בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אירה יאן בזכות עצמה

היא היתה ציירת חשובה, פורצת דרך, שהקדימה את זמנה. בסוף המאה ה-19, כשהיא אם חד-הורית ומפרנסת יחידה, מכרה ציורים לאספנים בפאריס ולמלך בולגריה והיתה ממייסדות גימנסיה רחביה. אז למה זוכרים את אירה יאן בעיקר כאהובתו של ביאליק? את זה בדיוק מבקשת רות בקי לתקן בביוגרפיה החדשה "הכניסיני תחת כנפך"

תגובות

כתבו עליה הרבה

רות בקי רוצה לעשות צדק היסטורי. בספרה החדש, "הכניסיני תחת כנפך", היא מנסה להחזיר לאירה יאן את כבודה האבוד. הספר המרתק הזה, הכתוב כרומן שמתעד את מסעה של בקי בעקבות אירה יאן, מנסה לתאר את דמותה לא רק כאהובתו של המשורר חיים נחמן ביאליק, אלא כאישיות נפרדת ומרתקת. "תמיד כשמדברים על אירה יאן", אומרת בקי, "אומרים עליה 'אהובתו של ביאליק'. מתוקף מעמדה זה היא נדחקה מההיסטוריה של התרבות בארץ ישראל, כדי לא לפגוע במעמדו של המשורר הלאומי, ובאותו אופן גם הועלתה מהאוב על תקן 'אהובתו של' ולא כאשה מרשימה בפני עצמה. בספרים ובמאמרים שנכתבו אודותיה עד היום הציגו אותה מצד החתן. מה שעניין אותי היה לספר את הסיפור מצד הכלה".

בשנת 2000 יצא לאור ספרה של פרופ' זיוה שמיר "לנתיבה הנעלם", המתאר את השפעתה של פרשת האהבה הנפתלת בין ביאליק ליאן על שירתו של ביאליק. שני הספרים, זה של שמיר וזה של בקי הופיעו באותה הוצאה (הקיבוץ המאוחד; ספרה של בקי בסדרת "מגדרים"), עניין שיכול לעורר תמיהה. עם כל הכבוד לדמותה של יאן, אפשר היה להניח שדי להוצאה בביוגרפיה אחת שלה וששמיר פשוט הקדימה להגיע אל קו הגמר. אלא שלא כך חשבו בהוצאה, ויש היגיון בהחלטתם.

שמיר היא חוקרת ספרות, המתמקדת בהשפעות הקשר עם יאן על יצירתו של ביאליק. בקי היא כותבת ביוגרפיות מקצועית, שהתמקדה בחייה של יאן, שלדבריה היתה "אשה פורצת דרך, עצמאית, יצירתית, נועזת ומקדימה את זמנה בדור או שניים. אמנית חשובה שאת ציוריה קנו אספנים בפאריס ומלך בולגריה. חלוצה, אשה שבסוף המאה התשע-עשרה היתה אם חד-הורית ומפרנסת יחידה, אשה גדולה שכמו נשים גדולות אחרות הושכחה מתולדות היישוב בארץ והגיע הזמן להחזיר להן את הכבוד המגיע להן".

בקי היא גם עיתונאית, שדרית, סופרת ועורכת בכירה בקול ישראל. העניין שלה ביאן החל כשחיפשה מכתבים של ביאליק כדי לפרסמם במדור "מכתב של סופר" ב"מעריב". בספר "ביאליק ובני דורו" של משה אונגרפלד מצאה חמישה מכתבים שכתב ביאליק ליאן. זה קרה לפני כמעט חמש שנים. "אני קוראת מכתב שביאליק כותב ליאן ובו כתוב 'קיבלתי את מכתביך' וסקרנותי ניצתה. מכיוון שלמדתי לתואר שני בספרות השוואתית במחזור הראשון באוניברסיטה העברית אצל לאה גולדברג, אחד הדברים שאני יודעת זה לקרוא. שאלתי את עצמי, 'מה זה מכתביך?' והרמתי טלפון ליונתן דובוסרסקי, מנהל בית ביאליק שפעם למדנו יחד באוניברסיטה, ושאלתי אותו: יכול להיות שיש אצלך מכתבים שאירה יאן כתבה לביאליק?"

דובוסרסקי השיב לה בחיוב ולמחרת אף נתן לה מעטפה ובה כחמישים מכתבים "כתובים בכתב יד ברוסית צפופה, ואני לא יודעת רוסית, בלי תאריכים ובלי סדר כרונולוגי". אונגרפלד, שניהל במשך שנים רבות את בית ביאליק, החביא את המכתבים כדי לטפח את דימויו המוסרני של ביאליק והביא לידיעת הציבור רק חמישה מהם, בספרו שהוזכר קודם. דובוסרסקי, שהחליף אותו בבית ביאליק באמצע שנות התשעים, מצא את המכתבים המוחבאים. הבעיה היא שעוד בטרם קראה עליהם בקי בספר, מסר דובוסרסקי את המכתבים לידיו של הסופר חיים באר שהעביר אותם לחמוטל בר יוסף שהעבירה אותם לזיוה שמיר שמסרה אותם לתרגום. כשראתה בקי את המכתבים לראשונה, התרגום כבר היה בעיצומו.

בקי לא ידעה על כך. "צילמו לי בבית ביאליק את המכתבים והתחלתי לעבוד על התרגום", היא אומרת. "חיפשתי מתרגם מתאים, לא ישראלי שיודע רוסית אלא אדם שבקי בתרבות הרוסית והחלטתי לפנות לידידי המשורר והמתרגם פטר קריקסונוב. ישבנו יחד ובכל פעם הוא תירגם לי מכתב אחד וזה היה מעניין מאוד, משום שהוא גם פיענח לי את הרקע התרבותי ואת הרמיזות הספרותיות של אירה יאן. הוא היה אומר לי, פה היא רומזת לצ'כוב או לאיבסן או ללרמונטוב או גונצ'ארוב. הוא התפעל מאוד מהמכתבים. הוא אמר, זוהי אשה מאוד מאוד אינטליגנטית, מעורה מאוד בתרבות זמנה. הוא נתן לי את הרקע התרבותי שבו אירה יאן צמחה ובמידה מסוימת גם ביאליק צמח".

לפני כארבע שנים החלה בקי לנסוע לרוסיה להרצות על תולדות היישוב בארץ. היא החליטה לנצל את נסיעותיה כדי "לנסות לגלות כל מה שאפשר על אירה יאן, שכבר ידעתי אז שהיתה ציירת, גרושה שעלתה ארצה בעלייה השנייה עם בתה, שהיתה קשורה לרחל ינאית בן-צבי ועוד כמה פרטים. היא עניינה אותי מאוד. אצלי חזקה מאוד הנקודה הנשית. אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית, ונשים שהיו חשובות מאוד בתולדות היישוב הודרו ממעמדן. ראיתי כאן אשה שהודרה ממעמדה כדי להדר את כבודו של גבר. אמרתי לעצמי, אם הסתירו את קיומה כנראה שהיתה חשובה מאוד. רציתי לראות עד כמה, והופתעתי מהאישיות שנגלתה לי".

הציירת אספיר יוסלביץ'

בקי ביקרה במוזיאונים ברוסיה וחיפשה ציורים של יאן. באקדמיה לאמנות שבה למדה יאן כשהיתה נערה מצאה בקי את שמה ברשימת התלמידים ואת אזכורי הפרסים שזכתה בהם. היא נסעה לפאריס כדי ללמוד ככל האפשר על התקופה שבה חיה יאן בפאריס, על קשריה ועל ההשפעות האמנותיות שספגה מהפסל מרק אנטוקולסקי. היא חקרה את השפעתו של הצייר ליאוניד פסטרנק ואת קשריו עם יאן ובילתה שעות רבות בארכיון הציוני ובגנזך המדינה. שם גם מצאה את הצוואה שהותירה יאן, שכתבה כך ב-3 באוגוסט 1918:

"הנני מבקשת למכור אחרי המלחמה מהר ככל האפשר את אדמתי הנמצאת ביפו (החדשה)... את ההכנסות ממכירתה יש לחלק שווה בשווה בין בתי ילנה שפירא ואחותי סופיה יוסלביץ... אם התמונות שלי שלמות וכן התמונות שמסרתי לשמירה לאדון בריל ביפו, אבקש להעביר את תמונת 'הצוחק ליד כותל הדמעות' למוזיאון בצלאל ואת תמונת 'ישו ופאון' לגלריה טריטיאקוב במוסקווה. את התמונה 'תן לחם' ושאר האטיודים והציורים יש למסור לבעלי מרדכי סלפיאן".

"שאלתי את עצמי", אומרת בקי, "למה היא כותבת 'בעלי'? אולי היא לא התגרשה. התברר שהיא כן התגרשה וכמובן רציתי מאוד למצוא את התמונות שהיא כותבת עליהן. לא מצאתי אותן, אבל מצאתי כארבעים תמונות אחרות".

לפני כשלוש שנים הסתיים תרגום המכתבים (את הראשונים תירגם קריקסונוב ואת המלאכה השלים אחר כך המתורגמן ויקטור רדוצקי) וכשהרגישה בקי שיש בידיה די חומר לכתוב ספר "כתבתי מכתב לכמה הוצאות על כך שיש לי הרבה חומר על אירה יאן ואני רוצה לכתוב ספר אודותיה. קיבלתי טלפון מעוזי שביט, עורך הקיבוץ המאוחד. הוא ביקש לראות את החומר. באתי אליו והוא אומר לי, 'תראי כמה מוזר. רק לפני כמה ימים באה אלי גם זיוה שמיר עם המכתבים המתורגמים והיא כותבת על זה ספר. אולי תכתבו ביחד?' אמרתי לו, זה לא אפשרי. היא חוקרת ואני כותבת ביוגרפיות מנקודת מבט אישית. אז עוזי אמר, 'או-קיי, היא תכתוב מצד החתן ואת תכתבי מצד הכלה וזה מה שעשיתי".

בספרה של בקי מתבררים לראשונה פרטים שלא סופרו קודם על חייה וחשיבותה של יאן. אירה יאן הוא שם העט והמכחול של אספיר (אסתר) יוסלביץ', שנולדה בקישינב בפברואר 1868, הצעירה בשלושת ילדיו של עורך דין אמיד וחובב ציון. אמה מתה משחפת כשהיתה ילדה (גם יאן מתה משחפת, ובמחלה לקו גם אחותה ואחיינה).

מגיל צעיר התגלו אצל יאן כישרונות ציור ולכן הסכים אביה לשלוח אותה ל"מכון לציור, פיסול וארכיטקטורה" במוסקווה, החלטה שהיתה חריגה מאוד בחברה היהודית ובפרט כשלנערה רק מלאו 16 שנים. המכון במוסקווה נחשב יוקרתי מאוד. לימד בו ואסילי פולנוב, שהיה ידוע מאוד אז, וגם ליאוניד פסטרנק. במוסקווה הכירה יאן את הסטודנט לבקטריולוגיה דימיטרי (מרדכי) סלפיאן, והם נישאו. אחרי שהשלימה את לימודיה במכון נסעה יאן לבדה לפאריס. פרק זה בחייה נחשף לראשונה בספרה של בקי.

גם בקי לא גילתה למה בחרה יאן בפאריס ואיך הגיעה לשם, "ייתכן שבעקבות אחיה שמעון, שכבר היה בצרפת, הוא היה רופא ומקובל מאוד בחברה". מה שברור הוא ששם התוודעה לפסל מרק אנטוקולסקי, שנרדף על יהדותו ברוסיה וגלה לפאריס, וגם התיידדה עם בוריס שץ, שהתגורר בפאריס בשנים 1895-1889 והקים אחר כך את "בצלאל". באחד ממכתביה לביאליק כתבה יאן, שכששמע אנטוקולסקי על נישואיה, אמר "עוד אשה הלכה לאבדון", מחשש שנישואיה יפגעו ביצירתה.

ידידותה עם שץ, שבעצמו היה ידיד קרוב של אנטוקולסקי, הניבה השפעות מרחיקות לכת על חייה. בגלל הידידות הזאת, טוענת בקי, ולא למען אהבתה לביאליק, החליטה יאן לעלות ארצה. בקי מעלה בספר תהייה על מהות הידידות הזאת, שלכל הפחות היתה קרובה מאוד והשתרעה לאורך שנים ועל פני ארצות רבות. שץ הזמין אותה ללמד ציור ב"בצלאל" והיא, שרצתה להתפרנס ולפרנס את בתה, החליטה לקבל את הזמנתו.

אחרי שעזב את פאריס נסע שץ לבולגריה, שם זכה בהערכתו של המלך לאמנותו. בספר מגלה בקי שגם יאן נסעה לבולגריה. שץ כנראה המליץ עליה למלך פרדיננד, שקנה ממנה ציורים. אחד מהם, "נמוג כחלום", הוצג ב-2002 בתערוכה "בעקבות הזמן - השפעת הציור הרוסי על הציור הבולגרי". בקי נסעה לסופיה לראות את התערוכה ובהזדמנות זאת התוודעה לשפע של חומר היסטורי על הציירת אספיר יוסלביץ'. מהחומר שהשיגה נודע לה שיאן התגוררה בסופיה באמצע שנות התשעים של המאה ה-19, הקימה שם מכללה לציור, השתתפה בשלוש תערוכות ועזבה את בולגריה ב-1899. "מה היה אופי קשריה עם בוריס שץ בשנים ששניהם עשו בבולגריה?" תוהה בקי בספר.

מייסדת הגימנסיה

אירה יאן שבה והתאחדה עם בעלה בקישינב, בבית אביה, כשחזרה ממסעה לבולגריה. כעבור זמן מה נולדה בתם לנה, שהיתה בת שלוש כשפגשה יאן לראשונה את ביאליק, שבא בשליחות עיתונאית לקישינב כדי לסקר את מצב הקהילה היהודית לאחר הפוגרום של 1903. בבית אביה הכירה יאן את משפחת אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), את משפחתו של י"ח רבניצקי, את משפחת ברוכוב ואת משפחת קלויזנר. היא הכירה גם את משפחת גינצבורג והיתה מקורבת מאוד לרחל גינצבורג, אחותו של אחד-העם.

באמצעותה, כנראה, נפגשו ביאליק ויאן וכך התחילה פרשת אהבתם חסרת הנחת. ביאליק ביקש ממנה לאייר את ספר שיריו וגם לתרגם אותם. ייתכן שבזכות קשריו גם הוזמנה לורשה כדי לאייר את סיפוריו של י"ל פרץ. ביאליק עבר אחר כך להתגורר באודסה עם אשתו מניה. בקי מתארת בספר את ביקוריה של יאן אצלו ומציינת שהביקורים הללו עוררו את חמתם של שכניו ושל חבריו הסופרים, שראו בהם כנראה קשר בלתי מוסרי. באותו זמן נעצר בעלה של יאן בפעם הראשונה בעוון פעילות חתרנית.

סלפיאן, שהיה פעיל במפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונריים, נעצר שוב ושוב ובשנת 1906, אחרי כישלון המהפיכה של 1905, החליטה יאן לעזוב את רוסיה. בעלה עדיין המתין למשפטו, שעתיד היה להסתיים בהגלייתו לארכנגלסק. יאן נסעה בתחילה עם בתה ואביה לנופש בשוויץ ובדרום צרפת, שם הצטרף אליהם גם אחיה שמעון. אחר כך השתכנה עם בתה בז'נווה. ב-1907 נסעה לקונגרס הציוני בהאג, שם פגשה את ביאליק וגם את בוריס שץ, ששנתיים קודם לכן הקים את "בצלאל". בהאג, לדברי בקי, הציע שץ ליאן לבוא ארצה כדי ללמד ב"בצלאל", אבל היא חזרה לז'נווה.

גם ביאליק נסע לז'נווה, התארח שם אצל שלום עליכם והמשיך להיפגש עם יאן. אחרי שעזב החליטה יאן לקבל את הזמנתו של שץ ולעלות ארצה. לביאליק, שחזר לרוסיה, כתבה כך: "בעוד יומיים יוצאת אני לפלשתינה. רואה אתה, כנפי נועזות. על מה שאעשה שם יתברר במעשים ולא במלים. אבל דבר אחד אגלה לך כבר עכשיו: אני מתכוונת להעיר משם את היהודי הרדום שבך, לעורר בך את הרגש הלאומי". ועוד הוסיפה: "אני רוצה לחיות חיי אמן חופשי, שם, בארץ ישראל, שהתחילה למשוך אותי מיום ליום יותר".

"היא באה לארץ בעקבות ייעודה כאמנית", אומרת בקי, "ומשום שרצתה להיות אם טובה לבתה, שבאמת כתבה לה לימים מרוסיה 'אודה לך לנצח נצחים על כך שחינכת אותי בארץ ישראל'. סיפור האימהות שלה הוא סיפור מופלא. בוריס שץ כתב עליה לאחר מותה לרחל ינאית כך: 'אם המוכנה לסבול ולהקריב את הכל בעד הילדה שלה'. אני לא מקבלת את הגישה שאומרת שהיא באה לארץ משום שקיוותה שגם ביאליק יבוא. רק תראי איזה דברים נפלאים היא עשתה כאן, בין השאר למען בתה".

שבועיים נמשך מסעה של יאן באונייה. בירושלים הכין לה שץ חדר בקרבת "בצלאל" הישן, ברחוב החבשים (כיום רח' אתיופיה). שותפיה לדירה היו רחל ינאית ויצחק בן-צבי. "היא הגיעה לארץ בעליה השנייה", אומרת בקי. "היא היתה כבר בת שלושים וחמש, כל האחרים שהגיעו היו רווקים בני עשרים והיא היתה מבוגרת מהם בחמש-עשרה שנים ואם לילדה גדולה. ובירושלים לא היה בית ספר עברי. אירה, שבתה היתה הדבר החשוב בחייה, החליטה להקים בית ספר וביחד עם ינאית, בן-צבי ויהושע אייזנשטט-ברזילי הקימה את גימנסיה רחביה, כדי שיהיה ללנה איפה ללמוד בעברית".

היא המשיכה ללמד ציור ולצייר וגם כתבה לעיתונים של בן יהודה בענייני היום. "ואז, כשמחמת מיעוט תלמידים החליטו לסגור את הגימנסיה לזמן-מה בשנת 1911, היא החליטה, לצורך הלימודים של לנה, לעבור עם הילדה לתל אביב, ולנה באמת נמצאת ברשימת הבוגרים של גימנסיה הרצליה. הן גרו בנוה צדק והיא לימדה ציור, ובספר אני מראה את כרטיס הביקור שלה שמצאתי", אומרת בקי. "אחד התלמידים שלה היה נחום גוטמן".

בבולגריה זוכרים אותה

ביולי 1914 שוחרר סלפיאן ממקום גלותו. בתו לנה, שלא ראתה אותו כבר שמונה שנים, החליטה לנסוע לרוסיה כדי לפגוש אותו. באותו זמן סיימה את לימודיה בגימנסיה. כעבור חודש פרצה מלחמת העולם הראשונה ולנה לא יכלה לחזור לפלשתינה. כיהודים אחרים שסירבו לקבל את הנתינות העותמאנית גורשה אמה למצרים וחיתה שם ארבע שנים. באותה תקופה חלתה בשחפת.

לנה כתבה ממוסקווה למצרים מכתבים ספוגי עצב רב. על אביה כתבה לנה לאמה: "אנחנו זרים לגמרי אחד לשני, וזה כואב לי, כי אני בכל זאת אוהבת אותו". במכתב מ-1916 הודיעה לאמה שנישאה לאנטולי שפירא: "אתמול חגגנו את חתונתי". בקי: "מכיוון שלנה נעלמה לאחר המלחמה נעזרתי ב'מדור לחיפוש קרובים' ברדיו כדי לנסות לגלות אם יש לו קרובי משפחה ואולי נולדו לו וללנה ילדים, אבל לא גיליתי אף אחד ולא נודע לי דבר על קורותיה לאחר שהסתיימה המלחמה".

בתחילת אוגוסט 1918, בעזרת מאמציה וקשריה של ינאית בן-צבי, הצליחה יאן לחזור ארצה כשהיא חולה מאוד ותשושה. כאן התברר לה שכל הציורים שהשאירה למשמרת נעלמו. איש אינו יודע מה עלה בגורל הציורים האחרים, שאותם, כפי שעולה ממכתביה, השאירה בידי ביאליק. היא מתה באפריל 1919 בהיותה בת 51.

"האשה הנפלאה הזאת, הנשמה הטהורה, מלאה שירה ואידיאלים וחיה כל חייה בעוני ובצער", כתב עליה שץ במכתבו לינאית בן-צבי. "והיא באמת היתה אשה דגולה", אומרת בקי. "אשה שבתקופה הכי לא מתקבלת על הדעת, בשיא האנטישמיות ברוסיה, כיהודייה וכאשה צעירה מאוד בחרה בייעוד של אמנית, אשה שהחליטה לחיות חיים חופשיים של אמן אבל עשתה זאת בהיותה אם חד הורית ובארץ זרה, אשה שאספנים נחשבים באירופה הזמינו אצלה ציורים, זכתה לפרסים בתערוכות בחו"ל ונחשבת עד היום דמות משפיעה באמנות הבולגרית, אבל בארץ החליטו להעמיד אותה בצל. אני מקווה שבזכות הספר אולי יתגלו צאצאי בתה, והכי הייתי רוצה שמישהו, אולי מוזיאון ישראל, יציג סוף סוף תערוכה של יצירותיה ויוחזר לה הכבוד הראוי לה". *

neril@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו