בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פושקין, מאחוריך

מאיה ערד, בלשנית ישראלית/ כתבה רומן ממש להיט/ "מקום אחר ועיר זרה"/ זה השם שנתנה ליצירה/ כולה בחרוזים, פלאי פלאים/ לא במקרה המבקרים משתגעים/ אין להם שום דילמה/ קבלו את נסיכת הפואמה

תגובות

ערד, שהיא בלשנית, שוקלת כל מלה, וכל תשובה עוברת אצלה מסננת קפדנית. "רויאל נץ היה בפרויקט המחוננים של בית ספר גרץ בתל אביב ובגיל תשע-עשרה כבר היה לו תואר ראשון בהיסטוריה", הוסיפה. "אני למדתי ושירתתי בצבא וכולי, אבל מבין שנינו הוא בעצם המשורר בנפשו".

על ההחלטה להמר על הוצאת ספר חריג כל כך מספר המו"ל שלה מהוצאת חרגול, יהונתן נדב: "יום אחד אמר לי שותפי, דן דאור, שיש לו כתב יד של צעירה שכתבה פואמה בעקבות 'יבגני אונייגין'. אמרתי לו שאם זה לא תועבה והטקסט לא מוזר - אני לוקח בלי לראות. למה בלי לראות? בגלל חריגותו של הספר בנוף הכתיבה הישראלי. ואכן, בחנויות הספרים הניחו אותו על מדף השירה, ושם לא בהכרח מקומו, ורק בכמה חנויות קטנות הציבו אותו ליד ספרה החדש של אלזה מורנטה".

דורי מנור, מתרגם ומשורר החי בפאריס, היה בין הראשונים שערד נתנה להם לקרוא את כתב היד, שעליו החלה לעבוד לפני כחמש שנים. מנור קרא ונדהם. "היא וירטואוזית אמיתית מסוג שכבר הרבה זמן לא קראתי בעברית", הוא אומר. "פתאום זו עברית אמיתית עשירה ולא מתביישת, עם חידושים אמיתיים בשפה. מה שהיא עושה בספר זה בדיוק מה שיכול להחזיר קהל לשירה. גם העלילה טובה. הרי כל מי שהיה בצבא בארץ בשנים האחרונות חי בדיוק את מה שהיא מצליחה לתאר: הוויה לגמרי יומיומית ועכשווית בכלים של שירה עברית עשירה ומדויקת. אין בספרה שום חזרה לאחור או ריאקציה ואין התרפקות על העבר".

בספרו של פושקין מתאהבת טטיאנה לרינה, בת טובים כפרית שלמדה על אהבה מספרות רומנטית, בהולל המקסים והציני יבגני אונייגין, ומתוודה על כך באיגרת שהיא שולחת אליו. בפגישה בין השניים מתברר שאין בכוונתו של אונייגין להשיב לה אהבה. בהמשך הוא מתגרה בחברו המשורר ולדימיר לנסקי, המאורס לאחותה של טטיאנה, הורג אותו בדו-קרב ומסתלק מהאזור. כעבור עשר שנים, בנשף בפטרבורג, פוגש אונייגין את טטיאנה הנשואה נישואי נוחות, ומתאהב בה. כשהוא מתוודה באוזניה על רגשותיו הוא מגלה שהיא שומרת לו מקום בלבה, אך נחושה להישאר נאמנה לבעלה הקשיש.

"מקום אחר ועיר זרה" מגולל את סיפור אהבתה הנכזבת של אורית, חיילת במפקדת קצין חינוך המתבקשת לעזור בקליטתו של ג'ייסון (ג'יי), חייל בודד יליד מונטריאול, שפרש ממסלול דוקטורט ומבית אמיד כדי לעלות לישראל מתוך חלום להיות שייך "לארץ של העם שלך". ככזה הוא מתאים למשימה שאורית מקבלת במפקדה, לגבש חוברת העוסקת בזהות ישראלית. בתל אביב של שנות ה-90 מתפתחת העלילה בשני ערוצים מקבילים. בערוץ אחד מצטרף ג'יי למחקר של אורית, והשניים יוצאים למשימת איתורה של הזהות הישראלית החמקמקה. בערוץ השני מתאהבת אורית בצעיר הקנדי יפה התואר, כדי לגלות לבסוף שהאהבה חד-סטרית.

את הרומן המחורז שלה בנתה על פי הדגם של "אונייגין" - שמונה פרקים שבכל אחד מהם יותר מ-40 בתים, 14 שורות בכל בית. בצד הדמויות הראשיות של הסיפור כתב פושקין על עצמו כמספר, וגם ערד עושה זאת. דורי מנור טוען כי ערד לקחה מפושקין רק את הצורה. "אני לא רואה השפעה תוכנית של פושקין על הרומן, שהוא מאוד ארצישראלי עכשווי וכמעט בוטה. יש ביצירה הסתכלות חיצונית על הארץ שאני מזהה בה סוג של חתרנות ביחסה להוויה הישראלית, ולא במקרה הספר נכתב כשערד לא חיה בארץ. לא במקרה היא בחרה בשם 'מקום אחר ועיר זרה' כשאלה מתייחסים לישראל ולתל אביב".

ערד לא נחפזת לאמץ את הפרשנות הזאת. "שם הספר לקוח מתוך שורה הנמצאת בנובלה. יש אנשים שבשבילם כל מקום הוא איכשהו מקום אחר ועיר זרה. אונייגין של פושקין היה כזה ואם את שואלת עלי, אז אולי זה כך, אבל הנובלה אינה אוטוביוגרפית. כשחיפשתי שם לספר חשבתי רק על הספר ולא על עצמי".

הצנזורה הצבאית פסלה

הזוג מאיה ערד ורויאל נץ חולק רומן גדול עם הספרות הרוסית. זה החל מאהבה גדולה של שניהם לנבוקוב. "התפעלנו מאוד מהאנגלית שלו", היא אומרת. "כל הזמן הוא הרי מדגיש בכתיבתו הלא ספרותית כמה האנגלית שבפיו היא העתק חיוור של הרוסית שלו ושחייבים לקרוא ספרות רוסית בשפת המקור. לפני כחמש שנים, כשהיינו ב-MIT, ביקשנו רשות ללמוד רוסית בהרווארד עם הסטודנטים בני התשע-עשרה, ובוקר בוקר בשעה תשע התייצבנו בכיתה. אחר כך היינו הולכים ללמד ובערב היינו טורחים על הכנת הכמות העצומה של שיעורי הבית. נסענו פעמיים למוסקווה לתקופה של סמסטר במסגרת חילופי מרצים, ולמדנו רוסית. היום אני קוראת ספרות רוסית במקור, אם כי את 'נפשות מתות' של גוגול אין שום סיכוי שאקרא בלי הדרכה צמודה של מורה".

איך נולד הספר "מקום אחר ועיר זרה"?

"כשהייתי סטודנטית לדוקטורט בבלשנות באנגליה, ב-95', קראתי את 'שער הזהב', רומן מחורז של ויקראם סת שראה אור ב-86'. הספר עסק באנשי מחשבים ובעורכי דין יאפים, והעלילה ממוקמת בעמק הסיליקון, בסן פרנסיסקו ובאוניברסיטת סטנפורד, היכן שאני גרה כיום. סת כתב את סיפור האהבה באנגלית בהשראת 'יבגני אונייגין' של פושקין. האהבה אצלו הרבה יותר נפתלת, והעלילה מגוללת מערכת יחסים בין בני זוג שחיים יחד ולפתע פתאום הם נפרדים והיא מתחילה לצאת עם החבר הכי טוב של בן זוגה. כל זאת על רקע הפוליטיקה של תחילת שנות השמונים, כולל הפגנות בעד השלום ונגד מלחמה גרעינית. הרומן של סת עורר בי את הרצון לכתוב את 'מקום אחר ועיר זרה'. אני מתביישת להודות, אבל את 'יבגני אונייגין' בתרגום שלונסקי קראתי רק לאחר 'שער הזהב', אם כי הכרתי היטב את התרגום המילולי המצוין של נבוקוב לאנגלית, תרגום לא מחורז ולא ממושקל שראה אור לראשונה ב-64'. השילוב של קריאת שלונסקי ונבוקוב נתן לי מפתח מסוים לפושקין עצמו, ואילו ספרו של ויקראם סת נתן לי את החירות ללכת בעקבותיו".

ככה פתאום, ועוד לכתוב רומן מחורז בעברית?

"מן הצד זה נראה מוזר. עצם הרעיון שסופר כמו ויקראם סת יכול לקחת יצירה מלפני כמאתיים שנה ולהעביר אותה עם המשקל והחרוז, כולל העלילה, לימינו, מאוד הסעיר אותי. מה גם שהוא עשה זאת בשפה האנגלית ואיכשהו נראה לי שרוסית עוברת לעברית יותר טוב מאשר לאנגלית. המשקל עובר טוב יותר, ופשוט נכנס לי ג'וק לראש שאני רוצה לעשות אותו דבר בעברית. הרעיון שכב לי בראש. בסוף 97' התחלתי לגבש את הרעיונות ואת העלילה, שהיתה אז גולמית מאוד. האמת היא שעד הסוף לא היה לי ברור מה יקרה, אלא רק החלטתי שהרומן יעסוק באהבה בלתי אפשרית. בהמשך התחלתי לשחק עם הצורה, כלומר פשוט לכתוב בית של 14 שורות, ובכל שורה כשמונה-תשע הברות, וסדר הבתים לפי האל"ף-בי"ת. בתחילה השקעתי בכך שהמשקל והחרוזים יהיו בסדר. די מהר השתלטתי על הצורה, אבל כתבתי וכתבתי והיו לי המון טיוטות".

"שער הזהב" לא תורגם לעברית, האם את שוקלת לעשות זאת?

"כרגע קשה לי לחשוב איך אפשר לתרגם את היצירה המדהימה הזאת לעברית. כשאני קוראת ספרות רוסית במקור, הרבה פעמים מתחשק לי לתרגם משהו. יש ספרות ילדים מצוינת ברוסית ואני שואלת את עצמי איך אגדל ילדה בלי לקרוא לה את הספרים האלה. אבל איכשהו זה דורש ממני לקבל החלטות, וזה לא קל. כשאני כותבת אני יכולה לקבל את ההחלטות שאני רוצה, אבל לתרגם מישהו אחר זה מחייב מאוד. רק תוך כדי כתיבת 'מקום אחר' תפשתי כמה אני מעריצה את מלאכת התרגום המדהימה שעשה שלונסקי ליבגני אונייגין".

מתי החלטת לברר אם הטיוטה שלך היא יצירה שעומדת בזכות עצמה?

"בנובמבר 2001 היתה לי טיוטה. רויאל בעלי היה הקורא הראשון שלי. כשהוא שמע לראשונה על הרעיון לכתוב רומן בחרוזים הוא היה ספקן מאוד ואמר: 'טוב, שיהיה לך בהצלחה'. לכתוב רומן שלם בחריזה אכן היה רעיון מטורף, אבל אני כנראה לא חשבתי כך. את הטיוטה הראשונה נתתי לכמה חברים ישראלים ול'חרגול', אליהם הגעתי דרך פרופסור מרגלית פינקלברג שהיתה מורתי ליוונית בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. לא היו לי ציפיות ש'חרגול' יוציאו את הספר לאור, מה גם שידעתי שמדובר בהימור גדול. להפתעתי, ועד היום אני מופתעת מכך, לאחר שלושה ימים הם הודיעו לי שהם מוציאים את הספר. כמובן שהנמען שלי לכתיבה, עד שיצא הספר לאור, היה רויאל. כל עוד הוא קרא ואישר, הייתי מרוצה".

בעמוד 17 את מצהירה כי את מספרת "סיפור נורא אשר היה".

"גם כאן יש שאילה מפושקין, המשמיט בתים כאילו הצנזור הצארי צנזר אותם. אצלי זהו, כמובן, הצנזור הצבאי. במלים עצמן, 'סיפור נורא', יש איזה רמז לשלונסקי, לדעתי. על כל פנים, מדובר בסיפור של הפרת ביטחון שדה שכביכול צונזר. למעשה, בטיוטה הלפני אחרונה הובא הסיפור, אך לבסוף החלטתי להשמיטו, כי הפריע לרצף העלילה".

רבים תוהים אם שורשי הרומן נעוצים בביוגרפיה שלך.

"האלמנט הביוגרפי היחיד הוא העובדה ששירתתי במדור 'הסברה בכתב' בחיל חינוך, ששימש כרקע לעלילה. אני מופתעת שיש המנסים לזהותי עם הגיבורה אורית. אציין רק שבמשך כל השירות הצבאי כבר הייתי עם רויאל, בעלי כיום. לגבי הגיבור ג'יי, נתקלתי במהלך השירות בכמה עולים חדשים שנשלחו משום מה לשרת בחיל חינוך, ובמידה מועטה ניתן לומר שהם שימשו בסיס לדמותו של ג'יי. יותר מכל זכורה לי חיילת, חדורה רצון טוב וציונות, שבאה לארץ לבדה. היא סיפרה לנו בגאווה שהלכה להפגין למען ישראל בהפגנות של אש"ף, וחטפה מכות. היא היתה כמהה לחברים ישראלים, אבל היתה זרה לנו לחלוטין. גם ב'מקום אחר ועיר זרה' יש אהבה נכזבת של ג'יי לארץ. הוא מדמיין לעצמו את ישראל ומגלה שהיא לא ממש כמו זו שבמציאות".

שתי אהבות נכזבות

הרומן, היא אומרת, עוסק בשתי אהבות נכזבות, "של אורית לג'יי, ושל ג'יי לישראל", ובחיפוש אחר הזהות הישראלית. למאיה ערד אין הגדרה משלה לזהות הזאת. "אני באמת לא יודעת, זה סוג השאלות שעליהן עבדתי בצבא ומאז לא חשבתי עליהן. בספר ניסיתי לתת את תמצית הייצוג של ההוויה הישראלית, כלומר לא בהכרח איך נראית ישראל, אלא איך היא מיוצגת בספרות ובדימוי של אנשים. ברור, למשל, שבמציאות שבה מתרחש הרומן, בתחילת שנות התשעים, חיילים לא שרים שירי מולדת בטיול ובקיבוצים כבר לא רוקדים ריקודי עם".

הניסיון להגדיר זהות ישראלית, אומרת ערד, הוא עצמו חלק מן הזהות הזאת. "אני לא בטוחה שהזהות הצרפתית עסוקה כל הזמן בלנסות לתהות מי אנחנו ומה אנחנו ומהי בעצם צרפתיות. זה חלק מהותי מאוד של הזהות הישראלית לחזור ולשאול מהי זהות ישראלית. מה שאולי בקונסנזוס יגדירו כקיבוץ, צבא וכולי, אבל ברור שיש עוד הרבה דברים בסיר הזה, שאני לא כתבתי עליהם. ברור שהזהות הישראלית שלי היא לא הזהות הישראלית של מי שגר בעיירת פיתוח או בכפר ערבי. אז לא היתה בספר מטרה להגדיר את הזהות הישראלית האולטימטיווית, אלא חשבתי שהמטרה היא חוסר היכולת להגדיר אותה".

את חיה מחוץ לישראל כבר עשר שנים, אז בעצם קצת התנתקת מהישראליות שלך.

"אני משתדלת לשמור על קשר ואני מבקרת וקוראת. ברור שזה לא כמו לחיות בארץ, מה גם שעשר השנים הללו היו משמעותיות וכל כך הרבה דברים השתנו בארץ. הגעתי לאנגליה בפברואר 94', עשרה ימים לאחר שהתרחש טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שבעקבותיו החלו פיגועי ההתאבדות. עזבתי כשעוד היתה תקווה ומאז הלכו הדברים מדחי אל דחי. היה לי חשש שהריאליזם בספר כבד מדי, והתיאורים ייראו 'מקומוניים', אבל כל כך הרבה השתנה בעשור האחרון שתיאורי הערב הפוליטי המתרחש בספר (שג'יי לוקח בו חלק כשהוא מצטרף לאורית) בתחילת שנות התשעים נראים שרידים תמימים של ימים עברו ולא ניסיון לחקות מציאות. כיום ערב כזה נראה כמשהו כל כך רחוק, שהיה ואיננו".

מאיה ערד נולדה בראשון-לציון, לטובה ויוסף וינברג, פסיכולוגית ורופא ילדים. אביה החליט ב-1968 להמיר את וינברג בשם העברי ערד, כמחווה לעיר הדרומית שאותה אהב מאוד עוד כנער בעל נטייה לאסתמה, שנשלח לשם להנות מאווירה היבש. שניהם ילידי הארץ, ממשפחות שמוצאן מפולין ומאוקראינה. "הורים נהדרים, מגיע להם שזה יהיה כתוב בעיתון", אומרת מאיה, בתם הגדולה. ב-5 באוקטובר 73' עברו ההורים עם בתם הפעוטה לקיבוץ נחל עוז, "כי ההורים רצו לנסות חיי קיבוץ ובחרו בנחל עוז כי אבא התמחה בבאר שבע ובקיבוץ היה סידור ללינה משפחתית. למחרת הגיעם לנחל עוז גויס אבא כי פרצה מלחמת יום כיפור. הורי נשארו בקיבוץ עד יולי 82', כלומר עד תחילת מלחמת לבנון, ואז חזרו לראשון-לציון".

למאיה ערד שתי אחיות, גליה שעובדת בהיי-טק ושירה המשרתת בנח"ל. "הורי היו שכירים בקיבוץ ואהבו לחיות שם. גדלנו בבית הילדים וביסודי למדתי בבית הספר 'שער הנגב' שבדיעבד נראה כבית ספר ייחודי". היא התבלטה ככותבת כבר בגיל צעיר וכתבה תחילה לעלון הכיתה ואחר כך, מכיתה ו', כתבה ל"הארץ שלנו" "שירים מחורזים אבל לחלוטין לא ממושקלים" וגם רשימות קצרות. יום אחד החליטה שמספיק ושעליה "לדגור יותר על הלימודים".

היא מדגישה ש"לא הייתי רוצה להתפאר בהישגי ילדות" אבל מגלה שהיתה תמיד תלמידה טובה וילדה טובה. "לא עשיתי דברים חריגים. לא חזרתי הביתה עם עגיל באוזן - והיו אז פאנקיסטים, אך לא הייתי קשורה לזה - לא היה שלב בחיי שבו מרדתי, עד הצבא. פתאום הרעיון להתגייס נראה לי קשה ומעיק. הורי לא הבינו מאיפה זה בא. בשנות התיכון, בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, הכל היה בסדר ופתאום הייתי לחוצה מהגיוס ובעצם רציתי להשתחרר מהשירות הצבאי".

הוריה לא היו מוכנים להשלים עם זה וערד התגייסה לבסוף, התקבלה לקורס של גלי צה"ל אך לא עברה אותו בהצלחה ולא שובצה לעבודה בתחנה הצבאית. חבר ערך לה היכרות עם רויאל נץ המבוגר ממנה בשלוש שנים, ששירת אז בחיל החינוך, השניים התאהבו ונץ עזר לה לעבור למדור "הסברה בכתב" בחיל. הם נישאו במארס 1994.

סדר ואי-סדר

לאחר שהשתחררה מהצבא החלה ללמוד ב-91' בחוגים לבלשנות וללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. "נכון, בלשנות - חקר הלשונות - לא ממש קשורה לכתיבה, אבל תמיד אהבתי שפות ובתיכון למדנו רק אנגלית. כשהייתי בצבא למדתי צרפתית ואיטלקית והיתה לי הרגשה שבלשנות זה תחום שעוסק בשפות".

במה את עוסקת כחוקרת?

"במחקר הבלשני אני עוסקת בעברית ויש לי ספר שעומד לראות אור באנגלית ("שורשים ובניינים: מורפו-תחביר עברי", הוצאת קלובר, הולנד) - מחקר העוסק בממשק (interface) בין תחביר לבין מורפולוגיה (תורת הצורות). למשל, כשאנחנו לומדים בבית הספר את מערכת הבניינים, אומרים שבניין 'התפעל' הוא בניין רפלקסיווי - התלבש, התרחץ (כלומר הלביש את עצמו, רחץ את עצמו) ובניין 'הפעיל' הוא בניין קאוזטיווי (של גרימה), אבל כשמסתכלים על שני הבניינים האלה מתברר שזה בכלל לא כך. פעלים מעטים ב'הפעיל' הם פעלים של גרימה (הרגיז, השכיב, לעומת השקיף, המתין ועוד), וכך גם ב'התפעל' פעלים רבים אינם רפלקסיוויים (התעלף, השתעל).

"האתגר הכי גדול לבלשן שעובד על העברית הוא לבדוק את המערכת הזאת, שמצד אחד יש בה המון סדר, אבל אם מסתכלים היטב על הנתונים, מגלים שיש גם המון אי סדר והמון דברים שאין שום חוק שיכול להסביר אותם. אותי מעניין איך אפשר להכיל סדר ואי סדר באותה מערכת, ומה שהמחקר שלי עושה זה לקחת את אי הסדר ולהראות שאם ממציאים את החוקים הנכונים, אז יש פה סדר. אני טוענת שאי הסדר הוא מטבעה של המערכת, ולכן אספק לקוראים את החוקים המבניים הנכונים שיסבירו מתי יש סדר ומתי אין".

זה נשמע כמו מתמטיקה.

"יש בבלשנות משהו אנליטי, שאפשר לנסות ולנסח חוקים, ומצד שני אפשר ללכלך את הידיים בנתונים. אני אוהבת מאוד ללכלך את הידיים. כחלק מהעבודה על הספר הכנתי קורפוס של כל השורשים בעברית שיוצרים פעלים. עברתי על מילון אבן-שושן והוספתי מה שלא היה שם. מעניין שכשעברתי על המילון ראיתי שיש פעלים שכל דובר עברית מכיר וכמובן לא יימצאו במילון, ולעומת זאת אם יש פועל כלשהו שמופיע פעם אחת אצל עגנון או פעם אצל שלונסקי במשמעות שאף אחד לא מכיר - זה יהיה מתועד במילון. חשוב לומר שאפילו כשעברתי על המילון כדי לעשות קורפוס של פעלים, אני מתעניינת יותר במה שיש לדובר העברית בראש ולא במה שיש לאבן שושן בראש".

מה מושך אותך בזה?

"אני אוהבת את היכולת להסתכל על מערכת המורכבת מהרבה נתונים ועל שפה טבעית ולסדר אותם".

ב"מקום אחר" השתמשת במלים מסרהב ומקוטר. אלו המצאות שלך?

"לדעתי לא הומצאה אף מלה בספר. מסרהב זה מפציר וזו מלה שתמצאי באבן שושן, ומקוטר, אני מניחה שזה עטור קטורת, אך יש לשאול את אלתרמן, שממנו לקוחה הציטטה".

מן הספר ניכרת אהבה גדולה לעברית.

"דווקא כמי שלא חיה בישראל אני מנסה ככל האפשר לא לערבב מלים זרות בעברית, ולמרות השחיקה הבלתי נמנעת זו כמובן שפתי היחידה. יש משהו חסר תחליף בשליטה, בידיעה הברורה של הרבדים והמשמעויות של כל מלה, ביכולת לדעת מיהו ומהו בן אדם ממשפט אחד שאמר. לפני שמונה שנים התקשרה אחות בעלי מהולנד בבקשה נואשת: עומדת לה מלה על קצה הלשון. המלה שהיא חיפשה היתה פשפש, שער קטן, ואני - שהייתי אז רק זמן קצר בחוץ לארץ - החלטתי שלי זה לא יקרה, ולכן בבית אנחנו מדברים עברית וקוראים עיתונים וספרים ישראלים".

מה את קוראת?

"השנתיים האחרונות היו תקופת 'תגליות' של ספרות רוסית במקור. כל כמה שחשבתי שתרגומים טובים מעבירים את היצירה בשלמותה - התבדיתי מיד כשקראתי את המקור. 'אנה קארנינה' שקראתי באנגלית לפני שמונה שנים, 'האדרת' ו'נפשות מתות' של גוגול, ששום תרגום לא יוכל להעביר, 'מוסקבה פטושקי', שכשיצא בעברית, בהיותי בת 18, נראה לי כגועל-נפש, סחי שיכורים, ועכשיו התגלה לי כפואמה לירית בפרוזה, עצובה מאוד ומצחיקה ביותר. 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב' של גריבויידוב, מחזה בחרוזים שאין לו תרגום לעברית, וכמובן פושקין".

ובעברית?

"הספר האחרון היה 'נקמת יותם' של אהרן מגד, סופר שאני אוהבת מאוד. 'החי על המת' שלו הוא ספר עצום. אהבתי את 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. אני משתדלת גם לקרוא שירה, ואהבתי את 'מיעוט' של דורי מנור".

אוהבת לתכנן מראש

היא אומרת שהעיסוק הבלשני שלה בשפה אינו פוגע, או מנוגד, לכתיבה היצירתית. "בלשנות מאפשרת התעסקות עם השפה באופן אולי חומרי, בכתיבה מנסים להעמיד משהו שלא היה קודם, אבל בשני המקצועות מתקיים עיסוק בשפה. כפי שראית, בחרתי לכתוב משהו שדורש לא מעט שליטה טכנית. אלה שמתנגדים למשקל ולחרוז בשירה תמיד אומרים שה'בגד-כפת' הזה שאתה מלביש על עצמך מקשה על הביטוי הרגשי האמיתי. אני לא מסכימה. לטעמי לא חסר משהו לפושקין בשירתו הלירית".

לדבריה עדיין קשה לה להאמין שהספר אכן יצא לאור, ולעת עתה היא נזהרת מלראות בעצמה סופרת, או משוררת. "ייתכן שאם יעבור עוד קצת זמן אוכל להצהיר שאני סופרת. זה לא עניין של פחדים. נדמה לי שכדי להתקבל לאגודת הסופרים צריך שני ספרים. ספר ראשון זו עדיין הרגשה של 'אולי יצא לי הפעם במזל'".

האם את שאפתנית?

"כן".

וחובבת סדר.

"בכל הקשור לעולם החומרי אני בלגניסטית איומה. השולחן שלי הפוך ואני זורקת בגדים בכל מקום. בחיים אני אוהבת לתכנן הכל מראש, ושיהיה סדר. קיבלתי החלטה ולא גררתי את הלימודים שלי, ועשיתי דברים בזמן. אני מניחה שיש כאוס בחיי, אבל אני יודעת להתמודד אתו. זה יישמע מוזר, בתור אחת שעברה דירה כשמונה פעמים בעשור האחרון וכל הזמן זזה ממקום למקום, אבל קשה לי עם שינויים, קשה לי לקבל החלטות, ועברתי את זה בשלום".

את לא מתגעגעת לישראל?

"אני מתגעגעת למשפחה ולחברים, לריח האוויר על שפת הים. הכל כל כך מסובך. מצד אחד נורא קשה לחשוב על לגדל ילדה באמריקה. מצד שני לגדל אותה בארץ נראה מפחיד. אני מתביישת להודות שאני לא אדם פוליטי, אם כי יש לי דעות. לא הייתי פעילה פוליטית בארץ, רויאל היה יותר פוליטי. באמריקה אני מתחילה להבין שיש דברים שמשפיעים עלי, כמו מי ייבחר לנשיאות בבחירות הבאות. כולם מדברים כאן על בחירתו של שוורצנגר למושל קליפורניה. אנחנו לא מחוברים לזה במובן הרגשי".

האם אפשר לזהות בדבריך אירוניה?

"יש אירוניה בספר. בחיים אני לא אירונית. אני די כבדה". *

d_karpel@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו