בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עושר בלתי נתפס

תגובות

נפילת הקומוניזם ברוסיה הצמיחה דור חדש של מיליארדרים ובו נציגות יהודית מכובדת:חודורקובסקי,אברמוביץ',ברזובסקי,פרידמן,גוסינסקי וסמולנסקי . העושר האגדי שנוצר במהירות מפחידה הקנה למחזיקים בו כוח רב אך פסח על המוני העם שנאלצים להסתפק בשכר ממוצע של 150 דולר לחודש. רוב הרוסים סבורים כי ההון הזה הושג בדרכים לא כשרות, ופוטין קשוב לקולות

בכניסה לכפר לנינסקויה ניצב שומר חמוש, ומצלמות מעקב עם עין אלקטרונית בוחנות מקרוב כל אדם שמתקרב לחומות הכפר. מי שמוצא את עצמו בתוך חומות האבן, נתקל בשורה נוספת של חומות גבוהות, שמעליהן מבצבצים גגות של טירות אם מתקרבים עוד קצת, מבחינים בבריכות מחוממות, מגרשי טניס, בקתת ספא, ויחידות מגורים נפרדות לאורחים, למשרתים ולשומרי ראש בחניונים מנצנצים הדגמים החדישים ביותר של מרצדס, אופנועי ים ושלג, והאופנה האחרונה - ג'יפים צבאיים כהים וגבוהים מסוג "האמר", עם שמשות מוגנות מפני כדורים הכפר לנינסקויה לא נמצא בגבעות הוליווד וגם לא בהרי קולומביה, שם מתגוררים ברוני הסמים הגדולים רק שמו האירוני של הכפר מרמז על מיקומו, לא הרחק מסנט פטרבורג שברוסיה שרידים מהאידיאולוגיה הקומוניסטית של לנין, שעל שמו נקרא הכפר, אפשר למצוא רק מסביב לחומה החיצונית, שם פזורים בתי עץ ישנים, מטים ליפול, שתושביהם משתכרים בשנה סכום שמתקרב אולי למה שמוציאים תושבי החומות בערב אחד במסעדת יוקרה.

החומות האלה מייצגות את המהירות שבה נזנחה הסיסמה שליוותה את רוסיה במשך 70 שנות קומוניזם - "כל אחד נותן כפי יכולתו, ומקבל לפי צרכיו". הקפיטליזם חדר לרוסיה בשנים החולפות בגרסתו הגסה ביותר, זו שמרוממת קבוצה זעומה של אנשים לגבהים כמעט בלתי נתפשים של עושר, מוחקת לחלוטין את מעמד הביניים, ומניחה ליותר מ-70% מהאזרחים לשקוע מתחת לקו העוני.

ממדינה קומוניסטית שבה רק בודדים שמרו על חסכונות של כמה אלפי דולרים, נהפכה רוסיה למדינה הרביעית במספר המיליארדרים החיים בה - אחרי ארה"ב, יפאן וגרמניה. ברשימת עשירי תבל האחרונה שפירסם המגזין "פורבס", עלה מספר המיליארדרים הרוסים ל-17, לעומת 7 ב-2002 ו-0 ב-1985. העושר המצרפי שלהם הגיע ל-37 מיליארד דולר - וזאת בשנה שבה הצטמק סך העושר העולמי, ומספר המיליארדרים בעולם ירד ל-476 לעומת 497 ב-2002.

מקומה של רוסיה לא נפקד מרשימה יוקרתית נוספת - של המגזין "פורצ'ן" - שדירג את 40 האנשים העשירים ביותר בעולם בני פחות מ-40. כאן ייצוגה של רוסיה בולט אף יותר: עשירים רוסים תופסים חמישה מעשרת המקומות הראשונים ברשימה.

"כסף נשפך כאן לאנשים בין הידיים", אמרה טניה, מוכרת בחנות סטוקמן היוקרתית במוסקווה, בראיון לעיתון מקומי. "הם נכנסים לחנות, שמים 15 אלף דולר במזומן על מעיל פרווה, ומוסיפים עוד כסף על בשמים, תכשיטים, תיקים איטלקיים ומערכות סטריאו. הם קונים כאילו אין מחר".

העשירים החדשים מגיעים לחנויות היוקרה, כמו לכל מקום אחר, כשהם מוקפים בשומרי ראש חמושים, המלווים אותם ואת משפחותיהם במשך 24 שעות ביממה. שומרי הראש אינם מותרות או סמל סטטוס; ב-1995 לבדה נרצחו ברוסיה 400 אנשי עסקים, ומספר הנרצחים כיום עדיין גבוה.

מי שרואה את שמה של רוסיה מככב ברשימות היוקרתיות של עשירי העולם, עשוי להתרשם כי מדובר במדינה משגשגת ומתקדמת, אך למעשה היא רחוקה מכך. התוצר המקומי הגולמי לנפש ברוסיה מסתכם ב-2,800 דולר בלבד, פחות מהתמ"ג בקוסטה ריקה, מדינה קטנה וכמעט נטולת משאבים טבעיים במרכז אמריקה.

על פי הסטטיסטיקה הרשמית, שכר המינימום ברוסיה הוא 70 דולר בחודש, והשכר הממוצע מגיע לכ-150 דולר בחודש. בפועל המצב אף יותר גרוע מכך, ורבים נאלצים להתקיים מ-30 דולר בחודש, ואף פחות. מומחים ברוסיה מעריכים כי 35% מהאזרחים במדינה הם עניים מרודים, 30% פשוט עניים ו-5% בלבד מוגדרים כעשירים ועשירים מאוד. רמת החיים ברוסיה צנחה ב-75% מאז 1991, כמעט פי שניים מעוצמת הנפילה בארה"ב בשפל של שנות ה-30.

בשעה שהעניים הם הרוב, ולפיכך שונים זה מזה במידת העוני, אופיו וגורמיו, העשירים ברוסיה הם מעמד מצומצם, שמאפייניו המשותפים רבים. רוב העשירים ברוסיה הם צעירים - בני פחות מ-45; לפני עשור איש לא שמע עליהם, והם היו סובייטים רגילים שעסקו במגוון עיסוקים, לא בהכרח חוקיים; ולבסוף, רובם המכריע יהודים, בשעה ששיעור היהודים באוכלוסייה כולה הוא 4% בלבד.

יהודים הם הרוב בכפר לנינסקויה ובכפרים דומים אחרים ברוסיה, כמו גם ברשימת העשירים הרוסים ב"פורבס". מתוך העשירייה הפותחת, ששה הם יהודים בבירור, שאינם מנסים להסתיר את דתם. ובעצם, גם אם היו מנסים להסוות זאת, לא בטוח שהיו מצליחים. ברוסיה, המתהדרת בהיסטוריה עשירה של אנטישמיות, שמות כמו חודורקובסקי, אברמוביץ', ברזובסקי, פרידמן, גוסינסקי ו סמולנסקי - אינם נתונים לפרשנות.

הציבור הישראלי, ששמע בעיקר על ולדימיר גוסינסקי - מבעלי השליטה במעריב - התוודע באחרונה לעשיר רוסי נוסף - מיכאיל חודורקובסקי. בגיל 40 חודורקובסקי הוא האיש העשיר ביותר ברוסיה עם הון אישי שנאמד ב-8 מיליארד דולר, והבעלים של חברת הנפט יוקוס.

יוקוס היא חברת הנפט הגדולה ברוסיה, ושוויה מגיע ל-15 מיליארד דולר. פעילותה הזניקה את חודורקובסקי מהמקום ה-101 ברשימת "פורבס" היישר למקום ה-26, והכניסה חמישה מתעשרים חדשים מהנהלתה הבכירה לרשימה. גם בקרב המצטרפים החדשים מהחברה בולטים שמות יהודיים, כמו יבגני שווידלר ולאוניד נווזלין, שהגיע באחרונה לישראל וביקש לקבל אזרחות מחשש לגורלו.

מדוע איש עשיר המחזיק במשרה בכירה בניהול חברת הנפט הגדולה ברוסיה ואחת מחברות הנפט הגדולות בעולם חושש לגורלו? כתשובה לשאלה המורכבת הזו אפשר לנקוב בשם אחד, ולדימיר פוטין. נשיא רוסיה, שכונה "הצאר" עוד לפני הבחירות לפרלמנט ב-7 בדצמבר, נהנה כעת מכוח רב אף יותר, לאחר שמפלגתו הכפילה את כוחה בפרלמנט.

לפי ההערכות ברוסיה, פוטין מנצל את כוחו הרב לדחיקת יריבים פוליטיים. הפעילות הפוליטית האישית של חודורקובסקי, ולא התנהלותה הכלכלית של יוקוס, הביאה בסוף אוקטובר למאסרו, בגין עבירות כלכליות, בהן הונאה, זיוף והעלמת מס.

כחלק מהפעילות הפוליטית הזו, חודורקובסקי הביע תמיכה ואף העביר סכומי כסף ניכרים לשתי מפלגות ליברליות שמעוניינות להחליף את פוטין בשנה החולפת. יתרה מכך, לפני מעצרו אמר חודורקובסקי בראיון לאחד מהעיתונים הרוסיים כי הוא מתכוון להמשיך ולנהל את יוקוס עד 2007, מועד הבחירות לנשיאות ברוסיה. מכאן הסיקו רבים, ובהם פוטין עצמו, כי איל ההון יתמודד בבחירות לנשיאות.

בינתיים נראה כי המעצר הביא לתוצאות המקוות. שתי המפלגות שבהן תמך חודורקובסקי לא עברו את אחוז החסימה, ולפוטין אין סיבה הנראית באופק לארוז את מזוודותיו. כיום ברור אף יותר מבעבר כי הוא יישאר בבית הלבן של מוסקווה, לאחר הבחירות במארס 2004.

בשעה שבעולם המערבי שמעו בחוסר רצון מסוים על מעצרו של חודורקובסקי, ברוסיה נשמעו תגובות אוהדות. הציבור הרוסי מאס ככל הנראה במתעשרים החדשים, ובעיקר ביהודים מתוכם.

"למה לנו לרחם או להגן עליו ועל הדומים לו?", שאל סשה, מהנדס באחת מחברות הנפט הרוסיות בראיון לעיתון המקומי. "הם מעולם לא עשו דבר בשבילנו עם הכסף שלהם: לא בנו פארק, מגרש כדורגל או כנסייה". מסקר שערך מכון מחקר רוסי ביולי, מתברר שסשה בהחלט מייצג את עמדת רוב הציבור ברוסיה. 80% מהמשתתפים בסקר סבורים שהמתעשרים החדשים עשו זאת בדרכים בלתי חוקיות, וכ-70% ציינו כי יהיה זה הוגן לגרש את האוליגרכים מרוסיה.

משטיפת שמשות לרשימת העשירים של "פורבס"

אפשר בקלות להזדהות עם האי-אהדה של הציבור הרוסי כלפי עשיריו. לפני 15-10 שנה בלבד היו חודורקובסקי ודומיו אנשים רגילים, ואילו כיום הם מנהלים סגנון חיים שרוב הציבור מכיר רק מסרטי הקולנוע. הציבור סולד מהמתעשרים החדשים, הנוסעים ברחובות העיר במכוניות שרד מפוארות, לא תמיד עוצרים ברמזור אדום, ונוהגים לעתים לזרוק נהג שנסע לאט מדי או התעכב ברמזור ממכוניתו.

כיום מיכאיל חודורקובסקי, שנולד במוסקווה למשפחה של שני עובדי מפעל, הוא הנציג המרכזי של מעמד המתעשרים החדש. בצעירותו, שאיפתו הגדולה של חודורקובסקי היתה ליהפך למנהל מפעל ביום מן הימים. כדי להגשים את החלום, הצטרף לארגון הנוער הקומוניסטי (Komsomol), שעם הזמן אמור היה לקרב אותו לבכירי המפלגה הקומוניסטית ולהקל על מינויו למנהל מפעל, מינוי פוליטי באותה תקופה. במקביל, חודורקובסקי למד כלכלה באחת מהאוניברסיטאות של מוסקווה.

כעבור זמן מה, חודורקובסקי חש כי מוצאו ושם משפחתו בולמים את התקדמותו בסולם הפוליטי, והוא החליט להקים מרכז ליזמות מדעית-טכנולוגית לצעירים, במימון הקומסומול. המרכז נהפך לקואופרטיב באמצע שנות ה-80, כאשר מיכאיל גורבצ'וב התיר לראשונה זה 70 שנה לעסוק ביזמות פרטית, והחל לפתח תוכנות ולמכור מחשבים. בהמשך נהפך הקואופרטיב לבנק Menatep, כיום אחד הבנקים הגדולים ברוסיה.

כיצד נהפכה חברת המחשבים לבנק? עד עכשיו לא לגמרי ברור אילו פעילויות הצטרפו למכירת המחשבים בחברה של חודורקובסקי. לפי כמה הערכות, החברה סחרה במטבעות באמצעות כספי המימון שקיבלה מהמפלגה הקומוניסטית. פרק מעורפל למדי בהיסטוריה של חודורקובסקי מתייחס גם לקשריו הקרובים עם הק.ג.ב, שאותם ניצל בעבודתו עם סוכנויות דוגמנות אמריקאיות, כשסייע להן להשיג למלכות יופי רוסיות אשרות כניסה לארה"ב.

בכל מקרה, להקמת בנק לא נדרשו באותה עת יותר מ-70 אלף דולר, מכיוון שלא היה למי לתת אשראי; על כך העיד בזמנו אלכסנדר סמולנסקי (49), טייקון יהודי-רוסי נוסף, שחלש על הבנק הגדול ברוסיה SBS-Agro עד שקרס במשבר שמיטת החובות של 1998. חברות עסקיות לא היו קיימות ברוסיה, וגם החברות החדשות שקמו היו מסוכנות מכדי לקבל מימון בנקאי. הציבור הרוסי אינו נוהג להחזיק את כספו בבנקים, כיום עוד פחות בהשוואה לימים שלפני המשבר של 1998. בסקרים שנערכו באחרונה בקרב הציבור הרוסי, אמרו 72% מהנשאלים כי יעדיפו ללוות כסף מקרובי משפחה או חברים, ו-59% אמרו שגם אם יוצע להם כרטיס אשראי לא ישתמשו בו. סמולנסקי עצמו, שהונו האישי נאמד ב-3 מיליארד דולר, ציין באחד הראיונות לעיתונות הרוסית כי מי שהפקיד כסף בבנק שלו הוא "פשוט חמור".

אך הדרך להתעשרות גדולה ברוסיה עוברת בבנק. את ההכרח להקים בנק כדי להתעשר הבינו חודורקובסקי, סמולנסקי וגם מיכאיל פרידמן (38), בעל השליטה בקבוצת הבנקאות אלפא שהונו נאמד ב-4.3 מיליארד דולר. בנק אלפא היה זה אשר איפשר לפרידמן לרכוש השליטה ב-Tyumen Oil, אחת מחברות הנפט הגדולות ברוסיה. באחרונה מכר פרידמן מחצית מהחברה לבריטיש פטרוליום ב-6.75 מיליארד דולר. מאז 2002 הוא הכפיל את הונו וטיפס למקום ה-68 מהמקום ה-191 ברשימה של "פורבס". "בסופו של דבר, כל מה שבבעלותי כיום הוא למכירה. בעיקר למשקיעים זרים", אמר בראיון ל"ביזנסוויק" השנה.

בדומה לחודורקובסקי, גם סמולנסקי ופרידמן הגיחו לעולם העסקים הרוסי מתוך אלמוניות מוחלטת. פרידמן, שנולד למשפחה יהודית באוקראינה, הגיע למוסקווה כדי ללמוד במכון לחקר מתכות, אך במקום להתפרנס ממשכורת של מהנדס העדיף לשטוף שמשות של מכוניות. בהמשך הקים דיסקוטק, ולאחר מכן צירף לתיק ההשקעות שלו גם חנות צילום קטנה. העסקים שיגשגו, וההכנסות מהם מימנו את הקמת הבנק הראשון שלו.

פרידמן עצמו מודע כיום לחוסר האיזון שיצר הקפיטליזם החדש: "השיטה האוליגרכית לא מאוד בריאה לכלכלה, והיא אינה הוגנת", אמר בראיון ל"ביזנסוויק". "הכללים שחלים על השחקנים הגדולים, שונים לחלוטין מאלה שחלים על שחקנים קטנים".

גם סיפור ההתעשרות של סמולנסקי מספק חומרים לתסריט הוליוודי קלאסי. בתחילת דרכו הוא פתח בית דפוס קטן, מצא דרך להשיג דיו ממשלתית ללא תשלום, והשתמש בה להדפסת ספרות דתית, שהיתה אסורה על פי החוק הרוסי. בהמשך פתח מאפייה קטנה, אך ב-1981 נעצר על ידי הק.ג.ב, והואשם בעבירות כלכליות. לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר של שנתיים במחנה עבודה, סמולנסקי הקים חברת בנייה, שנהפכה לאחת מספקיות חומרי הבניין המרכזיות בעיר.

באמצעות הכסף שהרוויח סמולנסקי הקים תחילה את בנק "סטוליצ'ני" (בנק הבירה), ובהמשך מיזג אותו עם אגרופרומבנק הממשלתי, שנהפך ל-SBS-Agro. ב-1993 פתח משרד האוצר הרוסי חקירה נגדו, בגין העלמת 25 מיליון דולר מאחד מחשבונות הבנק. לפי החשד, הכסף הועבר לחשבונו האישי של סמולנסקי באוסטריה. בהמשך הסתבך סמולנסקי שוב, כשנעלמו 100 מיליון דולר שקיבל מהבנק המרכזי של רוסיה למימון כספי הציבור שאבדו במשבר של 1998. כיום חייב הבנק של סמולנסקי 2 מיליארד דולר לגופים במערב ול-250 אלף בעלי חשבונות מקומיים. ב-1999 שונה שמו של הבנק ל-Soyuz ("ברית"), וסמולנסקי עדיין משמש היו"ר, אך מתגורר באוסטריה.

3% ביוקוס תמורת בקבוק וודקה

ובכן, מדוע התעשרות אמיתית חייבה הקמת בנק, עיסוק מסוכן למדי בתחילת שנות ה-79 - 90 בנקאים נרצחו ו-39 נפצעו בניסיונות התנקשות בתוך ארבע שנים. התשובה נעוצה בשיטת ההפרטה הדו-שלבית שגיבש בכיר בממשל ילצין, אנטולי צ'ובייס, שגם בעורקיו זורם דם יהודי. בשלב הראשון של תהליך ההפרטה, שהחל ב-1991, הוחלט לחלק ואוצ'רים (vaucher) לאזרחי רוסיה. הוואוצ'ר היה מעין שטר מניות, שהעיד על חלקו של האזרח בחברות הממשלתיות לשעבר. עם הזמן, היו אמורים הוואוצ'רים האלה להקנות לאזרחים שליטה של ממש בחברות המובילות ברוסיה.

אך ערכם של הוואוצ'רים שקיבלו האזרחים היה כמעט מעליב: קצת פחות מ-100 רובל (ששוויים כיום 3 דולרים). הציבור הרוסי - שאיבד כל אמון בשלטון בשנות המשטר הקומוניסטי - ראה בוואוצ'רים עוד בדיחה של הממשל, ולא ייחס להם כל חשיבות. לעומת זאת, אנשים כמו חודורקובסקי, פרידמן, סמולנסקי ורבים אחרים, הבינו את כוחן הפוטנציאלי של התעודות האלה. הם קנו מאזרחים רבים את הוואוצ'רים, באמצעות הבנקים שבבעלותם ובתמורה מגוחכת. על פי עדויות, החל מהמחצית השנייה של שנות ה-90 אפשר היה לקנות נתח מחברות-ענק רוסיות תמורת בקבוק או שניים של וודקה.

באמצעות צבירת הוואוצ'רים, הצליחו המתעשרים הרוסים לרכוש חברות ולהגדיל את הונם. אך שינוי האמיתי הגיע ב-1996, כאשר כוחו של ילצין נחלש והוא חשש כי לא ייבחר שוב לנשיאות רוסיה. הנשיא, שרמת התמיכה בו ירדה ל-10% ופחות בתחילת 1996, נזקק לסיוע כלכלי ותדמיתי דחוף.

באותה תקופה גיבש צ'ובייס את השלב השני של תהליך ההפרטה, שיצר את מה שידוע כיום כאוליגרכיה הרוסית: קומץ של אנשי עסקים השולטים ב-70% מהחברות התעשייתיות של המדינה. השיטה שגיבש נקראה "מניות תמורת הלוואות", וכחלקה העמידה קבוצה של אנשי עסקים מובילים, בעיקר בעלי הבנקים הגדולים, הלוואות לממשלה, וקיבלה כערבות את מניות הממשלה בחברות המובילות.

לשני הצדדים היה ידוע מראש כי הממשלה לא תוכל להחזיר את ההלוואות, וכך קיבלה קבוצה של שבעה אוליגרכים את השליטה ביהלומי הכתר של התעשייה הרוסית: חברות הנפט, הגז והמתכות המובילות. על פי ההערכות, הוזרמו לקמפיין הבחירות של ילצין יותר מ-200 מיליון דולר, הרבה יותר מההוצאה המקסימלית המאושרת בחוק - 3 מיליון דולר. בדיוק אז קיבל חודורקובסקי את השליטה ביוקוס, תמורת כ-150 מיליון דולר בלבד.

הסנדק של הקרמלין

אחת מהדמויות המרכזיות בשלב השני של ההפרטה היה בוריס ברזובסקי, הידוע בכינויו "הסנדק של הקרמלין". ההון האישי של ברזובסקי, כיום בן 57, נאמד בעבר ב-3 מיליארד דולר בזכות אחזקותיו ביצרנית הנפט סיבנפט, חברת התעופה הרוסית אארופלוט, יצואנית האלומיניום רוסאל וגולת הכותרת - תחנת הטלוויזיה ORT. שליטתו בתחנת הטלוויזיה מילאה תפקיד מרכזי בשיפוץ התדמית של ילצין בבחירות של 1996, אך מאוחר יותר עוררה עליו את זעמו של פוטין, והביאה לכך שברזובסקי, שהיה בעבר האדם המקורב ביותר לנשיא רוסיה, נאלץ להימלט ממולדתו, וכיום הוא מתגורר בלונדון.

בהתחלה היתה דרכו של ברזובסקי נקייה למדי, ביחס לשאר האוליגרכים של רוסיה, אך העניינים הסתבכו. בצעירותו נחשב ברזובסקי למתמטיקאי מבריק, ואף עשה דוקטורט במתמטיקה. אז שאיפתו היתה פשוטה יחסית: להצטרף כחבר מן המניין לאקדמיית המדעים של רוסיה. במחקריו, הזדמן לו לעבוד עם יצרנית הרכב הסובייטית AvtoVaz, שנהפכה ברבות הימים לאחד ממקורות העושר הראשוני שלו.

בתחילת שנות ה-90 הקים ברזובסקי שורה של סוכנויות למכירת רכב. המדינה מכרה לסוכנויות שלו כלי רכב שעלות הייצור שלהם היא 4,700 דולר, ב-3,500 דולר בלבד. הסוכנויות עצמן מכרו את כלי הרכב ללקוח סופי ב-7,000 דולר.

איך הצליח ברזובסקי להבטיח שהקונים לא יקנו את המכוניות ישירות מהחברה הממשלתית או מסוכנויות אחרות, זולות יותר? תחקיר של המגזין "פורבס" העלה כי היה זה הודות לשיתוף פעולה פורה עם המאפיה, שפעיליה דאגו לנפץ שמשות, להוריד גלגלים ולחבל ביצירתיות משתנה בכלי רכב של סוכנויות שלא שילמו דמי חסות ("פרוטקשן").

במפעל לייצור הרכב איש לא העז להתנגד: "זה כאילו לאקי לוצ'יאנו היה יושב בדירקטוריון של קרייזלר", נכתב ב"פורבס". ברזובסקי תבע את "פורבס" בעקבות הכתבה הזו, ובאחרונה הגיעו שני הצדדים להסדר, ולפיו התנצל השבועון האמריקאי בפני ברזובסקי.

הרווחים ממיזם המכוניות ויחסיו הקרובים עם ילצין, איפשרו לברזובסקי להשתלט על כמה חברות רוסיות מובילות, להתמנות לתפקיד בכיר במועצה לביטחון הלאומי של רוסיה, ולקבל מושב בבית התחתון של הפרלמנט.

בתחילת דרכו של פוטין ברזובסקי תמך בו, אף שכבר לא היה מקורב אליו באותה מידה. היחסים עם פוטין הסתיימו בפיצוץ בסוף 2000, לאחר שרשת הטלוויזיה ORT שבבעלות ברזובסקי שידרה כמה כתבות שביקרו בחריפות את טיפולו של פוטין באסון טביעת הצוללת הרוסית "קורסק". "פוטין הזעיק אותי ללשכתו, ודרש ממני למכור לו את האחזקות ב-ORT. לאחר שסירבתי הוא אמר 'שלום', ובתוך חודש נאלצתי לעזוב את רוסיה", סיפר ברזובסקי בראיון.

לברזובסקי, אגב, יש הסבר פשוט לכך שרוב עשירי רוסיה הם יהודים: "גם בין הרוסים הלא יהודים יש בנקאים ומנהלים מצוינים, אך יהודים ניחנים בשתי תכונות חשובות במיוחד: כוח רצון וכושר הישרדות", הוא אמר בעבר. "ההיסטוריה לימדה את היהודים איך להפסיד ולנחות על הרגליים, וזו יכולת שחסרה גם לרוסים המוכשרים ביותר".

גם ולדימיר גוסינסקי אינו יכול להיכנס לגבולות רוסיה. גוסינסקי, בן 51, החל כנהג מונית, נהפך למנהל תיאטרון, וכיום הוא איל תקשורת המקורב במיוחד לראש עיריית מוסקווה, יורי לוז'קוב.

גוסינסקי החל ללמוד תחום הקשור לניצול משאביה הטבעיים של רוסיה, במכון לחומרים פטרוכימיים וגז טבעי, אך נכשל ופנה ללימודי תיאטרון. ב-1987 הוא פתח חנות לבגדי נשים, בהשקעה של אלף דולר בלבד, שהיתה אחד מהעסקים הפרטיים החוקיים הראשונים ברוסיה. בהמשך הוא ייסד את קבוצת הייעוץ והפיננסים מוסט (ברוסית, "גשר").

כמו חודורקובסקי, ברזובסקי ושאר החבורה, גם לגוסינסקי היה חלק משמעותי בבחירתו של ילצין לנשיאות ב-1996, ועל כך גמל לו הנשיא באישור להקמת תחנת טלוויזיה פרטית ראשונה, NTV. שידורי התחנה לא הסתירו את הביקורת כלפי ממשל פוטין, כאשר התוכנית המרכזית שמשכה את תשומת לבו של הנשיא הטרי היתה תוכנית החרצופים, שלעגה לשלטון הרוסי ולממסד העסקי במדינה.

זמן קצר לאחר כניסתו של פוטין לבית הלבן הולאמה NTV, לכאורה עקב חובותיה לחברת גזפרום הממשלתית. במקביל הולאם גם עיתון "Segodnya" ("היום") ומגזין נוסף נסגר. פוטין, שנהנה מאהדת הציבור, לא היה זקוק יותר לתמיכת הטייקונים היהודים, שהחלו לבקר את מדיניותיו בתחנות הטלוויזיה.

כיום לא יכולים ברזובסקי וגוסינסקי לחזור לגבולות רוסיה, שהוציאה בינתיים צווי הסגרה נגד השניים. ברגע שתדרוך רגלם על אדמת המדינה, יוגשו נגדם כתבי אישום חמורים בגין הונאות, והם ייכלאו. נראה כי גם חודורקובסקי יצטרף אליהם בקרוב, ובעקבותיו אוליגרכים רוסים נוספים. הראשון בתור הוא רומן אברמוביץ'.

אברמוביץ', בן 37, הוא הצעיר מבין האוליגרכים הרוסיים, אך הגיל לא מפריע לו להיות השני בעושרו במדינה אחרי חודורקובסקי, עם הון אישי שנאמד ב-5.7 מיליארד דולר. אברמוביץ' החל את דרכו הרחק ממוסקווה, באוחטה, עיירה קטנה ונידחת בסיביר. אמו מתה כשביצעה הפלה לא חוקית ואביו נהרג מנפילת מנוף באתר בנייה, ואברמוביץ' אומץ על ידי דודיו. הוא הגיע למוסקווה כבן 20, והחל ללמוד במכון גובקין ללימודי נפט וגז. בזמנו הפנוי מכר צעצועים וחלקי חילוף למכוניות.

ב-1993, כשכבר היה יזם צעיר, אברמוביץ' הגיע למפגש של אנשי עסקים רוסיים באיים הקריביים, והכיר את ברזובסקי. זה הפך את אברמוביץ' לבן טיפוחיו, והכניס אותו למעגל האוליגרכיה הקטן. שם פגש אברמוביץ' גם את מיכאיל צ'רנוי, המתגורר כיום בישראל, שמכר לו מאוחר יותר את אחזקותיו בחברת האלומיניום הרוסית רוסאל. אך את רוב אחזקותיו קיבל אברמוביץ' מברזובסקי, כשהאחרון נמלט מרוסיה.

עד לאחרונה היה אברמוביץ' בעל השליטה בחברת הנפט סיבנפט, שאותה התכוון למזג עם יוקוס של חודורקובסקי. המיזוג היה אמור ליצור את חברת הנפט הרביעית בגודלה בעולם.

מכירת סיבנפט היא חלק מהאסטרטגיה החדשה של אברמוביץ' למימוש נכסיו ברוסיה והוצאת הונו אל מחוץ לגבולות המדינה, כדי להימנע מגורל דומה לזה של ברזובסקי, גוסינסקי וחודורקובסקי. במארס הוא מכר 26% מאארופלוט ב-80 מיליון דולר ו-50% מרוסאל ב-1.5 מיליארד דולר.

במקביל רכש אברמוביץ' את השליטה בקבוצת הכדורגל האנגלית צ'לסי ב-200 מיליון דולר, והוא מתעניין ברכישת אחזקות נוספות בחו"ל. אך בסוף נובמבר הוחלט על ביטול המיזוג בין יוקוס לסיבנפט, ככל הנראה בעקבות לחץ מכיוון הקרמלין.

אף שאברמוביץ' מקפיד לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך, כמו עמיתיו הוא אינו חף מפעילות פוליטית. נוסף על כהונתו כחבר הפרלמנט הרוסי, נבחר אברמוביץ' לפני שלוש שנים למושל מחוז צ'וקוטקה ברוב של 92%. צ'וקוטקה הוא מחוז ארקטי עשיר במחצבים, המרוחק כ-7,000 ק"מ ממוסקווה, שטחו גדול פי 1.5 מזה של צרפת, אך חיים בו רק 70 אלף איש. אברמוביץ' מטפח את האזור, בונה בתי ספר, בתי קולנוע ומרכולים, והתושבים מעריצים אותו. הוא נזהר שלא לבקר את הממשל, וציין באחד הראיונות האחרונים עמו כי פוטין הוא נשיא חזק.

עננת "המאפיה הרוסית"

חרף הרושם שעשוי להיווצר מרדיפת המיליארדרים היהודים, פוטין אינו אנטישמי. בתקופת שלטונו החלה הפריחה הגדולה של החיים היהודיים ברוסיה: בתי כנסת עתיקים שופצו - רובם במימון המתעשרים החדשים, שחרטו את שמותיהם על המושבים המרכזיים,

בתי ספר וגני ילדים יהודים הוקמו, נפתחו חנויות לממכר מזון כשר, ובמוסקווה הוקם מוזיאון השואה.

השאיפה של פוטין היא לפרק את גרעין השליטה העסקי ברוסיה, שמאיים על שלטונו באמצעות חיזוק מפלגות האופוזיציה. כחלק מכך, הוא מבין שאם יטפל קודם כל בעשירים היהודים, יזכה לפופולריות רבה יותר בעם הרוסי, שמעולם לא גילה אהדה רבה ליהודים.

המערב לא מגלה בשלב זה התעניינות יתרה ביחסו של פוטין למיליארדרים בארצו, אף שניתן היה לצפות להתערבות אמריקאית בעניין חודורקובסקי. האחרון תרם 25 מיליון דולר לספריית הקונגרס האמריקאי, נפגש לארוחת צהריים עם היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס, ומוזמן לעתים קרובות לאירועים חברתיים של חוג הסילון האמריקאי. חודורקובסקי אף מינה מנהלים מערביים רבים לדירקטוריון של יוקוס, בניסיון להפוך אותה לחברה שקופה בהתאם למסורת האמריקאית. אך למרות כל אלה, עדיין מרחפת מעליו עננת "המאפיה הרוסית".

עם מעצרו של חודורקבוסקי צנחה אמנם הבורסה במוסקווה ב-12%, ורבים חששו כי משקיעים זרים יברחו מהשוק הרוסי. אך החששות התבדו, והבורסה התאוששה בינתיים. נראה כי גם הפעם, כמו במקרה של המלחמה בצ'צ'ניה, מעדיף המערב שלא להתערב בעניינים הפנימיים של רוסיה, שחרף התדמית הדמוקרטית שהיא מנסה לאמץ, הכוח המרוכז בידיו של שליט חזק אחד מרמז אחרת. "למערב לא אכפת אם רוסיה דמוקרטית או לא, כל עוד יש יציבות", אמר ברזובסקי בראיון שנתן באחרונה לרשת MSNBC. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו