בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החשבון האישי של מלחמת הברירה הלאומית

תגובות

אלה האחים שלי

אורי אור. ערך: רמי טל. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 255 עמ', 88 שקלים

אינדיאנים על גבעה 16

אביחי בקר. הוצאת משרד הביטחון, 88 עמ', 65 שקלים

הערב בשש תפרוץ מלחמה

מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 222 עמ', 75 שקלים

אחי גיבורי התעלה

אילן כפיר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 350 עמ', 88 שקלים

שלושים שנה לאחר המלחמה הטראומטית ביותר בתולדות המדינה היא מתחילה לתפוס את המקום הראוי לה על מדפי הספרים. אם לפני חמש שנים, סביב יום השנה ה-25 למלחמה, יצא רק ספר בודד שכיסה אותה, באופן בלתי חדשני, יום הכיפורים השנה ראה לפחות תריסר ספרים חדשים על אירועיה.

ארבעת הספרים הנסקרים כאן מייצגים את המלחמה על פניה השונים ומזוויות שונות. בכולם יש לסופרים או למספרים נגיעה אישית לאירועים שהם דנים בהם. שניים עוסקים במלחמה בצפון: ספרו של אורי אור, מפקד חטיבת המילואים 679, מתמקד בלחימת החטיבה בשבוע הראשון של המלחמה ברמת הגולן, וספרו של אביחי בקר משרטט בעט מדויק את עלילות פלוגה ג' בגדוד 51 של חטיבת גולני, מפרוץ המלחמה ועד להפרדת הכוחות בצפון - עלילות ששיאן בקרב לכיבוש החרמון.

שני הספרים האחרים עוסקים בחזית הדרום. הראשון הוא סיפורו של מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפסט שלא נפל, על המלחמה ועל מה שאחריה. הספר השני הוא ספרו של אילן כפיר, המנסה בצורה כושלת למדי לשרטט תמונה פנורמית של הלחימה בחזית הדרום.

באוקטובר 1973 היתה חטיבתו של אורי אור חטיבת "שוט מטאור" - טנקי צנטוריון שלא עברו עדיין הסבה למנוע דיזל ומערכת תמסורת חדשה. משום כך סבלו הטנקים מבעיות מכניות רבות, וכושר התמרון שלהם היה נחות יחסית. אור היה מח"ט צעיר שעבר את הדרך מפיקוד על פלוגת הסיור של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים לפיקוד על חטיבת טנקים בתוך שש שנים.

ערב המלחמה, בשובו משנת השתלמות בארה"ב, קיבל דרגת אל"מ, וחטיבה 679 היתה הראשונה שעליה פיקד. החטיבה לא היתה (בניגוד לאחותה, חטיבה 179 בפיקודו של רן שריג) חטיבת "גיוס מהיר", כלומר כזו האמורה להתגייס במהירות, להיות ערוכה ליציאה בתוך 18 שעות ולהגיע לשדה הקרב בתוך שעות בודדות נוספות. אולם מציאות המלחמה זרקה לערימת הגרוטאות את כל התוכניות המוקדמות. גיוס החטיבה החל ביום הכיפורים בשעה 10:00 כגיוס שקט, ובתוך כ-14 שעות יצאו כבר ראשוני הטנקים שלה לקרב. 12 שעות לאחר תחילת המלחמה הם כבר התעמתו עם הכוח הסורי.

היכולת הזאת לגייס את האנשים מכל רחבי הארץ, להביאם לבסיס ולהוציאם לקרב בתוך שעות היא תוצר של מה שהיה לצה"ל בשפע בימי המלחמה ב-1973: מוטיווציה גבוהה, מקצוענות ובמיוחד כושר אלתור.

בניגוד לכל תכנון מוקדם הורה אור להוציא את הטנקים לקרב עם צוותים בלתי אורגניים, ביחידות קטנות הבנויות מאותם טנקים שהשלימו את ההכנות המינימליות, עם בטן חצי ריקה מתחמושת (הטנקים אוחסנו במחנה אחד והתחמושת במחנה אחר), עם מידע חלקי ביותר על הקורה בשדה הקרב, עם מערכת קשר רוויית תקלות וללא הכנות חיוניות נוספות.

כך לא יוצאים למלחמה. אבל בשל ההפתעה התעלמו אור ואנשיו (כמו רוב יחידות המילואים) מכל מה שלמדו והורגלו אליו כדי לתגבר, מהר ככל האפשר, את הכוח הסדיר ברמה, שחלקה הדרומי כבר נכבש בידי הסורים בשעות המוקדמות של 7 באוקטובר.

לכך כמובן היה גם מחיר. חיים סבתו, טנקיסט צעיר בחטיבה, היטיב לתאר את תחושתו של תותחן הנכנס לקרב בלי שעשה "תיאום כוונות" - כשם שנתן לספרו על המלחמה. ברמת הפיקוד הכניסה הבלתי מסודרת למערכה באה לידי ביטוי, בין השאר, במפגש חפוז ליד מפקדת האוגדה בנפח בסביבות 7:00 בבוקר עם מפקד האוגדה, רפאל איתן.

איתן, שלא היה מודע להתפתחות האיום הסורי מכיוון דרום, הורה לאור להיערך לאיום שאינו קיים בפתחת קונייטרה. זמן קצר אחר כך הציע מפקד חטיבה 7, אביגדור בן-גל, לאורי אור לבצע מתקפת נגד מזרחה. אולם בתוך זמן קצר התברר שהאיום הסורי אינו במזרח אלא בדרום, והטנקים של 679 נטשו את עמדותיהם כדי לנהל קרב קשה נגד הכוח הסורי שנע על ציר הנפט וכבר פרץ את הגדרות של מחנה נאפח.

אור מיטיב לתאר את עלילותיה של החטיבה שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות הבלימה ברמה ואחר כך בהבקעה למובלעת. שוב ושוב חוזר המרכיב לא רק של גבורת הלוחמים והמקצוענות שלהם, אלא גם כושר האלתור של הדרגים העורפיים יותר, שהצליחו להעמיד לרשותו בפתיחת כל יום מלחמה כ-50 עד 60 טנקים מצוותים, וזאת לאחר שבסיום כל יום לחימה הוא נותר עם לא יותר מ-30 טנקים. ניכר באור שהוא אוהב ומעריך את חייליו שאת רובם למד להכיר לראשונה רק תוך כדי המלחמה. הם מצדם, כך נדמה, השיבו לו במטבע דומה.

אחד הקטעים המרגשים בספרו של סבתו (עמ' 50-49) מתאר כיצד עלה המח"ט אל הטנק שלו באמצע הלילה לאחר יום קרבות קשה, הציג את עצמו בקול רך, חילק לאנשי הצוות שוקולד, ודיבר אתם בגובה העיניים על קשיי המלחמה ועל הקרב של יום המחרת. אור ייצג בשבילם טיפוס אחר של מח"ט - אנושי ורגוע - היפוכו של איש השריון מטיל האימה, שהמודל המובהק שלו הוא שמואל גורודיש.

באליית "אלה האחים שלי" יש בכל זאת קוץ אחד. מסיבות בלתי ברורות הכניס אור בסופו את פרשת אובדן הקריירה שלו במפלגת העבודה ב-1998 (הראיון שנתן לעיתונאי דניאל בן-סימון), כשהוא מנסה בצורה בלתי מוצלחת לכרוך זאת בסיפור המלחמה. זוהי טעות. מדובר בשתי מלחמות שונות לגמרי, וחבל שהוא לא התעלם מהמאבק הפוליטי - כואב ככל שיהיה - כדי להתמקד אך ורק במאבק הצבאי.

אם ספרו של אור מתאר את המלחמה שניהלה חטיבת מילואים כמעט אלמונית ברמת הגולן, סיפורו של מוטי אשכנזי מתמקד בשתיים מהמיתולוגיות הידועות של המלחמה ועוללותיה: המעוז שלא נפל, והמפגין שהפיל את הממשלה. אשכנזי לא כתב את הספר. הוא תיאר את הדברים מנקודת ראותו, וברוך נבו (יחד עם נורית אשכנזי) העלה אותם על הכתב. למען גילוי נאות: אני מכיר ומוקיר את ברוך נבו, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.

סיפור המלחמה של אשכנזי החל ערב ראש השנה, עם הגיעו לשירות המילואים כמפקד מעוז בודפסט בצפון הקו בסיני. בימים שלפני המלחמה גילה סימנים מעידים להכנות צבאיות בצד המצרי. כמו רבים וטובים הוא ניסה להרים קול ולהתריע. בדומה לאחרים גם קולו שלו אבד. אשכנזי, "ספקן מלידה" כהגדרתו, ניסה להכין את המעוז בצורה הטובה ביותר לקראת הבאות, אבל ההכנות האלה היו בלתי מספיקות בפרוץ האש.

בודפסט נותר המעוז היחיד שלא נפל, ומשתי סיבות. ראשית, הוא לא היה חלק אינטגרלי מקו בר לב, אלא ישב על שרטון, כמה קילומטרים מזרחית לאורקל - הצפוני שבמעוזי הקו. משום כך, ציר התנועה היחיד אליו היה ברוחב של כ-100 מטר, כשמצפונו הים ומדרומו בצות המלחה, ולא היה ניתן לכתר אותו. כל התקפה עליו היתה חייבת להיות התקפת מצח, שירי יעיל היה יכול לבלום אותה. במובן הזה, ההגנה על בודפסט היתה קלה יחסית למעוזים אחרים.

שנית, עם פתיחת המלחמה, כאשר הכוח המצרי התוקף כבר הגיע לטווח של כ-800 מטרים מהמעוז, הספיקו לחבור אליו שני טנקים מגדוד 9 של חטיבה 14 שדהרו על דרך הפלסטיק. בתוך דקות הם השמידו חלק ניכר מהכוח התוקף וגרמו לנסיגת השאר. מאז לא נעשה ניסיון מצרי משמעותי נוסף לכבוש את המעוז. עם זאת, הוא נותר תחת מצור במשך חמישה ימים, של כ-200 חיילי קומנדו שהמצרים הציבו על השרטון ממזרח לו. כל הניסיונות לחסל את הכוח הזה עלו בתוהו, וגבו לא מעט הרוגים. בסופו של דבר נסוג הכוח המצרי, שגם הוא היה מנותק מאספקה ומתגבור. ב-10 באוקטובר, לאחר שעבר הפגזות והפצצות קשות, הוסר המצור מעל בודפסט וכך תמה מלחמתם של אשכנזי ואנשיו שהשכילו, כפי שמתואר היטב בספר, לתפקד ככוח לוחם גם בתנאים קשים ביותר.

אשכנזי הפגין בימים אלה לא רק כושר מנהיגות מרשים, אלא גם אומץ לב אישי. ריצתו אל הטנקים שחברו למעוז, בעיצומה של הפגזה כבדה, והדקות שהיה על הטנק - לא חשוף בצריח אלא מחוצה לו - כדי לכוונו לעמדות הירי; או פריקת התחמושת בעיצומה של הפגזה כאשר הגיע הכוח המחליף, הם מעשים שמעלים את השאלה כיצד לא נמצא ראוי לעיטור. התשובה על כך טמונה אולי בחלקו השני של הספר.

כמה חודשים אחרי המלחמה, עם שחרורו ממילואים, החל אשכנזי את מלחמתו השנייה - מאבק עיקש שגם בו ניצח בסופו של דבר. הפגנת היחיד שלו מול משרד ראש הממשלה בתביעה להתפטרותו של דיין היתה תחילתו של תהליך ששיאו היה עצרת בהשתתפות 25 אלף בני אדם, וסיומו בהתפטרותה של ממשלת גולדה מאיר. המאבק הפוליטי הזה מתואר בטון מינורי ומאוד בלתי מתלהם. כמעט ספקני.

פגישתו עם דיין, שניסה להבין מיהו מוטי אשכנזי, ועדותו של אשכנזי לפני ועדת אגרנט, מתוארות כעימות חצי אפור בין מי שעבר חוויות מלחמה ואובדן על בשרו לבין מי שהיו מנותקים מהמציאות החדשה שנוצרה באוקטובר 1973. דווקא הטון הזה, המשדר ספקנות ביחס לתפקידו האישי של אשכנזי בהנעת תהליכים היסטוריים, מוסיף נפח של אמינות לתיאור מרתק של הדברים.

גם ספרו של אביחי בקר עוסק בנושא מלחמה מיתולוגי - הקרב על החרמון, אבל הוא עושה זאת במלים ארציות ביותר. בקר, מ"פ בגדוד 12 בחטיבת גולני במלחמה, בחר להתמקד בעלילותיה של פלוגה אחת בחטיבה - פלוגה ג' של גדוד 51 שחייליה, בפיקודו של סגן יגאל פסו, כבשו את גבעה 16 בקרב על החרמון ושילמו על כך מחיר דמים יקר. זהו ספר דק - 83 עמודים כתובים בסך הכל. אין בו מפות, אין בו צילומים, אין בו דיונים אסטרטגיים ואין בו מלחמות גנרלים. אבל יש בו מה שאין בהרבה ספרים אחרים - תיאור אותנטי של חוויית המלחמה מנקודת ראותו של רובאי בגולני, זה שבעתות שגרה נכנס ויוצא מבית הסוהר ובעת מלחמה מתברר כגבר שבגברים. בקר מכיר אותו היטב וספרו הוא מן התיאורים המדויקים ביותר של אירועי קרב במלחמה.

כיאות לאיש גולני, בקר אינו עושה חשבון לאיש. בספריהם של אור ואשכנזי יש התייחסות רופפת לחיילים שלא תיפקדו היטב במלחמה, אבל זהותם אינה מוסגרת. בקר, לעומת זאת, מציין בפתיחת הספר, תוך כדי תיאור מסדר היציאה לקרב של פלוגה ג', את שמותיהם של אותם חיילים שהשתמטו ולא הצטרפו לחבריהם - מי בגלוי, מי בהיחבא ומי על ידי ירי בכף היד. זו אמת קשה ומביכה. מעטים מבין כותבי המלחמה מעיזים לגעת בה. בקר גם אינו נרתע מלתאר את רובאי גולני בוזזים גופות של חיילי קומנדו סוריים או מחסלים שבוי בתום הקרב, או את ותיקי הפלוגה שולחים קדימה את הצעירים שיילחמו בשבילם ביעד מבוצר שהתגלה כפחות מאיים מכפי שהעריכו תחילה. בקר גם אינו חוסך את שבט ביקורתו מן הפיקוד הבכיר של החטיבה וממתכנני הקרב על החרמון: את החיילים טענו בהרבה מוטיווציה אבל ההכנות לקרב עצמו היו "דקדקניות פחות מתרגיל מחלקה בחושניה".

בתיאור מהלך הדברים עד לשיאו של הספר - תיאור הקרב על גבעה 16 מנקודת ראותו של טוראי דוד צרפתי - בקר בונה סדרה של דמויות ארציות: יגאל פסו, המ"פ שנכנס בקשיים לנעליו הגדולות של שמריהו ויניק (שהפך להיות מפקד הסיירת); חתוקה, המ"מ של צרפתי שמצא עצמו מתמודד מול רובאים ותיקים; סוויסה, הבריון של הפלוגה; סליקטר הבזוקאי; אוהלי שבא מהשייטת; חנן מלקר קל המשקל; פרץ המ"כ ועוד רבים אחרים. על אף אחד מהם (למעט ויניק, שחייליו ראו בו מהדורה עברית של פטריק קים), לא היו מסתכלים פעמיים ברחוב. אבל כאשר הגיעה עת המבחן אל מול האש על גבעה 16, ה"אינדיאנים" של פלוגה ג' הוכיחו מאיזה חומר קורצו: "הם תקעו עקבים בקרקע, ללא קברניט, ומבלי שנדברו ביניהם היה לכל אחד ברור שהם מפה לא זזים ויהי מה. בקלות הרי אפשר היה להתגלגל מקו האש שני מטרים לאחור ובכך להינצל. אלה בחרו להישאר, מי יודע עד מתי".

בסופו של הקרב על "העיניים של המדינה" נמנו 52 הרוגים של החטיבה. 43 מהם היו חיילי גדוד 51. בלי לכתוב זאת במפורש ובלי להשתפך במלים רגשניות, ספרו של בקר הוא יד זיכרון צנועה, הגונה ואותנטית לאותם לוחמים.

כל מה שמצוי בספרו של בקר חסר בספרו הפומפוזי של אילן כפיר על המלחמה בחזית הדרום. כפיר, חובש בחטיבת הצנחנים ומהראשונים שחצו את התעלה בליל 16-15 באוקטובר, מעיד על עצמו כי 30 שנה הוא הולך עם הספר הזה בלב. חבל שלא ניצל את 30 השנה האלה כדי להוציא ספר ראוי יותר, כי המוצר שהוא הוציא בסופו של דבר לוקה בחסר בכל כך הרבה תחומים עד שכמעט חבל שבא לעולם. תחום ראשון נוגע לטעויות העובדתיות. כך למשל, בעמודים 38-35 ניתן למנות, בין השאר, את הטעויות הבאות: הבי-בי-סי לא דיווח ביום כיפור על המצב המתוח (הוא כן דיווח); סאדאת הגיע למרכז שר (הוא הגיע למרכז עשר), הסאגר הוא טיל נגד חי"ר (הסאגר הוא טיל נ"ט); המצרים העריכו שיצליחו לשמור על גורם ההפתעה עד סמוך למלחמה (הם העריכו שהישראלים יידעו על כך לפחות ארבעה ימים מראש); למצרים היו נתונים שביום הצליחה יהיו זריחה ושקיעה מוקדמות (ממש שמש בגבעון דום); ואל"מ יונה בנדמן היה קמ"ן פיקוד דרום (סא"ל יונה בנדמן היה רע"ן 6 באמ"ן/מחקר).

תחום אחר שבו הספר לוקה נוגע לארגון ולעריכה. בלהיטותו לתאר את פרטי המלחמה מרמת החייל הבודד ועד לרמת הפיקוד העליון מתבלבל כפיר בתאריכים ובין רמת האוגדה לפיקוד, קושר דברים שאינם קשורים זה לזה, מבליט אירועים שוליים על חשבון אירועים מרכזיים, מתקשה להבין ולהסביר את ההיגיון (או חוסר ההיגיון) האסטרטגי של מפקדי צה"ל והדרג המדיני, ומביא בלא מעט מקרים אוסף של אירועים הנראה כרשימת מכולת. כך, למשל, עמוד 135 העוסק באירועי 11 באוקטובר, הוא מתייחס, בין השאר, לאירועים הבאים: איום מתהווה על אוגדת שרון; שני מיגים מופלים בגזרת קלמן מגן; צה"ל פורץ ברמה וחיל האוויר מפציץ את דמשק; שרון מצפה למפנה בחזית הדרום; לגדוד 198 נותרו שבעה טנקים; חטיבה 500 אימצה את שרידי גדוד ביה"ס לשריון; הקבינט החליט לחשוף פרטים על אבידות צה"ל; אווירת עצב ותדהמה בעורף ובחזית; גם טייסים בין הנעדרים.

ועם זאת, כפיר יודע גם לעבוד אחרת. הקרב של גדוד 890 ב"חווה הסינית" מתואר על פני 24 עמודים והוא מהחלקים היותר טובים בספר. אבל גם כאן, כמו בחלקיו האחרים, הדברים נקראים כטיוטה ראשונה המצפה לעריכה יסודית.

הפגם המרכזי השלישי בספר הוא העדר אובייקטיוויות. כפיר, שאינו מסוגל להפריד בין חוויותיו האישיות במלחמה לתיאור האירועים ברמות הפיקוד הגבוהות, מתעלם מכל מה שנכתב עד כה על תפקוד הדרג הבכיר במלחמה. וכך הוא מתאר את הרמטכ"ל דוד אלעזר כ"מדוכדך", כמעט כתבוסתן, את דיין כשקול וכמי שקורא היטב את המצב בשטח (בעיקר בגלל המגע הישיר שלו עם שרון), ואת שמואל (גורודיש) גונן כקנאי, המציע הצעות "מטורפות" שכל תכליתן להכשיל את שרון. ישנם גם בר לב, אברהם אדן, קלמן מגן, אלברט מנדלר ואחרים, שכפיר מתייחס אליהם על פי רוב בכבוד. אבל מעל כולם ישנו "מלך ישראל" - אריק שרון. כפיר רואה בו לא רק את בן דמותם של מונטגומרי, ז'וקוב ואייזנהאור (כך במקור), אלא יוצק לדמותו גם מהכריזמה של גרי קופר (שהופעתו על המסך בישרה לכל שהמצוקה הקשה תסתיים בניצחון) ומעוצמתו של שמשון, שרק הכבלים שהושמו עליו (בידי גונן, בר לב ואלעזר) מנעו ניצחון גדול בהרבה.

שרון הוא מצביא מוכשר, אבל הערצה עיוורת של חסידים חסרי ביקורת לא תנציח את מקומו בין דפי ההיסטוריה. כאן צריך לציין גם את המקום הרב יחסית שמייחד כפיר ליחידות הצנחנים בלחימה בדרום. תרומתם היתה ללא ספק גבוהה ואבידותיהם רבות, אבל גם חיילי התותחנים, ההנדסה, החרמ"ש ויחידות נוספות תרמו ואיבדו, וחלקם בקושי נמצאים בספר (כנראה מפני שכפיר היה צנחן ולא תותחן). מה שמתאים לספריהם של אור, אשכנזי ובקר - המתארים במדויק היסטוריה של יחידה אחת במלחמה - אינו יכול להתאים למי שמתיימר לתאר את המלחמה בחזית שלמה ומורכבת הרבה יותר. במובן הזה, "אחי גיבורי התעלה" אינו אלא אוסף אימפרסיוניסטי של רשמים - בחלקם מאוד לא מדויקים - מהמלחמה בדרום. לכן, באופן פרדוקסלי, דווקא הספר שמנסה לתאר את אירועי המלחמה מהזווית הרחבה ביותר הוא הפחות ערכי בכל הקשור להבנתה.

כאמור, ארבעת הספרים שנסקרו כאן הם רק חלק ממכלול גדול יותר של ספרות המלחמה שיצאה בזמן האחרון. זו ספרות חשובה לא רק ברמה התיעודית (עם כל הזהירות שיש להתייחס אליה), אלא גם מכיוון שהיא מזכירה לנו את אימי המלחמה ההיא. שר הביטחון אמר באחרונה שמלחמת יום הכיפורים היתה מלחמת ברירה. ספרים אלה, ודומים להם, מראים את המחיר היקר ששולם על הברירה הזאת.

אורי בר-יוסף מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו