טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פצצה מתקתקת

מה גרם לעורכת דין צעירה מג'נין להיכנס למסעדה הומה אדם בחיפה ולפוצץ את עצמה עם עוד עשרות ילדים, נשים וגברים שלא פגשה מעולם? סיפורה של הנאדי ג'רדאת, המתאבדת מ"מקסים", משלב מצב משפחתי קשה, קנאות דתית ונקמה על מות אהובה ואחיה

תגובות

לפני ארבעה חודשים ניצבה הנאדי ג'רדאת על קברו הטרי של אחיה פאדי והבטיחה לנקום את מותו. "דמך לא יהיה הפקר", ציטט אותה העיתון הירדני "אל-ערב אל-יום". "הרוצח עוד ישלם את המחיר, ואנחנו לא נישאר היחידים שבוכים". היא מיררה בבכי, והוסיפה: "אם העם שלנו לא יוכל להגשים את חלומם ואת מטרותיהם של הקורבנות, ולחיות בחירות ובכבוד, אז שיימחק העולם כולו".

לפני שבועיים קיימה הנאדי ג'רדאת את הבטחתה הנוראה. היא מחקה את עולמם של עשרים ישראלים, גברים, נשים וטף, ואנשים רבים אכן בוכים עכשיו: משפחת זר-אביב, משפחת אלמוג, וכל הקרובים והחברים של ההרוגים והפצועים מהפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה. ושוב עולה השאלה איך מסוגלת אשה שפויה בת 29, עורכת דין בעלת השכלה והכנסה נאה שכל חייה לפניה, להיכנס בשתיים בצהריים למסעדה הומה אדם, ולפוצץ את עצמה רק כדי להרוג כמה שיותר אנשים שלא ראתה מעולם ושלא עשו לה דבר.

הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, "פלוגות ירושלים", ששיגרה את ג'רדאת לפיגוע בחיפה, נתנה את התשובה הרשמית שלה על השאלה הזאת. היא הכתירה את הנאדי ג'רדאת בתואר "כלת חיפה" ובהודעתה קבעה: "ה'חתונה' בחיפה תלמד את הציונים לקח בלתי נשכח".

דודנים וקרובי משפחה אחרים של המחבלת המתאבדת, שהתראיינו בעיתונות הערבית, נתנו תשובה נוספת: "היא ביצעה את הפיגוע כנקמה על הרג אחיה ובן דודה על ידי כוחות הביטחון הישראליים, וכנקמה כל הפשעים שמבצעת ישראל בגדה המערבית בהרג פלשתינאים ובהפקעת אדמותיהם". אביה של הנאדי, תייסיר, שמספרים כי היה לו קשר רגשי מיוחד לבתו הבכורה, אמר בראיון לרשת הטלוויזיה אל-ג'זירה: "הפעולה של בתי ביטאה את הזעם שחש כל פלשתינאי נגד הכיבוש. הכיבוש לא ריחם על בני, פאדי, אח שלה. הם הרגו אותו למרות שלא היה מבוקש, רצחו אותו בדם קר לעיני הנאדי".

האב הביע גאווה על המעשה שעשתה בתו, ולמבקשים לנחמו בביקור אבלים הודיע שיחסכו מעצמם את הטרחה. "אקבל רק ברכות על מה שהיא עשתה", אמר למראייניו. "זאת היתה מתנה שהיא העניקה לי, למולדת ולעם הפלשתיני. לכן אני לא בוכה עליה. למרות שלקחו ממני את הדבר היקר ביותר".

החתן המיועד נהרג

הנאדי היתה הראשונה מתשעת ילדיהם של תייסיר ורחמה ג'רדאת. היא נולדה בכפר סילת אל-חארתייה בנפת ג'נין. עד לפני שבועיים התגוררה המשפחה בשכונת אל-מלאח במזרח העיר. מיד אחרי הפיגוע, ארזו בני המשפחה את חפציהם ונמלטו מן הבית, בשל החשש מפני הריסתו הצפויה. ואכן, מוקדם בבוקר המחרת הגיעו כוחות צבא והרסו אותו עד היסוד.

ההורים, האחים והאחיות של המחבלת מפוזרים עכשיו בבתי שכנים וקרובים בג'נין. בני משפחתם היותר קרובים מתגוררים בסילת אל-חארתייה, ובגלל העוצר המוחלט שהוטל בתקופת החג על השטחים, נמנע מהם לבוא לנחמם בג'נין. האב, תייסיר ג'רדאת, בן 55, הוא אדם חולה. במשך שנים היה פועל בניין ופירנס את המשפחה בדוחק. הם התגוררו בבית קטן, שלדברי בן-דודה של הנאדי לא היה בבעלותם, אלא שכור. חולוד, אחותה של הנאדי, בת 27, נשואה ומתגוררת בירדן; שלוש אחיות בוגרות נוספות, פאדיה בת 25, בישאן בת 21 ותחריר בת 19, עדיין רווקות וחיות עם ההורים. תחריר מאורסת ואמורה להינשא בקרוב. פאדי, האח שנהרג לפני ארבעה חודשים מירי מסתערבים בפעולה בג'נין, היה בן 24 במותו. עם ההורים חיים גם שלושת ילדיהם הקטינים: עאהד בן 16, תאאר בן 15 ואמג'אד בת 13.

המפגש האישי הראשון של הנאדי ג'רדאת עם אימי הסכסוך הישראלי-הפלשתיני התרחש לפני שמונה שנים. היא היתה בת 21 ועל פי עדותו של בן דודה היו אז דיבורים על כך שבקרוב תתארס ותינשא לאיש. החתן המיועד היה עבד אל-רחים ג'רדאת, בן דוד רחוק שלה. השמועות אמרו שהנאדי היתה מאוהבת בו והוא בה; ההורים של שני הצדדים כבר סיכמו הכל ביניהם. אבל בטרם האירוסים הוא נהרג בג'למה בהיתקלות עם כוחות הביטחון הישראליים.

מסלול חייה השתנה. היא נשארה בבית וסייעה בפרנסת המשפחה. בן דוד נוסף שלה, אזרח ישראל שמתגורר בגליל, מבקש לא לפרסם את שמו מחשש לשלומו. הנאדי, הוא אומר, היתה יוצאת דופן במשפחתה במובנים רבים. מרשימה, בעלת הופעה מהוקצעת, אינטליגנטית מאוד, חריפה, מסורה ונאמנה. מכל הבנות, היא גם היתה הדתית ביותר, תמיד הקפידה על לבוש מסורתי צנוע, הרבתה להתפלל ולקרוא בקוראן. "היא קראה את הקוראן מהתחלה עד הסוף שש פעמים", הוא אומר. "כל מוסלמי דתי יכול להעריך דבר כזה".

לפני שנים אחדות חלה האב תייסיר בסרטן. הוא אושפז וטופל בבית חולים בירדן, מצבו השתפר זמנית, אבל כעבור חודשים ספורים הידרדר שנית. הוא הפסיק לעבוד. עול פרנסת המשפחה הוטל, כמקובל בנסיבות כאלה, על הבן הגדול. פאדי עבד בכל עבודה מזדמנת שמצא, ועמד במשימה בסיוע אחותו הבוגרת הנאדי.

הנאדי שאפה לרכוש השכלה גבוהה. היא החליטה ללמוד משפטים בירדן, שם גרה אחותה חולוד, ופאדי מימן את לימודיה באוניברסיטת פילדלפיה בעמאן. היא סיימה לפני כשנתיים, במשך שנה עשתה סטאז', והתחילה לעבוד במשרד עורכי דין בג'נין. תרומתה העתידית לפרנסת המשפחה היתה אמורה להיות משמעותית ביותר.

על תקופת חייה האחרונה יש גרסאות שונות בפי קרובי משפחתה. אחד מהם חושב שהיא התפנתה קצת להתחיל לחשוב שוב על עצמה, על עתידה האישי, אולי להכיר מישהו, להתחתן, להקים משפחה משלה. אחרי הכל היתה כבר בת 29, גיל מבוגר מאוד לרווקה בחברה הפלשתינית. אבל בטרם הספיקה לעשות צעד כלשהו בכיוון נחת עליה מותו של אחיה. מנגד אומרים קרובים אחרים כי היא לא חשבה על עצמה לרגע: לא היתה לה שום תוכנית להתחתן, לא היה בן זוג מיועד, היא אפילו לא דיברה על זה. הדבר היחיד שעמד בראש מעייניה היתה המשפחה. לאחר מותו של פאדי, עול הפרנסה נפל עליה, וכל כולה היתה ממוקדת בזה.

החתונה שהתבטלה

חודשים ספורים לפני שנהרג, התארס האח פאדי ג'רדאת עם עביר ג'רדאת, בת 18. החתונה המתקרבת שימחה את האב תייסיר וחיזקה אותו. הוא עבר סדרת טיפולים נוספת בירדן, אבל קרובי משפחה מספרים שמעל להכנות ריחפה כל הזמן עננה של דאגה, שמא לא יחזיק מעמד עד החתונה. משום כך זירז פאדי את ההליכים והחתונה נקבעה ל-16 ביוני השנה. ההכנות היו בעיצומן, כבר קנו שמלה לכלה, חליפה לחתן, טבעות, מצרכי מזון, והזמנות נשלחו לקרואים.

שלושה ימים לפני המועד, בלילה שבין 12 ל-13 ביוני, שהתה המשפחה בחצר הבית. סאלח ג'רדאת, בן דודו של פאדי ואיש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, בא לבקר את אשתו ההרה עיסמאת ובנם בן השנתיים, מאג'ד, שהתגוררו שם. סאלח היה מבוקש זמן רב על ידי כוחות הביטחון הישראליים, חי במחתרת ונע ממקום למקום. הילד שיחק בחצר, פאדי ישב ליד סאלח והשניים שוחחו. הנאדי ואחותה נכנסו הביתה וחזרו עם קפה.

את מה שאירע בדקות הבאות תיארה הנאדי ג'רדאת בראיון לעיתון הירדני "אל-ערב אל-יום", שפורסם אחרי הריגתו של אחיה: "ישבנו ביחד. הכל היה רגיל, טבעי. סאלח, שהיה מבוקש, לא ראה הרבה זמן את אשתו ואת הבן שלו. הצבא רדף אחריו כל הזמן באשמה שהיה לוחם, היה מפקד בפלוגות ירושלים. הרבה פעמים נכנסו לחיפושים בבית שלו בסילת א-חארתייה. הוא התחיל לשחק עם הילד ולנשק אותו. שתינו קפה. ואז ראינו מכונית לבנה נושאת לוחית רישוי ערבית נוסעת לאט, נעצרת על יד הבית. חשבתי שאלה חברים של פאדי. פתאום יצאו שני גברים מהאוטו והתחילו לירות על סאלח. ראיתי את סאלח שוכב. מיד הגיחה מכונית נוספת וגם ממנה התחילו לירות.

"נשכבנו כולנו על הרצפה. אשתו של סאלח השליכה את עצמה על הילד, להגן עליו. אחי פאדי נפל על הרצפה ואני ראיתי שהוא מדמם. אחזתי בידו בחוזקה והתחלתי לגרור אותו אל הספה, להסתיר אותו מאחור. צרחתי, 'פאדי! סאלח!' שמעתי את פאדי מדבר בקושי, אומר לי 'תצילי אותי. תצילי אותי'. אז בא אחד החיילים ותקף אותי. זרק אותי בכוח על הרצפה, תלש מהיד שלי את היד של פאדי, אמר לי 'תיכנסי הביתה או שאהרוג אותך'. צעקתי אליהם 'תעזבו אותי, אני רוצה להציל את אחי. הוא פצוע, מדמם'.

"פאדי עדיין נשם. סאלח שכב בלי תנועה. ראיתי שפגעו לו בראש. שלושה מהחיילים דיברו ערבית רהוטה. אחד שאל אותי, 'איפה הנשק של פאדי?' אמרתי, 'לא יודעת. אין לו נשק בכלל'. ראיתי את אחי שוכב. אמרתי 'אללה אכבר עליכום, הוא ימות'. הם הכריחו אותי לשכב עם הפנים לרצפה ואחד מהם אמר לי, 'יא כלבה, יא טרוריסטית, נהרוג אותך יחד איתם'. הם כיוונו את הנשק לראשי ואחד מהם אמר לחבריו, 'תסחוב אותם (את סאלח ופאדי) ושים אותם אחד על השני'. המלים האלה הוציאו אותי מדעתי. אמרתי, 'אתם טרוריסטים, כלבים, תעזבו אותם'. ניסיתי לקום, ושוב הפילו אותי, סחבו את סאלח ואת פאדי כמה מטרים ואחר כך ירו בהם שוב והרגו אותם בדם קר.

"מטרת הפעולה הזאת היתה לחסל את הלוחם סאלח ובן דודו פאדי. הם יכלו לעצור אותם, כי הם הפתיעו אותנו, הקיפו את הבית, אף אחד לא היה מסוגל לזוז או לברוח. למה התחילו מיד לירות? אפילו אחרי שפאדי נפצע אפשר היה לעצור אותו, אבל הם המשיכו לירות בו כדי לוודא שהוא מת. כשקיבלנו את הגופות בחזרה, ראיתי שהם ירו בהם בכל חלקי הגוף.

"זה גמר את אבא שלי לגמרי. זה שיתק אותו. הוא התכונן לחתונה של הבן שלו, במקום זה הודיעו לו שפאדי מת. זאת מכה שממנה הוא כבר לא יתאושש. אני עצובה מאוד. מרגע שראיתי את הדם של אחי, אני מרגישה רע מאוד. אבל המטרה לשחרר את פלשתין גדולה יותר וחשובה יותר מהכאב הפרטי שלי. ועלי לשמוח על שקיבלתי את אחי האהוב כשאהיד".

דובר צה"ל: ניסו לברוח

דובר צה"ל: "סאלח ג'רדאת הוא קרוב משפחתו של אנאס ג'רדאת, שהיה ראש הג'יהאד האיסלאמי בג'נין, אשר הכין ושלח את מבצעי הפיגוע בצומת כרכור, שבו נהרגו 14 אזרחים ישראלים ונפצעו 28; והפיגוע בצומת מגידו, שבו נהרגו 17 ישראלים ונפצעו 42".

מסתערבים מיחידת דובדבן עצרו את אנאס ג'רדאת בג'נין ב-11 במאי השנה. ואלה, על פי דובר צה"ל, הנסיבות שבהן נהרגו כעבור חודש סאלח ופאדי ג'רדאת: "במהלך פעילות כוח מסתערבים של מג"ב למעצרו של סלאח ג'רדאת, פעיל ג'יהאד איסלאמי בכיר המעורב בניסיון החדרת מכונית תופת לעורף ישראל, ניסה המבוקש להימלט מהמקום יחד עם פאדי ג'רדאת, שהיה מבוקש אף הוא כסייען של סאלח ג'רדאת. לאחר שסלאח ג'רדאת שלף אקדח במטרה לפגוע בכוח, ביצע הכוח נוהל מעצר חשוד אשר בסיומו נהרג סאלח ג'רדאת. במהלך הפעילות נפצע פאדי ג'רדאת, לאחר שסירב לעצור ולהיכנע. פאדי ג'רדאת קיבל טיפול רפואי בידי כוחות רפואה של צה"ל ואולם נפטר מפצעיו לאחר מכן".

גרסת השב"כ שונה במקצת: "סאלח ג'רדאת נהרג בהיתקלות עם כוח צה"ל ב-12 ביוני 2003. בתקופה שקדמה למותו שימש ראש הג'יהאד האיסאלמי באזור ג'נין ועסק בתכנון ובהוצאה לפועל של פיגועי תופת. פאדי ג'רדאת נהרג במהלך הפעילות למעצר סאלח ג'רדאת".

נקמה

עביר ג'רדאת, הכלה שיועדה לפאדי ג'רדאת, הסתגרה מאז בביתה. דודה (אחי אביה) מספר: "היא מדוכאת מאוד מאז שהוא נהרג. לא יוצאת מהבית. הם הספיקו להיות מאורסים שלושה חודשים. שלושה חודשים של אושר וציפייה. היא התכוננה ליום הגדול שלה. היא אהבה אותו. הכל היה מוכן. זאת ילדה טובה. נהדרת. היא לא הפסיקה לבכות, כל כך צעירה וכבר יש לה כאב כזה בלב. נכון, בשבילה יש עוד חיים. היא צעירה. נמצא לה חתן כשיבוא הזמן. אבל פאדי, הלך. הוא נהרג על ידי חייל ישראלי, ועל מה? על כלום. הוא לא עשה כלום. הם רצו את סאלח, לא אותו. סאלח היה הלוחם, ופאדי מה? סתם חטף כדורים. סתם. כואב הלב".

בני הדודים הישראלים של הנאדי אומרים, שברגע שראו את תמונתה ושמעו שהיא זו שפוצצה את עצמה במסעדת "מקסים", חלפה בראשם מלה אחת ויחידה: נקמה. לכל מי שהכיר מקרוב את הנאדי ואת פאדי ואת הסיפור של המשפחה הזאת, הם אומרים, לא היה צל של ספק: הנאדי החליטה לנקום את מותו של אחיה. החיים שלה נגמרו ביום שבו נהרג.

ומה היתה תגובתם באותו רגע? "חשבתי, איך היא יכלה לעשות דבר נורא כזה", אומר אחד מהם. "הרגשתי כאב נורא בלב שלי על המשפחות. ועל הילדים. מה זה, זה חלק מאיתנו, אנחנו חלק מהכל. אין הבדלים. הנה, עובדה, נהרגו שם ערבים כמו יהודים. כשיש פיגוע, זה כואב לנו ולכם אותו הדבר. מצד שני, אני מבין אותה. מבין את מה שדחף אותה לשם. מבין את הרגע שהיא כבר לא יכלה יותר, הגיעה לסוף הדרך. אף אדם לא יודע מה השני מרגיש".

"זה דבר שמשוגעים עושים, זה רגע של שיגעון", אומר בן הדוד השני ומניד בראשו לשלילה, כלא מאמין. "השתמשו בה, ניצלו את הכאב שלה, דחפו אותה לתוך השיגעון. זה לא נורמלי. אי אפשר להבין דבר כזה".

אחד מהם מתקשר בטלפון אל בת דודה של הנאדי, המתגוררת בסילת אל-חארתייה. בת 30 ומשהו, נשואה, אם לילדים. קו הטלפון חוצה את הקו הירוק, והנעימה משתנה: "אני מבינה את הנאדי לגמרי ומזדהה איתה", היא מצהירה. "בעיני היא גיבורה. לא, לא, זה לא שיגעון ולא שום דבר. אני גאה בה מאוד. הייתי עושה אותו הדבר אילו היתה לי אפשרות ואילו לא היו לי ילדים קטנים".

בני הדודים הישראלים נבוכים, מנסים להסביר: "אצלכם היהודים אין המושג נקמה. קשה לכם להבין איזו עוצמה טמונה בו. אצלנו אין דבר כזה שמישהו ייהרג ויעברו על זה בלי תגובה. אחת משתיים: או נקמה, או סולחה. זה עמוק עמוק בכל ערבי, גבר, אשה, זה בחינוך, זה בדם שלנו. אי אפשר שייהרג סתם ילד כמו פאדי וזה יישאר ככה באוויר. אי אפשר".

מכה ועוד מכה

חודש אחרי שנהרגו פאדי וסאלח ג'רדאת, ילדה עיסמאת, אשתו של סאלח, בת. כנענה שמה. סאלח בחר לה את השם בעודו בחיים. עיסמאת מתאבלת על בעלה. הנאדי התאבלה על אחיה. אדם הנמצא בקשר שוטף עם המשפחה אומר שלא רק האב, גם הבת לא התאוששה מהמכה. היא היתה קשורה מאוד לפאדי. אותו אהבה יותר מכל האחים והאחיות. אחרי מותו התחזקה מאוד בדתיותה, נצמדה לקוראן וקראה בו מבוקר עד ערב.

בחודשיים האחרונים של חייה גזרה על עצמה צום קבוע בנוסח צום הרמדאן: צמה בימים, אכלה רק בערבים. היא דיברה על נקמה. בתקופת האבל פקדו את בית האבלים כמה נציגות מתנועת הנשים של הג'יהאד האיסלאמי. "הן שמו עליה עין", אומר אדם המקורב למשפחה. "התבייתו עליה. ככה הן צדות את המתאבדות. ראו שהיא 'בשלה' לגיוס".

ההערכה היא שבאותו ביקור נוצר הקשר הראשוני שהוביל בסופו של דבר לפיגוע שביצעה. בן דודה הישראלי אומר: "הנאדי היתה ה'גבר' במשפחה. היא ופאדי היו בעצם הורים שניים לכל היתר. פרנסה לא היתה. פאדי היה התקווה שלה. בעצם, התקווה של כל המשפחה".

אחרי מותה של הנאדי אמרה אמה רחמה, בת 51, לכתב אל-ג'זירה: "החיסול של פאדי הרס את המשפחה שלי לגמרי. בעלי חולה סרטן ועכשיו הרגו לנו את המממן היחיד. אני מתנחמת בכך שקיבלתי בן שאהיד, והמטרה לשחרר את אדמתנו הכבושה היא הגדולה והחשובה".

אחרי פיגוע ההתאבדות שביצעה הנאדי הציגה המשפחה חזית אחידה של תמיכה וגאווה. ההורים הביעו "שמחה" על כך שכעת יש להם שני שאהידים. אבל למרות המלים הללו, המושמעות לא פעם מפי הורי המתאבדים לאחר הפיגועים, קרובי המשפחה מספרים שהאם נכנסה לדיכאון כבר אחרי מות הבן, לא הפסיקה לבכות וחדלה לתפקד. האב, לדבריהם, שבור ורצוץ אף הוא. עלי ואקד, כתב ynet, ציטט אחרי הפיגוע את דבריו של האב, תייסיר ג'רדאת: "לא נשאר לנו ממה לפחד ואין לנו יותר מה להפסיד. זאת מלחמה בינינו לבינם והיא תימשך עד יום הדין".

"פאדי והנאדי החזיקו את המשפחה על הכתפיים שלהם", אומר בן הדוד הישראלי. "אחרי שפאדי הלך, היא נשארה לבד, כל הנטל עבר אליה. הם קיבלו מהג'יהאד איזה מאה, מאה וחמישים דולר לחודש על פאדי, שנהיה לשאהיד. אולי יקבלו משהו גם על הנאדי. אבל מזה לא יכולות לחיות אחת-עשרה נפשות. הנאדי פירנסה עד עכשיו את כולם, והמצב היה גרוע. האב הידרדר מיום ליום, בן אדם במצב בריאותי כזה ועוד נופלת עליו מכה כזאת".

היה עוד דבר מה, הוא נזכר. "הנאדי לקחה את אביה לבית חולים בג'נין. הרופאים אמרו לה, רק אם תקחי אותו לבית חולים אחד בגרמניה, אולי יש סיכוי להצילו. לזה לא היה להם כסף. אמרו לה עוד, שבבית חולים רמב"ם בחיפה יש טיפול שיכול לשפר את המצב שלו. בבית החולים בג'נין כבר אין מה לעשות.

"הנאדי זאת בחורה רצינית, אחראית, לקחה את כל האחריות על עצמה, אולי בגלל שהיתה הבכורה, דאגה לכולם. היא היתה מוכנה לעשות הכל בשביל אבא שלה. רצה ארבע פעמים למחסום סאלם והגישה בקשה לשלטונות הצבאיים לאישור מיוחד, שיאפשרו לאשפז אותו ברמב"ם. השתמשה בכל הכישורים שלה כעורכת דין. התחננה בשבילו. קיבלה עוד פעם ועוד פעם תשובה שלילית".

תגובת דובר צה"ל: "בקשתה של הנאדי ג'רדאת לקבל מעבר לבית חולים רמב"ם לא אושרה מטעמים ביטחוניים, לאור קשריה המשפחתיים עם סאלח ג'רדאת, שהיה מוכר כפעיל ג'יהאד איסלאמי".

"אני חושב שזה שבר אותה באופן סופי", אומר בן הדוד הישראלי. "זהו, זה היה כבר יותר מדי. לא יכלה לסבול יותר. בן אדם חוטף מכה ועוד מכה ועוד מכה. כמה אפשר?"



הנאדי ג'רדאת. אנחנו לא נישאר היחידים שבוכים, הבטיחה על קברו של אחיה, לפני ארבעה חודשים


הנאדי ג'רדאת כפי שהצטלמה בקלטת וידאו לפני שיצאה לפיגוע. למטה: האם, רחמה ג'רדאת. החיסול של פאדי הרס את המשפחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות