בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוחלט וקויים - רחצוה, גזזו שערותיה, אנסוה והרגוה (מתוך יומנו של דוד בן גוריון, 22.8.49)

זאת אחת הפרשות המזעזעות בתולדות צה"ל שהיתה עד היום בגדר שמועה בלבד ופרטיה נחשפים כאן לראשונה במלואם. היא עוסקת במחלקה שחייליה לכדו נערה בדווית ב-12 באוגוסט 1949, כלאו אותה בבסיסם במשלט נירים, ובהשראתו הישירה של המ"מ, החליטו בהצבעה להפוך אותה לשפחת המין של המשלט. אחרי שרחצו אותה וגזזו את שערה היא נאנסה מספר לא ידוע של פעמים, הוצאה להורג ונקברה סמוך למשלט. 20 חיילים ובראשם המ"מ הועמדו לדין על מעורבותם באונס וברצח, ונידונו לעונשי מאסר שונים. ביומנו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הוכתרה הפרשה במלים:

164תגובות

בערב שבת, 12 באוגוסט 1949, שרתה על משלט נירים אווירה חגיגית במיוחד. שבוע של סיורים מאובקים ומרדפים אחרי מסתננים בחולות הנגב המערבי הגיע אל סיומו, ומפקד המשלט, סג"מ משה, הורה לחייליו לערוך הכנות למסיבה. השולחנות באוהל הגדול, ששימש כחדר אוכל, סודרו בשורות, מיני מתיקה נערכו עליהם, אפילו קצת יין נמזג לכוסות, אך לא בכמות מספקת כדי להשתכר. בדיוק בשמונה התיישבו החיילים במקומותיהם, והמ"מ קידש על היין. אחר כך הרביץ בפקודיו קצת דברי ציונות, עמד על חשיבות התפקיד שהם מבצעים ועל תרומתם למדינה. בהוראת סגנו, סמל מיכאל, הקריא טוראי יהודה פרק בתנ"ך. כשסיים פצחו החיילים בשירה, סיפרו בדיחות, אכלו ושתו. היה שמח.

זמן קצר לפני סיום המסיבה, בערך בתשע וחצי, ביקש המ"מ שקט. הוא קם, וכשחיוך על פניו הזכיר לחיילים את הנערה הבדווית שלכדו מוקדם יותר באותו יום בעת סיור בגיזרה. הם הביאו אותה למשלט, ועתה היתה כלואה באחד הצריפים. המ"מ אמר שהוא מעמיד להצבעה שתי אפשרויות. הראשונה - שהנערה הבדווית תשמש מעתה ואילך כעובדת המטבח של המשלט. השנייה - שהחיילים "ידפקו אותה".

ההצעות התקבלו בהתלהבות. ההמולה היתה רבה. החיילים הרימו ידיים וההצעה השנייה התקבלה ברוב קולות. "רוצים לדפוק", קראו החיילים. המפקד קבע את התור: באותו לילה הערבייה תהיה של כיתת המטה של המחלקה; ביום ראשון יגיע תורה של כיתה א'; בשני כיתה ב', ובשלישי ג'. הנהג, רב"ט שאול, שאל בהלצה: "ומה עם הנהגים? הם ממזרים?" המ"מ השיב שהם נכללים בכיתת המטה, יחד עם הסמל, המ"כים, הטבחים, החובש והוא עצמו כמובן. אל הדברים האלה הוסיף איום, שאם מי מהחיילים ייגע בנערה "הטומי (טומיגאן, תת מקלע) ידבר". החיילים פירשו זאת כאזהרה שלא לשבור את הסדר שהמפקד קבע.

המסיבה הסתיימה, החיילים התפזרו איש לאוהלו. הקצין הורה לסמל המחלקה להביא לאוהל המשותף שלהם מיטה מתקפלת, ולהשכיב עליה את הנערה הבדווית. הסמל עשה כמצוותו, נכנס לאוהל, סגר את הפתח וכיבה את הפנס.

כך החלה אחת הפרשות המכוערות והמחרידות בתולדות צבא ההגנה לישראל, פרשה שגם ממרחק 54 שנים קשה להבין איך יכלה להתרחש בהשתתפותם - הפעילה יותר או פחות - של עשרות חיילים במדים. שמותיהם המלאים של כל המעורבים בפרשה שמורים במערכת ואינם מתפרסמים כאן מטעמים משפטיים.

עשו לנו לייק וקבלו ידיעות יוצאות דופן מהארכיון של "הארץ", ישירות לפייסבוק

רפרודוקציה: אריאל שליט

רמה מקצועית ומוסרית ירודה

"אני לא מאמין למה שאתה מספר לי" אומר אורי אבנרי.

אבנרי, בוגר מלחמת השחרור בחזית הדרום, מתקשה לעכל את הסיפור על משלט צבאי שלם שהתעלל בנערה בדווית. "ידעתי שהיה אצלנו הכל, שעשינו כמעט כל נבלה אפשרית, ואפילו כתבתי על זה בספרים שלי", הוא מזכיר. "הכל, חוץ מזה. חוץ מאונס והתעללות בנשים. ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שמדובר בצבא החדש, הצבא שנבנה אחרי פירוק הפלמ"ח וסיום מלחמת העצמאות. אצלנו, בפלמ"ח, זה לא היה קורה. דווקא מטעמים גזעניים. לשכב עם ערבייה נחשב לפחיתות כבוד. אני זוכר שחיברנו על עצמנו שירים אחרי מבצעים מוצלחים, שהמלים שלהם היו בנוסח 'הם כבשו את הכפר, אבל לא דפקו את הבת של המוכתאר'. אבל הצבא של 49' כבר היה שונה. זה חיילים אחרים. הרבה זבל'ה הסתובב שם".

הפער הזה, בין הפלמ"ח של טרום מלחמת העצמאות לבין הצבא החדש שנדרש להגן על גבולות המדינה הצעירה, מרחף כעננה מעל הפרשה הזו. צה"ל מודל 49' התמודד, לא תמיד בהצלחה, עם הצורך לקלוט במהירות כמויות גדולות של חיילים לא מיומנים, בעיקר כאלה ששוגרו אל החזית מיד אחרי שירדו מהאונייה ודרכו לראשונה על אדמת ישראל. "ערב רב של עולים עם רמה מקצועית ומוסרית ירודה", הגדיר אותם בלשון בוטה בית הדין הצבאי המיוחד בפסק הדין שחיבר בפרשת משלט נירים.

יהודה היה אחד החיילים ששירתו במשלט באוגוסט 49'. היום הוא פנסיונר בן 74 המתגורר באיזור הצפון. הוא מקבל את ההגדרה שלו ושל חבריו כ"ערב רב": "אני הייתי אז בן עשרים, ברחתי מהצבא הטורקי לארץ ישראל, וישר התגייסתי. אני זוכר שכולם בגדוד שלנו היו עולים חדשים. כל אחד מארץ אחרת: זה מאלג'יר, ההוא מהונגריה, רומניה, טוניסיה, טורקיה, מרוקאים. לא ידענו עברית, היינו מדברים בינינו בתנועות ידיים. את הטירונות עשינו בים המלח, בתוך חדר אוכל ליד סדום היה אחד שלימד אותנו להחזיק נשק. אחר כך שלחו אותנו למשלט, ושם היינו עסוקים או בסיורים או באימונים בתעלות הקשר והקפצות לעמדות".

יהודה זוכר את ליל המסיבה, אבל טוען שבאותן שעות בדיוק היה בתורנות שמירה ולכן הסיפור על ההצבעה ועל כל מה שקרה לאחר מכן הגיע אליו רק מפי השמועה. יחד עם 17 מחבריו למחלקה הועמד למשפט על סעיף "רשלנות במניעת פשע". בית הדין הצבאי גזר עליו עונש של ארבע שנות מאסר. בית הדין לערעורים הקל בעונשו וקצב אותו לשנתיים.

עונש דומה קיבל גם יצחק, בן גילו של יהודה, המתגורר היום באיזור המרכז. גם הוא עלה ארצה כמה חודשים לפני קיץ 49'. היום הוא גימלאי שמוטרד מבעיות הבריאות שלו. "אני זוכר שהייתי בנגב, אני אפילו לא זוכר איך קראו ליחידה. רק הגעתי לארץ, נראיתי כמו ילד, עשיתי הרבה שמירות. שכחתי מכל העניין הזה, אני לא זוכר כלום, לא חשבתי על זה אולי חמישים שנה. הסיבה היחידה שעמדתי למשפט היא שהייתי במשלט כשזה קרה. מעבר לזה אני לא זוכר שום כלום ואין לי מה להגיד. אם כעסתי על אלה שעשו את זה? מה היה עוזר לי לכעוס?"

התהליכים שעברו על הצבא אחרי מלחמת העצמאות בוודאי מספקים הסבר חלקי לשרשרת האירועים שעוד תתואר כאן; אבל רק הסבר חלקי. אחרי הכל, הקצין שהוביל את סיפור העלילה לא היה חלק מצה"ל החדש. "הקצין והסמל היו ישראלים ותיקים ודיברו עברית שוטפת", נזכר יהודה. ככל הידוע, סג"מ משה לחם במלחמת העצמאות ובסיומה שובץ במחוז הנגב.

מפקדת מחוז הנגב הוקמה אחרי תום מלחמת השחרור. זו היתה מפקדה אזורית, שתפקידה היה לאבטח את קו הגבול החדש, הארוך, בין ישראל למצרים. המטה התמקם בבאר שבע, והיחידות התפרסו במשלטים ובמוצבים לאורך הגבול במטרה למנוע הסתננויות של בדווים מכיוון המדבר. ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, אל"מ בדימוס, מונה לתפקיד קצין אג"מ של מחוז הנגב בדצמבר 49', ארבעה חודשים אחרי הפרשה שבה עוסקת כתבה זו. פעיל: "הנגב היה מיושב בדלילות, ומכל מי שהתגורר ביישובי הסביבה הצלחנו להרכיב בקושי גדוד מילואים אחד. כדי שאפשר יהיה לאייש את קו הגבול היו נשלחות בסבב יחידות מאזורים אחרים, כמו גולני, חטיבה 7 וכן הלאה. מעבר למניעת הסתננויות, היה גם ניסיון לסלק מהארץ כמה שיותר בדווים, למשל מהאזור של חולות חלוצה. מין טיהור אל מעבר לגבול המצרי. את השבטים ששיתפו פעולה במלחמה השאירו על מקומם, ומי שהיו עוינים, גורשו".

אחד הגדודים הכפופים למפקדת מחוז הנגב נקרא גדוד חבל סדום. הגיזרה המקורית עליה היה מופקד היתה באזור ים המלח והערבה, אבל בתחילת אוגוסט 49' שונע הגדוד לצומת ביל"ו, ליד רחובות, שם המתין מספר ימים לקבלת הוראות חדשות. מפקד הגדוד היה רב סרן יהודה דרכסלר, שנודע בכינויו "אידל". דרכסלר, לימים אדריכל בכיר, עבד במהלך השנים בסוכנות היהודית, נמנה על מתכנני שדה בוקר ואף הגיע לתפקיד ראש אגף במינהל מקרקעי ישראל. בראש אחת הפלוגות בגדוד עמד המ"פ, סרן אורי רוזנבלום.

ב-8 באוגוסט קיבלה הפלוגה של רוזנבלום פקודה לנוע דרומה כדי לאייש את המשלטים בנגב המערבי. המחלקות התפזרו בין בארי - שם התמקם מטה הפלוגה ורוזנבלום עצמו - יד מרדכי ונירים. למשלט נירים, המופקד על הגיזרה המרוחקת והמסוכנת ביותר, מעצם היותה סמוכה לגבול המצרי, נשלחה מחלקה 3, בראשות המ"מ החדש, סג"מ משה, שקיבל את הפיקוד רק מספר ימים לפני כן. סמל מיכאל היה סגן מפקד המחלקה.

ערב היציאה דרומה העביר המ"פ רוזנבלום תדרוך בעל פה לחייליו. ידיעות מודיעיניות שהתקבלו מסיורים אוויריים שנערכו בנגב המערבי, דיווחו על שני שבטים בדווים שנראו בגיזרה. "עליכם לירות על מנת להרוג בכל ערבי הנמצא בשטח הגיזרה שלכם", אמר המ"פ. המ"מ ביקש לקבל פקודת מבצע בכתב, כמקובל. המ"פ הבטיח להביא אותה למשלט במועד מאוחר יותר.

מחלקה 3 הגיעה למשלט נירים בשעות אחר הצהריים של יום שלישי, 9 באוגוסט. עד מהרה הוקמו התשתיות לשהייה במקום: שלושה אוהלי מגורים גדולים לחיילים, אוהל קטן לקצין ולסמל, ואוהל גדול שנועד לשמש כחדר האוכל. בנוסף לכך היו במקום צריף קטן ששימש כמשרד למטה המחלקה וצריף נוסף שלא היה בשימוש, ובהמשך ימלא תפקיד מרכזי בפרשה. ספק אם מי מהחיילים הכיר את ההיסטוריה ההירואית של המקום, היסטוריה שנכתבה בדם רק שנה ושלושה חודשים לפני כן, בימים הראשונים של מלחמת העצמאות.

הנחישות של נירים

רפרודוקציה: אריאל שליט

בקיץ 49' כבר לא היה כל קשר בין קיבוץ נירים לבין המשלט שנקרא על שמו. המשלט נקרא כך משום שזה המקום שבו קיבוץ נירים עלה על הקרקע לראשונה, ביוני 46'. הקיבוץ הצעיר, שהוקם על גבול המדבר, נאבק על הישרדותו בתנאים של אקלים קשה וקרקע חולית, מרוחק מכל מקום יישוב ושוכן בסמיכות לפלאחים של חאן יונס ושבטי בדווים נודדים. על הגרעין הקטן של מייסדי הקיבוץ נמנו כמה שעלו מאוחר יותר לגדולה, ביניהם אברהן אדן (ברן), לימים אלוף פיקוד דרום, שאול גבעולי, לימים קצין חינוך ראשי ומפקד המשמר האזרחי ובני מייטיב, ה"ערביסט" של נירים, שחקר את תרבות הבדווים והיה מושל עזה בדרגת אלוף משנה אחרי מלחמת ששת הימים. "בשנים הראשונות הדברים עדיין לא היו מעוצבים", אומר מייטיב, שמתגורר היום באשקלון. "לא היה גבול. מדי פעם הגמלים היו עולים על מוקשים. האזור הזה היה 'נו מנ'ס לנד'. אני זוכר שפעם רצינו למכור גמלים, אז יצאנו בשיירה של גמלים צפונה, עד גן החיות בתל אביב. זה היה מחזה הזוי".

לקראת ההכרזה על הקמת המדינה היה ברור שנירים עומד להיות מטרה להתקפה עזה של המצרים, שהוא יהיה התחנה הראשונה שלהם בדרכם צפונה. במשך חודשים ארוכים עמלו חברי הקיבוץ הצעיר על הפיכת הגבעה הקטנה שלהם ליעד מבוצר. חפרו תעלות, בנו בונקרים, הקימו - כמו בכל יישובי הנגב - מבנה ביטחון בן שתי קומות, הצטיידו בנשק. ובכל זאת, השאלה המקובלת היתה כמה זמן נירים יחזיק מעמד. מעטים הטילו ספק בכך שהוא ייפול בידי המצרים בסופו של דבר.

ואכן, בבוקר ה-15 במאי 48' היה נירים ליישוב הישראלי הראשון שהותקף על ידי המצרים. ההתקפה היתה רבת עוצמה. הקרב על נירים מתואר בצורה מצמררת בספרו של אברהם אדן, "עד דגל הדיו". אדן עצמו, אגב, ששירת כמ"פ במחוז הנגב שהה בימים הראשונים לקרבות בקיבוץ גבולות, ורק מאוחר יותר הצליח לחבור לחבריו בנירים. המצרים, בכוח שכלל גדוד ארטילריה, גדוד חי"ר ועשרות כלי רכב משוריינים פתחו בהפגזה כבדה, שגרמה נזק עצום: כל המבנים במשק נשרפו עד היסוד, בעלי החיים מתו, שמונה חברים נהרגו וארבעה נפצעו (מבין 39 חברים וחברות). בעקבות ההפגזה הגיעה הסתערות של מאות חיילי חי"ר, שהגיעו עד גדרות הקיבוץ. הקיבוצניקים, שירקו אש מתוך מערך התעלות שלהם, הצליחו לגרום למסתערים אבידות רבות בנפש, ובאורח פלא המתקפה נעצרה. המצרים נמלכו בדעתם והחליטו לוותר על התענוג שבחדירה לקיבוץ והשתלטות עליו. הם פשוט עקפו את נירים בדרכם צפונה. כשיצאו מהתעלות נדהמו חברי הקיבוץ לגלות שאפילו מבנה הביטחון, שנחשב לעמיד בפני כל סוגי התחמושת, קרס כמעט כולו, חוץ מפיסת קיר שעליה נותרה כתובת שמישהו טבע לפני שהכל התחיל: "לא הטנק ינצח, כי אם האדם".

אחרי שהתאוששו מהלם הקרב וקברו את מתיהם, החלו אנשי נירים להתכונן לתקופה ארוכה של חיים תחת הפגזות. המצרים אמנם ויתרו על כיבוש הקיבוץ, אבל המשיכו להמטיר עליו אש כמעט מדי יום במהלך השנה הראשונה לקיומה של המדינה. כדי לשרוד, הקיבוצניקים בנו מערך שלם של חיים תת קרקעיים. האדמה החולית הרכה הקלה עליהם את מלאכת ההתחפרות, אפילו חדר אוכל נחפר מתחת לאדמה. מאחר שחשמל זורם לא היה, עלתה השאלה איך מאירים את המרתפים. הפיתרון היה יצירתי במיוחד: אחד החברים, לימים מהנדס מצליח, כיוון מראות אל השמים כך שיחזירו את אור השמש לתוך החללים התת-קרקעיים, והתקין אותן בתוך חביות מלאות מים כך שיסתובבו בקצב תנועת השמש בשמים. אחד ממייסדי נירים, אמנון דגיאלי, מתגורר עד היום בקיבוץ: "כל רבע שעה סובבנו את המראות ככה שייכנס אור פנימה. הכל היה חפור, גרנו במקלטים כמעט שנה. הגגות של המקלטים היו עשויים צינורות 6 צול, פשוט פירקנו את קו המים שהוביל מניר-עם לנירים והשתמשנו בהם. הקירות היו עשויים מפחים. צה"ל דאג להביא לנו אספקה מבאר שבע, שכבר היתה שלנו".

בתום המלחמה, כשיכלו סוף סוף לעלות בביטחון אל פני האדמה, החלו אנשי הקיבוץ במגעים עם רשויות הצבא והמדינה. היתה זהות אינטרסים: הצבא חשק בנקודה בגלל המיקום האסטרטגי שלה. הקיבוצניקים רצו לנוע צפונה, כדי להגיע לקו ה-200 מילימטר גשם בשנה. שאול גבעולי: "נירים כבר היה בן שלוש, כבר היו ילדים והיה צריך להתפרנס, וחשבנו שזו תהיה טעות להמשיך להישען על משכורות של הקרן הקיימת. רצינו להתבסס על חקלאות בעל, ושם היו בקושי חמישים מ"מ גשם בשנה. באזור הזה כל קילומטר שאתה מצפין שווה עוד כמה מ"מ גשם בשנה".

במארס 49' נדד הקיבוץ כ-15 ק"מ צפונה, למקום שבו הוא נמצא היום. צה"ל קיבל לידיו את המשלט שנקרא מעתה "נירים הישנה", או בשמו המקורי "דנגור", כפי שהוא מכונה עד היום בחלק מהמפות, כנראה על שם יהודי ממצרים שקנה אדמות באזור. היום הגבעה החולית שוכנת ממש על גדר הקיבוץ הצעיר סופה. במקום מתנוססת אנדרטה מבטון מחוספס, המנציחה את חברי הקיבוץ שנהרגו במתקפה המצרית ביום הראשון של מלחמת 48'. על האנדרטה יש כתובת: "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". כשמטפסים עליה ומביטים מערבה, אפשר לראות את גגות הבתים של חאן יונס.

המ"מ פוקד להוציא להורג

ביום שלישי, 9 באוגוסט, מחלקה 3 התארגנה במשלט. עד מהרה החלו החיילים להתרגל גם לאורחותיו של המ"מ החדש. הוא התגלה כמפקד תקיף, דרש סדר ומשמעת. תבע מחייליו להיות לבושים כהלכה ולהתגלח מדי יום. מי שלא הקפידו למלא את ההוראות נשפטו בפניו. נראה שהחיילים חשו יראה מסוימת כלפיו. למחרת הגיע למקום המ"פ רוזנבלום כדי לעמוד על ההתארגנות. הימים הראשונים עברו בלי מאורעות מיוחדים. עד בוקר יום שישי, 12 באוגוסט.

באותו בוקר, בערך בתשע, יצא המ"מ לסיור בחלק הדרום מערבי של הגיזרה. הוא נסע בקומנדקר מלווה על ידי שני מ"כים - רב"ט דוד ורב"ט גדעון, ועוד שלושה חיילים - טוראי משה, טוראי יהודה וטוראי עזיז. הנהג היה רב"ט שאול. כולם היו חמושים.

בדרכם נתקלו בערבי שהחזיק רובה אנגלי. כשהבחין בהם הערבי השליך את הרובה והחל לרוץ במעלה הדיונה. אחד החיילים פתח לעברו באש ממקלע שהיה בקומנדקר. הערבי נפגע ומת במקום. הרובה שלו נלקח שלל.

זמן קצר לאחר מכן, בהמשך הסיור, נתקלו החיילים בשלושה ערבים - שני גברים ונערה. באשר לגילה יש גירסאות שונות. על פי חלקן היתה ילדה ממש, בת 15-10, על פי אחרות היתה נערה, בין 15 ל-20. סג"מ משה הורה לחיילים לאסוף את הערבים ולערוך עליהם חיפוש. משלא מצאו דבר, הורה לחיילים להעלות את הנערה על הרכב. הצעקות והיללות שלה לא עזרו, והחיילים העלו אותה. אחר כך התפנו להבריח את שני הגברים באמצעות מספר יריות באוויר. בדרך בחזרה למשלט נתקלו בעדר גמלים במרעה. המ"מ פקד לירות בגמלים. שישים גמלים נורו למוות, הנבלות נותרו בשדה.

אחרי שהנערה נרגעה מעט, החליפו איתה החיילים כמה מלים. בעיקר רב"ט דוד. הם גם שוחחו בינם לבין עצמם, וגם המלה "דפיקה" נשמעה אגב שיחה. הסיור חזר למשלט בשעות הצהריים. בערך באותו זמן הגיעה למשלט מכונית אחרת: המג"ד, יהודה דרכסלר, בא לביקור. נלווה אליו סרן מרדכי (מוט'קה) בן פורת, שהיה קצין המבצעים של מחוז הנגב. לימים הגיע בן פורת לדרגת תת אלוף בחיל השריון, ולאחר שחרורו כיהן כיו"ר רשות הגנים הלאומיים.

בהגיעם למשלט הורידו את הנערה מהקונמדקר. המ"מ פקד להכניסה לצריף שלא היה בשימוש, ולהציב עליה שומר. טוראי אברהם נשלח להתייצב ליד הפתח. המג"ד, שהבחין בתכונה מסוימת סביב הנערה, ביקש לדעת מה היא עושה שם. המ"מ השיב שבעת הסיור נתקל בה ובבעלה שהיה מזוין ברובה. את הבעל, כך דיווח למג"ד, הרגנו, ואת הנערה לקחנו בשבי מתוך כוונה לחקור אותה על מנת שתראה לנו היכן השבט שלה ממוקם. דרכסלר הסכים שיחקור אותה, אבל הורה שבסיום החקירה יקח אותה בחזרה למקום שבו נתפסה וישחרר אותה. המג"ד גם ביקש מהמ"מ שידאג לכך שבינתיים החיילים לא יגעו בה לרעה. דרכסלר ובן פורת שהו במוצב כשעתיים, אכלו צהריים ויצאו לדרכם.

זמן קצר לאחר שעזבו את המשלט יצא המ"מ לסיור נוסף, הפעם בגיזרה הצפונית, לכיוון נירים החדשה. אחרי שיצא מהמשלט הוציא סמל המחלקה את הנערה מהצריף, והפשיט מעליה את השמלה השחורה המסורתית שלבשה. הוא העמיד אותה, עירומה לחלוטין, מתחת לצינור ששימש לחיילים כמקלחת, ושיפשף אותה במים וסבון. הצינור היה ממוקם בחוץ, כל החיילים היו יכולים לצפות במחזה.

אריאל שליט

אחרי שהסתיימה המקלחת שרף הסמל את השמלה של הנערה והלביש אותה בחולצת טריקו סגולה ומכנסי חאקי קצרים. עכשיו, משנראתה כמו פלמ"חניקית מהמניין, הוחזרה לצריף תחת שמירתו של טוראי אברהם. עד מהרה התאספה קבוצה של חיילים ליד הצריף. הם התגודדו מסביב לשומר, ותבעו ממנו שייתן להם להיכנס לצריף. בתחילה סירב, אבל לבסוף נעתר. לא רק שנעתר, הוא היה הראשון להיכנס. הוא שהה בתוך הצריף כחמש דקות, ולאחר מכן יצא תוך כדי שהוא מכפתר את מכנסיו. אחריו נכנס חייל שני, גם לו זה לקח חמש דקות, ואחריו נכנס השלישי.

בעוד החייל השלישי שוהה בפנים, חזר המ"מ מהסיור. כמה מהחיילים קראו קריאות אזהרה, והחייל יצא במרוצה מהצריף והסתלק. המ"מ כנראה הבין מה התרחש, ערך תחקיר קצר, ואחר כך, בחדר האוכל, נשמע אומר ש"שלושה חיילים אנסו את הערבייה". הוא ביקש שיביאו אותה אליו לצריף המטה. שני המ"כים, רב"ט דוד ורב"ט גדעון, נכחו בצריף. המ"מ בחן את תלבושתה החדשה של הנערה ולא אמר דבר. היא אמרה לו, בערבית, שהחיילים "שיחקו בה". למ"מ היה ברור מה הכוונה. רב"ט גדעון, שהיה בין עדי התביעה הראשיים במשפט, העיד שלאחר שהנערה אמרה מה שאמרה, אמר המ"מ לחיילים שצריך לרחוץ אותה כדי שתהיה "נקייה לדפיקה". גדעון מתגורר היום באיזור המרכז. הוא סירב להתראיין לכתבה הזו.

בערך בחמש אחר הצהריים פקד המ"מ על אחד הטוראים, ספר במקצועו, לספר את הנערה. התספורת נערכה בנוכחות המ"מ והסמל. שיערה שגלש קודם עד הכתפיים קוצר משמעותית, ונחפף בנפט. היא שוב הועמדה, עירומה לחלוטין, מתחת לצינור, לעיניהם הבוחנות של הקצין והסמל. אחר כך הולבשה באותה חולצת טריקו ומכנסיים ונשלחה בחזרה לצריפה.

אחר כך היתה המסיבה, שאחריה הסתגרו המ"מ והסמל עם הנערה באוהלם. מקץ כשעה וחצי, הורה המ"מ להוציא את הנערה מהאוהל כי "נודף ממנה סירחון". הסמל קרא לאחד הרב"טים ושניהם הוציאו מהאוהל את המיטה, כשהנערה שכובה עליה במצב של עילפון. הם נשאו את המיטה עד פתח הצריף, ולפני הכניסה השכיב הסמל את הנערה על הרצפה, הביא מים ושפך עליה. אחר כך נשא אותה בידיו לתוך הצריף. רב"ט דוד התלווה אליהם.

למחרת בבוקר, בערך בשש, טוראי אליהו היה תורן שמירה. הוא ראה את הנערה יוצאת מהצריף. הוא שאל אותה לאן פניה מועדות, והיא אמרה לו, בדמעות, שהיא מבקשת לראות את הקצין. טוראי אליהו הראה לה את הדרך לאוהל של המ"מ. הנערה התלוננה בפני המ"מ שהחיילים "שיחקו בה". הוא איים עליה שיהרוג אותה, ושלח אותה בחזרה לצריף. מעט מאוחר יותר, בעודו מתגלח ליד הצינור, שאל הסמל את המ"מ מה לעשות בה. הקצין פקד עליו להוציא אותה להורג.

הסמל הורה לרב"ט דוד לקחת איתו שני חיילים מצוידים באתי חפירה. הנערה הובאה מהצריף והועלתה על הקומנדקר. רגע לפני שהרכב עזב את המשלט צעק אחד החיילים שהוא מבקש להחזיר לו את מכנסי החאקי שהנערה לבשה. המ"מ פקד להפשיט אותה ולהחזיר לו את המכנסיים. היא נותרה במכונית עם חולצת טריקו בלבד, חלק גופה התחתון חשוף כולו.

אליהו ושמעון חופרים קבר

הקומנדקר יצא לדרך כשרב"ט שאול נוהג בו. עוד היו ברכב סמל מיכאל, רב"ט דוד, החובש, ומי שיועדו להיות קברנים - טוראים אליהו ושמעון, מצוידים באתי חפירה. הם הרחיקו בערך 500 מטר מהמשלט. הנהג, שאול, נותר ברכב, ושאר החבורה, עם הנערה, התרחקו מעט בחולות. הטוראים אליהו ושמעון החלו לחפור קבר. כשהנערה ראתה מה הם עושים, צעקה והחלה לברוח בריצה. היא הספיקה לעבור כשישה מטרים, לפני שהסמל כיוון את הטומיגאן וירה בה כדור אחד. הכדור פגע ברקתה הימנית, וכתם דם הופיע שם מיד. היא נפלה במקום ולא זזה יותר. שני החיילים המשיכו לחפור.

סמל מיכאל חזר אל הקומנדקר. הוא ניגש אל הנהג כשכולו חיוור ורועד, הניח את הנשק ואמר "לא האמנתי שאני יכול לעשות דבר כזה". שאול אמר שיכול להיות שהכדור לא גרם למותה המיידי, ושהיא עלולה לגסוס ולהתענות עוד מספר שעות כשהיא קבורה בחיים. שאול ביקש מהסמל שיעשה איתו חסד אישי, ייגש לנערה ויירה בה עוד כמה כדורים, כדי לוודא שהיא מתה. הסמל לא הספיק למלא את המשאלה. רב"ט דוד ניגש אליו, לקח את הטומיגאן וירה כמה כדורים בגופה של הנערה. הבור שהטוראים חפרו לא היה עמוק במיוחד, כ-30 סנטימטר. הם הטמינו בו את הגופה, כיסו אותה בחול וחזרו למשלט.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום ביקר המ"פ במשלט. הוא לא מצא את המ"מ במקום, והשאיר את פקודת המבצע הכתובה, על פי בקשתו של המ"מ, בידיו של סמל המחלקה. באותה שעה היה המ"מ בדרכו לבאר שבע. זה היה מוצאי שבת, הוא הלך לקולנוע לראות סרט. בקולנוע הוא פגש את המג"ד, דרכסלר. דרכסלר שאל אם הוא כבר החזיר את הנערה הבדווית למקומה. המ"מ השיב בשלילה. "הרגו אותה", הוא אמר, "היה חבל על הבנזין". דרכסלר לא הגיב, אבל למחרת פקד על המ"פ שייסע למשלט ויחקור מה בדיוק קרה שם.

עוד לפני שקיבל את ההוראה, ביקש סרן רוזנבלום, ששמועות על המתרחש במשלט הגיעו לאוזניו, שהמ"מ ימציא לו דו"ח על כל מה שקרה עם הערבייה. המ"מ פקד על סמל מיכאל להכין דו"ח בכתב ידו. כשהסמל סיים את הכנת הדו"ח המ"מ חתם עליו, ושיגר אותו למ"פ. וזה מה שכתב בדו"ח, הנושא את התאריך 15.8.49:

"משלט נירים. אל: מפקד הפלוגה. מאת: מפקד משלט נירים.

הנדון: דו"ח על השבויה.

בסיורי ב-12.8.49 נפגשתי בשטח פקודי בערבים, 1 מהם חמוש. את הערבי החמוש הרגתי במקום ולקחתי את נשקו. ואת הערבייה לקחתי בשבי. ובלילה הראשון החיילים התעללו בה ולמחרת מצאתי לנכון להעבירה מהעולם.

על החתום: משה, סגן משנה".

למחרת הגיע סרן רוזנבלום למשלט כדי לחקור את הנושא לעומק. סג"מ משה לא היה במקום, והמ"פ ביקש מהסמל להראות לו את המקום שהנערה נקברה בו. הם אספו את המ"כים ויצאו לכיוון הקבר. רוזנבלום ביקש שיחפרו ויוציאו את הגופה. החיילים סירבו. הוא לקח את חפירה, וחפר בעצמו. רוזנבלום ראה את הגופה, כיסה אותה שוב בחול וכולם חזרו למשלט. בדרך חזרה שאל המ"פ את הסמל אם מצפונו מעיק עליו. מיכאל אמר שכן.

במשלט אסף רוזנבלום מספר חפצים שהיו קשורים לנערה: את מכנסי החאקי שהלבישו לה, מחרוזת חרוזים, צעיף ראש עם מטבעות, שני צמידי יד, וקווצת שערות ראש שחורות שהמ"פ מצא טמונות בחול. הסמל גם הראה לו את הצריף שבו היתה כלואה ואת המיטה האמריקאית הקרועה שעליה שכבה. המ"פ ערך דו"ח לסיכום הביקור, והסמל ושלושת המ"כים חתמו עליו.

ממש באותן שעות נפגש המ"מ בבאר שבע עם המג"ד. תוך כדי שיחה אמר דרכסלר ש"הגיעו אלי שמועות על השתוללות בקשר לערבייה", וסיפר ששלח את המ"פ לחקור. המ"מ ענה: "מה אני יכול לעשות. זה החבר'ה. לו אחד היה עושה, הייתי משתלט עליו". בדרכו חזרה למשלט פגש את רוזנבלום שבדיוק הגיע משם. המ"פ הודיע לו שהוא מתכוון להגיש נגדו תביעה על מה שהתרחש. המ"מ המשיך לפקד על המשלט עוד שלושה ימים, אבל ב-19 באוגוסט הוא והסמל נעצרו על ידי חוקרי מצ"ח והובאו לחקירה בבאר שבע.

שישה ימים לאחר מכן, ב-25 באוגוסט, הגיעו למשלט שני חוקרי מצ"ח, סג"מ זליג קניגסבוך וחיים קאזיס, יחד עם דוקטור אליהו פקבאום, מומחה לרפואת נשים. הם קיוו שהרופא יוכל לבדוק את גופת הנערה, אבל משפתחו את הקבר התחוור שהעור שלה כבר במצב התפוררות, הגולגולת לגמרי מפורקת והמוח נוזל. הרופא לא יכול היה לקבוע את סיבת המוות ואם הנערה נאנסה או לא.

שלושה ימים קודם לכן, ב-22 באוגוסט 1949 כתב ראש הממשלה, דוד בן גוריון ביומנו: "הפרקליט הצבאי הראשי חוטר ישי מוסר על זוועה מחרידה: גדוד בבאר שבע מצאו ערבי וערבייה. הערבי הרגו, על הערבייה דנו 22 איש מה לעשות בה: הוחלט וקויים - רחצוה, גזזו שערותיה, אנסוה והרגוה".

בסך הכל החבר'ה היו טובים

החקירה לא נעצרה בסגל הפיקוד של המחלקה. מרבית החיילים שנכחו במוצב באותו סוף שבוע נעצרו אף הם, ובילו את החודשים הבאים במעצר וחקירות בצריפין. יהודה: "ישבנו במעצר ביחד קרוב לשנה, והיו הרבה ויכוחים. כל אחד ניסה לזרוק על השני את התיק. בסך הכל החבר'ה היו טובים, אבל היו גם חריגים. החדשים, כמוני, שלא ידענו כמעט בכלל עברית, לא קלטנו מה רוצים מאיתנו. יצאתי לחופשה של כמה ימים, וכשחזרתי למשלט אמרו לי שאני עצור. בהתחלה לא הבנתי על מה מדובר, אחר כך כבר כולם ידעו. ישבתי שנתיים בכלא 4, היה קשה. קשה זה לא מלה".

חיים קאזיס, ששימש בפרשה כחוקר מצ"ח, נהפך עם השנים לאחד מעורכי הדין הפליליים הבולטים בישראל. גם היום, בגיל 86, הוא ממשיך להופיע בבתי משפט ולייצג לקוחות. קאזיס אוהב להתחכך בתהילה: על קירות משרדו המאובק במרכז תל אביב מתנוססים תצלומים משותפים שלו עם גדולי הארץ.

קאזיס נדרש למאמץ ניכר כדי להסיר אבק בן 54 שנה ולהיזכר באירועים של קיץ 49': "הייתי עורך דין מוסמך כבר במנדט הבריטי, ואחרי ששירתתי בפלמ"ח בנגב מפקד מצ"ח שלף אותי כדי לעזור בחקירות. הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לשטח ולראות את הגופה. אחר כך עבדנו על החקירה הזו כמה חוקרים במקביל, והיו ספקות לגבי כשירות של חלק מההודאות. הוזמנתי לבית הירוק ביפו, שכבר אז היה שם בית הדין הצבאי, ונשאלתי על ידי הפצ"ר, אהרון חוטר ישי המנוח, אם ההודאות הוצאו בהתאם לחוק. אמרתי לו בכנות שחלק מהחוקרים לא תמיד הקפידו על הכללים, והוא ביקש שאעבוד מחדש על המקרים האלה ואנסה להשיג ראיות להרשעה. וככה היה".

האמצעי היעיל ביותר באותם ימים להפצת מידע מהסוג הזה היו לחישות מפה לאוזן. ואכן, ככל שהתקדמה החקירה עשתה לה השמועה כנפיים ופשטה ברחבי הצבא. כמעט כל אחד שמע משהו. סגן דידי מנוסי היה ב-1949 מפקד משלט סעד, המרוחק קילומטרים ספורים בלבד ממשלט נירים: "אני זוכר שהיתה רכילות על העניין הזה בחטיבת הנגב. דובר על מעשה אונס, הילכה שמועה, אבל מעולם לא הצלחתי לברר מה עמד מאחריה ולמען האמת גם לא ממש ניסיתי". בני מייטיב: "שמעתי על זה כבר אז. כשהתחילו לדבר על זה, הייתי בין אלה שדאגו להבהיר שזה המשלט, ולא הקיבוץ. מבחינתנו היתה פה סכנה של הכפשה".

שאול גבעולי: "כולנו ידענו. את אנשי נירים זה הרס לגמרי. זה היה ממש חילול המקום". אמנון דגיאלי: "דיברו על כך שהם הרגו אותה ואחר כך ניסו לטשטש. מיד אחר כך גם היתה תגובה מהצד השני. על כל דבר שנעשה אז משני הצדדים היה תגמול, וכמה ימים אחרי מה שקרה במשלט עלתה מכונית על מוקש ליד ניר יצחק. בחורה אחת נפצעה".

יהודה דרכסלר, המג"ד, לא היה זקוק לשמועות. דרכסלר, כיום בן 79, מתגורר בחולון ושימש במשפט כעד מטעם התביעה. הוא מעדיף שלא להרחיב בדברים על הפרשה ("אני לא מבין בשביל מה צריך לחזור לזה היום"), אבל המעט שהסכים לספר שופך אור מעניין על השתלשלות האירועים: "אני זוכר שהיה נהג אחד, שאול, שבא אלי לבאר שבע וסיפר לי כל מה שקרה. הוא היה היחיד שהתנגד, ואמר לי 'כך וכך קורה, ואני לא יכול להשלים עם זה'. זה הפתיע אותי, משום שקודם לכן, כשראיתי את הנערה במשלט, אמרתי לקצין לשחרר אותה, והוא אמר בסדר. אמר, ועשה משהו אחר".

המשפט ארך חודשים רבים. בין חמשת שופטי ההרכב של בית הדין הצבאי המיוחד היה סרן חיים צדוק (וילקנפלד), לימים שר המשפטים. לפני בית הדין הופיעו 23 עדי תביעה וארבעה עדי הגנה. על עדי התביעה נמנה גם מרדכי בן פורת, היום בן 76, שגם הוא לא שש לחטט בפצעי העבר: "אני זוכר שזה היה, אבל מכיוון שלא נכחתי באירועים עצמם אני לא חושב שאני יכול להוסיף משהו".

בראש התביעה עמד עו"ד יצחק טוניק, לשעבר מבקר המדינה. את סג"מ משה ייצגו עו"ד לויצקי ורס"נ אורן, ואת סמל מיכאל עו"ד ארזי. סמל מיכאל טען להגנתו שבסך הכל מילא את פקודותיו של מפקדו. טענתו זו קיבלה חיזוק בעדויותיהם של טוראי אליהו ורב"ט שאול, שאמרו לשופטים שאם היו מקבלים פקודה דומה מהמ"מ היו גם הם מבצעים אותה. חייל נוסף גרס אחרת, והשיב שהיה מסרב לפקודה כזו. השופטים דחו את טענתו של הסמל, והבהירו שהיה עליו להבחין בכך שמדובר בפקודות בלתי חוקיות. הוא הורשע ברצח על פי סעיף 214 (ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936. בהתחשב בחומרת העבירה העונש שנגזר עליו היה קל יחסית - חמש שנות מאסר.

הדיון בעניינו של המ"מ היה טעון במיוחד. הוא העלה שורה ארוכה של טענות, חלקן סתרו זו את זו. הוא הכחיש שאנס את הנערה, בטענה ש"מבחינה מוסרית אי אפשר היה לשכב עם נערה כה מלוכלכת". באשר לאשמת הרצח, טען שהוא בסך הכל מילא את פקודת המבצע כפי שניתנה על ידי המ"פ רוזנבלום. הוא גם טען שבשיחה בארבע עיניים רוזנבלום אמר לו כי יש לעשות בערביי הסביבה "הרג, שחיטה". השופטים דחו את גרסתו זו, כמו גם את רובה המכריע של עדותו, אותה הגדירו כלא אמינה. את דעתם על הנאשם הביעו, בין השאר, במשפטים הבאים: "נראה לבית הדין שהמלים 'הרג, שחיטה', מקורן בפסיכוזה שנשתרשה כאילו בדמו של הקצין, שיש לעשות בערבים טבח ללא כל הבחנה. מלים אלו היו ביטויים רגילים בהמשך סיפורו של הקצין בפנינו. הן אופייניות לאדם שהציג עצמו בפנינו כמצדד בשיטות דיר יאסין (כפר ערבי סמוך לירושלים שרבים מתושביו נטבחו במלחמת השחרור) ואף על שיטות היטלר בצרפת דיבר. הקצין הציג עצמו בפנינו כמי שמוכן לרצוח בדם קר אף נשים וילדים".

סג"מ משה זוכה מאשמת אונס, למרות שלל הראיות הנסיבתיות ולמרות שבית הדין עצמו פסק שענן כבד של חשדות מרחף מעל ראשו גם בסעיף זה (ראה מסגרת). ב-15 בנובמבר 1950 הוא הורשע באשמת רצח על פי סעיף 214 ב', ונגזרו עליו 15 שנות מאסר. גם בית הדין לערעורים, בראשות האלוף איתן אבישר, שמסר את החלטתו ב-25 במאי 1951, הותיר את ההרשעה והעונש על כנם.

לבד מהקצין והסמל הועמדו לדין 18 חיילים אחרים ששירתו במוצב. רובם נאשמו ב"רשלנות במניעת עבירה" או "שותפות לדבר עבירה". רובם הורשעו, ונשלחו לשנה עד שלוש שנים בכלא. רק חייל אחד הורשע באונס על פי הודאתו. הוא נידון ל-30 חודשי מאסר.

כמה מגיבורי הימים ההם חלוקים באשר לשאלה אם הזוועה שהתרחשה במשלט נירים היתה בסך הכל ביטוי, אולי קיצוני, לרוח התקופה. האם מה שנראה ב-2003 כמו פשע קבוצתי אכזרי במיוחד נתפס לפני 54 שנה אחרת? המג"ד, יהודה דרכסלר, שולל את הטענה הזו מכל וכל: "מי שאומר שאז שררו נורמות אחרות מטעה. לא היה ולא נברא. כל בנאדם ששמע על מה שקרה במשלט היה מזועזע. זה לא מקרי שמיד כשהדברים נודעו הביאו מחלקה אחרת שתחליף את המחלקה, ושלחו את כולם לבית הסוהר. התגובה היתה מיידית, והנושא הועבר לטיפול המשטרה הצבאית".

דווקא שופטי בית הדין הצבאי לערעורים סברו אחרת. בנמקם מדוע סמל מיכאל קיבל חמש שנות מאסר בלבד, כתבו, בין השאר: "היה מקובל בתקופה ההיא יחס של זלזול בחיי ערבים בכלל ושל מסתננים בפרט, ולעתים קרו מקרי הפקרות בשטח זה. בכל אלה היה כדי ליצור אווירה שהכל מותר. אנו משוכנעים כי אווירה כזו שררה גם במשלט נירים".

מרדכי בן פורת: "בפלמ"ח היתה קבוצה הומוגנית, עם אותם קודים של התנהגות ומוסר, ושם זה לא היה מקובל. בצבא שאחרי המלחמה כנראה שהיו תופעות כאלה. היתה כבר משמעת אחרת, נוהלים אחרים". אמנון דגיאלי: "בשום אופן זה לא היה נורמטיווי. זו היתה רעידת אדמה. עד אז לא היה דבר כזה".

שאול גבעולי: "היה קשה לדבר על נורמות מוסריות, כי חלק מהחיילים האלה עברו את השואה, הגיעו ארצה ושלחו אותם ישר למדבר. מה שבשבילנו היה בית, בשבילם היה חור מתחת לאדמה, בלי כלום. כשהיו חופשות חלקם לא יצאו הביתה, כי לא היה להם לאן לנסוע. באותה תקופה התחילו לייסד את בית החייל, הקימו סניף בבאר שבע, מעין מלון, שבשביל חלק מהחיילים זה היה המקום שאליו יוצאים בשבתות. זה היה ערב רב של שורדים".

בני מייטיב: "אני הייתי חבר השומר הצעיר, ואני יכול להגיד לך שגם אז זה נחשב למעשה נורא. נכון, ניסינו להיראות צדיקים, תמימים, להראות כמה אנחנו צודקים וטובים. אבל אם מישהו יחפש היטב הוא ימצא הרבה חטאים, הוא ימצא שבזזנו, רצחנו, נטשנו את אלוהינו, עשינו את כל העבירות שכתובות בתורה".

פגישה אחרונה עם המ"מ

שמה של הנערה הבדווית לא נודע עד היום. ככל הידוע, גופתה נותרה קבורה בחולות הנגב המערבי. "כמה שנים אחרי הפרשה", מספר שאול גבעולי, "שוטטתי במשלט העזוב, כשלפתע, בתוך המשלט, בין הבונקרים, ראיתי שרוחות המדבר חשפו עצמות יד קטנטנה, שנראתה לי כמו כף יד של ילד או ילדה. מאחר ובקרב על הקיבוץ לא נהרגו ילדים, אתה יכול להבין מה חשבתי".

גם את הקצין משה כאילו בלעה האדמה. איש מבין המרואיינים לכתבה הזו לא ידע לומר מה עלה בגורלו מרגע שהחל לרצות את עונש המאסר שלו. האחרון, ככל הידוע, שראה או שמע משהו היה עו"ד חיים קאזיס: "יום אחד, די הרבה שנים אחרי שכל העסק הזה נגמר, הגעתי לדיון בבית המשפט בבאר שבע. פתאום ניגש אלי אדם, מושיט אלי יד ואומר: 'אתה לא מכיר אותי, אבל אני הקצין ששלחת לכלא בפרשה של משלט נירים. היה צריך לירות לך כדור בראש, אבל אני סולח לך כי בסך הכל עשית את העבודה שלך'. גמר לדבר, לחץ לי את היד והלך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו