טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהגרים בארץ הסייבר

המופע האינטראקטיווי "מדיאה-אקס", שהוצג בפסטיבל התיאטרון בעכו, נוגע בקושי להכיל מציאות רב-ממדית כמשל לתקופה שבה אנו חיים. מדיאה הפלשתינאית - שנישאה לקצין הישראלי יאסון, שבגד בה - נוקמת נקמה מרה בשולחה את שני ילדיהם המשותפים לפיגוע רצחני

תגובות

היה היה נסיך צעיר שהאמין בכל הדברים מלבד שלושה: הוא לא האמין בנסיכות, הוא לא האמין באיים ולא האמין באלוהים. אביו המלך אמר לו שדברים כאלה אינם קיימים, והוא האמין באביו. יום אחד ברח הנסיך מהארמון והגיע לחוף הים של הממלכה השכנה. לתדהמתו הבחין באיים בתוך הים. עליהם התרוצצו יצורים מוזרים ומטרידים שבשמם לא העז הנסיך לנקוב. לידו ניצב איש בחליפת ערב. הנסיך שאל את האיש: "האם אלה איים אמיתיים?" - "כמובן", השיב האיש. "והיצורים המוזרים והמטרידים הללו...?", הקשה הנסיך. "אלה נסיכות אמיתיות", אמר האיש. "אם כך - גם אלוהים חייב להיות קיים!" קרא הנסיך. - "אני אלוהים", אמר האיש בחליפת הערב, וקד קידה.

הנסיך שב הביתה ואמר לאביו בנזיפה: "ראיתי איים, ראיתי נסיכות, ושוחחתי עם אלוהים". המלך לא התרגש. "איים אמיתיים, נסיכות אמיתיות ואלוהים אמיתי אינם קיימים", אמר. "אבל ראיתי אותם!" מחה הנסיך. "ואלוהים שראית - האם לבש חליפת ערב?" - "כן", אמר הנסיך. "ושרוולי מעילו היו מופשלים?" - "כן", תמה הנסיך, "איך ידעת?" המלך חייך: "אלה מדי הקוסם. הוא רימה אותך".

חזר הנסיך אל אותה ארץ, אל אותו חוף, פגש באיש בחליפת הערב, ואמר לו: "אתה הונית אותי. אלה לא איים אמיתיים, ואלו אינן נסיכות אמיתיות, ואתה לא אלוהים אלא הקוסם".

האיש בחליפת הערב חייך: "אביך הוא שרימה אותך. בממלכתו יש איים רבים ונסיכות לאין ספור, אך הוא מעלים אותם מעיניך". הנסיך חזר, מהורהר, לארמון אביו, ושאל: "אבא, זה נכון שאתה לא מלך אמיתי אלא רק קוסם?"

המלך צחק והפשיל את שרוולי מעיל הערב שלו. "כן, בני, אני רק קוסם", אמר.

"אז האיש על החוף היה אלוהים?"

"לא. האיש על החוף היה קוסם אחר".

"אני מוכרח לדעת את האמת", זעק הנסיך זעקת שבר, "מה האמת שמעבר לקסמים?!"

"אין אמת מעבר לקסמים", אמר אביו.

היה הנסיך עצוב לאין שיעור, והכריז: "אני אהרוג את עצמי". המלך-הקוסם הקיש אצבע באצבע ומלאך המוות הופיע בפתח. הנסיך רעד. הוא זכר את האיים היפים והלא-אמיתיים, ואת הנסיכות הלא-אמיתיות אך היפהפיות. "טוב מאוד", אמר, "אני יכול לחיות גם כך".

"אתה רואה, בני?", אמר לו המלך, "גם אתה מתחיל להיות קוסם" (מתוך "המאגוס" של ג'ון פואלס).

המופע האינטראקטיווי "מדיאה-אקס", שהוצג בפסטיבל התיאטרון בעכו, נוגע בקושי להכיל מציאות רב-ממדית כמשל לתקופה שאנו חיים בה. מדיאה הפלשתינאית - שנישאה לקצין ישראלי יאסון, שבגד בה - נוקמת נקמה מרה בשולחה את שני ילדיהם המשותפים לפיגוע רצחני. היא יורקת חלקים מהטקסט של מדיאה הקלאסית נוכח עולם יציר מחשב המוקרן על ארבעה קירות סביבה וסביב קהל הצופים. המלים ששם אוריפידס בפי יאסון, "את חיה כאן. לא בין ברברים. למדת בארצנו מה זה צדק ואיך לנהוג כחוק במקום באלימות", לא איבדו את הרלוונטיות הפטרונית שלהן. אל הטקסט של אוריפידס מצטרפים טקסטים של סנקה, היינר מולר, ציטוטים מפי לורי אנדרסון, מחמוד דרוויש, רוברט גרייבס והביטלס, והערות-על של יוצרת המופע, נאורה, הבוחנת את הרמות השונות מנקודת מבט אירונית.

אל השחקנית בשר ודם (ח'אולה אלחאג' דיבסי) מצטרפות דמויות ממוחשבות על המסכים (יאסון, קריאון, המינקת, מספרת בשם זארה, ומקהלה וירטואלית המעוצבת כנערות-מעודדות בתחרות ספורט), וכן דמויות המבקרים באתר האינטרנט של המופע בעת ההצגה. אלה נראים על המסך לצד המקהלה, ויש להם אפשרויות בחירה באמצעות המחשב שבבית (איזו מוסיקה תושמע - יוונית עתיקה או מודרנית? מה יהיה סדר הסצינות בעלילה? ואילו דגלים יופיעו ברקע - דגלי לאום או סמלים של תאגידים מסחריים?). גם הקהל הנוכח באולם יכול לבחור באמצעות ה-SMS בטלפונים הסלולריים שהוא מתבקש להשאיר פתוחים במשך ההצגה.

במקרה הזה - המדיום הוא גם המסר. האם היומיום שלנו הוא מציאות וירטואלית, שממנה אפשר להימלט בלחיצה על כפתור האסקייפ? האם יש אפשרויות של בחירה אמיתית, שתביא ניצחון במשחק המחשב, שבו הפרס הוא חיים? האם "גלות" תמיד תבוא אחרי "גירוש"? ו"הקרבה" - אחרי "אהבה"? האם ניתן להחזיר את הדברים לקדמותם אחרי "בגידה"? האם לצופה המחזיק את אצבעו על הכפתור הנכון יש בחירה בין אהבה ופחד, או שהכל משחק מכור, שבו כל פעולה תסתיים באבדון? ואולי הבחירה היחידה היא הבחירה לשאול שאלות, שאותה ההצגה מעלה על פני השטח? האם קבלה אמיתית של הכאוס, המבוכה, היאוש, בנוכחות מלאך המוות הניצב בפתח, תהפוך אותנו ל"קוסמים" המודעים לעוצמתו של חופש הבחירה?

"שמעתם? שמעתם את הילדים צורחים?" שרה המקהלה את הטקסט של אוריפידס, "יכולנו לעזור לילדים. אולי היינו צריכים להתערב". ומנצחת המקהלה, רקדנית-מעודדת מכנית, מבצעת פירואטה חיננית, החותמת את המלים הנוראות. המפגש בין המלים ובין התמונות הוא לעתים קרובות פיוטי ואירוני. פרפרים מכניים מרפרפים בשדה המערכה הווירטואלי. פני אשה אחת מחליפים כל הזמן שתי הבעות: חיוך ולא-חיוך. שוב ושוב היא מגלה את שניה בחיוך, וחוזרת לעצמה. וקוביות הסובבות על צירן חושפות שוב ושוב אותם משטחים עם אותן התמונות. החזרה הקצבית, בחלל ובזמן, של היסודות החזותיים והצליליים, צובעת את המתרחש בגוון של יאוש. הקהל יכול לבחור את סדר ההתרחשות, אך מבזק החדשות מבשר כבר בהתחלה על פיגוע רצחני בבירה. "עשרות פצועים, שלושה-עשר הרוגים, ושני נערים מתאבדים ממחנה פליטים, שם מתגוררת אמם, מדיאה".

"אתם חופשיים לבחור במה שנגיד לכם", מסבירה המקהלה את המצב לצופים. ואילו הטקסט של היינר מילר, בפי השחקנית, אומר: "המתים אינם בוהים בחלונות / הם לא מתופפים בבית שימוש / זה מה שהם: אדמה שמי שנותרו בחיים מחרבנים עליה".

היוצרת מחליפה נקודת מבט ועוברת למטה-סיפור, שבו מ. (תודעת-על של מדיאה) מנהלת שיחה עם קול מחשב גברי בשם ד. "זה היה זוועה. קיצוני", אומרת מ. ו-ד. משיב: "בודק 'כאב' במילון. האם התכוונת לאי-נוחות? או סימפטום של פגיעה פיסית?" מ. משיבה: "בדוק 'התאבדות'! בדוק 'טבח'! הילדים מתים! לאף אחד לא מגיע כזה סוף. ילדים צועדים אל מותם. לא יכולתם לעצור את הרצח?"

קשה להקיף את המתרחש. בניסיון לעקוב אחרי הטקסט - אינך רואה כי המסך מאחורי גבך מגיר דמעות של דם.

"מבלבל? אז מה!" כותבת המחברת על פני המסך באחת מהערות-העל, "אנחנו לא יכולים לתפוש הכל. לא בעולם התלת-ממדי הזה ולא בעולם האמיתי".

"אני מהגרת בארץ הסייבר הלא-אנושית", אומרת מ. במטה-סיפור. ו-ד. משיב לה: "בסייבר ספייס כולנו מהגרים, ורק מי שמוכן לקבל את הבלבול ואי-הבהירות ירגיש נוח כאן".

האם זהו רמז למצבו של ה"קוסם" המסוגל לקבל את המציאות בכל גילוייה, בחיפושיו אחר האמת שמעבר ל"קסמים"? מצבו של הצופה ב"מדיאה-אקס" דומה יותר לעמדתה של השחקנית היושבת כנכה בכיסא גלגלים. הוא מוצף על ידי נקודות המבט השונות שכולן מייצגות את תודעתה של מדיאה. רק לכאורה הוא חופשי לבחור. התנועה בין תפישתו-העצמית ככובש לבין תפישתו כקורבן, שהיתה עשויה להוביל אולי לנקודת מבט עמוקה יותר, מעבר לחלוקה הזאת - אינה קיימת כאן. זהו משחק מחשב או קומיקס, שבו יש שחור ולבן ברמות שונות, אך לא עירוב נורא בין השניים. הקונפליקט הקורע את יושבי הארץ הזאת נוטה גם כך להקצנה על חשבון גוני הביניים. כך חשבתי עד שקראתי את סיפור חייה של המחבלת מ"מקסים" (מוסף "הארץ" 17.10), והכאב שאין להכילו עשה כל ביקורת לבלתי רלוונטית.

מדיאה אקס, מחזה-מופע אינטראקטיווי מאת נאורה ברגר. תסריט וסאונד באתר האינטרנט www.medeaex.org



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות