בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

21 במרץ 1943... איוואן מעשן סיגריה, טרף למקלע שלי

באמצעות היומן שכתב אחיו בחזית, מנסה הסופר הגרמני אובה טים לחדור אל מעבר לחזות המיתית שבה הצטייר האח במשפחה, ולהתחקות אחר מניעיו להצטרף לאס-אס. ניסיון זה היה כרוך בחרדה פן יתגלה כי הבן שכתב לאמא'לה מכתבים מלאי רוך וראה בהפצצת המבורג רצח של חפים מפשע, היה מעורב בעצמו במעשי רצח

תגובות

Kiepenheuer & Witsch: Koeln 2003 159 pp Uwe Timm, Am Bespiel Meines Bruder

ליצירתו של הסופר גרמני אובה טים התוודעו גם קוראי עברית בזכות התרגומים לספריו "עץ הנחשים" (1986) ו"המצאת נקניק הקארי" (1993). לאחרונה יצא לאור בגרמניה ספרו החדש "למשל אחי". זה ספר אישי מאוד, שחושף את התמודדותו של טים עם סיפורו המשפחתי. הסיפור אינו יוצא דופן בקרב בני דורו של טים (יליד 1940) בגרמניה, ועם זאת הוא אחד מאותם סיפורים שאין נוהגים להשיח בהם בפומבי, שכן ההתמודדות עם השאלות האישיות והמוסריות שהוא מעורר אינה פשוטה כלל ועיקר.

הדמות המרכזית בסיפור היא אחיו הגדול של הסופר, קארל-היינץ טים. האח התנדב בשלהי 1942 לעוצבת הגולגולת של הוואפן ס"ס, וכאביו היה גאה מאוד בהשתייכותו ליחידה הזאת. עם חיילי היחידה נמנו גם שומרי מחנות הריכוז הנאצים, אולם האח הוצב בחלקה הלוחם של העוצבה, ביחידת שריון. מאוחר יותר נפצע קשה בחזית הרוסית, ומת מפצעיו, והוא רק בן 19. אובה טים, בן זקונים במשפחתו, היה אז בן שלוש. מדמותו של אחיו התמיר, בהיר השיער ותכול העיניים, נותרו לו רק זיכרונות קלושים. הבן הצעיר התוודע לדמותו הנוכחת של האח באמצעות סיפורים ואנקדוטות ששמע. בסיפורים המשפחתיים הצטייר האח תמיד כדמות מופתית: גיבור, אמיץ, שקט, צייתן, בחור הגון. לאחר המלחמה, משנודעו ברבים הזוועות שנעשו במחנות הריכוז, דאגו ההורים להבדיל בין יחידתו של הבן לבין האחרים - הפושעים, האיינזצגרופן, ובעיקר ההנהגה שניצלה לרעה את האידיאליזם של הבן. "הוואפן ס"ס היה כוח לחימה רגיל לחלוטין", נהגו לומר.

האח הותיר אחריו עיזבון קטן. היו בו מכתבים שכתב למשפחה מהחזית ויומן קצרני שניהל במחברת בחזית בשנת 1943, עד שהחליט לחדול מכך, זמן מה לפני פציעתו. היומן הגיע לידי ההורים בקופסת קרטון שנשלחה מיחידתו לאחר מותו עם כמה חפצים אישיים נוספים. באמצעות חומרים אלו מנסה טים לחדור אל מעבר לחזות המיתית של האח, ולהתחקות הן אחר מניעיו להצטרף לס"ס והן אחר מעשיו במלחמה. ניסיון זה היה כרוך מלכתחילה בחרדתו של האח הצעיר פן יגלה כי הבן והאח האהוב שכתב מכתבים מלאי אהבה, דאגה ורוך לאמא'לה (Mutti) או לאימוש (Mutsc) ולאובה הקטן בהמבורג, וחתם עליהם בכינוי שהמציא לעצמו בעודו תינוק: "דדום קורדלבומבום"; שאותו האח שקונן כי הפצצת העיר בקיץ 1943, שבה נשרף בית המשפחה, אינה אלא רצח של נשים וילדים, היה מעורב בעצמו במעשי רצח אכזריים והמוניים של חסרי ישע בשטחי הכיבוש של ברית המועצות.

לכן נמנע טים מלכתוב את הספר על אחיו כל עוד היו אמו ואחותו הבכורה בחיים. רק לאחר מותן, והוא כבר בן למעלה משישים, חש שהוא פנוי לטפל בעצב המשפחתי החשוף, וניגש למלאכת הכתיבה. אף שמדובר בספרון קטן, כתיבתו המייסרת ארכה כשנתיים, שבהן קרא וחקר על יחידתו של האח ומהלכיה במלחמה. הקריאה ביומן עימתה את טים כבר בצעירותו עם כמה רישומים טורדי מנוחה, כמו: "27 בפברואר. האתר נסרק. שלל רב!" מה מסתתר מאחורי מונח זה? שואל את עצמו טים, ומדוע מופיע אחריו סימן קריאה, שבדרך כלל אינו מופיע כלל ברשימות האח. האם הכוונה לנשק או ליהודים? או "21 במרץ 1943. ראש גשר על הדונץ. (במרחק) 75 מטר מעשן איוואן (כינוי לחייל רוסי) סיגריה, טרף למקלע שלי". טים הזדעזע מהרישום הזה, והתקשה ליישב את השניות שחשף בדמות האח.

היומן, ככלל, אינו מתאפיין בפיוטיות יתרה. הוא כתוב בעיפרון בשפה צבאית רבת קיצורים וראשי תיבות ומתרכז כולו ביום-יום של המלחמה: הרג, תנועה בשטח, קרבות, מניין ההרוגים והפצועים בכל קרב; לעולם לא תיאור רגשות, לא חלומות ומשאלות, לא הרהורים ולא סודות. מצד שני אין בו גילויים של אידיאולוגיה נאצית, אנטישמיות או אנטיסלאוויזם, ולא הצדקה של הפשעים וההרג, כפי שאפשר למצוא ביומנים אחרים של אנשי ס"ס.

לכאורה לא היה דבר בילדותו של האח כדי לבשר על המסלול העתידי שבחר בו. הוא היה ילד חולני, סיפרה האם לבנה הצעיר, שלא שיחק בחיילים. הוא היה חולמני ולכן לא היה תלמיד טוב. עד שהגיע לצבא לא שתה ולא עישן. האם התנגדה לכך שיתנדב לס"ס, אבל הוא היה ילד של אבא. על כך מעידות גם תמונות הילדות שלו - עם האב, על האופנוע, במכונית. האב, יליד 1899, השתתף במלחמת העולם הראשונה, ואחריה הצטרף לגייסות החופשיים, הפרייקור, כוחות של לאומניים קיצוניים שראו בכניעה בנובמבר 1918 תקיעת סכין בגב האומה הגרמנית. הוא נדד עמם ונלחם בארצות הבלטיות. אחת הדודות אף טענה שהיה חבר בארגון "קונסול", שהיה קשור לרצח שר החוץ היהודי רתנאו ברפובליקה של ויימאר. אולם האב מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית. הוא גדל בעיירה ששימשה מקום מושבה של נסיכות קטנה, ומשהו מהאווירה האריסטוקרטית דבק בו. הנאצים נראו לו המוניים מדי.

בכלל, היה פער לא קטן בין הדמות שהציג האב לבין מי שהיה באמת. תקופות ארוכות בחייו היה שקוע בחובות וחי מעל לאמצעיו. הוא התאכזב מלידתה של בתו הבכורה, הנה-לורה, שכן חפץ בבן. כך גדלה בצלו של קארל-היינץ, שנולד שנתיים אחר כך, בשנת 1924. "קארל-היינץ היה לחלוטין ילד של אבא", אמרה לאובה לפני מותה. טים משער שגם אחיו היה ילד חרד, שאביו וסביבתו ציפו ממנו להיות אמיץ. מכבש הלחצים נתן אותותיו בסוציאליזציה של האח, מהצטרפותו להיטלר יוגנד ועד התנדבותו לוואפן ס"ס. באחד ממכתביו לאב תיאר קרב שהשתתף בו, ביקש מהאב לא לספר על כך לאמו, וחתם "רעך לנשק". אפילו במכתביו מבית החולים בחזית, שבו שכב קטוע רגליים, עדיין מילא את תפקיד הנער האמיץ והמהוגן.

טים מבקש להבין מדוע הכוחות שעיצבו את דרכו של אחיו הגדול לא השפיעו על דמותו שלו, הבן הצעיר במשפחה, בן דור 68'. הוא מסביר זאת בהתמוטטות עולם הערכים של דור המבוגרים, דורו של אביו, עם התבוסה הצבאית של גרמניה בשנת 1945. אותם גברים גאים שנהגו לנקוש בעקביהם והטיפו תמיד לזקיפות קומה ודבקות עיקשת בערכים, נראו עתה מגוחכים ומושפלים; הם הסירו מגבעתם לפני חיילים אנגלים, ולחשו פתאום שלא ידעו דבר על הנעשה וכלל לא רצו בכך. דווקא הם הציגו את הדבקות בערכים כחולשה ופחדנות, ומכל סמכותם נותרה להם רק השליטה בביתם. גם בבית הספר השתנתה האווירה. המורה לגרמנית והיסטוריה, אדם שהורחק מההוראה מסיבות פוליטיות בתקופה הנאצית, לא רק שדיבר על פשעי הנאצים, אלא גם נדרש לסיבות לעלייתם. מורה זה ביקר את הציות העיוור והטירוף הצבאי של הגרמנים. כשאובה הצעיר סיפר על כך לאביו, רטן האחרון על מדיניות החינוך מחדש, אבל לא יכול היה לעשות דבר מלבד לאסור על הבנים ללבוש ג'ינס, להאזין למוזיקת ג'ז, רוק ופופ, ולצפות בסרטים זרים.

האב, לאחר ששב מהשבי, מצא במקרה בהריסות מכונת תפירה לפרוות, ואף שבהכשרתו המקורית היה מפחלץ חיות, החליט להפוך לפרוון. העסק שהקים שיגשג, ואיפשר לו לפרנס ברווחה את משפחתו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. אולם הנס הכלכלי, ובעקבותיו השתכללות ענף הפרוות ויבוא מעילי פרווה זולים, הביאו לשקיעתו הכלכלית של העסק. כך הידרדר מצבו הנפשי והבריאותי של האב, והוא מת בטרם ימלאו לו שישים שנה. נפילתו של הבן היקשתה על האב יותר מאשר על האם. היא נפרדה מהבן המת באבל. "הזעם שלה מצא לו יעד. חבורת הזבל, בכך היא התכוונה לנאצים, אבל גם לצבא, ובכלל לאלו שלמעלה, לפוליטיקאים השולטים". האב לא הירשה לעצמו להתאבל, והתיר לעצמו רק לזעום - אך לא על הערכים הצבאיים, אלא על אנשי הצבא ובגידתם. אלה היו גם נושאי השיחה שלו ושל רעיו. "מדוע הפסדנו במלחמה? לו רק היו מנהלים אחרת כמה קרבות, מחליפים כמה גנרלים ונוטלים מהיטלר את הפיקוד הצבאי, היה נצחוננו מובטח".

עם זאת, טים האב, כמו האח המת, אינו מצטייר רק כדמות שלילית. טים מבטא את אהבתו לחלקים אחרים באישיותו של האב, לשרמנטיות שלו, להיותו איש רעים, ולטיוליהם במחוזות ילדותו של האב. תיאוריו המורכבים של טים את בני משפחתו מבטאים יחס אמפתי ואנושי ליקיריו, בסבלם ובמכאובם, ובד בבד - יכולת לבקר אותם על מעשיהם ברייך השלישי, וגם על שתיקתם וצייתנותם נוכח העוול והפשעים. בתארו את אחד מזיכרונותיו הראשונים, ישיבה במקלט בעת הפצצת המבורג בידי בעלות הברית, הוא נזכר באשה שישבה מולו ובחיקה כלוב ובו ציפור. הוא מוצא לנכון, בשורה הבאה, להכניס את המשפט המנכר הבא: "על יהודים נאסרה הכניסה למקלטים".

אי-שם, באוגוסט 1943, לפני פציעתו הקטלנית, בחר קארל-היינץ לחדול מלנהל את יומנו. וכך כתב: "בכך אני מסיים את יומני, שכן אני סבור שאין היגיון בכתיבת ספר על דברים כה אכזריים שמתרחשים לעתים". זה המשפט הראשון בכל היומן שנוגע בסבל. אובה טים בוחר לראות במשפט זה קרן אור באפלה. הייתכן שהביטוי הזה משקף תהליך כלשהו של שינוי שהתחולל בנפשו של האח, אולי נוכח מותם של חבריו ואובדן הבית? האם אפשר שבדבריו על האכזריות כלל האח גם את האויבים והקורבנות החיילים והאזרחים הרוסים? היהודים? טים מביע משאלה שהפער בין המשפט החותם את היומן לכל הרישומים שקדמו לו מבטא אמירת לאו, סירוב כלשהו. המשאלה הזאת מבקשת לפתור את השניות המייסרת בדמותו של האח, ולקוות כי לפחות בסוף חייו, גבר הפן האנושי והרגיש שבאישיותו על חוסר האנושיות, שסביבתו וחינוכו גרמו לו לסגל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו