בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בניגוד לכל הכוונות

איך קרה שהסרט "תיאום כוונות" נכשל בקרב הקהל הרחב,אבל נהפך לסרט פולחן בחוגי הציונות הדתית-לאומית

תגובות

אייל חלפון לא תופש איך זה קרה לו. סרטו העלילתי "תיאום כוונות", שנעשה על פי ספרו של חיים סבתו, לא זכה להצלחה בקרב הקהל הרחב, אבל אומץ בחום על ידי ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, בהתנחלויות, בישיבות התיכוניות ובאולפנות לבנות. בעצרות התעוררות שהתקיימו בין ראש השנה ליום כיפור הוצג הסרט כמתאבן לדברי רבנים, בביטאוני הימין הפכו ודנו בו, ומבחינות רבות הוא נהפך לסרט פולחן בציונות הדתית.

חמש פעמים הוקרן הסרט בנווה דקלים, שלוש בקרני שומרון. הקרנות היו גם בחיספין, פדואל, קרית ארבע, מעלה אדומים, אפרת, תקוע, בית חגי, תפוח, איתמר, יקיר ובית אל. בכפר דרום נמשכה ההקרנה בעוד טילי קסאם נופלים על ההתנחלות. הסרט הוקרן גם בתוך הקו הירוק, בכפר הרואה, מרכז שפירא, מועצה אזורית עזתה, ישיבת נתיב מאיר, קיבוץ שדה אליהו. צפו בו תלמידי ישיבת נחלים ותלמידות האולפנות צביה ברחובות, חורב בירושלים וישורון בפתח תקוה.

הסרט הוקרן גם בערב שיזמה המחלקה לתרבות תורנית בנתניה. ברמת גן התקבצו ובאו 300 בני אדם לאולם ראסל, כולם דתיים. את ההקרנות שהתקיימו באותו זמן בסינמטק בתל אביב, ברעננה ובהוד השרון פקד רק קומץ, שרק מיעוט מתוכו היו חילונים.

שגיא ברנוי, המפיץ של "תיאום כוונות" ובעצמו חובש כיפה, ממשיל זאת ל"תבערה בשדה קוצים". מפה לאוזן התגלגלה השמועה על הסרט, רבנים "שרואים בקולנוע דבר משוקץ" צילצלו אל ברנוי המופתע וביקשו שישלח להם מהר ככל האפשר קלטת לצפייה. "זה יותר ממוזר לי", מגיב חלפון. "מתרחש פה משהו שאני מתקשה לעכל. כשקראתי את הספר נפעמתי ממנו גם בלי להיות אדם מאמין. רחוק מזה. השפה קסמה לי, תיאורי הקרבות סחפו אותי. נכון, מה שיפה בעשייה הקולנועית זה שלפעמים היא מתפתחת לכיוונים בלתי צפויים, שהיא חוצה גבולות, ולכן ההצלחה של הסרט בחברה הדתית וההד המלווה אותו משמחים אותי מאוד. מצד שני, לא קל לי עם התווית שנדבקה לסרט, שהוא יפה לכל נפש ולאו דווקא למגזר מסוים".

אילו היה חלפון שומע את הדברים שנשא ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, הרב יהושע שפירא, באוזני תלמידיו מיד בגמר הצפייה המשותפת ב"תיאום כוונות", הוא היה צובט את עצמו כלא מאמין. "לאור הרוחות שמנשבות היום", אמר הרב שפירא, "אנחנו זקוקים לאמירה בת תוקף שתישא בגאון את בניין הבית השלישי, שתאמר לנו ולעולם כולו: יצאנו מגלות של אלפיים שנה, עברנו את הצלקות של דרך הגאולה, זה חיזק אותנו, זה חישל אותנו, הכאב נטע בנו עוצמה, יחד אנחנו צועדים אל בניין הבית בעזרת השם".

אמונתו של טנקיסט

לא לילד הזה פילל חלפון, שכתב את התסריט וביים את הסרט. "אדם עושה סרטים קודם כל בשביל הסביבה שלו. במקביל הוא כמובן רוצה לפרוץ לקהלים אחרים. מה שקרה פה זה שהסרט מצליח במקומות כמעט ביזאריים מבחינתי, בראש ובראשונה ביזאריים מהבחינה הפוליטית. הוא מוקרן בין השאר בחלקי ארץ שכף רגלי לעולם לא תדרוך בהם. יחד עם זאת, כשמתקשרות לברך אותי תלמידות שלי לשעבר מבית ספר 'מעלה', שגרות היום בפני חבר או במתתיהו, זה יותר ממחמיא לי שהסרט שלי גורם להתרגשות עד כדי כך גדולה באוכלוסייה שאני חלוק עליה, אבל מכבד אותה".

יכול חלפון לזעוק עד מחרתיים ש"תיאום כוונות" אינו סרט דתי, ובוודאי אינו סרט שתומך בהתנחלויות, אבל עובדות היסוד חזקות ממנו: את הספר כתב חיים סבתו, רב וראש ישיבה במעלה אדומים, וגיבוריו הם חיילי מילואים צעירים מבני הציונות הדתית בתקופת מלחמת יום הכיפורים. הדרישה לקלטות עצומה ואפילו חוגים חרדיים מגלים עניין. נציגה של המתנ"ס בשכונת הר נוף בירושלים אף בחנה את הסרט ומצאה אותו ראוי ונקי, תואמו כבר תאריכי הקרנה, אבל היא חזרה בה כשהתברר לה שהצוות אינו מחויב לתרי"ג מצוות. "הפקה חילונית לא תעבור אצלנו", הסבירה.

ספרו של סבתו ראה אור בשנת 2000 (בהוצאת "ידיעות אחרונות-ספרי חמד-ספרי עליית גג") והיה לרב מכר. הוא מתאר את חוויותיו של טנקיסט צעיר, בן לישיבת הסדר, בקרבות הבלימה המרים שהתחוללו ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ואת האופן שבו - למרות השבר ואובדנו של ידיד נפש - אמונתו התחזקה ונצרפה. שנה לאחר צאת הספר זכה סבתו בפרס מפעל הפיס ע"ש פנחס ספיר, זכייה שעוררה מחלוקת. הבחירה בסבתו, שבהשוואה למועמדים האחרים (ביניהם אהרן אפלפלד וחיים באר) נחשב אלמוני, הולידה ניחושים והאשמות שלא נעדרו מהם נימות פוליטיות ועדתיות, כאילו נבחר בזכות היותו ראש ישיבה בהתנחלות ומזרחי במוצאו. החודש, במלאות שלושה עשורים למלחמת יום כיפור, הודפסה מהדורה מיוחדת של הספר, שבינתיים הוסיף לרשימת הכיבודים שלו גם את פרס יצחק שדה לספרות צבאית.

היצור הרך והפגיע

בציבור הדתי לאומי נחשב סבתו למורה דרך, אבל חלפון לא בנה את סרטו על המוניטין של הסופר, אלא ניסה לצקת בו פרשנות משל עצמו. קטעים רבים בספר עלולים להישאר סתומים לקורא שאינו מודע לתפישה האמונית. האתגר של חלפון היה לפשוט מעליו את מחלצות הקודש, להפוך אותו נגיש, אך באותה עת לשמור על רוח הדברים.

"חלפון מתאם כוונות עם הרב", כתבה-התפעלה שרית ילוב בשבועון "בשבע" מבית ערוץ 7. "הבמאי-תסריטאי אייל חלפון עשה בעבר סרטים שהתבוללו היטב בתוך הבלילה הפוסט-מודרנית הרווחת, אבל בסרטו החדש הוא ויתר על נטייה אל החריג והגימיק ויצר סרט ישראלי סוחף ומרגש מאין כמוהו, שמעביר היטב את האמת העמוקה והרגשות הכנים של המחבר... מקובל שלספרות הכתובה יש כוח רגשי ואינטלקטואלי רב יותר מאשר לקולנוע... ובכל זאת, יש גם מותר הסרט על הספר".

אמנון לורד היה לא פחות נלהב בטורו בשבועון "מקור ראשון": "בנוף סרטי המלחמה של הקולנוע העולמי אין אף סרט שאני מכיר שמציג את האדם, את בן האנוש, היצור הרך והפגיע הזה, כאשר הוא נקלע אל מול האש והמלחמה הכבדה כפי שמצליח לעשות הסרט הישראלי הצנוע הזה".

אלא שמתוך ההן הזה שומע חלפון גם את הלאו ומבוכתו רק גוברת. מדוע האגף הימני שבמפה הפוליטית יוצא מגדרו ומעלה אותו על נס, ואילו בביתו שלו יש שתיקה רועמת? האם העובדה שבמרכז העלילה ניצב גיבור שומר מצוות די בה להרחיק את הצופה החילוני מסרט שעניינו בראש ובראשונה מלחמת יום כיפור? "אנחנו לגמרי טועים כשאנחנו חושבים שיש לנו מונופול על התרבות", קובע חלפון. "חוסר הפתיחות של החברה החילונית לגיבורים שהם לא משינקין, על אחת כמה וכמה שאותן דמויות חובשות כיפה, זה הדבר שהכי כואב לי".

"המשרד שלי, שנקרא 'בימה ומסך', מתמחה בשיווק של קולנוע חינוכי", אומר המפיץ שגיא ברנוי, תושב שוהם. "כדי להבין את ההתרחשות סביב 'תיאום כוונות' נדמה לי שצריך להתחיל במקרה של סרט קודם שטיפלתי בו, 'ההסדר' של יוסי סידר. בקולנוע הוא היה להיט, הוא קיבל שישה פרסי אוסקר ישראלי, אבל כשהסרט ירד מהמסכים והצעתי אותו לבתי ספר דתיים התגובה שקיבלתי היתה, באלה המלים, 'אלינו לא ייכנס הדבר המתועב הזה שמציג את דור הכיפות הסרוגות באור שלילי, כאילו כולנו ערוכים לפוצץ את הר הבית'. דחו אותי, ספגתי צעקות, 'הסרט מוציא לנו שם רע', התנפלו עלי".

הוא ניסה להתווכח ולשכנע. "'אדרבה', טענתי, 'הרי יש בינינו קבוצות קיצוניות, זה לא סוד, אז בואו נעלה את הנושא לדיון, אולי זה איכשהו יסייע במניעה', אבל החברה שלנו, כך התרשמתי, העדיפה להתרגז, טמנה ראשה כבת יענה בחול ובשום אופן לא היתה מוכנה להתמודד עם הבעיה. כשראיתי שאין עם מי לדבר פניתי לבתי ספר חילוניים, ההיענות היתה אדירה".

כשהגיע אליו "תיאום כוונות" ניסה ברנוי להפיצו במקומות שבהם הצליח עם "ההסדר". "שלחתי קלטות הדגמה וחוברות הסבר לעשרות בתי ספר חילוניים", הוא מספר. "בתוך יומיים-שלושה כל החומר חזר אלי. 'שגיא, זה לא בשבילנו', היו התגובות. באין ברירה יצאתי למהלך דומה בכמה יישובים ביש"ע. ההתחלה היתה במתנ"ס של קרני שומרון, מכאן והלאה, למרות שלאף אחד לא היתה ידיעה מוקדמת על הסרט, ההזמנות לא פסקו".

התהודה שיצר הסרט בציבור הדתי לא הפתיעה את חלפון. "מכיוון שבשבילם הרב סבתו הוא אייקון תרבותי, הערכתי שבשלב הראשון זה יהיה קהל היעד העיקרי", הוא אומר. "אחר כך, צפיתי, המעגל יתרחב ויצטרפו ציבורים נוספים, כמו שקרה ל'יוסי וג'אגר', שנשען בתחילה על הקהילה ההומו-לסבית ובהמשך גם אמא שלי הלכה לראות אותו, כי על פי כל קריטריון זהו סרט טוב".

אין ביזיון?

אייל חלפון, בן 47, תושב רמת גן, אב ליותם שטרם מלאו לו שנה וחצי ובן זוג לסיגל, וטרינרית, גדל בשיכון סלע בנתניה. אמו היתה מנהלת פרויקטים בחברת המתנ"סים, אביו - בעליו של מפעל 777 מבית יצחק; על עלייתו ונפילתו של מפעל הקונפיטורות עשה חלפון את הסרט התעודי "ג'ם סשן". על חיבתו לכלבים העיד סרטו הדוקומנטרי "החברים של תיאו" ועל אהבתו לים - דרמת הטלוויזיה "הערב סרט", מהווי הגולשים בחוף בית ינאי, שבנעוריו בילה בו שעות רבות.

כשהתגייס התנדב לקומנדו הימי, אבל מקץ שמונה חודשים הודח מהמסלול. הוא שובץ לשרת על ספינת "דבור", ונפגע בראשו בשריפה שהשתוללה על כלי השיט. כשהחלים נשאר ביבשה והיה למש"ק ידיעת הארץ. את הקשר ההדוק שלו למים הוא שומר בבריכת גורדון, שבמימיה הוא חותר בעוז מדי יום.

חלפון, בוגר החוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, עבד תקופת מה כעיתונאי, בין השאר בשבועון התל אביבי "העיר", שבו אף ערך את מדור הספורט. כבמאי וכתסריטאי עשה את הסרטים העלילתיים "האיטלקים באים" (1994) ו"קרקס פלשתינה" (1998), וכתב את התסריט ל"גמר גביע". בשנה שעברה עשה את "צ'לרי בגדד", מחווה סוחטת דמעות לוותיקי התזמורת המיתולוגית של בית השידור הערבי בניצוחו של זוזו מוסה, בהם אלבר אליאס, נעים רג'ואן ונגן הקנון אברהם סלמן.

בסוף החודש יתחיל חלפון בצילומי סרטו הבא, "איזה מקום נפלא" - שלושה סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם, על אודות נכה, סרסור וחקלאי, "שבשלב מסוים בחייהם מגלים שהנפשות הכי קרובות להם בעולם הם דווקא עובדים זרים": מטפל פיליפיני, זונה מאוקראינה ופועל תאילנדי בערבה. בתפקידים הראשיים מאיר בנאי, אווה קפלון, יוסי גרבר, אבי אוריה וריימון בגוסטין, שבמולדתו הפיליפינים נחשב מגה-סטאר. "זה הפרויקט הכי שאפתני שיצא לי להיות שותף בו", אומר הבמאי והתסריטאי.

איפה היית באוקטובר 73'?

"בשמינית, בתיכון שרת בנתניה. החודש הראשון שלי בצבא, שנה אחר כך, זכור לי כחוויה מצמררת. צה"ל העביר במבצע ענק את חללי המלחמה מ'עיר הנוער' - בתי העלמין הזמניים בלוחמי הגטאות ובבארי - לקבורת קבע. אותי ועוד טירונים כמוני לקחו להיות משמר הכבוד, השתתפתי ב-15 הלוויות לפחות. זה היה נורא".

כשקרא את "תיאום כוונות" הוא ניצת. "אני הולך לעשות מזה סרט", החליט בו-במקום, אפילו שזיהה מיד עד כמה קשה תהיה מלאכת ההסבה לתסריט. כשבא לישיבה במעלה אדומים, לבקש מסבתו שימכור לו את הזכויות, התברר לחלפון שהוא לא הראשון שגילה התעניינות, אבל הצליח לרכוש את אמונו של הסופר.

"היה לו קשה עם העניין הזה", מתאר חלפון את המפגש עם סבתו. "הקולנוע בשבילו הוא מדיום חילוני שחסר את את הקדושה של המלה הכתובה. הבנתי את ההיסוסים שלו למסור את יצירת חייו לאיזה חלפון אחד שהוא לא מכיר, שיעשה ממנה דרמה. שכנעתי אותו בכנות שלי, אבל עד שהוא ראה במו עיניו את הסרט הוא היה בפניקה מוחלטת".

להקרנת הבכורה בסינמטק בירושלים סבתו לא הופיע, אבל שלח מקורב הנאמן עליו, את יוסי אראל מאפרת, מחנך בישיבת נוה שמואל. את מלחמת יום כיפור הם עשו יחד בחטיבה 679 של אורי אור, כסבתו גם אראל היה תותחן.

"הסיטואציה היתה מוזרה", מספר אראל. "המועד היה מוצאי י"ז בתמוז, ולשבור צום בסרט זה לא דבר של מה בכך. בחוץ קידמו אותי ליצנים ודוכני אוכל, באולם קהל תל-אביבי, מה שאומר לבוש ואווירה שאני לא רגיל להם. למרות תנאי הפתיחה המאוד לא נוחים מבחינתי ישבתי מרותק ויצאתי נרגש. כשהתקשרתי לחיים לספר לו על הרשמים, ידעתי על החששות שלו שיהיה בסרט לעג על חיילי ההסדר, לא הספקתי להוציא מלה והוא כבר הקדים אותי: 'אין ביזיון?'".

"אין", הרגיע אותו אראל. רק אחר כך צפה סבתו בסרט בהקרנה פרטית שאורגנה לו. על תחושותיו הוא מוכן לומר רק מעט. "תבין, זו חתיכה מהנפש שלי, אין לי המרחק להגיב באופן הגון, הקולנוע הוא תחום שלגמרי זר לי ולכן אני לא מתערב במה שאייל עשה. אני כן יכול לציין שהופתעתי מעוצמת הרגשות שהספר והסרט מחוללים. בהזדמנות זו שאנחנו מדברים, חשוב לי להדגיש פעם נוספת שהיינו נחושים אז במלחמה, חדורי אמונה וביטחון, לרגע לא התייאשנו. גם כשהכאב היה עמוק, לרגע לא היה לנו ספק שנגבר".

ניכרים דברי אמת

הסרט נעשה במימון קרן מקור, כחלק מפרויקט של 30 שנה למלחמת יום כיפור. הצלמת נילי אצלן, בהשראת הסדרה "אחים לנשק", צבעה את החורף ברמת הגולן בגוונים שעשו את האזור יפה מאי פעם, בתיווך העדשה שלה אפילו הבוץ הטובעני נראה מרהיב. דן שפירא ואלון תורג'מן בתפקידים הראשיים שובים את הלב במשחקם המאופק. הציבור הדתי צמא לסרט נקי, לגיבורים חיוביים משלו, ודווקא חלפון החילוני הצליח לענות על כמיהתם. "לזכות בחיוכים מאנשים שמבחינת פוליטית אין להם ולי שום חיבור זו התנסות שאני רואה בה זכות גדולה", הוא אומר.

הרב נפתלי רייכנר, תושב אפרת, צפה פעמיים ב"תיאום כוונות". הפעם הראשונה היתה במתנ"ס ואז, הוא מעיד, נשאר נטוע במקומו מעוצמת ההלם. הפעם השנייה היתה בחברת תלמידיו בישיבה. שלא במקרה אף הוא טנקיסט, טען-קשר במקצועו הצבאי, למוד קרבות, מהחטיבה המהוללת של אורי אור. "הבמאי זכאי למלוא המחמאות על הפנינה שלו", אומר רייכנר. "הוא טיפל בסיפור שלנו ברגישות רבה, הוא הראה אחד לאחד את כל מה שעבר עלינו במלחמה ואחריה, הן במעשים והן בתחושות. זה גם מה שאמרתי לידידי חיים סבתו, שמאוד חשוב לו האישור שלנו שהסרט מעביר את מלוא החוויה, את התעצומות ואת הטראומה. בלי שום קשר לספר, הסרט עומד בזכות עצמו. הוא מהווה לצעירים שלנו מקור הזדהות, הוא הציג בצורה אותנטית את האחווה שחיברה אז חילונים ודתיים. על סרט כזה נאמר 'ניכרים דברי אמת'".

היתה זו רק שאלה של זמן עד שיקומו לחלפון גם קטגורים מהציונות הדתית, בנוסח "מה לחילוני הזה ולנו". התקפה בסגנון שקידם את סבתו עם זכייתו בפרס ספיר, הופנתה הפעם - מהכיוון ההפוך - אל חלפון, על שהעז לפעול כביכול בשדה לו לא. בתגובה ארסית שפורסמה בעיתון "בשבע" כתב יעקב שץ: "סרטים, כמו ספרות טובה, משפיעים בנימים עדינים שלעתים איננו מודעים להם". הסרט הוא יפה ומרגש, אישר שץ, אבל דווקא בשל כך טמונה בו סכנה גדולה.

"עלינו להיזהר מאוד בתוצרים של אנשים שאינם נאמנים, ולבודקם היטב", התריע שץ. "אין זה מספיק שסרט יתעטף בסיפור שיצא תחת עטו של רב, כחזיר שפושט את טלפיו ואומר כשר אני. אם רצוננו בסרטים כשרים, איני רואה ברירה אלא שההפקה תנוהל על ידי אנשי תורה. את הביצוע יוכלו לעשות אנשי קולנוע מוכשרים כחלפון, אבל בתכנים אל ישלחו ידם".

"זהו ניסוח חמור, אני לא מקבל אותו", הודף הרב רייכנר את התוכחה ואת סגנונה. "אני, שבאתי מהמלחמה וחי את ההוויה הדתית, לא מוצא בסרט את המסר הקלוקל שהכותב מצביע עליו, אני גם לא מחפש אחריו בנרות". יוסי אראל מגדיר את הביקורת, שבינתיים קנתה לה אחיזה, "פרנואידית".

גם בזדון נתקל חלפון בעת העבודה על הסרט. אגרות אנונימיות שוגרו לרב סבתו ודיברו בסרט סרה, במאמץ לטרפד אותו באיבו. הבמאי זומם להשתיל בעלילה נימות שיש בהן להעיד על יחסים שבינו לבינו, הודיעו הרשעים למחבר הספר, שביקש להימלך בדעתו. חלפון נפגע קשות מחשדות השווא. "התפישה הזאת, שאם חילוני עושה סרט אז חייב להיות בו משהו על הומואים, כי זה מה שהולך אצלם שם בשינקין ומלבד זה אין כלום, היא מחשבה חולנית ומעוותת שמוכיחה פעם נוספת עד כמה עמוקה היא החשדנות בין שני חלקי החברה. אין צד שלא נגוע".

חוויה קהילתית

בדיוק כדי לחסוך מעצמו את המשוכות האלה צירף אליו חלפון יועץ תסריט תורני, את מרדכי ורדי, ראש מגמת תסריטאות בבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע "מעלה" ורב היישוב ראש צורים. "אני רואה בסרט הזה דגם לשיתוף הפעולה הפורה שיכול להתקיים למרות הקונפליקט האידיאולוגי השורר בין שתי הישויות החילונית והדתית-לאומית", אומר ורדי. "הסרט עונה על רעב עצום בקרב הציונות הדתית לתרבות, המדיום החזותי נתפש מעצם הגדרתו כפסול ולכן החשד כלפיו. רב שילך לסרט - זה מוזר, אבל כשמדובר ב'תיאום כוונות' זה בסדר, כי הספר של הרב סבתו שעליו הוא מבוסס הוא יצירה קנונית. הוא נתן לנו אפשרות לראות את עצמנו על המסך".

תופעה דומה התרחשה בסרט "ההסדר", אומר ורדי. "למרות ההתקפה הקשה שבו על הציבור הדתי הוא עורר סקרנות גדולה. אנשים הלכו לקולנוע, אבל כחוויה קהילתית זה לא עבד, כי בתכניו הוא מקומם. לבמאי יוסי סידר יש אמנם כיפה סרוגה, אבל הוא בעצם הציג לנו מה השמאלנים חושבים עלינו ועל הרבנים שלנו. בסרט של חלפון כן נוצרה חוויית הביחד, כי הספר של חיים סבתו סלל לו את הדרך. אייל חלפון, הודות לרגישות שבו ולאמפטיה שהוא מגלה, איפשר לציבור הדתי להסתכל בפעם הראשונה על סרט לא כמציצן, ולכן אני רואה בסרט שלו קו פרשת מים בקולנוע הישראלי. בפעם הראשונה האדם הדתי מוצג לא כפלקט או כקריקטורה, אלא כדמות מורכבת שיש לה קונפליקטים אנושיים הנגרמים לאו דווקא בגלל אמונתו. הוא אדם כמוך, רק שיש לו כיפה".

איך אתה מפרש את ההתעלמות הלא מובנת של הציבור החילוני מ"תיאום כוונות"?

"הסרט הזה הולך נגד המגמה הרווחת ביחסה של התרבות הישראלית למלחמת יום כיפור בפרט ולמלחמות בכלל. אייל חלפון, בצד זה שהוא נושא דברים קשים מאוד על מלחמה, עשה בסופו של דבר סרט אופטימי, ספוג באהבת ישראל, על תעוזה, על נחישות ועל רעות. העמדה הבסיסית שלו, שיש מוצא, תואמת את השקפת הציונות הדתית הרואה ביום כיפור את מלחמת הגבורה מספר אחת, נס המהווה הוכחה לנצחיותו של העם היהודי. זה ההיפך הגמור מהתפישה של המיינסטרים, שיום כיפור בשבילו זה סיפור של דכדוך, דיכאון, מחדל ותקווה שהתנפצה".

כשנודע לצופים שלא רק שהבמאי חילוני גמור, אלא שגם בצוות השחקנים המגלמים בסרט את חיילי ההסדר אין ולו "דוס" אחד, הם מופתעים איך השכילו אלה להיכנס לדמויות בלי שום פספוס. בסדרת חינוך של יום אחד בישיבת כרם דיבנה, גיבש הרב ורדי את תוכנית האימונים שלהם. "רציתי שיריחו את החוויה מקרוב", הוא אומר. השחקנים הטמיעו את שפת הגוף, את חיתוך הדיבור, את התנועות בעת התפילה, את השירה, את רוח החברותא וגם את הזווית שבה מונחת הכיפה על הראש.

"כשמקשים עלי", אומר הרב ורדי, "ושואלים מה היה קורה לו במאי-תסריטאי דתי היה עושה את 'תיאום כוונות', אני משיב שהוא ודאי היה הולך יותר עם העושר היהודי ושפע המקורות שבספר, אבל דבר זה לאו דווקא היה מסייע לזרימה של הסרט. לאייל היה יתרון עצום בכך שהוא משוחרר מנאמנות מוחלטת למחבר. יוצר דתי לא היה מרשה לעצמו חופש פעולה דומה. עוד לשבחו של אייל, שהסרט שלו רווי ברגש דתי חיובי. עד 'תיאום כוונות' הקולנוע הישראלי לא הכיר במושג הזה, ולכן גם מהבחינה הזאת הוא בפירוש חלוץ".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו