בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעשרים וחמישה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד

מגילת תענית - המונה ימי שמחה שבהם אסור להתענות, וביניהם ימי החנוכה - לא נגאלה מן השכחה, שכן מאז ראשית ימיה נודעה ברבים ונלמדה. אולם עד כה לא זכתה המגילה למהדורה מוארת, מוערת, מפוארת ומדויקת כנוסח המונח עתה לפנינו

תגובות

מגילת תענית - הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, מהדורת ורד נועם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד, 452 עמודים

הכינוי "מגילת תענית" יש בו כדי להטעות: לא מגילה של תעניות הונחה זה עתה לפנינו במהדורה מחודשת, אלא מגילת איסור תעניות. איסור זה הוא עניינו העיקרי של החיבור הקצר שיצא מתחת ידיהם של חכמים בסוף ימי הבית השני ונתכנה בשם מגילת תענית. המגילה מונה כ-35 ימים שבהם אירעו את אבותינו שבימי הבית השני מעשים של שמחה, ניצחונות צבאיים או שניהם כאחד. על כן - קבעו חכמים קדמונים - באותם ימים אין להתענות, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. ימים אלה פזורים בכל חודשי השנה, והמגילה מונה אותם לפי לוח השנה, מניסן ועד אדר, איש לא נעדר.

המאורעות ההיסטוריים שימי השמחות מתייחסים אליהם פזורים אף הם - ולא על חודשי שנה כי אם על כ-500 שנה - למן ימיהם של עזרא ונחמיה, בוני חומות ירושלים במאה החמישית לפני הספירה, ועד ביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה (41-37), סמוך לחורבן הבית השני. כפי שאפשר לצפות, רוב הניצחונות וההישגים החורזים את המגילה מתייחסים לתקופה החשמונאית, והרצף הממושך ביותר של ימים שנאסרו בצום ובמספד הוא שמונת ימי החנוכה. עוד ימי שמחה מוכרים שמציינת המגילה הם שני ימי הפורים. אפשר לומר שהזיכרונות ההיסטוריים הכרוכים בימי חנוכה ופורים, כפי שהם עולים מן המגילה, דומים לאלה המוכרים ממקורות אחרים: ספרי החשמונאים, מגילת אסתר, כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות התלמוד ועוד. גם אופיים החגיגי של ימים אלה לא השתנה הרבה מאז ימי הבית השני, אם כי לא ברור מתי החלה הדלקת נרות החנוכה בידי כל יחיד לתפוס מקום כה מרכזי בהוויית החג.

אל ימי המועדים הללו אפשר לצרף את יום חמישה-עשר באב, הנזכר אף הוא במגילה כיום שאין לספוד בו, אולם גדול מאוד המרחק בין מהותו הכוהנית-המקדשית של יום זה במגילת תענית לבין אופיו האזרחי-הרומנטי כפי שהוא מצטייר במשנה. והנה הזדמנות להעיר כי אפילו חכמי המשנה, שתיארו את מחולות הקיץ של בנות ישראל הלבושות לבן בכרמים, לא התכוונו בדיוק לחג האהבה כפי שהוא נחוג כיום, בצמח ובעוד מקצת מקומותינו.

מסורת תנאית שהובאה בתלמוד הבבלי (שבת דף יג ע"ב) מייחסת את כתיבתה של מגילת תענית לחנניה בן חזקיה וסיעתו. מן המשנה ומן התלמוד בסוגיה זו מתברר כי אותו חנניה היה אדם רב פעלים בשדה הספרות, וכמה נושאים נרשמו על שמו ובהם פרשנות - חלקית לפחות - של ספר יחזקאל והצלתו מסכנת גניזה שאיימה עליו. על פי המקור התנאי התחברה איפוא המגילה כמה עשרות שנים לפני החורבן, אך מסורת מימי הגאונים מעתיקה את כתיבת המגילה אל זקני בית שמאי ובית הלל, כשבאו לבקר את חנניה החולה. והיה מי שהעדיף לראות באלעזר בן חנניה, מראשי המורדים ברומאים, את כותב המגילה (גרץ), ולראות בה מסמך בעל אופי לאומי התואם את השקפת המורדים. מכל מקום, כמעט אין ספק שהמגילה הועלתה על הכתב כבר בשלב מוקדם מאוד של מסירתה, ובכך היתה לחריג בולט, שכן עד מחצית האלף הראשון לספירת הנוצרים, בקירוב, נאסר על כתיבתם של חיבורים שאינם כלולים בכתבי הקודש: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". בתקופת האמוראים הלך מעמדה ההלכתי של המגילה ונחלש (ראה למשל, בבלי תענית דף יב ע"א) עד שבטל לגמרי, כנראה בתקופה הבתר-אמוראית (עמ' 22). עם זאת, נשמר מעמדם של ימי חנוכה ופורים וכן ימי ראש חודש, שאיסורי התענית בהם תקפים עד היום הזה.

מועד חג החנוכה שבמגילה מעורר כמובן עניין רב, אולם נושא מורכב זה דורש עיון בפני עצמו. כאן נסתפק בהבאת הנוסח הקצר והיבש במיוחד, המציג את המועד עצמו: "בעשרים וחמישה בו (=בכסלו) חנכת יומין תמניא ודלא למספד", ובציון העובדה שתיאור ההתרחשויות שהובילו לקראת החג בסכוליון שונה במידה ניכרת מזה שבתלמוד. סכוליון זה הוא כעין הרחבה מבארת של המקור, וראשיתו כבר בימי התלמוד. כבר עמדו חוקרי המגילה על הדמיון בין יחסו של הסכוליון אל המקור הקדום לבין יחסו של התלמוד אל המשנה, ועל כן, אותם טופסים (כגון מהדורתו של בן ציון לוריא משנת תשכ"ד) שכינו את גוף המגילה בתואר משנה, כינו את הסכוליון שעליה בתואר גמרא.

מעניינים במיוחד הם גלגוליהם ההלכתיים של הימים ג' בתשרי וי"ג באדר, הנמנים שניהם במגילת תענית ברשימת ימי השמחה. על יום ג' בתשרי נאמר במגילה: "בתלתא בתשרי אנטלת (או: "בטילת") אדרכתא מן שטרא". משפט סתום זה מתפרש בסכוליון וכן בתלמוד הבבלי (ראש השנה דף י"ח ע"ב) כציון ליום שבטל בו המנהג להזכיר שם שמים בשטרות, דבר שהביא לביזוי השם כאשר השטר נפרע ונקרע לאחר מכן בידי הפורע. לדברי הסכוליון נעשה אזכור שם שמים בלשון: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן לאל עליון", אולם לפי ספר החשמונאים, וכן לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, לא כלל ציון התאריך את שם האל בשום צורה שהיא. השמחה ביום הזה מעוררת תמיהה רבה, בעיקר נוכח אופיו הפרו-חשמונאי של החיבור, ועל כן הוצעו גם פירושים אחרים למהותו החגיגית של ג' בתשרי. כל זאת היה ללא הועיל. עם ביטול המעמד המחייב של רוב הלכות המגילה חזר יום זה ונהפך ליום צום רשמי ומחייב, כנהוג אחרי החורבן הראשון (ר' זכריה ז, א-ז; ח, יח-יט), וכך נודע ג' בתשרי עד היום הזה כצום גדליה.

גורל דומה פקד את "יום ניקנור" - יום שלושה-עשר לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר. יום זה נזכר בספר חשמונאים א' (ז, כו-נ), בספר חשמונאים ב', המכנה אותו "יום מרדכי" (טו, לו), וכן בדברי יוסף בן מתתיהו. יום מרדכי - שכן עוד קודם לניצחונם של החשמונאים על חיל ניקנור נודע יום זה כיום ניצחונם של יהודי שושן הבירה על שונאיהם (אסתר ט, א ואילך), ובעצם נחוג ביום זה חג הפורים המקורי. אבל אף בזה גברה ידם של המחמירים והמצירים, ובימי הגאונים נקבע היום כתענית אסתר.

ערפל מכסה את פניהם של רבים מהמאורעות ההיסטוריים הרמוזים במגילת תענית, ורבים מהם אי אפשר לפענח או שמשמעותם נתונה בוויכוח בין החוקרים. העדר ידיעות מספיקות על שאירע את אבותינו בימים הרבים ההם, לשונה הארמית של המגילה וסגנונה המקצר - כל אלה מעטים על רבים מפרקיה מסווה של מסתורין. ואכן, מי חכם ויידע פשרו של המשפט הבא: "בארביסר בסיון אחידת מגדל צור"? תרגום המשפט: בארבעה-עשר בסיוון נכבשה מגדל צור, אך עדיין איננו יודעים במה מדובר. מה היא מגדל צור, היכן מקומה, מי כבש את המקום ועל מה זכה יומו של כיבוש זה להיכלל בין הימים הטובים שאין להתענות בהם? גם כאן באה לעזרתנו מסורת הסכוליון, המזהה את קיסרי בת אדום עם העיר קיסריה. על פי אחד מנוסחי הסכוליון (המכונה כאן נוסח א), "מגדל צור היא קסרי בת אדום היושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוון, וכשגברה יד חשמונאי הוציאום משם והושיבו בה ישראל".

ידיעה זו זכתה למקבילה כמעט זהה הנמסרת בתלמוד הבבלי (מגילה דף ו' ע"א) מפיו של האמורא רבי אבהו, שישב בקיסריה במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה ונודע גם כבעל אגדה וכמי שקיים קשרי רוח וידע עם הנוכרים שבעיר. רבי אבהו דרש את המלים "ועקרון תעקר" שבנבואת צפניה (ב, ד) ממש באותן מלים שבסכוליון על "משנת" ארבעה-עשר בסיוון, ובתלמוד נוספה הבהרת שם העיר: "מגדל שר". לדברי מהדירת המגילה, ורד נועם, "זיהוי כפול זה של מגדל שר עם קיסריה מתאשר היטב מתוך ספרותנו ומחוצה לה" (עמ' 193), שכן כבר בפפירוסים של זינון ובשורת מקורות יווניים ורומיים נזכרת העיר מגדל סטראטון, ועל מקומה הקים לימים הורדוס את קיסריה.

המאורע הנרמז במגילת תענית הוא כנראה הסגרת מגדל סטראטון לידי אלכסנדר ינאי מידי תלמי לאתירוס, מלך קפריסין ובנה של קליאופטרה מלכת מצרים, כחלק מעיסקה ביניהם שכללה את בגידתו של לאתירוס בבן בריתו עד אז, הוא השליט היווני זואילוס. אולם היו בין החוקרים שחלקו על זיהוי זה של המקום ושל המאורע, והציעו הצעות חלופיות שונות, כגון כיבוש בית צור שביהודה בידי יהודה המכבי. אגב דיונה בהצעות השונות מראה ורד נועם כיצד "מדגימות תולדות המחקר של מועדנו את התופעה המפליאה של דחיקת כל הנתונים מפני קונצפציה היסטורית מוקדמת".

הדיון הקצר המובא בפרשה היסטורית זו מדגים מעט מן הערך ההיסטורי והספרותי של המגילה ושל פרשנותה. מעט - מאחר שהניסיונות להתיר את הסבך בערכים אחרים בספר הם ארוכים וקשים בהרבה מזה. מגילת תענית נודעה תמיד בעולמם של התלמוד ולומדיו, וגם חוקרי ספרות התלמוד ותולדות ישראל עסקו בה לא מעט. אולם עד כה לא זכתה מגילת תענית למהדורה מוארת, מוערת, מפוארת ומדויקת כזאת המונחת עתה לפנינו, ולמען האמת לא זכה אף לא חיבור אחר כלשהו מתוך ספרות חז"ל למהדורה מרשימה כל כך, לפחות מבחינת הפאר החיצוני. ורד נועם הציבה את הטקסט של המגילה והסכוליון על אפרט נוסחיהם וגלגוליהם, דנה בספר השלם עצמו ובתולדות מחקרו, ובעיקר בפשר המועדים, בזיקה מתמדת אל הספרות המתאימה: דברי חז"ל וממשיכיהם, כתבים מימי הבית השני ואחריו, דברי חוקרים שמקצתם נזכרו למעלה, ועוד רבים אחרים. את טוב הטעם החיצוני של הספר יש לייחס להוצאת יד בן צבי, שהעמידה אותו כראשון בסדרת הספרים המתוכננת שבין מקרא למשנה.

אי אפשר לומר שמגילת תענית נגאלה מן השכחה, שכן מאז ראשית ימיה נודעה המגילה ברבים, נדונה ונלמדה לא מעט. אלא שגם במגילה זו, כמו בחיבורים דומים, רבים השיבושים מפני ש"נפערת תהום בת מאות שנים בין תקופת ההתהוות לבין עדיה הראשונים של המסירה הכתובה" ו"מטושטש ועמום הגבול בין יוצרים ומוסרים" (עמ' 12). תכליתו של המחקר "להתיר את פקעת מגילת תענית לשלביה, למהדורותיה ולחטיבותיה ולהבהיר כל אחת על מכונה" (שם). המעיין כראוי בספר הגדול והמפואר יבחין עד כמה צלחה המלאכה בידי המחברת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו