בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיטור: 2003 ,1974 ,1949

על מוטי אשכנזי ועל שיטות להשתקת המחאה

תגובות

הערב בשש תפרוץ מלחמה, מאת מוטי אשכנזי, עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 222 ,2003 עמודים

התמונות היבהבו במרקעי טלוויזיה שנקלטו בטעות בזווית עיני, ומדי פעם, בלילה, כשהיינו יושבים בפרדס, בבית נטוש, נהנים מהאווירה, רעש להבי מסוקים נהדף מלמעלה, והמבט היה עולה, מחפש מסוק קרב שטס מזרחה, לשטחים. בסוף ספטמבר פרצה האינתיפאדה ואני נאחזתי בפרדסים ובמוסיקה כאילו יכלו להניף אותי מזרם הזמן שמשך אותי אל המועד השרירותי, 26 בנובמבר 2000, תאריך גיוסי לצה"ל.

התגייסתי, חודשיים אחרי פרוץ האינתיפאדה. בתוך העולם הצבאי הזר והשונה שקעתי עוד ועוד בתוך עצמי, בהרהורי שלי, בספרים, אך המציאות דחפה אותי, דחקה בי להמשיך ולתפקד. החודשים חלפו והפיצול המוזר המשיך והעמיק. בזמני הפנוי, בחדרי, יושב על המזרן הספוגי והדק, אני קורא ספר או משרבט לי איזו מחשבה, ומיד כשנשמעת הפקודה, אני לא יכול שלא לאסוף את כוחי ולהמשיך להיות חלק מהמציאות הרזה, המעשית, שמקיפה אותי. עם בואי לשטחים חל מפנה, או שאולי זה היה המשך של אותו תהליך. המציאות נהפכה לגרגרנית במיוחד. ביומיום, במשמרות, בעבודה המשמימה החוזרת על עצמה שוב ושוב, התערב מגע עם אנשים, מגע לא ברור מאליו, מגע שלא הכרתי עד שהגעתי למחסום. בעקבות מגע זה נוצר חיבור מוזר ולא צפוי - המציאות נהפכה לגדושה עד כדי כך שהדרך היחידה להתנהל בתוך היומיום שלה, בתוך המעשיות המוחלטת, היתה לרוקן אותה מתוכן, להפוך אותה לשטוחה: מציאות של טוב או רע, נכון או לא נכון, צודק או טועה - חיים במציאות אנלוגית מעוותת.

דווקא כששקעתי בעולמי שלי ניסיתי להתמודד עם המציאות כפי שהיא, מציאות מורכבת ולא חד-משמעית. לא היתה זו עוד בריחה אלא התמודדות אמיתית. אותה מציאות מוחשית, שבתוכה התרחשנו, חברי ואני, היתה ממשית פחות מהמציאות שהשתקפה בתוכנו. הדגמה של תהליך זה חשובה כדי להראות איך לעתים המיקרוקוסמוס, האיש הפרטי, היחיד, שנכלא אל המציאות, משקף אותה בצורה האמינה ביותר. דווקא בזכות היותו נקודה קטנה מתוך המכלול אפשר לראות בתוכו את אותם מרכיבים שהופכים את המכלול למה שהוא. היחיד הוא מולקולה שמכילה את כל תכונות החומר.

מוטי אשכנזי היה יותר מנקודה קטנה ובלתי נראית במציאות הישראלית. מוטי אשכנזי השפיע.

בספטמבר 1973 התגייס מוטי אשכנזי למילואים יחד עם יתר חיילי גדוד 68 ומפקדיו. ב-26 בספטמבר הגיע עם אנשיו למעוז בודפסט, המעוז הצפוני ביותר בקו בר-לב. ב-6 באוקטובר פרצה המלחמה, וב-11 באוקטובר הוחלף הכוח של אשכנזי לאחר שעמד בחמש יממות רצופות של ניסיונות מצריים לכבוש את המעוז. ב-3 בפברואר 1974 פתח מוטי אשכנזי בשביתת מחאה מול משרד ראש הממשלה ותבע משר הביטחון להתפטר על בסיס אחריותו המיניסטריאלית למחדל. ב-11 באפריל 1974 הודיעה ראש הממשלה אז, גולדה מאיר, על התפטרותה, ואתה התפטרה ממשלתה. כל אלו הן עובדות היסטוריות. מה הן מלמדות? מעטים כל כך הפרסומים בכלי התקשורת המגלים אמת בעלת משמעות, גם, ובמיוחד, כשהמשמעות מערערת את יציבותם הממסדית של חיי השגרה המנוונים.

ספרו של מוטי אשכנזי אינו יפה, או אמנותי. ספרו הוא מסמך אמין, שאפשר להבין דרכו משהו מן המשמעות האמיתית והחשובה של אחת התקופות הקשות והטראומטיות בתולדות המדינה.

השפה הישירה שאשכנזי כותב בה, בעזרת רעייתו נורית ובעזרת ברוך נבו, יוצרת תחושה של סיפור "נקי", שמטרתו לספר את האמת כפי שנחקקה בזיכרון גיבוריו. הסיפור נכתב ממניעים טהורים וטומן בחובו מסר טהור, עקרוני, מתוך כאב של אובדן, אובדן העקרונות.

"עיקרים אין. אפשר להתפשר על הכל. על האלוהים ועל הדת ועל הצדק. הכל לפי המיקח השווה. ולעשות מה שאפשר לעשות. מה שנוח לעשות. לפעמים גם מה שאי אפשר עוד שלא לעשות. והעניינים הולכים. הולכים כפי שהולכים. תמיד אפשר לטעון כי אי אפשר להוכיח שאחרת היה יותר טוב. להוכיח בפועל, ממש. בעובדות. הוכחות הגיוניות הלא אינן משכנעות. כידוע, זהו רק עניין של היגיון. או גרוע מזה, של עקרונות, חלילה. זה איננו מוכיח. מה זאת אומרת!" (לקוח מתוך מאמרו של יונתן רטוש, "דמוקטטורה", שהתפרסם בכתב העת "אלף" באפריל 1949).

הוצאת קיטור גירסת

1974 אין זה מקרה שדווקא עכשיו יצא ספרו של מוטי אשכנזי. הספר מוקדש חציו לתיאור המלחמה עצמה כפי שחווה אותה אשכנזי, וחציו לתיאור מחאתו שהביאה להיווצרותן של תנועות המחאה שהביאו להתפטרותה של גולדה מאיר. באחרית הדבר של הספר מסופר בקצרה על חייהן של הנפשות הפועלות מאז התרחשויות הספר. תנועת המחאה של מוטי אשכנזי אינה סיפור של הצלחה, אלא סיפור של התפכחות. שני חצאי הספר מבליטים פער חשוב. מצד אחד ההתמודדות האנושית הלוהטת והכואבת כל כך בעת הקרבות עצמן, ומצד שני חוסר הפרופורציות, האטימות, ההשתקה, של המציאות אחרי הסערה. הזעקה, כשמו של החלק הרביעי של הספר, לכאורה מנצחת, הממשלה מתפטרת, אך דווקא הוצאתו לאור של ספר זה, ואחרית הדבר האינפורמטיווית, מבהירות עד כמה הושתקה אותה זעקה.

הממשלה התחלפה, האנשים בעמדות הכוח התחלפו, אך דבר לא השתנה באמת. לכוח יכולת שרידות מתוחכמת במיוחד, והוא אינו נתון ביד האנשים שבשלטון אלא ביד השיטה עצמה, ביד ההתנהלות עצמה. משה דיין היה יהיר מכדי לשמור על כוחו, אך תמיד יימצא משה דיין אחר, והוא ילמד מטעויותיו של קודמו ויהיה זהיר יותר, פזיז פחות. זעקתו של אשכנזי נועדה לדרוש מראש הממשלה לקבל עליו אחריות, אבל כשהתפטרה גולדה מאיר היא עשתה זאת לא מתוך אחריות אלא מתוך הכרח. היא עשתה "את מה שאי אפשר עוד שלא לעשות" כפי שאמר רטוש כבר ב-1949. היה בכך מספיק כדי להוציא את הרוח ממפרשי תנועות המחאה, ולהשיב את הסדר על כנו. ביום כיפור, המכה היתה כואבת מכדי שהסדר יושאר על כנו, ולמרות דבריו של דיין לאשכנזי: "גם אלף מוטי אשכנזי לא יביאו להתפטרותי!" הממסד נאלץ לזרוק לציבור עצם, אך מאז התפכחו היושבים בשלטון.

התפכחות מיומנויות ההשתקה או הוצאת קיטור גירסת

2003 ביום שלישי, 4 בנובמבר השנה, הלכתי למשכנות שאננים בירושלים להאזין לדיון על "אתיקה בכוחות הביטחון", בהשתתפות פרופ' אסא כשר, תת-אלוף גרשון הכהן, ואמנון שטרסנוב, שופט מחוזי בדימוס ולשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. חודשיים לפני כן הייתי במחסום, הזיכרון שלי לא התעמעם. ראשון דיבר כשר. אחרי ניתוח מסודר של הרשויות השונות העונות להגדרה "כוחות הביטחון", ואחרי הסבר לא ארוך מדי על השאלות האתיות הרבות שאפשר להתדיין עליהן, ואחרי הסבר יסודי יחסית על הדינים הבינלאומיים ואי-עמידתם בסטנדרטים מוסריים נאותים למדינה מתוקנת; אחרי כל אלה הסביר כיצד לדעתו יש לקבל החלטות מוסריות בנוגע לפעולות בשטחים, ורק בדקות האחרונות להרצאתו נגע בשאלת המחסומים ואמר שישנה "תורת המחסום", וניהול מקצועי של המחסום יעמוד גם במבחן המוסרי.

אחריו דיברו בקצרה אמנון סטרשנוב ותת-אלוף גרשון הכהן, שאמר דברים מעניינים אך לא נגע כלל בבעיית המחסומים. לאחר שגמרו הדוברים לדבר, הגיע זמן השאלות. קמתי, הצגתי את עצמי כחייל משוחרר וסטודנט, וניסיתי להסביר שאיני מכיר תורה הפותרת את הבעיות המוסריות הרבות והיומיומיות המתעוררות במחסום. הבאתי כמה דוגמאות, והדגשתי שזו הבעיה החשובה ביותר ועליה צריך לסוב כל דיון הנוגע למוסר בארץ, מכיוון שכל כך הרבה ישראלים נאלצים להתמודד עם דילמות קשות בתדירות גבוהה כל כך, ומידותינו הטובות נשחקות ומתבלות בקצב גובר והולך.

כשר בירך אותי בחיוך אבהי על תחילת לימודי, וענה בקול שקול ומדוד, שברור לו שהמצב כרגע לא טוב אך זה הרי ה"מצוי", ועלינו לשאוף וללמד את החיילים את ה"ראוי", את "תורת המחסום". החיילים אינם נעשים לא-מוסריים, הם באים למחסום לא-מוסריים. כלומר, בעוול המוסרי אשמים החיילים שאינם עושים את עבודתם כראוי, מפאת בעיות חינוך כאלה ואחרות.

הדיון נמשך. דברים נאמרו, התפלפלויות והטפות, גם סיסמאות מפעם לפעם, גם נשאלה השאלה: "אם הערבים אינם מוסריים מדוע עלינו להיות מוסריים?" וכשהגיע הדיון לשלב הסיכומים הבנתי: לא היה כאן דיון על אתיקה, היה דיון שמטרתו להשתיק את הדיון על האתיקה, סימפוזיון להוצאת קיטור, שאם אשאר בו אהיה חלק מאותו "דיון תרבותי" הגורם עוול לכל מי ששותף למציאות הזאת, לחיילים הנקלעים למצב אבסורדי שמעולם לא הובהרו להם משמעויותיו, לפלשתינאים החיים את כל חייהם בתוך האבסורד, לחיילים שנהרגו ונפגעו בעקבות החלטות אבסורדיות. קמתי וצעקתי, אני לא בטוח מה בדיוק אמרתי, אבל לא הסכמתי שיעליבו אותי ואת חברי, כאילו בחרנו במציאות הזאת. לא הסכמתי שיעוותו את שלוש השנים האחרונות בחיי רק מפני שכך קל יותר, לא הסכמתי שיתבדחו על שיגרת המחסום כחלק מה"דיון התרבותי" שלהם. צעקתי, ומסביבי הקהל קרא לי לחזור להיות תרבותי, שאני מפריע. יצאתי וידעתי שנחרתתי בזיכרונם של הנוכחים כחייל חסר נימוסים וכבוד, חייל משוגע, או כל דבר אחר שישתיק את דברי, שיעלים אותי, שיסרס את משמעותו היחידה והחשובה ביותר של שירותי הצבאי - ההכרה במציאות. ערב קודם לכן גמרתי לקרוא את ספרו של מוטי אשכנזי.

"אם תרצו חופשים אנחנו. אנו רשאים להרגיש את אשר נחוש. אנו רשאים לחשוב את אשר נרגיש. אנו רשאים להגדיר את אשר נחשוב. אנו רשאים להגיד מה שאנו חושבים. כוחנו תלוי במידת החירות שניטול, הם יילכו אחרינו. הלא עלינו הם בונים. על הדור הצעיר. על הדור של בני הארץ. על הדור העברי" (יונתן רטוש, אפריל 1949).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו