בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוסד היה רוצה למנוע פיגועים נגד יהודים בעולם, אך ידיו כבולות

הפיגועים הקשים נגד יהודים מאז התקפות 11 בספטמבר בארה"ב מובילים להרהור שני במוסד. בעשור האחרון הוא פעל יותר כמתאם ההגנה על חיי יהודים ורכושם בחו"ל והשאיר את משימות האבטחה לשירותי הביטחון המקומיים. הנוסחה הזאת כשלה, כפי שהוכח גם באיסטנבול שלשום

תגובות

הפיגוע הכפול בשבת נגד שני בתי הכנסת באיסטנבול מעורר מחדש את הדילמה והתסכול ב"מוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". הדילמה היא כיצד להגן על הקהילות היהודיות בעולם לנוכח גל ההתבטאויות אנטישמיות ואיומי הטרור של הפונדמטליזם האיסלאמי, השואב השראתו מאל-קאעדה של אוסאמה בן לאדן; כיצד לעשות זאת ביעילות המרבית, בלי לפגוע במרקם היחסים העדין במשולש מדינת ישראל, הקהילה היהודית המקומית ושלטונות אותה מדינה. התסכול הוא, שראשי המוסד יודעים כי ידיהם בעצם כבולות ומרחב הפעולה של ארגונם מצומצם, בוודאי בהשוואה למטלות והסיכונים שקיבלו עליהם קודמיהם בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה שעברה למען מטרה זו.

בעבר העזה ישראל, באמצעות שירותי הביטחון שלה, לפעול למען אבטחת הקהילות היהודיות בלי ידיעת הממשלות המקומיות, לעתים בניגוד לעמדתן ולעתים אפילו תוך כדי מחלוקת עם משרד החוץ הישראלי. שירותי הביטחון הישראליים היו מוכנים לפעול מתוך גישה של שולי ביטחון רחבים גם אם המחיר היה שיבוש היחסים הדיפלומטיים. הם לא היססו לשגר מאבטחים משלהם, אפילו חמושים, או לאמן יהודים במדינות שונות בשימוש בנשק ושיטות אבטחה. אבל הזמנים השתנו. מדינות רבות יראו בכל ניסיון כזה כרסום בריבונותן וינקטו צעדים נגד אנשי ביטחון ישראלים. ועם זאת, דווקא בשנים האחרונות התעוזה של אז נדרשת יותר מתמיד.

מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 בארה"ב נהפכו איומי הטרור של "הג'יהאד העולמי" נגד יעדים יהודיים וישראליים בחוץ לארץ לאחד הנושאים המרכזיים על סדר יומו של המוסד בפרט ושל קהילת המודיעין הישראלית בכלל. ראש המוסד, מאיר דגן, רואה בטיפול בנושא זה אחד מארבעת היעדים המרכזים של הארגון (לצד מתן התרעה למלחמה, מעקב אחר מאמצי מדינות ערביות להתחמש בנשק לא קונוונציונלי וביכולת טילית ואחר מאמצי איראן להצטייד בנשק גרעיני, והמאבק בטרור הפלשתיני). אבל העלאת הנושא הזה בצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), יותר משהוא מתורגם אוטומטית לפעילות מבצעית סיכולית הוא בעיקר מטופל במישור המחקר.

יש כאן פרדוקס כפול. ראשית, ההתעוררות של קהילת המודיעין הישראלית לרעיון של ג'יהאד עולמי מבית מדרשו של בן לאדן היתה אטית ומאוחרת. אף שלפחות ברמת הרטוריקה, בדרשות ובפסקי ההלכה של בן לאדן ומורי ההלכה שלו, "יהודים" נכרכו עם "צלבנים" כבר לקראת סוף המאה העשרים, כמה שנים לפני הפיגועים בארה"ב - היערכות קהילת המודיעין לא היתה בהתאם. שנית, דווקא כשחומרת האיומים והאתגר כבר נקלטו, היכולת של ישראל לפעול מוגבלת. זאת בניגוד לעשרים השנים הראשונות לקיום המדינה.

יחידה ל"מודיעין יהודי"

למעשה, כמעט מרגע הנחת המסד לבניית קהילת המודיעין, היא ראתה עצמה לא רק כארגון ישראלי אלא גם כמגינת העולם היהודי. תפישה זו נשענה על ההנחה, כי כשם שישראל היא מדינת העם היהודי כך המודיעין הישראלי הוא גם מודיעין יהודי. לא מדובר בהגנה ובאבטחה של אינטרסים, משרדים (כמו שגרירויות וחברות) ואזרחים ישראליים בחו"ל, שישראל באמצעות השב"כ מחויבת להגנתם, אלא בהגנה על יהודים שאינם אזרחים ישראלים וכן על רכושם ומוסדותיהם.

זו היתה הנחייתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, והיא אומצה בהתלהבות על ידי ראש המוסד (החל ב-1952) איסר הראל. בדרך זו המשיכו לדבוק, אם גם במינון מופחת, מחליפיו מאיר עמית (מ-1963) וצבי זמיר (מ-1968). תפישה זו תורגמה על ידי איסר הראל באמצע המאה שעברה לפעילות בשלושה מישורים מרכזיים. הראשון, פעילות חשאית באמצעות המוסד (יחד עם הסוכנות היהודית וארגוני סעד יהודיים בינלאומיים כמו ה"ג'וינט" ו"היאס") להעלאת יהודים, בשנות החמישים וראשית השישים, ממדינות שבהן לא הותרה הגירה חופשית; בעיקר מעיראק, תימן, מדינות צפון אפריקה, מצרים, ומאוחר יותר, בשנות השבעים, השמונים והתשעים, מעיראק, סוריה, לבנון, תימן ואיראן.

המישור השני: הגנה על קהילות יהודיות בכל מקום שבו הן היו נתונות לאיומים מצד ארגונים בעלי צביון אנטישמי מקומי, כמו במדינות דרום אמריקה בשנות השישים המוקדמות (במיוחד ארגנטינה, לאחר חטיפתו של אדולף אייכמן ממנה ב-1960). לשם כך נשלחו מדריכים מישראל (קציני צה"ל בדימוס) לסייע בהקמת מערכי אבטחה בקהילות יהודיות שם, וכן במערב אירופה, וצעירים יהודים מהתפוצות באו לישראל להשתלמויות והדרכה. ערוץ הפעולה השלישי היה מרדף אחר פושעי מלחמה נאציים, שהמוסד חדל למלא בו תפקיד מהמחצית השנייה של שנות השישים של המאה שעברה.

על פי החלטת בן-גוריון ועל פי חלוקת העבודה בין זרועות קהילת המודיעין (אמ"ן, שב"כ ו"נתיב"), האחריות הכוללת לכל שלושת הנושאים היתה של המוסד. לשם כך הוקמה במוסד, כבר בשנות החמישים, יחידה שכינויה היה "ביצור" ועיסוקה היה "מודיעין יהודי". בין היתר עמדו בראשה שמואל טולידאנו, ובסוף שנות השבעים וראשית השמונים - אפרים הלוי (שהיה אחראי למבצע "משה" - העלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן). אחד משליחי "ביצור", יעקב בר סימנטוב, נרצח בשנות השמונים של המאה העשרים ליד ביתו בפרבר של פאריס בידי טרוריסטים לבנונים.

בגין הביע את תסכולו

בחלוף השנים הצטמצמה פעילות היחידה (אחד המבצעים האחרונים שלה היה הטיפול בהעלאת יהודי תימן, בראשית שנות התשעים), עד שבמוסד היו בשנות התשעים קולות וניסיונות שביקשו להביא לפירוקה המוחלט. עקב כך נחלשה היחידה והיא פעלה כמה שנים במתכונת כמעט שלדית.

נקודת המוצא בעשור האחרון היתה שהאחריות להגנת שלומם של יהודים ואבטחת מוסדותיהם מוטלת על שירותי הביטחון המקומיים. תפישה זו התחזקה גם עקב התחזקות שיתוף הפעולה בין ארגוני הביון של ישראל לעמיתיהם בעולם וגם בשל התגברות המודעות בעולם לאיומים ולאתגרים שמציב הטרור הבינלאומי. שיתוף פעולה זה מתבצע אף עם מדינות שלישראל לא אין עמן יחסים דיפלומטיים. כחלק ממשימות התיאום הודקו הקשרים עם גורמי הביטחון המקומיים בכל מדינה, שבתחום אחריותם כלולה אבטחת המוסדות היהודיים.

האחרון שלא היסס להביע בפומבי את רחשי הלב שלו וגם את תסכולו היה ראש הממשלה מנחם בגין. היה זה לאחר שטרוריסטים של ארגון אבו נידאל ביצעו ב-1982 פיגוע במסעדה היהודית "גולדנברג" בפאריס וגרמו למותם של שישה בני אדם. בגין הזהיר את ממשלת צרפת כי אם זו לא תדע להגן על אזרחיה היהודים, ישראל תיאלץ לעשות זאת.

התגברות איומי הטרור של האיסלאם הפונדמנטליסטי מבליטה את תחושות התסכול והאין אונים של המודיעין הישראלי. מאז אירועי 11 בספטמבר בארה"ב היו לפחות שלושה פיגועים בולטים נגד יעדים יהודיים. טרוריסט מתאבד נהג במכונית ממולכדת ופוצץ אותה ליד בית הכנסת היהודי באי ג'רבה שבתוניסיה באפריל 2002; מחבלים מתאבדים פוצצו מכונית ממולכדת בפתח מלון "פרדיס" במומבסה שבקניה; ובמאי השנה פעלו בו זמנית טרוריסטים מרוקאים נגד ארבעה מוסדות יהודיים (או בבעלות יהודית) בקזבלנקה שבמרוקו. בעקבות פיגועי הטרור בניו יורק ובוואשינגטון גברה המתיחות ביחסים בין קהילות יהודיות לקהילות מוסלמיות. על רקע זה נרשמת בשנתיים האחרונות עלייה באנטישמיות, המתועלת לחילול בתי קברות, הצתת בתי כנסת ופגיעה בבתי ספר במערב אירופה, במיוחד בצרפת ובבלגיה.

התפתחויות אלה והפיגועים באיסטנבול שלשום מעוררים את המודיעין הישראלי לבחינה עצמית נוקבת. המודיעין (ובמיוחד המוסד), כמבטא האינטרסים של מדינת ישראל, רואה עצמו גם כמגן העולם היהודי. אך למעשה כיום ידו קצרה מהושיע. המצב החדש מעורר איפוא את קהילת המודיעין הישראלית לחשיבה מחודשת אם אין מקום לשוב לשיטות ההגנה והאבטחה הקודמות, שבהן היא מילאה תפקיד מרכזי ופעיל יותר ויצאה מההנחה כי זו חובתה המוסרית ולא ניתן לסמוך רק על שיתוף פעולה, תיאום והתחייבויות אבטחה של גורמים מקומיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו