בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטבעת הסינית

לנעליו הגדולות של יאו מינג, כוכב הכדורסל שכבש את האן-בי-אי, נכנס בסין דור חדש של שחקני כדורסל שמאיימים להעביר את ההגמוניה במשחק הרחק הרחק מזרחה. חלקם אפילו רכזים

תגובות

נבחרת העתודה האולימפית היתה בעיצומו של שבוע אימונים מתיש נוסף במגרש העירוני בהייקו, עיר בחופה הדרומי של סין. מחוץ לאולם הספורט הסתובבו לאטם בין עצי הדקל הולכי רגל ורוכבי אופניים בכובעי קש. בתוך האולם לא הצליח העתיד של הכדורסל הסיני לכבוש את פיהוקיו.

לצ'ן ג'יאנגוואה מלאו לא מזמן 14 שנים. עם 73.5 ק"ג המתפרשים על 1.85 מטר הוא כל כך רזה שכשהוא קופץ לקליעה, ללא חולצה, מזנקות צלעותיו החוצה. יש לו זוג רגליים שזכו לכינוי "רגלי ריי אלן", על שם הצלף האלגנטי מהאן-בי-אי: שני מוטות דקיקים היוצאים מקרסוליים שבירים ומבשרים על פיצוץ.

יודעי דבר במעגל המצומצם של הכדורסל המקצועני בסין אומרים שלושה דברים על צ'ן. ראשית, שהוא ספורטאי נדיר, השחקן הצעיר ביותר והטוב ביותר בקבוצה של שחקנים מצוינים. שנית, שצ'ן נוטה למרוח את הזמן, תכונה שבלטה מאוד באותו הבוקר. המתיחות שלו היו ללא התלהבות, בספרינטים שלו הוא השתרך באמצע הקבוצה והוא התמהמה להגיע להגנה אחרי שהחטיא זריקה שנראתה קלה. מפעם לפעם הוא העביר את אצבעותיו הארוכות ברעמת שערו השחור, כאילו נאבק להישאר ער.

הדבר השלישי שאומרים הוא שייתכן כי צ'ן עומד להיות הרכז הסיני הראשון ברמה בינלאומית; שייתכן שב-2008 הוא יהיה זה שימסור בבייג'ין את הכדור ליאו מינג, המשחק באן-בי-אי, כאשר המדינה המארחת תנסה להשיג את המדליה הראשונה שלה בכדורסל אולימפי. "זו המטרה הסופית שלהם", אומר טוני רונזון, צייד כישרונות בינלאומי של הדטרויט פיסטונס. "האם יש להם סיכוי? בהחלט. הם משחקים בבית, אני חושב שהם יכולים להתחרות בכל אחד".

הרבה מאוד מונח איפוא על כתפיו הרזות של הנער הצנום והארוך הזה - סין פשוט נעשתה משוגעת לכדורסל. לפי כמה סקרים, סינים משחקים כיום כדורסל יותר מאשר כדורגל או כל ספורט אחר. מגרשים חדשים צצים בפינות הנידחות ביותר ואין חצר בית ספר שאין בה לוח וטבעת. סין היא "השוק העולמי שלנו שגדל בקצב המהיר ביותר", אומר דיוויד סטרן, הקומישינר כובש הארצות של האן-בי-אי, שהודיע לאחרונה על שני משחקי טרום עונה שישוחקו באוקטובר הבא בבייג'ין ובשנחאי.

התאחדות הכדורסל הסינית, למרות השיווק המצומצם והתמיכה הפושרת של האוהדים, ביססה את המשחק בליגת אמצע יציבה - כמה דרגות מתחת לליגות האיטלקית והספרדית, אבל גבוהה מכל מה שיש בטורקיה או רוסיה. שלושה בוגרים של הליגה הסינית משחקים כיום באן-בי-אי, ביניהם הפלא המתנשא לגובה 2.26 מ' שהפך את היוסטון רוקטס לקבוצה של סין והצליח להגיע לשיא הסלבריטאיות, יאו מינג, המוכר יותר כיאו.

כאשר שיחק יאו נגד שאקיל אוניל והלייקרס בינואר שעבר, כמה ימים אחרי שאוניל לעג לחמישית מאוכלוסיית העולם בסאטירה על השפה המנדרינית, שודר המשחק בשידור חי ביום שבת בבוקר לעיני מאות מיליוני סינים. כך שכאשר חסם יאו, גאוות שנחאי, את הזריקות לסל של אויבו המגודל שלוש פעמים וחתם את התוצאה בהטבעה, הוא עשה יותר מלנצח במשחק. בסין עצמה מחק יאו את הספקות בנוגע לשאלה אם שחקנים סינים יכולים להצליח על הבמה הגדולה מכולן, וברחבי העולם הוא ניתץ את הסטריאוטיפ של הסיני הקטן והכנוע (למעשה סינים גבוהים כלל אינם זן נדיר, במיוחד במחוזות הצפוניים. במהלך ביקור ליד גבול מונגוליה נתקל רונזון ב-20 בחורים בני פחות מ-18 המתנשאים לגובה 2.13 מ', וגם בילד אחד בן 12 שכבר מגיע ל-2.10 מ').

זמנים מלהיבים

קל להבין את הלהיטות של הסינים לכדורסל כשפוגשים בשו ג'יצ'נג טוב הלב ושופע המרץ, שבילה את שנות נעוריו במשחק בקבוצת נוער של "צבא השחרור העממי" ומוכר לכולם כ"ביג צ'ו". ביג צ'ו הוא כתב בכיר של Xinhua, סוכנות החדשות שבבעלות המדינה. הוא, אשתו ובנם בן התשע - משפחה גרעינית סטנדרטית במסגרת מדיניות הילד היחיד של סין - מתגוררים בדירת שני חדרים שקיבלו מהסוכנות במתחם המטה הראשי של Xinhua בבייג'ין.

אבל כף רגלו השנייה (במידה 45 וחצי) נטועה עמוק בקרקע יזמית יותר. בנוסף למשרה המלאה שלו ביג צ'ו הוא גם פרשן במשחקי האן-בי-אי של ימי ראשון ב-"China Central Television"; מרצה אורח באוניברסיטת הספורט של בייג'ין; מנחה מבוקש בכל אירוע של האן-בי-אי או של הליגה הסינית בבייג'ין; ובעל טור ויועץ ב-"N.B.A Time and Space", מהדורה מקומית של הירחון הרשמי של הליגה, שיש לה כיום יותר מ-200 אלף קוראים.

ביג צ'ו, חסיד נלהב של סין החדשה והבעלים הגאים של מכונית פולקסווגן פאסאט, מתמוגג מ"החופש שלו לעבוד בעבודות נוספות", גם אם נראה שיש לו חופש בעיקר לקרוע את עצמו מרוב עבודה. שנתיים אחרי קבלתה של סין לארגון הסחר העולמי, 20 שנה אחרי שדנג קשיאופינג דיבר בשבחו של העושר, המעמד בינוני המתפתח מאבד את סבלנותו. חבריו להוטים ליהנות מהחיים, כמו שנאמר בסיסמת פרסומת, אבל הם גם כמהים למשהו עמוק יותר ורחב יותר - לראות את סין חוזרת להבטחה שהיתה גלומה בציוויליזציה העתיקה שלה, לפני שעושרה וביטחונה העצמי נמחקו תחת גלים של פולשים ומאות שנים של בידוד.

"זוהי תמה פסיכולוגית החוזרת על עצמה בכל רחבי סין", מציין פרנק הוק, שהגיע לסין מאריזונה דרך סטנפורד ב-1979 כסטודנט באוניברסיטת בייג'ין ונשאר. "הסינים חשים שיש להם תרבות גדולה שאין שני לה, ובכל זאת הם מדינת עולם שלישי מתפתחת. מאז 1949 המטרה העיקרית שלהם היתה להדביק את שאר העולם ואף לעקוף אותו בכל הבחינות, תרבות, ביטחון לאומי, טכנולוגיה, ספורט. כאשר הם מרגישים שעשו קפיצת מדרגה יש להם גאווה לאומית עצומה".

אלה זמנים מלהיבים בסין, לפחות בשביל אלה שיכולים להתעלם משיעור האבטלה האדיר במדינה ומהפער ההולך וגדל בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. יום אחד הסינים שולחים אדם לחלל ולמחרת הם צועדים לעבר אזור סחר חופשי מזרח אסייתי. עם אוכלוסייה המונה 1.3 מיליארד בני אדם (כמעט כפול מאוכלוסיית האיחוד האירופי וארה"ב ביחד), כבר רושמת סין את מספר הטלפונים הסלולריים הגדול בעולם, את השוק הגדול ביותר של טלוויזיות ואת השוק הגדל במהירות הרבה ביותר של מכוניות. סין היא היום הכלכלה השישית בגודלה בעולם והיא מתקרבת במהירות לשתיים הראשונות, ארה"ב ויפאן.

ובעוד הענק הישן קם מרבצו, היכן מקומם של יאו מינג - ועם קצת מזל גם של צ'ן ג'יאנגוואה? ספורט הוא תחום אידיאלי לסכסוכים גיאופוליטיים: יש חוקים. ההתכתשות תחומה. ב-1971 היתה "דיפלומטיית הפינג פונג" נקודת מפנה ביחסי סין-אמריקה. כיום, בעוד סין נכנסת במרץ לכלכלת השוק העולמי, בעוד ילדיה מאמצים את תרבות הנוער המערבית ובעוד שכבה אורבנית מקצועית חדשה מחפשת ביטוי עצמי בכל פינה, איזה כלי טוב יותר מאשר כדורסל? איזה חלום של עליונות מתוק יותר מאשר האן-בי-אי, מותג המותגים, הסמל הנוצץ של ההגמוניה האמריקאית, הקוליות האמריקאית והחיים הטובים האמריקאיים?

ב-1997, בגמר של היוטה ג'אז נגד השיקגו בולס בסולט לייק סיטי, אמר ביג צ'ו לדיוויד סטרן ברגע של יוהרה, או אולי של ראייה מדהימה של הנולד, שייתכן שסין תהפוך יום אחד לשוק השני בגודלו של האן-בי-אי. על כך השיב לו סטרן: "היא צריכה להיות הראשונה".

הכדורסל הגיע לסין רכוב על הלהט המוסרי של המיסיונרים של ימק"א, כמו מקס אקסנר, שהיה שותפו לחדר של ממציא המשחק ג'יימס נייסמית. אקסנר הביא את המשחק לשנחאי ב-1908, עם גסיסת השושלת האימפריאלית האחרונה. לפי ג'ודי פולומבאום, מומחית לסין ופרופ' לעיתונות באוניברסיטת אייווה, שיגעון הכדורסל נתן תנופה לרפורמות חברתיות ולגזירתן של צמות המנצ'ו, שהפריעו לקליעות. בשנות ה-20 כבר התבסס המשחק בקרב סטודנטים עירוניים; ב-1935 הוכרז על הכדורסל כעל תחביב לאומי לשעות הפנאי. כמו בארה"ב באותה התקופה, רווח הספורט בעיקר באוניברסיטאות, עם קבוצות אגדיות כגון "חמשת הנמרים" ממכללת המורים נאנקאי.

עם הקמת המשטר הקומוניסטי ב-1949 השתנה הכל, אבל זה בקושי השפיע על המשחק של נייסמית. הרפובליקה העממית הפכה את המשחק - השוויוני במהותו לעומת הבייסבול או הכדורגל - למכשיר להשגת כושר מהפכני, עבודה קשה וקולקטיוויות. תחת המהפכה התרבותית של סוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 המשיך הספורט לשגשג. מלבד פינג פונג ובדמינטון, היה הכדורסל צורת הבילוי היחידה בימים ההם. לכל חווה ומפעל ומשרד ממשלתי היתה קבוצה, ואוהדים עמדו בתור כדי לראות את החמישייה משנחאי מנצחת את הקבוצה האורחת מפולין או מהונגריה. מטרת התחרויות הללו היתה "לזכות בכבוד בשביל המדינה". לא היה רישום של סטטיסטיקות אישיות, חוץ מאשר בראשיהם של השחקנים.

לאחר שחיימה פלורקרוז יצא לסין ב-1971 לסיבוב של שלושה שבועות עם משלחת של מתנגדי שלטון פיליפינים, לא איפשרה לו ממשלת מרקוס לחזור הביתה והוא נתקע בסין כגולה. ההלם התרבותי הגדול ביותר שלו היה במגרש הכדורסל. "הסיסמה ששמענו ללא הרף היתה 'קודם החברות, אחר כך התחרות'", מספר פלורקרוז, כיום ראש משרד הסי-אן-אן בבייג'ין, על כוס לאטה בסטארבקס. "אם מישהו היה נתקע בך, הוא היה מרים אותך ומתנצל".

מאוחר יותר הצטרף פלורקרוז לנבחרת של אוניברסיטת בייג'ין כרכז מחליף, שנה לפני שצירפה הקבוצה את פרנק הוק כפאואר-פורוורד אגרסיווי. הזרים התרשמו משני אולמות הספורט השמורים היטב של האוניברסיטה ולאחר מכן הצטערו לגלות שמרבית "המשחקים הביתיים" שלהם הועברו למגרשי אספלט פתוחים מחוץ לקמפוס, גם בחורף. הרעיון, אומר הוק, "היה שכולם יהיו שווים. כדי להיות הוגנים ולשמור על החברות, היינו משחקים במגרש ניטרלי".

פגישתי עם הוק התקיימה במרכז הכדורסל דונג דאן, המרוחק קילומטר וחצי מכיכר טיאננמן, שם הוא שיחק כדורסל רחוב עם בנו בן ה-15, אהרון. בדונג דאן, מרכז כדורסל הרחוב המפורסם ביותר בבייג'ינג, יש 24 מגרשים קטנים. המקום מנוהל על ידי המדינה ונמצא בחסות נייקי, שהקימה את הבסיס השיווקי שלה כאן בתחילת שנות ה-90, הרבה לפני יריבותיה (מאז 1997, כאשר הביאה את יאו מינג למחנה האירופי שלה בפאריס, היה לנייקי תפקיד מפתח בהתפתחותו - עד שהוא עבר לריבוק בסתיו האחרון, אחרי שקיבל חוזה ענק, מהפך מדהים במלחמות נעלי הספורט של סין). נייקי דואגת שהבטון יהיה חלק והרשתות חדשות ומקשטת כל לוח בסמלה המסחרי. כניסה עולה 15 יואן, כשני דולר.

הלימודים כבר נגמרו באותו יום וכל המגרשים היו מלאים; השחקנים שישבו על הספסל המתינו לתורם להיכנס למשחק. הם לבשו סווטשירטים ומכנסי טרנינג ונעלי ספורט שעולות כ-150 דולר. שחקני הרחוב הסינים הטובים ביותר הם קלעים זריזים וגמישים מעולים, אבל הם אינם חובבי הגנה גדולים. ובכל זאת משהו רציני עד מאוד עמד באוויר, מעבר לאבק ממדבר הגובי.

פסק זמן עם מכור

כש"נבחרת החלומות" האמריקאית כבשה את אולימפיאדת ברצלונה ב-1992, שידורי הלוויין עוררו את תיאבונם של הסינים. ב-94', בפעם הראשונה, שודר בסין גמר האן-בי-אי בשידור חי. כאשר רקד האקים אולג'ואן מסביב לניקס ומעליהם, כמו מתריס נגד הרעיון שעל שחקני ציר לשלוט ברחבה בכוח הזרוע, היה בין הדבוקים למסך נער גבוה אחד ששמו יאו מינג.

כאשר חזר מייקל ג'ורדן מהפרישה הראשונה שלו ב-1995, כבר היו הסינים מוכנים לקראתו - ועם החולשה שלהם לשושלות, גם לשאר ה"שוורים האדומים" של שיקגו. כפי שציין אלכסנדר וולף בספרו המצוין על כדורסל עולמי, "משחק גדול, עולם קטן", התלהבו הסינים ממבצעיו האוויריים של ג'ורדן; הם העריצו את רצון הברזל שלו. הוא נהפך לגיבור תרבות הפופ העיקרי של סין - לפי אחד הסקרים הואדר שמו יותר משמו של מאו.

ב"ספורט'ס סיטי קפה", בר מיקום מקביל בבייג'ין, פגשתי חבר במסדר האוהדים הזה. החדר האחורי של הקפה קושט בתמונות ממוסגרות של בוב קוזי, טד ויליאמס ופיט רוז, הבר הראשי הקיף מגרש כדורסל שהלקוחות יכולים לשחק בו בו בין הבירות. מהקורה השתלשלו שש בובות מעיסת נייר של שחקני כדורסל בגודל טבעי, בשלל צבעי אן-בי-אי, כשהן נוטות קדימה בתנוחה של הטבעה.

צ'ן יאנג, סטודנט בן 22 ובנו של בכיר בטלוויזיה הסינית הממלכתית, מכור לאן-בי-אי. הבוקר הבריז מהלימודים כדי לצפות ביוסטון רוקטס עם סבתו בת ה-70. "היא לא מבינה כלום בכדורסל, אבל היא מתה על יאו מינג". בנוסף להתמכרותו למשחקים בטלוויזיה מתחבר צ'נג למהדורה החדשה במנדרין של האתר NBA.com לפחות פעם ביום.

הדבר היקר ביותר שיש לצ'נג הוא אוסף נעלי הספורט שלו, הכולל 70 זוגות ועדיין גדל. היום הוא הגיע בנייקי "וינס קרטר" חדשות בצבע אדום לבן. יש לו 34 זוגות "אייר ג'ורדן", אבל הוא לעולם אינו נועל אותן. "כאשר אני נועל נעליים של שחקן", הוא מסביר, "זה נותן לי הרגשה של איך שהוא מרגיש על המגרש". אבל אם ינעל את נעלי הג'ורדן שלו, "אני אנסה להידמות לאלים. אין לי הכבוד לנעול את הנעליים שלו".

בעיית הרכזים

אולימפיאדת ברצלונה היתה קו פרשת מים לביורוקרטים השולטים בכדורסל בסין, ולו רק בכך שחידדה את האתגר הניצב לפניהם. אחרי שהתבונן בשחקנים כמו ברקלי וג'ורדן מקרוב ביצע ג'יאנג שינקוואן, בכיר המאמנים הסיניים, "מהפך גמור" בנבחרת הלאומית: "לקחתי שחקנים שהיו גבוהים יותר, מהירים יותר ותחרותיים יותר". התוצאה לא היתה מרשימה במיוחד. סין סיימה במקום העשירי הן באולימפיאדת סידני הן באולימפיאדת אטלנטה ובמקום ה-12 המאכזב באליפות העולם ב-2002, שבה הפסידה אפילו לאנגולה. ואז, בשנה שעברה, הגיע השוק של המשחקים האסיאתיים, שבהם זכו הסינים במדליית זהב חמש שנים ברציפות. במשחק הגמר הפעם הם הפסידו, אחרי יתרון של שבע נקודות בדקה האחרונה, לדרום קוריאה. היה זה הפסד צורב לאומה המתנדנדת בין אופטימיות בנוגע לכישוריה לבין תסביך נחיתות עתיק יומין.

בטלטלה שבאה בעקבות המשבר נקרא המאמן בן ה-62 ג'יאנג לסיבוב שלישי עם הנבחרת הלאומית. ב-1 באוקטובר הוא הוביל את שחקניו למשחק נגד דרום קוריאה באליפות אסיה, כאשר על הכף היה מוטל כרטיס הכניסה לאולימפיאדת 2004. כפי שקרה בעבר, המטירו הקוריאנים הקטנים יותר שלשות אל מול ההגנה האזורית המכנית של סין. אחרי שהיתרון שלהם הצטמצם לנקודה ברבע הרביעי, שרדו הסינים בעזרת 30 הנקודות ו-15 הריבאונדים של יאו והבטיחו את מקומם באתונה.

אבל הניצחון לא כיסה על נקודת התורפה של הנבחרת: הרכזים הסינים לא היו מספיק מהירים ובטוחים בעצמם כדי לבצע מהלכים מכריעים. נראה היה שהם לא ממש יודעים איך להעביר את הכדור לענק שלהם. מה הטעם בענק בלתי ניתן לעצירה כאשר הקבוצה שלו לא יכולה לנתב אליו 20 זריקות לסל במשחק? "זה כמו התוכנה שחסרה לחומרה", אומר טרי רודס, שהיה בעבר מנהל השיווק של נייקי בסין וכיום יש לו שם חברה משלו.

אין זה צירוף מקרים ששלושת השחקנים הראשונים שייצאה סין לאן-בי-אי - יאו, ואנג ז'יז'י ומנגקה באטיר - הם כולם ענקים. לפי המודל הסובייטי, שהסינים אימצו משנות ה-50 ואילך, גובה הוא הגביע הקדוש. גובה מתאים יכול לכסות על פגמים טכניים או מאמנים לא טובים - זהו הדבר היחיד שלא ניתן ללמד. כך צולמו ידיהם של דורות של ילדים סינים בצילומי רנטגן ואלה שנתגלו כבעלי פוטנציאל הגדילה הגבוה ביותר, הובאו לפנימיות לאימון "מקצועי". הכישרונות המצטיינים התקדמו לרמת קבוצות המחוז הבוגרות והפחות מוצלחים הוחזרו לבסוף הביתה, שם הצטמצמו הקריירות שלהם למשחק בקבוצות עירוניות או בקבוצות של המפעלים.

לשיטה הזאת שתי בעיות, הרלוונטיות גם כיום. ראשית, היא ייצרה מאות ספורטאים לשעבר ללא עתיד בכלכלת שוק. שנית, היא השאירה מחוץ למערכת עילויים שלא היו גבוהים דיים. הרכזים שצמחו לא תוגמלו על חטיפות נועזות או על אישיות דומיננטית. לימדו אותם לציית למאמנים שלהם, להיצמד למהלכים קבועים, למסור מסירות פשוטות. הם אולי לא היו מלאי השראה, אבל הם היו יציבים, צפויים - תכונות מוערכות מאוד בסין. הם לא ישבשו את סדר הדברים.

אף שלאחרונה השתחררה מעט המערכת, עד כדי כך שלקבוצות בליגה הסינית יש כמה שחקנים בגובה 1.72 מטר, נותר הפער בתחום הרכזים בעינו. לפי פלורקרוז, מאמנים ומנהלי קבוצות סינים טוענים שהבעיה היא גנטית - שהם אינם יכולים להתחרות פיסית באפרו-אמריקאים או באירו-אסיאתיים ללא יתרון הגובה (חשיבה דומה הובילה לניסוי סיני פנימי של זריקת ארבע נקודות בשנות ה-80, בתקווה שכישורי הקליעה של השחקנים יגברו על המגבלות האתלטיות שלהם). "אבל יותר מהעניין הפיסי", אומר פלורקרוז, "אני חושב שזה עניין קונצפטואלי. זה האופן שמאמנים רכזים, זה עניין של גישה, הכשרה, אימונים".

כריס הרן, ששיחק כרכז בדנוור נאגטס ובבוסטון סלטיקס ועבר בשנה שעברה ל"בייג'ינג דאקס", מסכים. "העמדה הזאת פשוט לא התפתחה כאן", הוא אומר. "הם רובוטים - אין סגנון, אין חופש, אין אינדיווידואליות. המאמנים לא משחררים את הרסן".

אבל בבסיסה של הפירמידה משתנה הגישה. בקרב הנוער הסיני השחקן המועדף בעידן הפוסט-ג'ורדני הוא אלן אייברסון. הסינים מעריצים אותו כאדם בגודל רגיל המתמודד עם גברים גדולים ממנו ללא פחד, אחד שלעולם אינו מוותר. אבל באיקונוגרפיה של אייברסון יש יותר מאשר פרופיל של אומץ. מהצמות שלו ומטה הוא מביא עמו לשולחן משב של חתרנות. מכל הכוכבים האמריקאים הגדולים אייברסון הוא הכי פחות ניתן לשליטה. הוא נון-קונפורמיסט.

כמו מוצרט

באמצע אימון הבוקר בהייקו, במשחק הראשון על מגרש שלם, נהפך צ'ן ג'יאנגוואה בבבת אחת לשחקן אחר לגמרי: חיוני, עירני, בשיאו. עד כמה שהוא נראה פראי, כשהוא בתנועה יש לתנועותיו רצף הגיוני, תחביר מספק. ולמרות שהמשחק שלו מרהיב, הוא בכל זאת לא שחקן "גורמה"; העבודה שלו נקייה, ישירה, בלי התחכמויות. יש לו סגנון ייחודי משלו אבל חסר אגו. איכשהו הוא ספג את הסגנון הבינלאומי של רכזים.

שעה אחרי שהאימון הסתיים, כשהשמש שקעה מעל לאגם המלאכותי שליד מגורי הקבוצה בהייקו, שאלתי את צ'ן אם הוא הושפע מאחד משחקני האן-בי-אי שראה בטלוויזיה. הוא אמר שהוא מעריך את אייברסון, "אבל חלק מהמהלכים שלו יותר מדי פרועים ואני לא אוהב את זה". הוא למד יותר ממאמן במחנה כדורסל שבו השתתף באורגון, הוא המשיך, ש"אמר לי לכדרר שני כדורים בבת אחת. זה מאוד עזר לי, להתאמן ככה".

אף שצ'ן גדל בגוואנדונג, המחוז הדרומי ביותר בסין, שם משחקים כדורסל רחוב כל השנה, הוא לא נולד לתוך הספורט. אביו לא התעניין בספורט וגם אחיו הגדול לא. המשפחה השתעשעה כאשר בהיותו בן שש לקח הילד לידיו כדורסל וסירב להרפות ממנו. הוא לקח את הכדור אתו למיטה וחיבק אותו כשישן.

דוד אחד דווקא גילה עניין. כשצ'ן היה בן עשר, הוא כיוון את הילד לבית ספר חזק לספורט, שם המורים העיפו מבט בתלמיד השברירי החדש והנידו בראשם. "כמה חבר'ה שחשבו שהם מבינים בכדורסל, הם אמרו לי שאני קטן מדי, שאני אשכח מזה", הוא נזכר. "אף פעם לא חשבתי על הדברים האלה, פשוט המשכתי להתאמן".

אחרי שהיה עד להתפתחות הנאה של הנער, נתן מאמן בית הספר לצ'ן דרגה נדירה של חופש במגרש. במשך שנתיים התעלם ממנו משרד הספורט המחוזי ואיפשר לו להתפתח באופן עצמאי. ואז, בגיל 12, צמח צ'ן ל-1.82 מ'. באוגוסט 2001 הוא התפרסם בכל סין, בגמר הארצי של טורניר שלוש-על-שלוש בחסות נייקי בשנחאי. "ראיתי את הילד הזה והוא היה פשוט מדהים", אומר רודס. "כל הזמן שאלתי את עצמי: הוא באמת סיני?"

האוצר התגלה. צ'ן נקרא לקבוצות הנוער של המחוז שלו ובפברואר האחרון הועבר לעתודה האולימפית. אחרי שדיבר עם ברוס אוניל, שבילה את שמונה השנים האחרונות בהבאת תוכנית להסמכת מאמנים למזרח הרחוק, ציפה זאנג ויפינג, המנהל הבכיר של העתודה, לגדולות ונצורות. אבל באימון הראשון של צ'ן, הוא מספר, "חשבתי שהוא נוראי. עצלן, אטי, ממש הלך על המגרש".

בשבועות שלאחר מכן הפגין צ'ן ניצוצות של גאונות שלא מן העולם הזה. בהופעה לכבוד אנשי העיר הייקו הוא הסתובב סיבוב שלם באוויר, 360 מעלות, וסיים בהטבעה נקייה. ואז הוא החמיץ ארבעה מתוך ששת האימונים הבאים. צוות המאמנים רצה לשלוח אותו הביתה. השפעה רעה, הם אמרו.

במקום זאת ייבא זאנג את ג'ק שאלו, עוזר מאמן לשעבר של הפורטלנד טרייל בלייזרס. אחרי שצפה באימון בהייקו - שבע שעות של תרגילים חדגוניים, שלעתים קרובות הועברו לא נכון - הבין שאלו את הבעיה של צ'ן. כן, הילד היה עצלן לפעמים, אבל הוא בעיקר היה משועמם. הוא היה כמו מוצרט הלומד אצל סליארי.

שאלו קיצץ את זמן האימונים של הקבוצה בחצי; וכעת לכל תרגיל היתה מטרה. הוא פנה אל צ'ן כאל המנהיג, והילד נכנס לתלם. לקראת סוף שהותו של שאלו ניצחה הקבוצה את אלופת האי, קבוצה ותיקה של בוגרים. המשחק אפילו לא היה צמוד. צ'ן "פשוט שלט", אומר שאלו. "היו לו אולי 20 אסיסטים ו-20 נקודות והוא אפילו לא הסתכל כדי לקלוע. הקהל השתגע עליו".

זאנג ויפינג התלהב. "לא חשבתי שחבר'ה קטנים יכולים להתחרות עם מבוגרים, ועוד לנצח!" הוא אומר. זה רק עניין של זמן, הוא בטוח, עד שצ'ן יהיה הרכז הפותח של הנבחרת הלאומית. "אם הוא יעבוד קשה ויפתח קצת שרירים, אני חושב שהוא יוכל להגיע לאן-בי-אי. הוא יכול להרגיש את המשחק. זה משהו מולד, לא משהו שאפשר ללמד אותו".

בינתיים מודה צ'ן שהוא חושב על 2008 ועל הנבחרת האולימפית הסינית. הוא מדמיין איך הוא מוסר את הכדור ליאו ולואנג וליי ג'יאנליאן, הנער בן ה-16 שגובהו 2.10 מ'. "נהיה חייבים לקחת מדליה", אומר ילד הפלא ללא היסוס.

מובן שהרבה דברים נמצאים מעבר לשליטתו. השדרוגים שיש לעשות לטכניקות האימון וההכשרה, הכיוון שיתווה הקומישינר החדש של הכדורסל, לי יואנוואי. צ'ן הוא שברירי כמו כל נער ועלול להיפצע או לאבד את הברק בשל חוסר תחרות מספקת. כאן נכנס לתמונה הבייבי החדש של שאקיל אוניל, אקדמיה לכדורסל בארה"ב המציעה תוכנית לקבלת שחקני נוער סינים לתיכונים אמריקאיים. רודס מתפלל שצ'ן יקבל את הזדמנות שלו בזמן. "עם רכזים זה יותר אמנות ממדע", הוא אומר. "כרגע הילד מצייר על בד הקנבס שלו כשהוא משתמש בצבעים העומדים לרשותו. אבל הוא זקוק ליותר צבעים, והוא יוכל לקבל אותם מחשיפה מעבר לים". אם זה יקרה, השליחות המיסיונרית של מקס אסנר תסגור מעגל. או אז ייתכן שהמשחק של נייסמית' כבר לא יהיה יותר מה שהיה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו