בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפלצות לא מתות

תגובות

גם במרחב הציבורי הישראלי התוקפני וחסר הנחת נדיר למצוא ריכוז כה מזוקק של אלימות חזותית וגיבוב עיצובי חסר תוחלת כמו בתחנות האוטובוסים האימתניות שהוצבו לאחרונה בצומת מסובים ובצמתים של חולון, אזור וצריפין לאורך הכביש הישן מיפו לירושלים (כביש 44). התחנות עשויות מקונסטרוקציית פלדה כבדה, יש להן גב מפח מחורר וכנפי ברזל מתעקלות. מגופן מזדקרים זיזים מחודדים, ובקצה כל אחד מהם מורכב פנס תאורה דמוי זרקור, שמוקף באהיל משבכת מתכת. בלילות הן מוצפות באור מסנוור כמתקן כליאה צבאי, ובימים הן נראות כמצבורי נשק קמאיים או אשפות של חרבות מוכנות לשליפה. זהו בלי ספק מראה מעורר השתאות ופלצות.

ברגע הראשון היה נדמה כי התחנות הן חלק מבדיחה שחורה על חשבון הסביבה הישראלית ועולם האדריכלות והעיצוב המקומי, או ניסיון חדשני לטיפול בהלם - אולי מראה מעוותת אחת תרפא את מה שלא הצליחו רבים המנסים נואשות להקנות למרחב הציבורי דמות ראויה לשמה. ואולם משנקפו הימים והתחנות עדיין ניצבות על תלן, חשופות למבטם של מאות אלפי נוסעים ונהגים העוברים לתומם בצמתים בכל יום, עולה החשש כי זו לא פארודיה על הסביבה, אלא הסביבה עצמה.

התחנות הגיעו למקומן הנוכחי מרחוב בלפור בבת ים, שם הוצבו ב-1998 במסגרת תוכנית לשיפור התחבורה הציבורית בעיר וכחלק מתוכנית הרכבת הקלה בגוש דן. התוכנית, שעיקרה הקמת נתיבים לתחבורה ציבורית (נת"צ) במסלול הנסיעה השמאלי במקום מימין כמקובל, הוגדרה חדשנית וניסיונית. אבל עד מהרה התגלתה כבעייתית ועוררה התנגדות ציבורית עזה, כפי שהתפרסם בזמנו בעיתונות. ביצועה היה כרוך בשינויים מפליגים במבנה הרחוב, שנהפך עקב כך מרחוב עירוני סואן ותוסס לכביש מהיר ומסוכן, ונרשמה עלייה משמעותית בתאונות דרכים שבהן היו מעורבים הולכי רגל.

תחנות האוטובוסים עוררו התנגדות גם לעצמן. גם בעיר כמו בת ים, שאינה ידועה ביופיה החזותי, הן בלטו בכיעורן וכונו בפי כל "המפלצות". בלחץ דעת הקהל החליטו הגורמים הנוגעים בדבר בנתיבי איילון ובעיריית בת ים להעביר את התחנות, שבחוש נבואי תוכננו באופן מודולרי וניתנות לפירוק ולהרכבה מחדש. במסגרת החיפושים אחרי אתר חלופי נעשה בתחילה ניסיון למקם את התחנות בדרך פתח תקוה, ואולם תל אביב הדפה את ההצעה. בסופו של דבר נבחרו צירי תנועה וצמתים שכנראה אין להם לובי חזק שיעמוד על זכויותיהם, ונחשבים למרבה הצער לחצר אחורית. חצי נחמה היא שבמיקומן הנוכחי הן לפחות אינן מטרידות את מנוחת השכנים.

מאחר שבמקורן היו חלק מתוכנית שלמה שהוגדרה "פרויקט אורבני", על תכנון התחנות ועיצובן כחלק ממערך כולל הופקד אדריכל, מוטי בודק. התוצאה משקפת הן שיקולים של השקפת עולם עיצובית וטעם, והן את הבעיות שיצרה תוכנית התחבורה בבת ים. ברחוב בלפור התחנות הוצבו על רציף מרכזי בין נתיבי תנועה, וההמתנה בהן היתה עלולה להיות מסוכנת. לשם כך הן עוצבו, כדברי בודק, כ"כלובי פלדה העומדים בסטנדרטים גבוהים של גשרים בכבישים מהירים, ובנויים מחומרים המשמשים לבניית אוניות ומטוסים". אם לא די בכך, הרי "נוצרה גם בעיה עם פנסי התאורה שלא נמצא להם מקום על הרציף, ואז עלה הרעיון של הזרועות הבולטות". הזרועות, שביניהן מחברים כבלי פלדה שנראים ארעיים, משלימות את המראה הקסרקטיני-מאולתר-מגובב-ישראלי עד ייאוש.

מייאשת בזכות עצמה היא העובדה שהתחנות, ותוכנית התחבורה בבת ים בכללה, לא הוקמו כלאחר יד. לדברי בודק, קדמו להן חשיבה מסודרת, תכנון מדוקדק ובחינה קפדנית של הפרטים על ידי כל גורמי התכנון, החל בעיריית בת ים וכלה בשר התחבורה אז, יצחק לוי, שנתנו את ברכתם. כעת מתברר שלא רק התחנות התגלו כמפגע אסתטי והועברו ממקומן, אלא גם מסלול זהרכבת הקלה המתוכנן, שהיה העילה לתוכנית כולה, הוסט מרחוב בלפור לרחוב אחר בבת ים. כך או כך, בודק עצמו רשם את התחנות כפטנט במשרד המשפטים כדי להגן על יצירתו המקורית מהעתקות ושכפולים. כעת לא נותר אלא למצוא פרצה בחוק שתאפשר לכתת את התחנות, על זרועותיהן וזיזיהן, לשימוש אזרחי הולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו