הסרט מתאר את מימוש התוכנית של החברים להפוך את חברם הגוסס לגבר. מסוג הפנטסיות הקולנועיות שאני מוכן לוותר עליהם.

למרות הסטריאוטיפיות, הדמויות של הילדים מצליחות לצבור נוכחות ונפח, אך המבוגרים בסרט הם אוסף דמויות חיוורות לחלוטין. אביו של סהר הוא מהנדס שעובד בתעשייה האווירית. חייו והקריירה שלו נקלעים למשבר כשהפרויקט שלו מבוטל מסיבות כלכליות, ובתגובה הוא בונה ספינת חלל בחצר ביתו; זאת אולי ההחלטה התסריטאית התמוהה ביותר של הסרט. הניסיון להעביר את "צעד קטן" אל מחוזות הפנטסיה הוא כה מרושל ומגושם, שהתוצאה סתמית ביותר, ושוב נדמית כנוסחה תסריטאית שנלקחה ממחוזות זרים.

לא מוסיפה לכל הופעתו של הבמאי אבי נשר בתפקיד האב. נשר, שבעדינות צריך לומר שאינו שחקן, מעצב את האב כדמות כה יבשה ושפויה שקשה להבין מה הקשר בינה לבין המעשה ההזוי שלו. אמו של סהר (חלי גולדנברג) היא דמות מטושטשת עוד יותר, המנהלת רומן עם הרופא המקומי (איציק ויינגרטן). לימור גולדשטיין מגלמת את אמו של הילד החולה, אבל לפעמים הצגת כישוריה הדרמטיים באה על חשבון האמינות והכנות של הסרט.

למרות הפגמים הרבים, יש משהו במטען הרגשי של "צעד קטן" שמצליח לגרוף את הצופים לתוכו, ולרגעים הוא אף מצליח להשתחרר מהנוסחתיות שלו. אבל אלה רגעים מעטים מדי, וגם בהם ניכרת מידה של מניפולטיוויות, שגורמת לצפייה ב"צעד קטן" להיות מעיקה.

תחושה של דריכה במקום

דבר מרכזי אחד משותף ל"צעד קטן" ול"חיים זה חיים". בשני המקרים עלילת הסרט משמשת חומר גלם ליצירה כתובה של גיבור הסרט. במקרה של "צעד קטן" זהו סיפור קצר שסהר כותב ושולח לתחרות, שהפרס הראשון בה הוא השתתפות במשלחת לאושוויץ. במקרה של "חיים זה חיים", גיבור הסרט הוא סופר, המתרגם את מה שקורה לו בסרט לרומן שמתפרסם בסופו, וגם שמו הוא "חיים זה חיים".

זאת תחבולה תסריטאית שכיחה מדי, ולעתים קרובות השימוש בה פזיז מדי. היא מאפשרת ליוצרי הסרטים לנוע בין מישורים שונים של מציאות, משום שאיננו יודעים לבטח אם מה שאנחנו רואים באמת קורה או אולי זה רק פרי מוחו היצירתי של הגיבור; אבל השימוש ששחר סגל ומיכל בת אדם עושים בתחבולה הזאת מאולץ ומכני, ולא אמין בכל הקשור לתיאור תהליכי היצירה.

זה פוגם פחות ב"צעד קטן", מכיוון שהגיבור הוא ילד; אבל קריטי ב"חיים זה חיים", שגיבורו הוא מקי (משה איבגי), סופר מתוסכל בן 50, שהצופים אמורים להאמין בקיומו ובאמינותו היצירתיים - משימה בלתי אפשרית. לרגע איננו מאמינים שמקי הוא סופר, ומה שמתואר ב"חיים זה חיים" נדמה כפנטסיה רומנטית, הלקוחה מספרות הרומן הרומנטי. בסרט מנהל מקי רומן לוהט עם איילה (יעל אבקסיס), אשה נשואה בת 32 ואם לילדה בת 10, ומהסס אם לעזוב למענה את אשתו (חני נחמיאס).

שתי הנשים משתתפות בסצינות האמורות להתרחש בין מציאות לפנטסיה, אבל הן נופלות לחלל סתמי שמתקיים בין שני הקטבים האלה. זאת אולי הצרה הגדולה ביותר של הסרט - הוא נופל בין שני הקטבים ונהיה בעצמו לפנטסיה של קולנוע אמנותי, רגיש ומעודן. אין ספק שבת אדם היא מה שמבקרי הקולנוע הצרפתים, שייסדו את תופעת "הגל החדש", כינו "אוטר" - יוצרת שמטביעה חותם על כל סרטיה. כל תשעת סרטיה (הספק שהוא הישג בקולנוע הישראלי) נחצבו מרגישות יצירתית זהה, שבאה לביטוי בנושאים ובסגנון של סרטיה. אין ספק שסרטיה שייכים לה, ולה בלבד.

אבל לא די בזה כדי שמכלול היצירה שלה יהיה בעל נפח ומשמעות, להיפך. אף שיש הבדלים בין סרטיה (ב"חיים זה חיים", למשל, יש יותר הומור מאשר בסרטיה הקודמים), התחושה בזמן הצפייה בסרטה החדש היא של דריכה במקום, הנובעת מזהירות והססנות יתר, שאמורות לבטא את הרגישות של הבמאית; אלא שזאת רגישות שנותרת ראשונית כשל מתבגרת, ולא מתפתחת לממדים מורכבים ותובעניים יותר.

בת אדם רוצה לעסוק בסרטיה בנושאים הגדולים בחיים: אהבה ויצירה, התבגרות והבנה. כמי שניזונה והושפעה מהקולנוע האירופי, היא רוצה לעסוק בסרטיה ברעיונות וברגשות; אבל כל הרצון הטוב הזה מוביל אותה בסופו של דבר לומר שחיים זה חיים, ועם כל אהדתי לפשטות של המסקנה הזאת, אין בה הרבה עומק ותובנה. "חיים זה חיים" אינו קשה לצפייה - גם אם רבים מהדיאלוגים צורמים בשל הניסוח הרהוט והמדוקלם מדי שלהם. הקולנוע של בת אדם אמנם אינו מייצג תופעה מרגיזה בנוף הקולנוע המקומי, אבל הוא מייצג תופעה כה שולית, שהלב נחמץ מול הכוונות הטובות והמאמץ שהושקע בהוצאתן לפועל.

בסופו של דבר, הבעיות שב"צעד קטן" וב"חיים זה חיים" דומות: שני הסרטים טריוויאליים במקצת. ב"צעד קטן" הכל נראה מבוים "מבחוץ", ללא חדירה של ממש למהות האנושית והרגשית של המתרחש בסרט. ייתכן שזאת בעיה בלתי נמנעת של במאי שמגיע לבימוי סרטו העלילתי הארוך הראשון מבימוי של פרסומות רבות (וגם כמה סרטים תיעודיים, כמו "יומן ראש הממשלה" ו"אנשי הדממה", שהיו ראוותניים יותר מאשר משמעותיים). גם בסרטה של בת אדם יש רפרוף מעל לפני השטח. מכיוון שהשטח הוא בעצם המציאות הישראלית העכשווית, שהיא כואבת ופגועה, שסועה ומבוהלת, יש ברפרוף הזה משהו מביך ואפילו מרתיע. במציאות כזאת "חיים זה חיים" נדמה לעתים כמו מקלט מהחיים עצמם.



יעל אבקסיס ומשה איבגי ב"חיים זה חיים". הסרט נופל לחלל סתמי בין מציאות לפנטסיה


חלי גולדנברג ואבי נשר ב"צעד קטן". דמויות המבוגרים חיוורות, הילדים מלאי חן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו