בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שאלה תשובה" עם חנוך מרמרי

(מ-24 ביוני 2003)

תגובות

מדוע כשהמתנחלים מתים בפיגועים אתם כותבים שהם נהרגו ולא שהם נרצחו. האם רצח מתנחלים פחות גרוע מרצח תושבי הקו הירוק? משה קרמר ראשון לציון

חנוך מרמרי : אין ב"הארץ" הנחייה ברורה ופסקנית בנוגע למקרים שבהם אמורים עורכי החדשות להשתמש בשורש "רצח" או ב"הרג". אנו מצפים שהשימוש של עורך בפועל זה או זה ייעשה בצורה מושכלת, על פי הנסיבות. לעניין זה, לא צריך להיות הבדל בין מתנחל לבין תושב ישראל, או בין ישראלי לפלשתינאי (ברוך גולדשטיין ללא ספק רצח). דיונים רבים שנערכו במערכת בשאלה זו לא הצליחו להביא ליצירת כלל ברור. לעתים קרובות אנחנו מקבלים תלונות מקוראים שאינם מרוצים מן ההגדרות שנתנו העורכים לאירוע זה או אחר. לפעמים מתלונן קורא על שמשתמשים ב"הרג" כשמדובר בפלשתיני וב"רצח" כשמדובר בישראלי. לפעמים מתלוננים על הבדלה כביכול בין מתנחלים (הרג) לתושבי ישראל (רצח) ולעתים על שימוש יתר בהרג, שהיא, לדעת קוראים הגדרה מצמצמת מדי לזוועות מסוימות - למשל, ירי של חוליית טרור מטווח אפס אל ילדה הישנה במיטתה. העברית מספקת שתי תבניות לשון עיקריות לתיאור הזוועה האלימה שבעימות. הרג ורצח. הרג נמוך מדי, רצח לעתים חריף מדי. חיסול (התנקשות) הוא תיאור מכני של פעולה צבאית, מעין מלחמתית. למיטב זכרוני, לא רק את מותה של הילדה בכביש חוצה ישראל הגדיר עורך החדשות כרצח, אלא גם את מותם של בני משפחת בנימין כהנא שנורו מן המארב בשטחים. אנו מודעים למשמעות הטעונה של המלים, בתיאור ההתרחשויות, אבל בסופו של דבר עלינו להביא לקוראים תמונה עיתונאית מהירה ומדויקת ככל שניתן ואת זה יכול לעשות עורך חדשות מיומן כשהוא משתמש ברגישות ובאינטואיציה נכונה באוצר המלים שמעמידה השפה לרשותו.

בתרגום מעיתוני העולם זוכה הניו יורק טיימס לעדיפות ברורה. האין פתחון פה לקולות וסיפורים ממקורות אחרים? רון רמת השרון

חנוך מרמרי : ל"הארץ" יש הסכם סינדיקציה בלעדי עם ניו יורק טיימס ואנו מרוצים ממנו. זהו בלי ספק מאגר החומר העיתונאי החשוב בעולם. ככלל, הרשות לתרגם עיתונות זרה, תלויה במגבלות של הסכמים ורכישת זכויות. נוכחנו לדעת שהעיתונות האמריקאית היא המתאימה ביותר לתרגום לעברית, וכמעט שלא נדרשת התערבות כדי להפוך טקסט של כתב אמריקאי לטקסט עיתונאי בעברית. עם זאת, אנחנו משתדלים לגוון, ובמקרים מיוחדים, כמו במלחמה בעיראק לדוגמה, עשינו מאמץ להביא הרבה תרגומים מן עיתונות אירופית, מתורגמת משפות שונות. פעמיים בשנה אנו מפרסמים מגזין ובו מיטב הסיפורים המגזיניים שמתפרסמים בעיתונות העולם.

היה ב"הארץ" מדור שבועי ובו קטעים מתורגמים מן העיתונות הפלשתינאית. למה המדור אינו מופיע עוד. אורן, חיפה

חנוך מרמרי : הוא יחודש בקרוב.

מה גרם לך להיות עיתונאי? מה המניע שלך לעסוק בעיתונות? יונית בראון תל אביב

חנוך מרמרי : קשה להשיב תשובה ראויה בפורמט כה קצר ומעולם לא ניסחתי לעצמי תשובה כזאת. כנראה שזהו התחום שבו לכישורים שבי ולשאיפות החברתיות שפיתחתי, נמצא ביקוש. לפני שנים החלום שלי היה לכתוב תסריטי דרמה לטלוויזיה. אלא שלא היתה בדיוק טלוויזיה שתרצה בכך. המניע שלי לעסוק בעיתונות - מלבד הפרנסה ומבול ההזמנות לקבלות פנים אצל שגרירים - הוא ההרגשה שעיתונאי הוא סוג של אביר בן זמננו. סוג של לוחם לתיקון חברתי, לשכלול הסביבה שאנו חיים בה ולהשפעה על דרכה. אני מוצא סיפוק רב בתפקיד זה ובזכות להוביל חבורה יוצאת מן הכלל של עיתונאים, חדורי שליחות דומה, בדרך הזאת. אין סיפוק גדול יותר מאשר להבחין בתוצאות. "הארץ" עשה מאמץ רב בשבועות האחרונים להיות צד מצנן ומתריע מול אקסטזת הקזינו במצפה רמון. הרושם היה שאין די בכתיבה עיתונאית כדי להשפיע בעניין זה על מקבלי ההחלטות. כאשר אתמול הביע ראש הממשלה הסתייגות מרעיון הקזינו, חשתי סיפוק רב.

אילו נוהלים ובקרות מקיימת המערכת כדי למנוע מקרים כדוגמת מה שאירע בניו יורק טיימס? גילי, תל אביב

חנוך מרמרי : המקרה של ג'ייסון בלייר אכן גרם לי להזיע. דבר כזה יכול, לכאורה, לקרות גם לנו ולהתרחש בכל עיתון. כל עבודתה של מערכת עיתון מבוססת על אמון. עורך חייב להאמין לכתב (וכתב צריך להאמין למקורותיו). אם מסיבות שונות ישנו כתב שעושה באמון שניתן בו שימוש לרעה, יהיה לעורכיו קשה להבחין בכך מיד וקשה עוד יותר יהיה להם להפנים את העובדה שהם בעצם רומו ונבגדו, גם כשיהיו רמזים לכך. כל מערכות הבקרה של עיתון - עורכים ובקרי שגיאות - אינן חסינות בפני מקרה כזה - כמובן על פי מידת תחכומו של הכתב. צעד המניעה הבסיסי הוא להימנע מלקבל לעבודה ומלקדם אדם שיש בדל של ספק באשר לאמינותו. הצעד הבא הוא להפקיד עורכים מיומנים לכל הכותבים. אם חלילה כתב מוליך שולל את עורכיו, ברוב המקרים הדבר ייודע דרך פנייה או תלונה של גורם חיצוני. המערכת צריכה להיות קשובה לפניות ולתלונות כאלה ולפעול על פיהן. אפשר רק להתנחם בעובדה שעד היום לא נמצא ג'ייסון בלייר ישראלי. אולי במדינה כל כך קטנה שבה כולם מכירים את כולם, תופעה כזאת לא תיתכן.

מדוע מוסף "הארץ" אינו עוסק לעולם ביחסים ומבכר כל מה שקר ומנוכר ומנותח אקדמית. החיים הרי מורכבים, לפני הכל, מיחסים עם הקרובים לנו. למה אין כתבות עם נגיעה פסיכולוגית או משפחתית, גידול ילדים, יחסים בין בני זוג, יחסים בין הורים לילדים - וכל מה שאנושי? אודליה בר, הרצליה

חנוך מרמרי : סוג העיתונות שאותו את מתארת, מקובל יותר במגזינים עצמאיים ("את", "לאשה", "עולם האשה" "הורים וילדים" וכיו"ב). העיתונות השימושית, שעוסקת בכישורי החיים (והמשכה במדף ארוך בחנויות הספרים), אינה תחום התמחות ישיר של עיתון יומי ובכל מקרה לא של "הארץ". זה, חלילה, לא הופך אותנו לבלתי אנושיים. רוב מוסף "הארץ" עוסק באנשים ובסיפור חייהם ויחסיהם עם הסביבה, אבל לא באופן דידקטי. הגישה העיתונאית שעליה אמון המוסף, היא לספר סיפור טוב שיכול לעניין רבים.

האם שקלתם להוסיף מדור אקטואליה לילדים? הדסה, ירושלים

חנוך מרמרי : כן, אבל אנחנו - כמו עיתונים רבים בעולם - ניגפים סביב אותם קשיים. עיתונות הילדים היא שוק מיוחד ומאוד מפוצל. מרגע שילד לומד לקרוא, צרכיו משתנים מהותית כל שנתיים או שלוש. כך, גם בעיתונות הנוער. כל שכבת גיל מצריכה צוות עורכים וכותבים שונה שיודע להתאים עצמו לצרכיהם ולסגנונם של בני אותה שכבה. המחשבה המקובלת ב"הארץ" היא שיש להשקיע בבני נוער - בעיקר, כמובן, בני מנויים שנחשפים לעיתון בבית - דרך הנושאים ולא דרך סגנון הכתיבה. בדרך כלל בני מנויים מחילים לקרוא את עמודי הספורט או מדורי המוסיקה כבר בגיל 13 ובהדרגה מרחיבים את תחומי העניין שלהם.

לפעמים לוקח זמן רב לזהות את הנושא והדמויות בקריקטורה היומית, ולפעמים בלי הצלחה בכלל. האם אני היחיד או שגם לך זה קורה? דן, יובלים

חנוך מרמרי : כשזה קורה לי אני שואל במזכירות המערכת ומסבירים לי. אולי כי אני העורך. קשה לצפות שכל קריקטורה תקלע לטעמו של כל קורא, אבל בסך הכל נדמה לי שהקריקטורות שלנו מאוד מוצלחות. לא?

האם אתה מרוצה ממתכונתו הנוכחית של מוסף "תרבות וספרות"? האינך סבור שיש לעדכנו, לרעננו, ולהפוך אותו לתוסס ומעניין יותר? טלי לטוביצקי, עומר

חנוך מרמרי : אני אכן חושב ממש כפי שניסחת. אני בא בדברים עם עורכי המוסף הזה, ואנו נמצאים בעיצומה של בחינה מעשית איך להגשים את היעדים האלה.

מדוע הקו של "הארץ" כל כך נגד מדינת ישראל ובעד הפלשתינאים. מדוע הדעות ב"הארץ" יותר קיצוניות היום לכיוון השמאל מאלה שהיו לפני עשר שנים. פעם זה היה עיתון שלי. היום אני רואה ב"הארץ" עיתון של האויב. רון אביחייל, תל אביב

חנוך מרמרי : קשה לי להסכים איתך על שינוי מהותי בעמדת העיתון כלפי הסכסוך עם הפלשתינאים בעשור האחרון. אם חל שינוי כזה, בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, הוא דווקא בכיוון של ספקנות מסוימת כלפי העמדות הפלשתיניות ולא להיפך. "הארץ" מבטא באופן עקבי בקו האדיטוריאלי שלו עמדה באשר לסכסוך הזה ולדרך פתרונו. זו בסך הכל עמדה עקבית, כמעט מהימים הראשונים שאחרי מלחמת ששת הימים. אפשר לחלוק עליו, אבל אין לשלול את הלגיטימיות שלו ובוודאי לא להציגו כעמדת "אויב". על פי הקו הזה, שהתפתח עם השנים, הסכסוך בין העמים צריך להיפתר בדרך של משא ומתן מדיני עם יישות פלשתינית יציגה, ועל סמך כמה עקרונות, שאלה קוויהם הכלליים: סיום הכיבוש וקליטה מלאה של מתיישבי יש"ע בתחומי מדינת ישראל, הגדרת קו גבול המסתמך על מתווה הקו הירוק, בתיקונים מוסכמים. הסכמי פירוז של המדינה הפלשתינית. ירושלים תישאר ישות עירונית בלתי מחולקת עם ריבונות פלשתינית בחלקים הפלשתינים ויהודית בחלקים היהודים. טיפול בבעיית הפליטים וניסיון לפותרה - מבלי לאפשר את זכות השיבה לשטחי מדינת ישראל. הצהרה משותפת ומאושררת של סיום הסכסוך. כמה ממשלות ישראל ניסו לעשות כברת דרך משמעותית כדי להגיע ליעדים דומים לאלה ואפילו ראש הממשלה הנוכחי מאמץ בהדרגה כמה מעקרונותיו.

מכיוון שאני ממילא משלם ל"הארץ" דמי מנוי, האין זה ראוי שאהיה זכאי, באמצעות סיסמה, לקריאת המהדורה האלקטרונית ללא כל ההטרדות שנוספו לאחרונה (חלונות קופצים ופרסומות אגרסיוויות)? רון אבריאל, רמת השרון

חנוך מרמרי : אתה זכאי. אלא שסדרה של בעיות טכניות מנעו מאיתנו לעת עתה להציע מהדורה נקיה מפרסומות למנויים. אני מניח שבקרוב נמצא דרך לעשות זאת באופן פשוט ויעיל.

האם אתה נוהג לענות על פניות שמופנות אליך בדואר האלקטרוני? אחרי הלינץ' בחברון הצעתי לך לפרסם סקירה של העיתונות הפלשתינית ולפני חודשיים הצעתי לך לפרסם סקירה תקופתית על התקדמות גדר ההפרדה. לא קיבלתי תשובות, אבל ראיתי בעיתון סימנים לכך שמשאלותי נענו. צבי שרון, ראש העין

חנוך מרמרי : לצערי אני ממעט לענות לדואר האלקטרוני המופנה אלי. למעשה הדואר מגיע ללשכתי, בהיקף של מאות פריטים ביממה (וכמובן הרבה דואר זבל). חלק ממנו מופנה לאנשי המערכת הנוגעים בדבר. בדרך כלל אני קורא את הצעות ותגובות הקוראים, אך אין בידי די זמן להשיבם. ייתכן שמכתביך זירזו או אף חוללו מהלכים מערכתיים. אני מקווה שתמצא סיפוק בכך ומודה לך באיחור.

לשאלת גולשים רבים: מה צריך לעשות אדם המעוניין להיות כתב ב"הארץ"?

חנוך מרמרי : לצערי, צריך להוכיח יכולת (וניסיון) בכתיבה עיתונאית בעיתון אחר. אידיאלית, "הארץ" צריך היה להקים בית ספר להכשרת עיתונאים ליד המערכת, כך שיוכל לעצב את דורות העיתונאים ולברור את הראויים. בפועל אנו מציעים תעסוקה לכוחות שכבר בולטים בשוק העיתונות. בדרך כלל ניתנת עדיפות לאנשים בעלי ידע ספציפי (לדוגמה, אדם שיחזיק בתואר במינהל רפואי, המבקש להיות כתב בריאות) . למעשה, אין די במסמך קורות חיים מרשים. עיתונאות הוא סוג של כישרון טבעי, והיצר העיתונאי הוא תכונה הכרחית. נדרשים עוד כמה מרכיבים חשובים באישיות - כמו יושר ויושרה. נדרש גם כישרון כתיבה, שבלעדיו אין ערך לכל אלה.

האם נחזור לקרוא כתבות שלך מהטור דה פראנס השנה? דני גבע, יובלים

חנוך מרמרי : לא, אבל תוכלו לקרוא את יאיר בן עמי שהידע שלו בתחום עולה בהרבה על שלי. לצערי גם לא הספקתי השנה להתעדכן בהתפתחויות השוטפות, במידה שתאפשר כתיבה.

למה שלא תוציאו פעם בשנה ספר ובו אוסף כל הקריקטורות של השנה החולפת? אורי, ירושלים

חנוך מרמרי : נראה שקלענו לדעתך. אנו יושבים בימים אלה עם הקריקטוריסטים שלנו וחושבים כיצד להפוך את היצירה היומיומית שלהם למשהו שעומד במבחן הזמן. תערוכה? ספר? אירוע?

מדוע, בעוד שבתחומים מסוימים "הארץ" הוא נשכני ואמיץ, בתחום הכלכלי כל תכנית של האוצר תזכה תמיד לאימוץ גורף וכל שביתה תיתקל תמיד בהתנגדות? עופר סיטבון בית שמש

חנוך מרמרי : זה לא שב"הארץ" מתלהבים תמיד מפקידי האוצר, אלא שהם נתפסים כאן במקרים רבים כשומרי החותם. מדובר בחבורה (איכותית, בדרך כלל) של משרתי ציבור - שאמורים לעמוד בלחצים פוליטיים עצומים ולמעשה רק בידם למנוע אנרכיה תקציבית. בדרך כלל, ברמה בסיסית זו "הארץ" רואה עצמו כשומר הקופה הציבורית, כלוחם בפופוליזם פוליטי ובאינטרסנטים למיניהם. בוויכוחים הפרטניים על יעוד משאבים וסדרי עדיפויות אפשר למצוא ב"הארץ" הרבה התנגדות לביורוקרטיה של האוצר. "הארץ" כעיתון, איננו נגד עיקרון השביתה. "הארץ" עקבי בהתנגדותו לדינמיקה הכוחנית של שביתות במיגזר הציבורי שמבוססות על פגיעה מכאיבה בציבור כדי להביא הישגים לשובתים. "הארץ" כ"שומר הקופה" גם מתנגד לעתים קרובות לעמדות הפתיחה המוגזמות של מגזרי השובתים השונים -מסיבות מקרו-כלכליות (למשל, הסכמה לשינוי שכר מוצדק בגזרה מסוימת, שתגרור השוואת תנאים לאורך כל הגזרה). אני מציע לנטרל סיסמאות ישנות על ניאו שמרונות ולראות כך גישה חברתית וציבורית טהורה.

כותבים בעיתונכם נוטים לעקוץ באופן עקבי למדי עמיתים למקצוע, כולל עמיתים מ"הארץ" עצמו. אילו מטרות זה משרת? האם הליברליות הזאת לא גורמת אווירה עכורה במערכת? אודי, גבעתיים

חנוך מרמרי : מערכת "הארץ" איננה נותנת מטריית הגנה לעיתונאים בכלל ומטריית הגנה אוטומטית לעיתונאיה. אנחנו מוכנים לספוג ביקורת (וסופגים) מכל המעוניין, ולא מונעים מעצמנו ביקורת על עמיתים. אם איש "הארץ" מופיע בתקשורת (רדיו, טלוויזיה וכו'), הוא חשוף לביקורת ככל אדם אחר - ומבקרי הטלוויזיה אכן מתאכזרים לעתים לחבריהם ב"הארץ". לדעתי, למבקר טלוויזיה שחוסך את עטו מעמיתיו למזנון, אין בסיס מוסרי רחב דיו כדי לבקר אחרים. ככלל, העיתון מגבה אך ורק עיתונאי בעת מילוי תפקידו - ואז הגיבוי הוא כמעט תמיד מלא

יש לי רושם שבגלל לחץ קוראים, עבודתה של עמירה הס ב"הארץ" איננה זוכה להבלטה כבעבר. האם עיתונות חופשית היא כמו כל עסק אחר? ערן רייזמן, מינסוטה ארצות הברית

חנוך מרמרי : ראשית לשאלתך השניה: עיתונות חופשית חייבת לפעול מתוך עוצמה כלכלית. עיתונים שנקלעו לקשיים נהיו תלויים יותר בקוראיהם ובמפרסמיהם, וסופם שנעלמו ואיתם נעלמה גם החירות העיתונאית. עמירה הס היא אולי הידועה היום (בישראל, ובעולם כולו) בין 350 חברי מערכת "הארץ", בגללה אורח חייה הייחודי כעיתונאית ישראלית המתגוררת בתחומי הרשות הפלשתינית ומדווחת משם. היא ידועה גם בגלל המחלוקת סביב השאלה אם עיתון ועיתונאי ישראלי צריך לדווח במסירות כזאת על הנעשה בצד השני של זירת העימות. ב"הארץ" עמירה הס אינה שנויה במחלוקת כלל. להיפך - היא נהנית מהערכה גבוהה של עורכיה על אומץ ליבה ועל מקצועיותה. למעט מקרה אחד, שנתון במחלוקת משפטית, לא זכור לי מקרה שבו דיווח מרבבות דיווחיה אותגר כבלתי אמין או כלא נכון עובדתית. למערכת "הארץ" אין אפוא כל עניין להצניע את פועלה של עמירה. מעבר לוויכוח שהעיתון מנהל עם חלק כלשהו מקוראיו על הצורך לסקר בהיקף כזה את הנעשה בשטחים, לא מופעל עלינו שום לחץ משום גורם בעניינה של עמירה. לפני כשנה נענינו להפצרות חוזרות של עמירה להקל מעליה את העומס הכרוך בסיקור החדשותי, ומינינו כתב לעניינים פלשתיניים האחראי לסיקור השוטף של התחום, ארנון רגולר. מאז, לא רק שהיקף הסיקור של הנושאים הפלשתיניים לא פחת, אלא אף עלה. עמירה מתרכזת היום בכתיבת כתבות (בעיקר לחלק ב') ובפרסום מאמר שבועי בעמוד המאמרים. ולחזור לפתיחת תשובתי: אנשים כמו עמירה הס הם נכס למוניטין של העיתון ונכס לקוראיו - ומבחינה זאת היא מחזקת את העיתונות החופשית ולא מחלישה אותה.

אני נהנה מתוכנו של עיתון "הארץ" ומאיכות הכתבות, אבל סובל נורא מגודל העיתון. מדוע לא להתחשב בצרכי הקורא ולהקטינו לגודל הגיוני. תומר, קרית אתא

חנוך מרמרי : גודלו של עיתון הוא נגזרת מדוייקת של המידות הסטנדרטיות של מכונת הדפוס (ברוד-שיט), בחלוקה לחצאים (טבלואיד) רבעים ושמיניות (עכבר). לכל פורמט יש יתרונות וחסרונות משלו. "הארץ" נמנה על סוג העיתונים המכונים עיתוני ברודשיט, בגלל הפורמט הרחב. עם השנים קמו עיתוני חצי הפורמט - הטבלואידים - ויחד עם השינוי הפונקציונלי הם הביאו גם שינוי בזהות. הנוחיות בקריאת הטבלואיד (ברכבת התחתית, נניח) יצרה תרבות שלמה של נוחות מחשבתית - ידיעות קצרות, כותרות גדולות, מעט מילים בעמוד ועדיפות לתצלום על הטקסט. כך שהיום הפורמט הוא גם סוג של הגדרת זהות. עיתון הברודשיט, מעצם מבנהו, הוא פלורליסטי יותר. ששה שבעה סיפורי חדשות בעמוד ולא סיפור אחד צעקני ("התאבדה כי פוטרה"...). יותר מלים בכותרת ולכן דיוק ענייני ("במבצע צבאי בים סוף נתפסה ספינה שהובילה נשק לפלשתינים" לעומת - "כמו בסרטים!" שבאחד הטבלואידים). נראה שכדי להמשיך ולקרוא את "הארץ" לא תהיה לנו ברירה אלא לחזק את שרירי הזרוע, להחליף את שולחן המטבח ולהמנע מנסיעות ברכבת תחתית המצויינת שבוודאי תקום כאן פעם.

מדוע מוסף "קפטן אינטרנט" יוצא לאור בהיקף כה קטן-כתבה מרכזית וכמה המלצות בלבד? (שאלה דומה שאלו גם ניר דגן מתל אביב ושמעון מבני ברק) הדס אשקלון

חנוך מרמרי : "הארץ" הוא העיתון הראשון שייחד ליקום החדש שנולד באינטרנט מדור; ואחר כך מוסף שבועי. השפל הכלכלי הביא אותנו להחלטה הכואבת (ממש), להפסיק את הופעת הקפטן כשבועון. אנו ממשיכים לקיים אותו, במתכונת מצומצמת, בהמתנה לימים טובים יותר; שבהם, אני מבטיח, נחזירו בשמחה למתכונות השבועית. אחת האכזבות שהיו לנו במוסף הקפטן, היא שלא הצלחנו לכונן סביבו שוק חי של מפרסמים (כפי שהצלחנו לעשות, למשל, במוסף "ספרים"). ייתכן שבחלוף הזמן יבשיל גם השוק הזה.

מדוע כרוך השימוש בארכיון "הארץ" בתשלום כספי? יגאל אייזנמן ירושלים

חנוך מרמרי : ארכיון "הארץ" הוא נכס נדיר שנצבר בעמל רב ובהשקעה רבה במשך שנים. כדי להחזיק את הארכיון פתוח לכל (או אף למנויים בלבד) היה צריך להעלות עוד את מחירו היקר בלאו הכי של העיתון. מקובל בעולם העיתונות לראות בשירותי ארכיון שירות בתשלום וכך אנו נוהגים גם אם ההכנסות הישירות מפעילות זו תמיד נמוכות מהוצאות האחזקה והפיתוח של הארכיון.

הצטערתי לשמוע ש"הארץ" מצמצם כיסוי מערכת הבריאות בישראל. השילוב של חיים שדמי ורן רזניק היה שילוב מנצח. אסף יעקבי תל אביב

חנוך מרמרי : אני מסכים עם קביעתך. ובכל זאת, כל עוד השפל הכלכלי נמשך ועלינו להתאים את הוצאותינו להכנסות הפוחתות, אין לנו ברירה אלא לצמצם מעט. בשלוש שנות המשבר "הארץ" לא פיטר עיתונאים וקיצץ אך מעט בשכר עובדים בכירים. חיים שדמי משמש היום כתב לענייני פנים (תחום כיסוי חשוב במיוחד, כשבמשרד הפנים שר כאברהם פורז) ורן יחזור לכסות באופן שוטף את תחום הבריאות. כשירווח - נתרווח ונרחיב מחדש.

גדעון לוי כתב ביקורת (משובחת) על ספרו של סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני". השמועה מספרת שעורך "ספרים" ננזף על כך שלוי העז ליצור קשר השוואתי בין מה שתיאר הפנר על עליית הנאצים לבין מה שמתחולל בארץ. האם כך היה? איריס חפץ ברלין גרמניה

חנוך מרמרי : אם תקראי את רשימתו של לוי על ספרו של הפנר תגלי שלוי מסתייג במפורש מהשוואה כזאת, אבל בעיני גם ההסתייגות המפורשת הזאת בעייתית בפורמט שבו הוצגה. מוסף "ספרים" ב"הארץ" אמור, על פי הנחייתי, לתת סיקור ראשון לספרים חדשים שמופיעים בחנויות. זה אמור להיות סיקור אינפורמטיווי, מלווה בהקשרים, בהרחבות ובאיזכורים הנדרשים. סיקור נטול פניות, כאשר לסוקר המשודך לספר, יש תחום מומחיות שמקנה לניתוחו משקל. עורך ספרים טעה, לדעתי, פעמיים, ועל כך הערתי לו. הוא טעה בבחירת הכותב, והוא טעה בהסכמתו לפרסם רשימה שכבר עם הצגת הספר עוסקת בזיקתו למציאות העכשווית כאן. כדי להבהיר את דברי אומר כך: לא היתה שום בעיה, אילו בשלב מתקדם כלשהו בחיי המדף של הספר, היתה מופיעה ב"הארץ" (בעמוד המאמרים, נניח, או ב"תרבות וספרות") רשימה של לוי שכותרתה "הרהורים נוספים על סיפורו של גרמני". אחרי, ולא במקום, סיקור ראוי במוסף "ספרים".

כמנוי על העיתון וכקורא קבוע של "הארץ" אינטרנט, אני מאוכזב וכועס על המגמה של פרסומות אקטיוויות הקוטעות את רצף הקריאה ומעקרות את היכולת להנות מהעיתונות האיכותית והרצינית ש"הארץ" מתיימר לספק. אהרון פתח תקוה

חנוך מרמרי : הבאנרים המקפצים מעצבנים מאוד גם אותי עצמי, כך שלא בחדווה רבה אישרתי את הכנסתם. בתרבות האינטרנט מקובל שהגולש אינו משלם, ואין ביכולתנו לשנות זאת. כדי שהמפרסם, לפחות, ישלם, צריך לתת לו תמורה יעילה וזו כך מתברר - התמורה המינימלית. הבה נזכור ש"הארץ" מפעיל שתי מערכות אונליין בעברית ובאנגלית שהן פתוחות לחלוטין לגולשים ומספקות את כל החומר שיש בעיתונים המודפסים. מי שרוצה קריאה שקטה ונעימה, שיתכבד וירכוש מנוי לעיתון. מי שרוצה לקרוא בחינם את תכני "הארץ" - שיתגבר על אי הנוחות ויגלוש בין הבאנרים (או שיוציא מדפסת).

האם יש מדיניות מכוונת להומוגניות רעיונית בין הכותבים בדרגותיהם השונות ב"הארץ"? אם היא קיימת, האם אינה מובילה לבחינה חד ממדית של המציאות? האם היית רואה בבחור כמוני, בוגר ישיבה תורנית וישיבת הסדר ובעל תואר שני בתקשורת מאוניברסיטת בר אילן, מי שראוי לבוא בקהלכם - או שמא תקרת זכוכית חוסמת את הדרך של אנשים כמוני אליכם? צוריאל ראשי, פתח תקוה

חנוך מרמרי : אם יש תקרת זכוכית כזו, אנו צריכים לנפצה. לכאורה, איש מן המתקבלים לעבודה ב"הארץ" אינו נשאל להשקפותיו ואלה מתבררות עם השנים. אבל בפועל "הארץ" הוא אכן הומוגני מדי. מעצם הקריטריונים הגבוהים הנדרשים כדי להתקבל לעבודה, נוצר ניפוי - והעיתון קולט כמעט מאליו, צעירים משכילים, עירוניים, יהודים, שרובם חילוניים. רבים מהם מגיעים מן המקומונים או מגל"צ (שבה, מראש, יש ניפוי מאוד יסודי). אנחנו מאוד מעוניינים לגוון, ככל שניתן, את הפרופיל הזה של חברי המערכת, ולהגיע לקהלי קוראים שאינם מובנים מאליהם - כלומר, למצוא מכנים משותפים עם קבוצות קוראים שונות. בפריפריה, בקרב המיעוטים, העולים החדשים קוראי העברית ובקבוצות שמשנתן הרעיונית שונה מזו של רוב אנשי המערכת כאן.

מדוע אין ב"הארץ" מדור סאטירה או קומיקס ראוי, במיוחד לאור העובדה שאתה עצמך כתבת סאטירה בשעתו? נתי חיפה

חנוך מרמרי : אישית, אני חושב שקשה מאוד ליצור סאטירה אפקטיווית בעולם תקשורתי כל כך עמוס, כמו זה שאנו חשופים לו היום. בוודאי הייתי שמח לראות סאטירה ראויה על במה, בטלוויזיה או בפרסום מודפס, אבל השאלה היא אם "הארץ" צריך לשים את ההשקעה בסאטירה בראש סדרי עדיפויותיו. אם נזכור שעיתון פועל רק במסגרת משאביו (שהם תמיד מצומצמים מדי), הרי שעדיין לא הגשמנו הרבה יעדים עיתונאיים חשובים שאנחנו מחויבים להם לפני הסאטירה. ובכל זאת, אם נזהה כישרון מבטיח בכתיבת סאטירה (או קומיקס), אני בטוח שנחפש דרכים לשלבו ב"הארץ".

דווקא מפני ש"הארץ" נותן במה להצגת סיבלם של אלה המוגדרים כ"אחר" (פלשתינאים, עובדים זרים, ערביי ישראל וכו') קשה לי להבין מדוע העיתון מציג באופן בלעדי את השקפותיו של נחמיה שטרסלר הדוגלת בקפיטליזם קלאסי ואשר שולטת ברוב המאמרים בנושאים כלכליים וחברתיים. עמית דולב, רחובות

חנוך מרמרי : מבלי להיכנס לדיון על תורות כלכליות, הייתי אומר שמאז ומתמיד "הארץ" בחן את המשק הישראלי מזווית ציבורית רחבה, שוויונית (ואף מתקנת כשצריך). כלומר, טובת הכלל לפני טובת המגזרים השונים, ניהול משקי מציאותי וממושמע מול פופוליזם פוליטי, ראייה לטווח בינוני וארוך לפני פיתרון בלתי שקול של משברים מיידיים. כלומר, יצירת שגשוג במדיניות נכונה ולא בהרעפה חסרת אחריות של משככי כאבים בנקודות כואבות. בעיניי, העקרונות הללו הופכים את "הארץ" לעיתון חברתי במובן הממשי ביותר - זאת בנוסף לתפקידיו בשיקוף המציאות האנושית הכואבת. נחמיה שטרסלר הוא כותב בולט בחבורה מגוונת של כותבים, שרובם ככולם דבקים בעקרונות אלה.

מדוע לא מקיימים ב"הארץ" אינטרנט פורומים לדיון על כתבות מסוימות שלבטח יש לקוראי "הארץ" מה לומר עליהן. לקוראי "הארץ" יש מה לומר והם מבקשים להיות שותפים בעיצוב המוצר עבורו הם משלמים (ניתן להגביל את הגלישה למנויים בלבד וכך לחסום מתלהמים למיניהם). משה מובשוביץ תל אביב

חנוך מרמרי : שאלת הפורומים מעסיקה אותנו מאז ראשית ימי האינטרנט ואנחנו לא בטוחים שמצאנו לה עדיין תשובה ראוייה. סדרת "שאלה תשובה" שאנו פותחים היום כאן היא ניסיון לכונן קשר אינטרנטי ראוי עם קוראינו (סדרה כזאת רצה בהצלחה רבה במהדורה האנגלית בשלושת החודשים האחרונים). כדי שהפורומים (והטוק-בקים, התגובות המיידיות לפרסומים המערכתיים) לא יהפכו לשרשאות של תגובות-זבל וכדי לקיים רמת דיון ראויה נדרשת בקרה אקטיווית וצמודה. לעת עתה, ניהול ועריכת אתרי "הארץ" כפי שהם, תובע מאיתנו משאבים רבים ולא מצאנו אמצעים כספיים זמינים לניהול פורומים. אבל, מכיוון שאני סבור כמוך שצריך לתת לקוראינו כלי כזה, אנו מתחילים כעת סדרה של ניסיונות (פומביים) בחיפוש אחר הדרך המתאימה ל"הארץ" ולקוראיו.

בעידן המידע מקצועות רבים נכחדים, נולדים והופכים את אופיים. מה לדעתך, ועל פי התחזיות המקובלות בתחומך, יקרה למקצוע העיתונות ולהרגלי הקריאה בעשורים הבאים? ניר דגן תל אביב

חנוך מרמרי : העיתונות עוברת אכן טלטלה אדירה, תוצאה של המהפכות הטכנולוגיות. אני מניח שגם הרגלי הקריאה עוברים שינוי עצום, שיילך ויתברר ככל שיתבגר הדור שנולד עם מחשב ומודם. יחד עם זה, מתברר שצג המחשב אינו תחליף לנייר המודפס, (כפי שטלוויזיה אינה תחליף לרדיו); אלא מדיום משלים. אני מניח שהקוראים החדשים, ילידי דור הגלישה, קוראים אחרת מאיתנו. הם מרפרפים, סורקים, מיומנים באיחזור מידע, מיומנים בסינון ובמיון. ייתכן שהקריאה הליניארית של שורה אחר שורה ועמוד אחר עמוד תפנה את מקומה לסריקה רחבה תוך התמקדות בממצא מעניין. זאת תהיה מהפכה איטית. בינתיים העיתונות המודפסת שורדת יפה לצד האונליין ועולם המו"לות ממשיך לכרות יערות כדי להדפיס את הארי פוטר. סטיבן קינג (או שהיה זה מייקל קרייטון?) ניסה לכתוב סיפור ישר לאינטרנט - ולא ממש הצליח. כך או כך, הצורך בעיתונות; במובן המהותי יישאר. כמו הצורך הקדמון בסיפוק הסקרנות ובסיפור סיפורים. כל עוד אנו חיים בחברה מורכבת המבוססת על ידע, יהיה צורך בעיתונות כדי להראותה ולהציג את מבניה השונים. השאלה אם התוצר הסופי יהיה וירטואלי, במילה, בתמונה בצליל, או בפלט מודפס, היא בסופו של דבר משנית. בקיצור, לא הייתי טוען כי מי שמשקיע את כספו בבית ספר לעיתונות, לוקח על עצמו סיכון רב מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו