בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחורי חזית האבן מסתתר בטון מזוין

בשבחי תכנונה של ירושלים

תגובות

ביקורת קשה, המלווה בהתנגדויות ובמאבקים ציבוריים, נמתחת באחרונה על תכנונה הפיסי העתידי של ירושלים. השאלות נוגעות לכיוונים הרצויים לפיתוח העיר, לסוגיות בעניין הבנייה לגובה, שימור שטחים פתוחים וכן שיקום בניינים היסטוריים ושכונות. במקומונים התפרסמו כתבות תחת כותרות דוגמת "הטעויות הגדולות בתולדות ירושלים" או "אני ירושלים המכוערת".

אך בדיקה רטרוספקטיווית-היסטורית חושפת גם את הצדדים החיוביים בהתפתחות העיר, מאז ראשית התכנון המודרני של ירושלים בתקופת המנדט. יש לזכור, כי המובן מאליו כיום עלול להשתנות במסגרת החלטות תכנוניות עתידיות ובכך לשנות את המציאות הפיסית שבה חיים תושבי העיר.

שתי ההחלטות התכנוניות החשובות ביותר הנוגעות לירושלים בתקופה המודרנית התקבלו בתקופות שונות. הראשונה, מתקופת המנדט, מתייחסת לאבן הירושלמית כחומר הבנייה הבלעדי. השנייה, שהתקבלה אחרי מלחמת ששת הימים, נוגעת לגן הלאומי שהוקם סביב העיר העתיקה.

זמן קצר אחרי כיבוש ירושלים, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, קבע רונלד סטורס, המושל הצבאי של העיר, כי כל הבניינים החדשים הנבנים בירושלים ברדיוס מסוים מחומות העיר העתיקה חייבים להיבנות באבן מקומית. האבן היתה מאז ומעולם חומר הבנייה האופייני לירושלים וסטורס חשש כי הבנייה המודרנית תשתמש בחומרים חדשים שישחיתו את המראה המסורתי שלה.

ההקפדה על תקנה זו יצרה מכנה משותף של חומר, טקסטורה וצבע לבתי העיר, למרות סגנונותיהם השונים. כך היתה האבן לסמל של ירושלים, בדומה ללבנים האדומות שמהן בנויים בתים רבים בלונדון, בתי הזכוכית והפלדה של ניו יורק או בתי החומר של צנעא שבתימן.

המלט והבטון, שהחלו להיות זמינים בראשית שנות העשרים, הובילו לאפשרויות הנדסיות ועיצוביות חדשות בבנייה. וככל שבנאי ירושלים השתכללו בשימוש בבטון - איבדה האבן את חשיבותה כמרכיב הנדסי תומך ונושא. מאז, בנייני "האבן" הם למעשה מבני בטון מזוין, מצופים בשכבת אבן דקה. שנים רבות מתנהל בחוגים מקצועיים ובקרב הציבור הרחב דיון על "טוהר" הבנייה באבן ועל מידת הצורך להתמיד בבנייה בלעדית בה.

חומרי בניין חדשים וטכנולוגיות מודרניות, בעיקר בזכוכית, חדרו לארץ עם השנים. מתכננים רבים ביקשו לנצל את האפשרויות הגלומות בחומרים אלו גם בירושלים, בין היתר מתוך השקפה כי על בניינים לבטא את תקופתם - בסגנון, בחומר ובטכנולוגיה.

בין הנימוקים לשימוש בחומרי בנייה שאינם אבן מובאות גם דוגמאות מהעבר, כמו כיפת הסלע בעיר העתיקה, המחופה אריחי קרמיקה מזוגגים; או בית הכנסת בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, שבנוי קליפת בטון דקיקה צבועה לבן.

תוכנית המתאר החדשה של ירושלים, המצויה כעת בשלבי גיבוש סופיים, דוגלת בבנייה בלעדית באבן, בלי פשרות. החשש הוא שתוצאותיה של סטייה מעיקרון היסטורי יהיו הרסניות. כיום, כשרמת התכנון והביצוע האדריכלי של מרבית בתי העיר היא בינונית, קיבלה האבן תוקף של אמצעי משמעת קפדני. השימוש בה מגביל את אפשרויות ההתפרעות הצורנית בבנייה.

ההחלטה התכנונית החשובה ביותר של מדינת ישראל בעניין ירושלים התקבלה ביולי 1967. הוחלט אז על הקמת גן לאומי סביב חומות העיר העתיקה. מיד אחרי איחוד העיר היתה תנופת בנייה ופיתוח עצומה בעיר. ירושלים היתה מוקד משיכה עצום לתיירים ולמבקרים והועלו תוכניות לסלילת דרכי גישה לרכב, למשטחי חנייה גדולים ולהקמת בתי מלון ענקיים בסמיכות רבה ככל האפשר לחומות העיר. אילו התממשו כל התוכניות השאפתניות הללו, היה אופיו של אזור העיר העתיקה משתנה מיסודו ומאבד מייחודו.

בחמש תוכניות המתאר שהכינו הבריטים בכ-30 שנות מושבם בארץ היתה מתוכננת טבעת גנים ירוקה, לא בנויה, סביב העיר העתיקה, כדי להבליטה בתוך המרקם העירוני הכולל. הבריטים לא הצליחו להגשים חלום זה. בעיות משפטיות, כלכליות ופוליטיות הקשו, למשל, על פינוי מבנים שהוקמו סמוך לחומה מאז אמצע המאה ה-19. עם איחוד ירושלים, ביוני 1967, ניצלו הרשויות את ההזדמנות החד-פעמית של הריסת המבנים שדבקו בחומה, בין שער יפו לכיכר צה"ל, והורו על חשיפת מלוא יופיה של חומת העיר.

כדי ליצור חיץ בין הבנייה החדשה לחומות הוחלט להקים את טבעת הגנים ולשפץ את החומות והשערים. כיום נראה הדבר כמובן מאליו, אך לא כך היו הדברים. עוזי בנזימן כותב בספרו, "עיר ללא חומה", כי בישיבה שהתכנסה בתל אביב בסוף יולי, ובה נכחו שרים אחדים, ראש העיר ירושלים טדי קולק ויגאל ידין, הוצע להקיף את חומת העיר העתיקה בגן לאומי. "השרים קיבלו את ההצעה", כותב בנזימן. "רק הד"ר ורהפטיג (שר הדתות) התנגד לה. הוא חשש פן חגורת הירק סביב החומות תנתק את העיר העתיקה מן העיר החדשה. שר הדתות המליץ על בינוי צפוף סביב לחומות, כדי ליצור רצף של התיישבות יהודית".

דעתו של הד"ר זרח ורהפטיג תאמה את זו של דוד בן גוריון, שהציע באותה עת להרוס את חומות העיר העתיקה כדי ליצור רצף בינוי שימנע כל אפשרות עתידית של הפרדה בין שני חלקי העיר שאוחדה. למרות אישיותו הדומיננטית והשפעתו של בן גוריון, לא התייחסו ברצינות להצעה הפרובוקטיווית שלו, שהיתה עלולה ליצור אסון פוליטי ותכנוני כאחד.

בגן הלאומי שהוקם סביב העיר העתיקה נכלל "היהלום שבכתר" - פיתוח שטח ההפקר לשעבר, ממערב לחומות העיר העתיקה, אזור שהיה זרוע מוקשים, גדרות תיל וחומות בטון. אזור זה נהפך ל"מייל התרבות" של העיר ומשתרע משער יפו עד לתיאטרון ירושלים. בשטח משוקם זה כלולים גנים (ביניהם גן הפעמון וגן בלומפילד) ומבנים היסטוריים שהוסבו לצרכים ציבוריים-תרבותיים (בהם מגדל דוד ובו מוזיאון העיר ירושלים, מרכז המוסיקה במשכנות שאננים, סינמטק ירושלים, בריכת הסולטן, בית הקונפדרציה ותיאטרון החאן).

אף על פי ש"מייל התרבות" הוקם בהדרגה, במשך 25 שנות כהונתו של טדי קולק כראש העיר, ולא במסגרת תוכנית סטטוטורית כוללת, יצר התכנון האינטואיטיווי הנקודתי פסיפס אורבני מוצלח, שתואם את סביבתו.

הקמת הגן הלאומי היא אחת ההחלטות העקרוניות היחידות שהתקבלו מאז 1967 בנוגע לירושלים בלי שיקולים פוליטיים. זאת בניגוד להחלטות אחרות, שעיקרן היה חיזוק הנוכחות היהודית בעיר. היה זה שיקול תכנוני טהור שקבע את דמותה הפיסית של ירושלים לדורות הבאים. אלמלא המשמעויות הפוליטיות שלהן, עבודות השימור הארכיטקטוניות והסביבתיות בשיקום חומת העיר העתיקה ושעריה ועבודות פיתוח המרקם האורבני של "מייל התרבות" היו זוכות בוודאי בהכרה בינלאומית.

ערכי המורשת האדריכלית-המודרנית של "העיר הלבנה" תל אביב הביאו לא מכבר להכללתה ברשימת כ-760 אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו, הפזורים בכ-130 מדינות בעולם. קשה להניח כי בזמן הנראה לעין ובמצב הפוליטי הנוכחי יוכרו אתרי ירושלים ברשימה זאת. מדינות רבות לא ייתנו יד להבלטת הפעילות החיובית שנעשתה בירושלים בתחום השימור הארכיטקטוני-הסביבתי, מחשש שהדבר יקנה לגיטימציה לישראל ויחזק את מעמדה בעיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו