בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפל מהכסא של נפוליאון

רק לפני ארבע שנים היה קונרד בלק המו"ל השלישי בגודלו בעולם, עם 400 עיתונים והשפעה ימנית-שמרנית חוצת יבשות. שערוריית הולינג'ר אילצה אותו לפרוש ולחפש קונים ל-144 העיתונים שנותרו בשליטתו, ביניהם "ג'רוזלם פוסט"

תגובות

באסיפת בעלי המניות של חברת הולינג'ר, המוציאה לאור של העיתון "ג'רוזלם פוסט", בחודש מאי בניו יורק היה קונרד בלק זחוח. בלק, המנכ"ל, יו"ר ובעל מניות, הגיע עם אשתו, העיתונאית השנונה והיפה ברברה עמיאל, הפריח נשיקות לעברו של דונלד טראמפ (וחברתו הדוגמנית) ואמר לבעלי המניות שכל הדיבורים על בחישה בכספי החברה מצוצים מהאצבע. "האם אני נותן את התחושה שאני מודאג?" הוא שאל את כתב "פורצ'ן" שהתלווה אליו. "אני לא".

ביוני הוא פירסם ב"גרדיאן" מכתב. להולינג'ר אין שום צורך למכור נכסים, הודיע. בספטמבר עדיין נשמע בטוח בעצמו. "אתה יכול לשאול את השאלה באלף דרכים שונות", הוא כתב בדוא"ל לעיתונאי ה"נשיונל פוסט" הקנדי, העיתון שהקים בעצמו ונאלץ לבסוף למוכרו, "בסופו של דבר תהיה חייב לקבל את העובדה שבהולינג'ר כולם התנהגו בצורה נאותה".

בשבוע שעבר פרש בלק, בן 59, מתפקידו כמנכ"ל הולינג'ר. איתו פרשו שלושה בכירים נוספים, בעקבות חקירה פנימית שמצאה שהם לקחו מיליוני דולרים מקופת החברה ללא אישור מועצת המנהלים. הרשות לניירות ערך האמריקאית מבצעת בימים אלה חקירה משלה שתיגמר בעוד כחודש. בלק, שבגיל 33 כונה "נער הפלא של עולם העסקים הקנדי" ורק לפני ארבע שנים היה המו"ל השלישי בגודלו בעולם, עם 400 עיתונים, יתרכז בחודשים הבאים בחיפוש קונים ל-144 העיתונים שנותרו בשליטתו, ביניהם "ג'רוזלם פוסט".

ב"ג'רוזלם פוסט" המומים. "אף אחד מהולינג'ר לא דיבר איתנו", אומר בראט סטיבנס, העורך. "זה נחת עלינו בהפתעה. הבנו שיש בעיות אבל לא תיארנו לעצמנו שזה יוביל לפרישה של ההנהלה הבכירה. אנחנו מצפים לראות מה יקרה ומי יקנה את העיתון". אחת האפשרויות היא שהעיתון יימכר לתום רוז, הנציג של הולינג'ר בירושלים. רוז סירב להגיב ואף טרק את הטלפון.

יחד עם זאת, אחרי 14 שנים בשליטת הולינג'ר לא נתפשת העברת הבעלות ב"ג'רוזלם פוסט" כאירוע מדאיג. "יותר גרוע ממה שהיה לא יכול להיות, אנחנו שמחים שהסיוט הזה יגיע לקיצו", אומר חבר הנהלת העיתון. מאז שבלק קנה את ה"פוסט", באפריל 89', התחלפו שבעה עורכים ושלושה נציגים של הבעלים, עשרות עובדים פוטרו ופרשו, המשכורות קוצצו והתפוצה ירדה מ-25 אלף עותקים ב-88' לכ-16 אלף עותקים היום. בשנים האחרונות העיתון סובל מהפסדים והאווירה קשה. עיתונאים ועורכים מתארים את המערכת כ"סדום ועמורה". "הפיטורים המאסיוויים הם ממש אמבטיית דם", אומרת עיתונאית בעילום שם. "זה, ביחד עם הבוז המוחלט לעיתונאים והיחס אלינו כאל פועלי צווארון כחול, הפכו את העבודה ב'ג'רוזלם פוסט' לבלתי אפשרית".

זה פשוט חוסר מזל, אומר בשיחת טלפון ממונטריאול קנת וייט, שהיה עורך ה"נשיונל פוסט" הקנדי כשהיה בשליטת בלק ונשאר חבר קרוב. "אני מאוכזב בשבילו. כל כך הרבה שנים הוא השקיע כדי לבנות את האימפריה הזאת וכעת הוא מאבד את זה. אין סליחה לשגיאה שהוא עשה, אם הוא עשה את מה שמייחסים לו. הוא היה צריך להיות זהיר יותר".

לאנשים מסוגו אין מגבלות של כוח, הם רוצים הכל ופועלים על פי כללים אחרים, אומר בשיחת טלפון מלונדון פיטר ניומן, כתב השבועון הכלכלי הקנדי "מקלין'ס" שכתב לפני עשרים שנה ביוגרפיה על בלק. "דיברתי איתו לאחרונה. הוא דיבר בשחצנות, אמר שהטענות נגדו הן תעמולה של מי שמנסים להפיל אותו והיה בטוח שהוא יצליח להחלץ". הוא אחד מאותם מנהלים שקובעים הכל, גם כמה כסף הם משלמים לעצמם, כותב בדוא"ל העיתונאי ריצ'רד סיקלוס, שלפני שמונה שנים כתב גם הוא ביוגרפיה על בלק. "החברה פשוט תמכה באורח חייו המפואר".

המעמד מפיל

לבלק יש תיאבון רב לעושר ולסמלי מעמד, אומר אחד מחבריו, והצורך הכפייתי בהפגנת הסטאטוס הוא שגרם לנפילתו. במשך שנים ניסה בלק לזכות בתואר אצולה אנגלי. מרגש אותו להיות חלק מבית הלורדים - המקום שבו ד'יזראלי נאם, כתבה אשתו, עמיאל, יהודייה אנגלייה, לשבועון "מקלין'ס". זו ההזדמנות שלי להיות מחוקק, הסביר בלק.

באוקטובר 2001 הוא אמנם קיבל את התואר "לורד בלק של קרוסהרבור", על שם האזור בלונדון שבו שוכנים משרדי "דיילי טלגרף" שנמצא בשליטתו, אבל הדרך לבית הלורדים היתה מייגעת. ב-99' נרמז לו שיש סיכויים שהוא יקבל תואר לורד. בלק מיהר לבקש אזרחות אנגלית. בתוך יומיים, בעזרת קשריו, החזיק גם בדרכון בריטי מלבד הקנדי. אבל אז התברר שיש מכשול רם יותר בדרך לבית הלורדים: ראש ממשלת קנדה, ז'אן קרטיין, הודיע לטוני בלייר, שהכניס את בלק לרשימת המועמדים, שהוא מתנגד למתן תואר אצולה לאזרח קנדי. קרטיין הפעיל תקנה בת 80 שנה, הצהרת ניקל, האוסרת על אזרחים קנדים לקבל תוארי אצולה אנגלים. בלק רתח מזעם. "ראית מה הבן זונה עשה?" סיפר וייט שבלק שאל אותו בשיחת טלפון לילית. הטלפון הבא היה לקרטיין. אני דורש שהבעיה תיפתר תוך 48 שעות, אמר. קרטיין לא התרגש. תבוא בטענות לטוני בלייר שמסרב לתת לך את התואר ולא אלי, הוא השיב.

בלק יצא למלחמה. הוא תבע את קרטיין בסכום של 25 אלף דולר בטענה שהמעשה שלו גרם לו מבוכה ציבורית רבה. בכתב התביעה בבית המשפט הקנדי הוא טען שקרטיין השתמש לרעה בכוחו כראש ממשלה. העיתונות ליגלגה. לתבוע מישהו על שגרם לך מבוכה ציבורית רבה זה כשלעצמו מבוכה ציבורית, נכתב ב"ניו יורקר" בדצמבר 2001. העיתונים הקנדיים כינו את בלק "לורד כמעט" ו"לורד עוד מעט". גם בית המשפט לא התרשם מטיעוני הקיפוח הרגשניים של בלק, שהביא רשימה של קנדים שזכו לפניו בתוארי אצולה, ודחה את התביעה אף מבלי לשמוע עדויות. כל שאלה הנוגעת למניע של ראש הממשלה צריכה לידון בפרלמנט ולא בבית המשפט, קבע בית המשפט הקנדי.

בלק עירער ונדחה. יועציו המשפטיים הבהירו לו שאם הוא רוצה תואר אצולה אנגלי, הוא חייב לוותר על אזרחותו הקנדית. אף שהצהיר כמה פעמים שהוא לעולם לא יוותר על האזרחות הקנדית, אחרי שערעורו נדחה הגיע בלק למסקנה שתואר אצולה חשוב יותר מדרכון קנדי. "30 שנה אני מתנגד למדיניות שגרמה לאלפי קנדים משכילים ומוכשרים לעזוב את ארצם מדי שנה", הוא הודיע. "זה אך טבעי שכעת גם אני אצטרף לפזורה".

כחלק מהליך העזיבה הוא מכר 140 עיתונים קנדיים ב-2.36 מיליארד דולרים (אמריקאיים) לקבוצת קאן וסט שבשליטת משפחת אספר היהודית הקנדית, שהתעניינה בשנה שעברה ברכישת ערוץ 10 הישראלי. אף כי העיסקה נחשבת לגדולה בתחום התקשורת בקנדה, הרגיש בלק מובס. איש לא האמין שלולא חשק בתואר אצולה אנגלי הוה היה מוותר על העיתונים הקנדים; עובדה היא שבמסגרת העיסקה הוא נאלץ למכור מחצית מהבעלות על הבייבי שלו, "הנשיונל פוסט", אחרי שהשקיע בו כ-200 מיליון דולר והפסיד 100 מיליון (מהחצי השני הוא נפרד כמה חודשים אחר כך). הוא לא הגיע למסיבת העיתונאים שערכה משפחת אספר אולם החליט בכל זאת, כפי הנראה, ליהנות מהמכירה.

קאן וסט שילמה להולינג'ר 53 מיליון דולר תמורת הבטחה שהולינג'ר לא תתחרה בהם בקנדה. בלק ושלושה מנהלים בכירים - דיוויד רדלר, נשיא הולינג'ר ויו"ר "ג'רוזלם פוסט"; פיטר אטקינסון, סגן נשיא הולינג'ר וג'ק בוטלבי, סגן נשיא - לקחו חלק מהכסף ללא אישור של מועצת המנהלים אף שמקובל שכספי אי תחרות נכנסים לקופת החברה. בלק הבטיח להחזיר חלק מהכסף, אולם קבוצת בעלי מניות בראשות כריסטופר בראון, מבית ההשקעות טווידי בראון בניו יורק, טוענת שבלק קיבל בשנים האחרונות 225 מיליון דולר דמי ניהול ודורשת שיחזיר את הסכום כולו.

החקירה התנהלה בשנה האחרונה אחרי שבראון הבטיח שכמו כלב הוא לא ירפה מטרפו. בלק הפגין שחצנות ואופטימיות ולא שינה כהוא זה את אורח חייו הראוותני. יש לו כמה בתים בארה"ב ובאנגליה ואחוזה גדולה בטורונטו עם כנסייה בתוך הבית. בלק גדל במשפחה אנגליקנית וברבות השנים נעשה קתולי. הולינג'ר שילמה השנה כרבע מיליון דולר עבור אחזקת הבית בניו יורק, שם שהה בימים האחרונים, מימנה תשלום חלקי של העובדים בבתים בניו יורק ובלונדון וכן מימנה עבורו מכונית ונהג בניו יורק ובלונדון. הולינג'ר אף רכשה מזכרות שונות מתקופת הנשיא האמריקאי רוזוולט בסכום של שמונה מיליון דולר. בלק כתב ספר על רוזוולט. המסמכים הם השקעה טובה, הסביר, ואין לרכישתם שום קשר לספר.

בעוד בלק נהנה משכר של שישה מיליון דולר בשנה הפסידה הולינג'ר ב-335 2001 מיליון דולר. ב-2002 הגיע ההפסד ל-238 מיליון דולר. קבוצת טלגרף, הכוללת את "סאנדיי טלגרף", "ספקטייטור" ואת "דיילי טלגרף", עיתון הדגל של בלק, הפסידה ב-2002 כ-40 מיליון דולר.

בלק קנה את ה"דיילי טלגרף" ב-85'. מאז ירדה תפוצת העיתון בכרבע מיליון קוראים והיום היא מגיעה לכמיליון עותקים. מצבו של ה"ניו יורק סאן" אינו טוב בהרבה. בלק הקים אותו בתחילת 2001 כדי לנסות ולהילחם ב"ניו יורק טיימס" הליברלי מדי לטעמו. תפוצת העיתון מגיעה ל-26 אלף עותקים, לעומת 1.1 מיליון עותקים של ה"טיימס", ולא ברור כמה העיתון מפסיד - "אינדפנדט" הבריטי טען לא מכבר ש"סאן" "מדמם כסף". "ג'רוזלם פוסט", על פי כתבת תחקיר ב"פורצ'ן" באוקטובר, הפסיד מיליוני דולרים בשנים האחרונות.

הכל בולשיט

בלק ועמיאל מקפידים לא לשדר סימני מצוקה. יום אחרי שפרש מהולינג'ר הרצה בלק בניו יורק על רוזוולט. ביום שבו פרש פירסמה עמיאל ב"דיילי טלגרף" מאמר על האו"ם. לידידים שהתקשרו כמה ימים לפני שבלק פרש היא אמרה שהם עוברים זמנים קשים אבל לא פירטה.

רוב חבריהם הם סלבריטאים כמוהם. בעיתונות הניו יורקית נכתב על בלק שהוא מונע בדחף כפייתי לטיפוס במעלה הסולם החברתי. הוא רוצה לפגוש את כל מי שיפה ועשיר, אמר אחד מחבריו ל"גרדיאן". בתקופתו של טוני בלייר נכנסו לבית הלורדים כמה מפשוטי העם. לבלק זאת תהיה ההזדמנות הראשונה לפגוש אנשים פשוטים, אמר אחד מחבריו.

את בני הזוג בלק ועמיאל אפשר לפגוש רק באירועים יוקרתיים. הם אורחים קבועים בביתה של ברברה וולטרס, הם היו לאחרונה באירוע בביתה של לאלי וויימות', בתה של קתרין גרהאם, המו"לית המנוחה של ה"וושינגטון פוסט" ועיתונאית ב"ניוזוויק" וב"וושינגטון פוסט". הם היו במסיבת יום ההולדת ה-18 של הנסיך ויליאם.

כמו הנרי קיסינג'ר, גם מרגרט תאצ'ר היא חברה קרובה. בתה עבדה באחד מעיתוניו של בלק. הוא פגש את תאצ'ר לראשונה ב-86', זמן קצר אחרי שקנה את ה"דיילי טלגרף". בלק היה נרגש. פגישה עם ראש הממשלה היתה חלום ישן. הוא שפע מחמאות. "המהפכה שהבאת למדינה הזאת חשובה יותר מאפיזודות שונות בהיסטוריה הבריטית שנהנות מהתואר מהפכה", הוא אמר לה. מאז הם נשארו מיודדים. בארץ הוא מיודד עם בנימין נתניהו ועם משה ארנס, שאומר עליו ש"בלק הוא אדם עם דעות די מגובשות בתחום הנצי".

ההערצה האמיתית שמורה אצלו דווקא לגיבור מת, נפוליאון בונפרטה. עמיאל סיפרה לעיתונאים שאת ההחלטות החשובות הוא מקבל כשהוא יושב על הכיסא שעליו ישב נפוליאון כשחתם על הסכמים בינלאומיים. הערצתו לכל מה שקשור לנפוליאון גרמה לעיתונים אנגליים ללגלג עליו בבוטות כה רבה עד שדובר שלו יצא עם הודעה רשמית שאמרה ש"בעלי 'דיילי טלגרף' מבקש למסור, און דה רקורד, שאין ברשותו את איבר המין של נפוליאון". כמו נפוליאון, אומר אחד מחבריו ל"נשיונל פוסט" הקנדי, גם בלק מתח את כוחו עד לקצה.

הרצון העז להתחכך עם עשירים וידועים לא נובע מחסך בילדות. להיפך. "ניו יורקר" תיאר אותו כמי שנכנס ויצא מלימוזינות מילדות. הוא גדל במשפחה עשירה ותאוות ממון. כבר בגיל שמונה הוא קנה בכל חסכונותיו, 60 דולרים קנדים, מניות של ג'נרל מוטורס. בארנקו תמיד היו ערימות של דולרים, אותם נהג להראות לחבריו בבית הספר. אביו, ג'ורג', היה מנהל בכיר במבשלות השיכר הקנדיות ובעל מניות בחברת האם של המבשלות, ארגוס. הוא נאלץ לפרוש בגיל 47 בעקבות סכסוך עם מנכ"ל ארגוס. "התחושה בבית היתה שאביו פוטר בנסיבות לא הוגנות", אומר ניומן, הביוגרף הראשון של בלק, "וזה אחד הדברים שהניעו אותו לאורך השנים, הרצון לנקום את נקמתו של אביו". אביו ואמו מתו בשנת 76' בהפרש של עשרה ימים. אביו התמוטט לנגד עיניו. לפני שאיבד את הכרתו הספיק לומר שהחיים הם גיהנום, רוב בני האדם הם בני זונות והכל בולשיט. זו היתה צוואתו הרוחנית לבנו.

למרות העושר הרב - אביו הוריש לו ולאחיו, מונטגו, שהיה שותף עמו בעסקים ומת לפני שנה, הון בשווי 18 מיליון דולר - לא היתה ילדותו קלה. הוא גר בבית גדול בפרוורי טורונטו, את הוריו ראה רק בארוחות בסופי שבוע והיה ילד בודד שהתקשה למצוא חברים; רוב המגעים עם בני גילו היו כשניסה לנקום בהם על מה שעוללו לו, לטענתו. בגיל 11 הוא סולק מבית ספר יוקרתי, "אפר קנדה קולג'", אחרי שגנב בחינות ומכר אותן לתלמידים אחרים. הוא סיפר לניומן שכשיצא מבית הספר, קבוצת תלמידים שיממה אחת לפני כן התחננו שיעזור להם, אחד מהם ממש על ברכיו, ניפנפו באגרופיהם והטיפו לו מוסר. לעולם לא שכחתי כמה פחדנים וחמדנים אנשים יכולים להיות, אמר.

באוטוביוגרפיה שלו, "לייף אין פרוגרס" ("חיים בהתקדמות"), תיאר בלק את גניבת המבחנים כ"מסע להטרדת המשטר". כשבית ספרו חגג 150 שנה לקיומו הוא הגיע לטקס. "זעמתי כשראיתי את ה'אולד בויז' קמים ואומרים איזה מקום מדהים זה היה. אמרתי לעצמי, לעזאזל, אני חייב לכתוב ספר על המקום הזה ולחשוף מה שבאמת קרה שם". ג'ון פרייזר, חבר ילדות, אומר בשיחת טלפון מטורונטו שאפשר לנתח את בלק ניתוח פסיכולוגי ולדבר על אבא שלו ועל ילדותו, "אבל מה שבאמת מניע את בלק זה הרצון לרווח".

בלק התגלגל בין כמה בתי ספר ואוניברסיטאות. רוב הזמן היה אומלל. בצעירותו, כתב בספרו, הוא נתקף בהתקפי חרדה משתקים, הזעות לילה ופחד כפייתי. "במשך שנים נשאתי איתי שקית הקאה כדי למתן את הפחדים הלא צפויים מבחילה פתאומית". שנים ארוכות הוא היה בטיפולים פסיכולוגיים. מבקריו מתייחסים אליו במונחים מעולם הפסיכולוגיה. רופרט מרדוק, המו"ל האוסטרלי שהתחרה בו על השליטה בתקשורת באנגליה, אמר עליו פעם שיש לו "קנאת פין" שפוגעת בקנדים מסוימים שמרגישים לכודים בין בריטניה לארה"ב. "בלק פתר את הבעיה על ידי אימוץ התכונות האכזריות של שתיהן", העיר.

באוניברסיטה למד בלק משפטים והיסטוריה. בימים אלה הוא מפרסם ספר חדש על הנשיא האמריקאי רוזוולט. בתחילת נובמבר, עשרה ימים לפני שהתפטר, הוא התראיין ל"טיימס" הלונדוני במסגרת מסע לקידום מכירות הספר. אינני מזוהה עם הערמומיות העל-טבעית של רוזוולט, הוא אמר, "האמביציות שלי הן להשיג פלטפורמה שממנה אוכל לומר מה אני רוצה. אני לא רוצה להשתלט על העולם". יום אחרי שפרש פירסם ה"דיילי טלגרף" שלו ביקורת אוהדת מאוד על הספר. "התיאור שלו על איך הפך רוזוולט למועמד הדמוקרטים בוועידה ב-32' הוא אחד המאמרים המשעשעים והחכמים ביותר בניתוח הפוליטיקה האמריקאית שנכתבו אי פעם".

בתחום התקשורת הוא התחיל להתעניין אחרי שקרא ביוגרפיה על ויליאם רנדולף הרסט. את העיתון הראשון - מקומון כפרי עם תפוצה של 800 עותקים - קנה עוד כשהיה סטודנט. בלק שילם תמורתו 500 דולר, מיזג אותו עם עיתון אחר ומכר אותו כשהתחיל להרוויח. בתחילת דרכו היו לו גם עסקים אחרים. הוא ירש, ביחד עם אחיו, את מניות אביהם ברוולסטון, חברת אם של ארגוס. כשמנכ"ל ארגוס מת הם שיכנעו את אלמנתו לסייע להם להשיג שליטה בחברה. היא חתמה להם שהיא מסכימה שהם ישלטו בארגוס אבל אמרה אחר כך לעיתונאים שהרגישה כמו אידיוטית. ארגוס שלטה על רשת חנויות. בלק לקח את כספי הפנסיה של העובדים ורק אחרי מאבק משפטי החזיר את חלקם, מכר את רוב נכסי החברה ובכספים קנה עיתונים באנגליה, קנדה, אוסטרליה וישראל. רוולסטון היא חברת הניהול של העיתונים בשבשליטתו. ב-99' הוא הקציב לה דמי ניהול בסכום עתק של 38 מיליון דולרים.

תחום העיתונות משך אותו לא רק בגלל האפשרות להרוויח כסף. התרבות שלנו משפיעה כל טוב על בעלים של עיתונים גדולים, הוא אמר. "לפעמים אני אפילו חושב שזה מוגזם, אבל כמי שנהנה מהשיטה הזאת תהיה זאת צביעות מצדי להתלונן". ל"ג'רוזלם פוסט" הוא אמר בראיון במארס 90' שאילו היה משקיע אותו הסכום שהשקיע בעיתון (20 מיליון דולר) ברכישת מפעל לקופסאות קרטון, "לא הייתי מבקר את הנשיא ואת ראש הממשלה ולא הייתי זוכה לקבלת פנים כה מכובדת".

לעיתונאים שלו הוא לא מעניק כבוד דומה. כבר ב-69', בדיון לפני ועדה של הפרלמנט הקנדי, הוא אמר שרוב העיתונאים הם בורים, עצלנים וחסרי יושר אינטלקטואלי. מאז הוא לא מפסיק לתקוף עיתונאים. הם חבורה מסוכנת, הוא אמר ב-85' אחרי שרכש את ה"דיילי טלגרף", יש אצלם שכיחות איומה של אלכוהול וסמים. העיתונות, לטענתו, נותנת תמונה לא מאוזנת של המצב. "כשקוראים היום את העיתונות הקנדית", הוא אמר ב-92', "קשה להימנע מהמסקנה שאנחנו חברה שמורכבת כולה מנשים מוכות, ילדים שהתעללו בהם מינית, קבוצות אתניות מושפלות, עובדים מנוצלים וקבוצות אחרות שזוכות ללעג על העדפותיהם המיניות או נטיותיהם התרבותיות".

המו"ל כמפקח דעות

ב"ג'רוזלם פוסט" אומרים שדעותיו של בלק חילחלו לעיתון. בלק ושותפו היהודי, דיוויד רדלר, חילקו ביניהם את האחריות על העיתונים בעולם ורדלר היה האחראי על "ג'רוזלם פוסט". בלק עצמו היה בישראל פעמים ספורות, אולם גם מבלי שיגיע לכאן שורה הרוח ההולינג'רית על העיתון, אומרים ב"פוסט".

מיד אחרי העברת הבעלות ב-89' עזבו 30 עיתונאים את העיתון. יהודה לוי, שהיה אז נציג הבעלים, מיהר להודיע ש"הרבה יותר נעים להוציא עיתון בלעדיהם". העיתונאים לא חשובים כאן, אומרת כתבת שפרשה לאחרונה מהעיתון, "אין בעיתון הרבה רפורטרים וגם אין צורך בכתבות. הדגש בעיתון הוא על מאמרים ודעות. זה לא עיתון אמיתי אלא עיתון של דעות. הרבה יותר זול לשלם כמה מאות שקלים לכותב מאמרים מאשר להפיק כתבה". מכירת מודעות חשובה יותר מכל דבר אחר, אומר עורך לשעבר בעיתון. הם משקיעים את כל האנרגיה בעבודה על הצד הכספי של העיתון ולא בצד העיתונאי.

מאז שנכנס לתפקיד, במארס 2002, אומר העורך סטיבנס, "הבאתי כמה עיתונאים וגם כמה כותבי מאמרים. אני נותן עדיפות לפרשנויות. התפקיד שלנו הוא לא לדווח על הבחירות המוניציפליות באשדוד. רוב הקוראים שלנו לא בישראל והם מתעניינים בביטחון ובפוליטיקה, לא אכפת להם מנעמי בלומנטל. אנחנו עיתון לגולה. הפוקוסים שלנו שונים. אני לא צריך כתב בבאר שבע".

הולינג'ר קנתה את ה"פוסט" גם מסיבות אידיאולוגיות. אריה מקל, סגן ראש משלחת ישראל באו"ם, נפגש עם רדלר ב-87' כשהיה היועץ המדיני של ראש הממשלה יצחק שמיר. "הוא אמר לי שהם מעריכים את שמיר ורוצים לעזור לו", נזכר מקל. "אמרתי לו שיש לי בשבילם רעיון. 'ג'רוזלם פוסט' מאוד ביקורתי כלפי שמיר, אמרתי, 'למה שלא תקנו את העיתון?' חשבתי שזה מאוד משעשע. אחרי שנתיים הם קנו את העיתון".

הולינג'ר שילמה 20 מיליון דולר בזמן שהצעות אחרות נעו סביב השמונה מיליון דולר. השמועות טענו שהם קונים את העתון עבור הסי-איי-אי. "אנשים שמבשלים סיפורים כאלה נמצאים במקצוע הלא נכון", אמר בלק. "הם צריכים להיות תסריטאים".

מיד עם הרכישה הוטה קו העיתון ימינה. זה עיתון של עם ישראל ולא של הצד השני, הסביר לוי, "מאמרי המערכת אצלנו הם בהחלט בעלי אופי לאומי חד". בואו לא נשחק משחקים, אמר בלק בראיון ל"פוסט" במארס 90', "העיתון נחשב לשמאלני. ובכן, השמאל הקיצוני אינו המשחק היחיד בעיר". למשחק החדש היו כללים משלו: על העיתונאים נאסר להשתמש במלים "פלשתינאים" ו"הגדה המערבית"; כתבת שמתחה ביקורת על אהוד אולמרט כשהיה ראש עיריית ירושלים פוטרה; יועץ פוליטי של נתניהו עבד גם כפרשן פוליטי של העיתון; דוד בר אילן, שנפטר בתחילת החודש, היה עורך העיתון בין 92' ל-96' עד שמונה לתפקיד יועץ תקשורת של נתניהו.

ארי ראט, שהיה עורך העיתון בזמן המכירה ועזב כמה חודשים אחר כך, פגש את רדלר ב-92' בחתונתו של הלורד ויידנפלד (מהוצאת הספרים). "זה היה אירוע מאוד יוקרתי, ניגשתי אליו, אמרתי לו שאין לי שום דבר עם העיתון, מבחינתי זה נגמר, אבל זה נראה לא טוב ולא חכם שהעיתון מתעלם ממחצית הדעות הפוליטיות. הוא אמר שהוא לא רואה את העיתון מספיק ושהוא ידבר עם העורך".

השיא היה ב-11 בספטמבר השנה כשה"פוסט" פירסם מאמר מערכת שקרא להרוג את ערפאת. תחת הכותרת "מספיק" נכתב ש"העולם לא יעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לעצמנו. אנחנו צריכים להרוג כמה שיותר אנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי כמה שיותר מהר ואנחנו צריכים להרוג את יאסר ערפאת מפני שהעולם לא משאיר לנו ברירה אחרת". למה אפשר לבצע חיסולים ממוקדים אבל אסור לגעת בערפאת? שואל סטיבנס.

המאמר חולל סערה. גם עמיאל תרמה את דעתה. ארבעה ימים אחרי המאמר ב"פוסט" היא פירסמה ב"דיילי טלגרף" מאמר נחרץ אף יותר: "הסכסוך לא ייפתר בדרכי שלום אלא בניצחונו המוחלט של צד אחד. פירושו של דבר שהערבים ישמידו את הישראלים או שהישראלים ישתמשו בכל האמצעים, כולל אולי נשק אטומי, כדי להגן על עצמם. אם אומה עם פחות משישה מיליון תושבים מוקפת ב-70 מיליון אויבים שאינם מקבלים את קיומך, האפשרות היחידה היא להילחם עד מוות".

בתחילת נובמבר הסביר בלק ל"טיימס" הלונדוני שהוא לא אוהב כשמשווים בין ישויות שלא רוצות שלום ודורשות את השמדת היריבה שלהם לישראל החפצה בשלום, גם אם הבסיס והחזון שלה לשלום לא היו מציאותיים עד כה. "הניסיון להציג אותי ואת אשתי כציונים עם קצף על השפתיים מקומם. תאמין לי, בעלי 'ג'רוזלם פוסט' לא צריך הרבה זמן כדי להבין כמה קשים הם הישראלים". אני קרוב בדעותי לדן מרידור, אומר סטיבנס, "אני לא מאוד ימני. רדלר נותן לי חופש מוחלט. העיתון שאני עורך הוא עיתון מרכז עם מגוון של דעות".

בלאו הכי נוטים כל העיתונים של בלק ימינה. ב-98' הוא הקים בקנדה את ה"נשיונל פוסט" כדי שייצג אלטרנטיווה לשלטון הליברלי של קרטיין. וייט שהיה עורך העיתון אומר בשיחת טלפון ממונטריאול שבלק בחר בו לעורך מפני שידע מהן דעותיו. "כל עוד העורך מכבד את השקפת העולם שלו, הוא משאיר אותך לבד". "דיילי טלגרף" האנגלי משקף את הקו של המפלגה השמרנית. "אחת הדאגות של המפלגה עכשיו היא מה יקרה אם העיתון יימכר לאדם שאינו כה שמרני כמו בלק", אומר איש עסקים יהודי בריטי שמעורה בנושא.

כדי להיות בטוח שעיתוניו אינם סוטים מהקו הרשמי מפקחים בלק ונציגיו על העורכים. "המו"ל שלהם בארץ התחיל מיד להתערב בענייני המערכת", אומר ארווין פרנקל שהיה ביחד עם ראט עורך העיתון בזמן המכירה. "חששנו מזה, העלינו את זה כבר בפגישה הראשונה. הם אמרו שהם לא מתערבים, אבל זה הופיע מיד. הם העירו על מאמרי מערכת, אמרו שהם רוצים דברים אחרים". עיתונאי ב"פוסט" אומר שלאחרונה כפה נציג הבעלים על המערכת לכתוב סיפור גדול על מיליונר יהודי שהולינג'ר חפצה ביקרו. "המו"ל יכול לעשות מה שהוא רוצה", הסביר בלק בראיון ל"פוסט".

ב"דיילי טלגרף" ההתערבות שלו בוטה. בספרו "הסיפור הפנימי של עיתונים" כותב מקס הסטינגס, שהיה עורך ה"טלגרף" במשך עשר שנים, שבלק נהג להתקשר אליו בלילות ולחלק הוראות בסגנון "מדוע פגענו בקולונול אוליבר נורת?". לעתים קרובות "הוא התקשר אחרי חצות", כותב הסטינגס. "אשתי לחשה לי: 'תחשוב על הכסף, תחשוב על הכסף'. זה מה שעשיתי". הסטינגס, על פי ספרו, נאלץ לספוג את זעמו של בלק כשמתח ביקורת על חבריו העשירים. כשרוברט מקסוול טבע, בנובמבר 91', התקשר אליו בלק וביקש לטפל במקסוול בעדינות. הוא נוכל, אמר, אבל גם אדם מעניין. הסטינגס כתב שאסור לשכוח שמדובר באדם שבילדותו היה כה עני שלא היו לו נעליים. "קונרד החמיא לי בחום אבל כשהתגלו היקף הפשעים של מקסוול כעסתי על עצמי שנכנעתי לדחף של נדיבות".

הפיקוח של המו"ל על העיתון היה הדוק עד כדי כך שפעם אחת דרש בלק לפטר את מבקר האמנות שמתח ביקורת על אחד מחבריו ובפעם אחרת הזדעזע ממה שנכתב במדור האופנה. ב-94' קבע המדור שהמיני מת ומכפלות החצאיות יורדות מטה. "היו"ר התקשר אלי להביע את הכעס שלו ושל אשתו על האבחנה", כותב הסטינגס. "הם צדקו, אבל העיתונאים במחלקת המוספים היו מזועזעים כשהבינו שהיו"ר זועם עליהם בנושא כזה".

בלק לא סלח להסטינגס. בראיון הטרי ל"טיימס" הלונדוני הוא אמר ש"מקס חשש שאפטר אותו... הוא אדם חסר סבלנות באופן מוחלט. כשהוא מנסה להיות ערמומי הוא כמו כלבלב שמנסה להסתיר עצם". בלק איפשר לי לערוך את ה"דיילי טלגרף", מגיב הסטינגס בדוא"ל. "אני מצטער שהדברים הגיעו לזה, אבל מה שחשוב זה שה'טלגרף' יפול לידיים טובות שיבטיחו את עתידו".

כל חיי הייתי כלבה

בכל מקרה עתידה של עמיאל מובטח, אומר בשיחת טלפון מלונדון פרופ' אריק מולמן, נשיא הפדרציה הציונית הבריטית שמכיר את בני הזוג. "גם אם בעלה יאבד שליטה על ה'דיילי טלגרף' היא תמצא עבודה בעיתונים אחרים. היא עיתונאית חשובה ורבת השפעה".

הם נישאו ב-92' אחרי שבלק התגרש מאשתו הראשונה, שירלי וולטרס, ששינתה את שמה לג'ואנה. הם הכירו כשהיתה מזכירתו הפרודה. ב-77', עוד לפני שהתגרשה רשמית, היא ילדה את בנם הבכור (מאז ילדה עוד בן ובת). הם הסתירו את הילד מחבריהם הקרובים עד שנישאו, כעבור שנה. ב-92' התגרשו. ג'ואנה נישאה לכומר קתולי שנטש את הכמורה ועברה לקנדה.

כשבלק התאהב בעמיאל היא הציעה לו להיפגש עם פסיכיאטר. הפסיכיאטר ראה את עמיאל בתוכנית טלוויזיה ואמר שהוא מבין את בלק המסוחרר. "היא מדהימה", אמר לו הפסיכיאטר ושלח אותו הביתה. עמיאל מסכימה. בחוש ההומור המחודד שלה היא מיטיבה להתרשם מיופיה המסנוור. בספרה "וידויים" היא כתבה שהיא אשה שהיא "IN" בפני עצמה, "וגם גבוהה ונחשבת למעוצבת ומושכת וזה הופך אותי לסחורה חמה".

עמיאל מבוגרת מבלק בשלוש שנים. היא נולדה בלונדון, אביה היה עורך דין, נצר לשושלת רבנים ספרדית, שהתאבד לאחר שהתגרש מאמה. כשאמה נישאה בשנית לשרטט לא יהודי ניתקה עמיאל את קשריה עמה, עזבה את הבית בגיל 14, עבדה כדוגמנית, המירה את דתה לאנגליקנית ואחרי כמה חודשים שבה לחיק היהדות.

גם דעותיה הפוליטיות עברו שינוי. כשלמדה באוניברסיטה בטורונטו היתה שמאלנית ואף השתתפה בפסטיבל הנוער הבינלאומי הקומוניסטי בהלסינקי. כמו בלק סבלה גם היא בצעירותה מחרדות קשות. היא פחדה מחדרים ריקים. "אם הייתי בחדר ריק", כתבה בספרה, "יכולתי למצוא את עצמי בתוך השתן שלי, יושבת במשך שעות, מפוחדת מכדי לבכות או לזוז". כשהיתה סטודנטית היתה מכורה לקודאין שרק הגביר את חרדותיה. היא ראתה פרצופים מביטים מהחלון ולמדה להחניק את צעקות הפחד בניילון מלא בסמרטוטים.

בלק הוא בעלה הרביעי. בעלה הראשון היה עורך דין מטורונטו שמשפחתו ניהלה בתי קזינו עבור המאפיה. הם היו נשואים שבעה חודשים. "הוא ציפה שאעביר את ימי במסעות קניות", אמרה אחרי גירושיה. בעלה השני היה סופר ומפיק ממוצא הונגרי, ג'ורג' ג'ונאס. הם היו נשואים שש שנים, עד 79' ונשארו בקשר הדוק גם אחרי הגירושים. בעלה השלישי, דיוויד גרהאם, היה מיליונר קנדי שעסק בתחום התקשורת. הם היו נשואים תקופה קצרה. הוא היה מאוהב בה יותר מאשר היתה היא בו, סיפרו חבריו ל"טורונטו סטאר" ב-96'. לא אחת הוא חזר הביתה ממסיבות לבדו.

הגברים שבחייה זוכרים אותה לטובה. היא היתה "מאוד ישירה מבחינה מינית", סיפר אחד ממאהביה בראיון. "היא לא שונה ממרבית הגברים. רוב הנשים, אני מניח, רוצות להיות כך". בלק מכנה אותה "סקסית בצורה על טבעית". אבל ניסיון חייה לימד אותה להתרשם פחות ממחמאות. נשים נישאות לגברים שמרוויחים יותר מהן, לפחות פי שניים, קבעה בעבר. "אנחנו רוצות לדעת שכשאנחנו מפסיקות לעבוד כדי להקים משפחה תישמר רמת החיים שלנו והגבר יהיה חזק דיו לפרנס אותנו ולהגן עלינו".

לה עצמה אין ילדים, היא גם לא זקוקה לגבר שיפרנס אותה. בין היתר היא היתה עורכת "טורונטו סאן", כתבה ב"טיימס" הלונדוני ועם נישואיה לבלק עברה ל"דיילי טלגרף". המאמרים שלה עוסקים בדרך כלל בפוליטיקה בינלאומית, היא ימנית מאוד ואהודה על ארגונים יהודיים בבריטניה. עמיאל היא אחת העיתונאים שכותבים בצורה הוגנת על ישראל, אומר אלן עזיז, מנכ"ל הפדרציה הציונית הבריטית.

התקופה האחרונה לא קלה גם עבורה. הזמנים קשים, היא אמרה לדני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם, ימים ספורים לפני שבלק פרש מהולינג'ר. אבל נראה שהיא מוכנה לבאות. במאמר ב"סאנדיי טיימס" בנובמבר 93' היא כתבה שבעלה עשיר מאוד, "אבל אני לא. כספו אינו כספי. כבר הייתי נשואה לפניו לגברים עשירים וכשעזבתי לא נגעתי בכספם. כל חיי הייתי כלבה. אני לא זקוקה לכסף כדי להיות כזאת. קראו לי 'כלבה פשיסטית' לפני שהיה לי כסף. אני יהודייה מצפון לונדון שקראה קצת היסטוריה. זה אומר שאני יודעת שבמאה שראתה את קריסת האימפריות האוסטרו-הונגרית, הבריטית והסובייטית, מהפך כספי הוא המציאות עבור הכלבה העשירה הזאת. את חייבת להמשיך לעבוד ולארוז את מזוודות הלואי ויטון המשפחתיות". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו